ערוך לנר – יבמות – קטע 68

בא"ד. אלא ע"י שכבר אכלה: ק"ק כיון דלפ"ז גם אביי ס"ל סברא שכבר אכלה לענין שאוכלת לר"א ור"ש אף שאין לו להאכיל במ"א א"כ מאי קאמר שכבר אכלה לא אמרינן דאלת"ה בת ישראל שנשאת לכהן וכו' תקשי' איהו לנפשי' דהא גם הוא ס"ל סברא שכבר אכלה, וי"ל דאביי ורבא בהא פליגי דודאי תרווייהו מודו דאוכלת בלא ידעה לר"א ור"ש אע"פ דבעלמא אינה אוכלת במקום שאין לו להאכיל במ"א רק דלאביי הסברא שכבר אכלה מהני לחשוב כיש לו להאכיל במ"א כיון דמשכחת עכ"פ גבה אכילה ולכן יליף שפיר ג"כ פצוע דכא כהן מהך דמתניתן דתרווייהו חשיב יש לו להאכיל במ"א אבל רבא ס"ל דלעולם בלא ידעה חשוב אין לו להאכיל במ"א רק דמטעם שכבר אכלה אוכלת פצוע דכא בלא ידעה ואביי השיב דסברא דכבר אכלה לא מהני להאכילה דאל"כ ב"כ שנשאת לישראל ומית ג"כ תאכל:

בד"ה ואי לאו. וחללה אינה אוכלת בתרומה: הרמב"ם (בפ"ו מהל' תרומות) נתן טעם לחללה שאינה אוכלת בתרומה משום דכתיב ובת כהן כי תהי' לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה נעשית זרה א"כ טעם זה לא שייך לכאורה רק לפסלה מתרומה דבי נשא אבל שתפסל אשת כהן חללה בתרומה אכתי לא ידענו דמה בכך שזרה היא הא גם בת ישראל זרה היא ואעפ"כ אוכלת בתרומה בשנשאת לכהן מטעם קנין כספו דלא גרעה מבהמתו של כהן, וגם בגמרא דקדושין (ע"ז:) שהביאו התוספ' פה דחללה אסורה בתרומה פי' רש"י שם דהיינו אם היא בת כהן, אכן ממה שכתב רש"י במתניתן דלעיל בד"ה ר"א ור"ש נראה דחללה פסולה גם כשהיא אשת כהן גם מסוגיא דלקמן (נ"ח.) מהא דפריך מכלל דנשאו נשאו ממש מוכח דחללה אפילו כשהיא אשת כהן אינה אוכלת תרומה ע"ש:

בא"ד. הוי מצי למימר. גם אי אמרינן הכי לא מתורץ אכתי למה לא קאמר טעם השוה לשניהם דקהל גרים אקרי קהל, אבל נ"ל דלכאורה יש להקשות לפי מה שכתב הרשב"א לקמן (דף ע') דטעם דאשת פצוע דכא לא אוכלת בתרומה הוא משום זונה ושכן כתב גם הרמב"ם בפי' המשניות ועיין דלפי מה שכתבתי שם גם דעת רש"י כן והרי לפי מה דאמרינן לקמן (דף ס"א) רק לחכמים נעשה זונה מבעילת ח"ל אבל לר' יהודה דס"ל (שם) זונה זו איילונית לכאורה מביאת ח"ל לא הוי זונה ועיין בהרשב"א הנ"ל דלחד תי' רצה לומר דרק לר"א דס"ל פנוי הבא על פנוי' עשאה זונה או לר' מתיא בן חרש דלא בעי זר אצלה מעיקרא אסורה אשת פ"ד בתרומה ולפ"ז ק' איך קאמר הכא לר' יהודה ואי לאו בקדושתי' לא אכלה דהא אמר קהל גרים אקרי קהל שהרי מטעם זה אכתי לא נפסלת בתרומה לר' יהודה, ונ"ל דעוד יש להקשות כיון דאמרינן בסנהדרין (דף נ"ג) דר' יהודה ס"ל כר"ע דאין קידושין תופסין בח"ל וע"ש בתוספ' שנראה מסוגיא דשם אפילו בח"ל דלאו דשאר וא"כ כיון דלר"י ק"ג אקרי קהל הרי אין לפצוע דכא קידושין בב"ג ומאי מספקא לי' לר' יהודה הכא פשיטא שאינה אוכלת בתרומה שהרי אינה אשתו של כהן, אבל י"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דקאמר דלא אכלה כיון דקהל גרים אקרי קהל ואף דלא נפסלה עי"ז בביאתו שהרי אינה זונה לר' יהודה לשיטתו מכ"מ לר' יהודה לשיטתו אינה אוכלת דאין לו בה קידושין אכן לפי טעם זה דוקא בכהאי גוונא דקמבעי' לי' דהיינו בפ"ד כהן שנשא ב"ג אינה אוכלת אבל נשאה קודם שנעשה פ"ד וידעה משנעשה פ"ד היתה אוכלת לזה קאמר אי בקדושתי' קאי אפילו בכה"ג אינה אוכלת כיון דס"ל לר' יהודה בת גר זכר כבת חלל זכר נעשית חללה בביאתו ולכן מתורצת קושית התוספ' דלא סני לי' בטעם דקהל גרים אקרי קהל לחוד ומה דלא סגי לי' בטעם דב"ג כבת חלל זכר לבד כתבתי לקמן בסמוך:

בא"ד. לשוויי' כחללה לגמרי: לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו כמו שכתב הריטב"א בקידושין שם דלכך לא דרשי שאר תנאי דשם ג"כ ק"ו דר' יהודה לאסור בת גר זכר דאתי קרא ומפיק מק"ו כן י"ל גם לר' יהודה דאתי קרא להורות דלא נילף מק"ו לגמרי דאז תפסל גם לתרומה אלא דוקא לענין כהונה תפסל דבזה איירי קרא דמזרע בית ישראל וכמש"כ באמת התוספ' הכא דאי מקרא אתיא דוקא לענין כהונה פסולה ולא לענין תרומה

ע"ב בתוספ' ד"ה רב. דמשתמרת לביאה פסולה דאורייתא לא אכלה מדרבנן: לא ידעתי למה פשוט להו להתוספ' כ"כ דמדרבנן הוא שהרי בירושלמי יליף כן מקרא דלאיש זר ונראה שם שמדאורייתא הוא וגם בש"ס דילן שרצה ר"מ ליליף כן מק"ו משמע שמדאורייתא קאמר, אכן מדברי התוספ' לא משמע כן אלא דגם לר"מ מדרבנן הוא וכ"כ בפי' גם הריטב"א לעיל במתניתן וצ"ע:

בא"ד. כן צריך לפרש לפי שיטת הקונטרוס: לכאורה מדברי רש"י לקמן לא משמע כן כיון דלפ"ז ע"כ רמי בר חמא לקמן ג"כ ס"ל כרב הונא דחופה קונה וא"כ מאי השיב בגמרא דלמא עד כאן ל"ק ר"מ התם אלא בקדושין דקני לה אבל חופה דלא קנה לה לא ופי' רש"י דאין חופה קונה כדאמרינן בקדושין והרי אין זה תשובה לרמי בר חמא שהרי הוא סובר דחופה קונה והכי הל"ל אבל חיפה דלא קנה בפסולות לא אלא ודאי משמע דס"ל לרש"י דבאמת מדאורייתא חופה אינו קונה ס"ל לרב ושמואל ודלא כרב הונא דאין הלכה כמותו כמש"כ רש"י בעצמו לקמן מקדושין ודף ג') רק דס"ל כיון דחופה קרוב לביאה החמירו רבנן לשווי' כחללה ושמואל לא ס"ל סברא זו, ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' לקמן כמש"כ לקמן:

בא"ד. דבהאי גוונא נמי מפסלא כדמוכח באבעי' דלקמן: ק"ק לפי מה שחלקו התוספ' לקמן בין בת כהן לכהן לבת ישראל לכהן א"כ כיון דבלא"ה לפי' רש"י בבת כהן איירי אכתי הוי מצי' לפרש דאיירי רב ושמואל בחופה שאחר קדושין ובכהן שקדש בת כהן ואח"כ נעשה פצוע דכא או בכה"ג שקדש קטנה בת כהן ואח"כ בגרה דבזה לא מוכח באבעיא דלקמן מידי דאפסלא משעת קדושין די"ל דהך דלקמן בבת ישראל איירי ואפילו נימא דחילוק זה שכתבו התוספ' בין ב"כ לב"י אינו רק לר' יוחנן דס"ל הסברא שכבר אכלה מאן לימא לן דרב ושמואל לא ס"ל ג"כ כר' יוחנן בהא:

בא"ד. להעמיד פלוגתא כמשנה ראשונה: עיין מש"כ לעיל (נ"ו:) דלגירסת רש"י דגרס בר' אושעיא פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל דצריך לאוקמי' ר' אושעיא דסבר כמשנה ראשונה וא"כ אין דוחק אם נוקי גם רב ושמואל כן, והנה לכאורה קשה על הרמב"ם שכתב (בפ"ז מהל' תרומות) דמן התורה ארוסה אוכלת בתרומה וחכמים אסרו עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל בבית אבי' לאחי' ולאחיותי' ע"ש והרי כיון שכתב עד שתכנס לחופה הוא כמשנה אחרונה והטעם שמא תאכיל הוא למשנה ראשונה דוקא דלפי טעם זה הי' לה לאכול משעת הגעת זמן ולמשנה אחרונה ע"כ הטעם משום סמפון כמבואר בכתובות (דף נ"ז) וא"כ הרמב"ם מזכי שטרא לבי' תרי, וי"ל ע"פ מה דאמרינן בקדושין (י"א.) אמרו חכמים ארוסה בת ישראל אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה משום דעולא ע"ש בתוספ', וא"כ י"ל דהרמב"ם פסק כסתם גמרא שם וכתירוץ הר"ר משה מנרבונה בתוספ' שם אכן לפי תירוץ ראשון דהתוספ' שם דסתם גמרא נקט כמשנה ראשונה אין דוחק ג"כ לאוקמי' ר' אושעיא ורב ושמואל כן:

בא"ד. ולא ה"ל למימר סתם קדושין אלא כסף ושטר: אולי י"ל לשיטת רש"י בזה כיון דודאי גם לפירושו לא איירי רב ושמואל מחופה לבד אלא גם מחופה אחר קדושין כמו שהוכיחו התוספ' לעיל מהא דמייתי סייעתא לרב מההיא שלא שטיתי ארוסה א"כ י"ל דגם רב"ח איירי כן ולכן נקט האי לישנא לאכלולי גם חופה לאחר קדושין, א"נ י"ל לפמש"כ לעיל דמשמע מלשון רש"י דחופה לא קונה מדאורייתא רק מדרבנן כנראה מדבריו ד"ה חופה, א"כ א"ש דמחלק בין קדושין לחופה דהיינו סתם קדושין הם קדושי דאורייתא, וגם קושית הר"ת מתורצת בזה דלעולם גם רש"י ס"ל דאין הלכה כרב הונא דהיינו שחופה קונה מדאורייתא דזה ממעט בקדושין ממנינא דרישא אבל מדרבנן קונה ולענין זה פליגי, וגם קושית ה"ר י"ט מיוני מתורצת בזה דמה דקאמר שמואל אין חופה לפסולות לא קאמר רק דבפסול ת אין פוסל חופה ודלא כרב דס"ל כן אבל לא שיהא חופה קונה בכשרות דלא ס"ל כרב הונא, וא"ע ראיתי שגם מהרש"ל ביש"ש כתב כעין סברא זו ליישב שיטת רש"י דלעולם חופה אינה קונה ומכ"מ פוסלת מדרבנן, שוב ראיתי שגם בריטב"א כתב כן כשיטה זו רק שהקשה מהא דמייתי לקמן ראי' לרב מהא דסוטה ומאי ראי' והא התם בחופה שאחר קדושין איירי, ובאמת י"ל בזה כמו שכתבו התוספ' דפליגי בחופה בלא קידושין וגם בחופה שאחר קדושין:

בא"ד. משמע דאין הלכה כמותו: עיין בזה ברא"ש בקדושין שם:

בד"ה אמר שמואל היאך הי' קורא רב בשמו בחולין (ל"ח.) הקשו התוספ' עוד אשיטת הערוך מגמרא דפרק יוה"כ ממעשה דהאי טבחא והניחו בקושי' אכן מדקרי לי' האי טבחא כשבא אצלו אבא את משמע איפכא דאבא הי' שמו ואינו לשון חשיבות שהרי האי טבחא לא רצה לכבדו אלא לבזותו ומה שקראו אותו רב כהנא ורב הונא אבא כשמו יש לומר דכוונתם הי' ללשון חשיבות אבל לעולם אבא הי שמו ג"כ והטבחא קראו אבא כשמו, אבל לכאורה יש להביא ראי' כפירוש רש"י דשמואל לשין חשיבות קראו אבא ולא בשמו דלפי המבואר בי"ד (סי' ר"מ) אסור לקרות אביו בשמו אפילו לאחר מותו ואפילו אחרים אסור לקרות בשמו אם שמו פלאי וכיון דאביו של שמואל הי' שמו אבא בר אבא כדמוכח בחולין (קי"א:) איך קרא לרב בשם אבא שהוא שם אביו, ודוחק לומר ששם אבא הי' שם שהכל רגילים בו ואינו פלאי, אבל אי אמרינן דבלשון חשיבות קרא לרב כן א"ש, ומיהו גם כזה י"ל כן דודאי שמואל הי' כוונתו ללשון חשיבות אבל מכ"מ הי' שמו כך:

בד"ה וחייבין עליו ותימא אמאי אצטריך למיתני: עיין מש"כ בזה הרשב"א בקידושין (דף י') בשם רש"י גופא דאצטריך למיתני אשת איש בפי' דהוי אמינא דמשום א"א אינו חיוב מדכתיב ומתו גם שניהם, והא דלא ניחא לרש"י כפי' התוספ' דאיבם קאי י"ל דגרסתו כגירסת התוספ' רי"ד (שם) דמקדים וחייבין משום א"א להך אם בא עלי' יבם ע"ש:

בד"ה נשאת. ולהכי לא אכלה: בסנהדרין פירשו התוספ' עוד פי' אחר כיון דנשא' אקידושי ביאה קאי א"כ פחות מג' כיון שאינה מקודשת בביאה ממילא לא אכלה ע"ש, ולפ"ז בשנתקדשה בכסף ע"י אבי' ואח"כ נשאת בחופה שפיר י"ל דאכלה, ולענ"ד לא רצו התוספ' הכא לפרש כן דזה תלי לפי סוגיא דקידושין (דף י') אי אמרינן ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה דלס"ד דמקשן שם דביאה אירוסין עושה הפי' נשאת ע"י חופה אחר שקדמו קידושין ואעפ"כ פחות מג' לא אכלה אבל אי ביאה נישואין עושה אז הפי' נשאת ע"י ביאה כמו שמפרש הש"ס שם וזהו כפי' השני של התוספ' בסנהדרין, והנה הרמב"ם (הל' תרומות פ"ו) כתב ג"כ בפשיטות דפחות מג' לא אכלה אפילו אחר חופה של אחר הקידושין והיינו משום שעסק ביאה אירוסין עושה כמו שכתב ה"ה (הל' אישות פ"י) ולכן גם התוספ' הכא וגם רש"י בסנהדרין כתבו רק כפי' זה דאיירי שנשאת ע"י חופה שאחר קידושין ואעפ"כ לא אכלה בפחות מבת ג':

דף נ"ח ע"א בגמרא אין כספה מאכילתה מבעיא לי': ק"ק הא צריך לנקוט חופה משום רישא כיון דקאמר כל שביאתה מאכילתה חופתה מאכילתה ובזה צריך לנקוט דוקא חיפה כיון דסבר כמשנה אחרונה כמו שפי' רש"י ואיך הוי מצי למינקט אין כספה מאכילתה דא"כ הי' צריך לנקוט ברישא ג"כ כספה מאכילתה דאל"כ לא הוי סיפא דומיא דרישא וזה אינו דהא כסף אינו מאכיל בכשירה ובשלמא לפי' התוספ' דבבת כהן איירי א"ש דא"נ ע"כ חופה מאכילתה לא נקט רק משום סיפא משום אין חופה מאכילתה דהא ב"כ אפילו ארוסה אוכלת דהא ליכא לא משום שמא תשקה ולא משום סמפון כיון דב"כ היא ואחי' ואחיותי' ג"כ אוכלי תרומה הן ומשום סמפון ג"כ ליכא דאם קדושי טעות הן א"כ פנוי' היא וג"כ מותרת לאכול בתרומה דבי נשא אבל לפי' רש"י דבבת ישראל איירי ע"כ צריך למינקט חופתה מאכילתה וצ"כ קשה, י"ל דהא בלא"ה ברישא לא קמ"ל מידי שחופה מאכיל בכשרה דמהיכי תיתי שלא תאכיל וע"כ לא נקט רק אגב סיפא וא"כ אי הוי נקט אין כספה מאכילתה באמת לא ליתני לרישא:

שם אמר איהו נמי חופה: לכאורה ע"כ ת"ק ס"ל דאין חופה לפסולות וא"כ קשיא לרב דא"נ ס"ל לרב דר' ישמעאל סבר כוותי' אכתי הי' לו לפסוק כת"ק וגם הרשב"א הביא תוספתא כשמואל, וי"ל דלזה הביא על זה מימרא דרב עמרם דאנהירנהו לעיינין ממתניתן ולכן סבר רק כסתמא דמתניתן אף דהברייתא מתנגדו:

שם אמר רבא ותסברא דהא מתרצתה היא: ק"ק מאי ותסברא שייך בזה הא גם אי לא מייתי סייעתא לרב ג"כ קשה הך קושיא דאיך מתנה על שתיית ארוסה, וי"ל דהנה הרמב"ם (בפ"ב מהל' סוטה) פסק דאם עבר הבעל אפילו על האיסור דרבנן דבעל ארוסתו בבית חמיו ג"כ לא חשיב מנוקה מעון ואין המים בודקים, והשיג הראב"ד עליו שם מסוגיא דסוטה דמוקמינן הך דארוסה בבא עלי' בבית חמיו ואעפ"כ מצרכינן קרא, והמשנה למלך תירץ שם דלק"מ דהתם פריך קרא לארוסה ל"ל ותירץ שפיר דצריך קרא בבא על ארוסתו בבית חמיו וא"ל הא אינו מנוקה מעון וקרא ל"ל דז"א דהא מנוקה מעון מן התורה דאיסור בועל ארוסתו בבית חמיו הוא רק דרבנן ע"ש, אכן תירוצו לא שייך רק אסוגיא דסוטה אבל לכאורה אכתי קשה אסוגיא דהכא כיון דהכא מפרש למתניתן כן דמשביעין אותה שלא סטיתי ארוסה בבא על ארוסתו בב"ח הא לדידן אינה שותה על זה כיון דאין הבעל מנוקה מעון ודוחק לומר דמתניתן בדין תורה קמיירי דהא גם לענין שאר דברים נקט איסורי דרבנן שם כגון לענין מעוברת ומינקת חבירו דלא שותה, אבל י"ל דלכאורה קשה לרבא דהקשה הכא הך קושיא דמדמה שכיבת בועל לבעל ולא ש"ד התירוץ דאיירי בבא על ארוסתו בבית חמיו איך שייך קושיא לכאן תקשה לי' קושיא דפריך בסוטה שם דקרא לארוסה ל"ל כיון דקדמה שכיבת בועל לבעל וע"כ צ"ל דקרא כתיב לבועל ארוסתו בב"ח וא"כ מאי קשיא לי' הכא וגם רב פפא למה צריך לתירוץ אחריתי לקמן לתרץ דהך תנא הוא, אבל י"ל דרבא ורמי בר חמא באמת בהא פליגי אם עבר על איסור דרבנן אי חשיב מנוקה מעון או לא דלרמי ב"ח חשיב מנוקה מעון אבל לרבא לא חשיב מנוקה מעון ולכן רק בסוטה דהקושיא היא קרא ל"ל יש לתרץ כן דצריך קרא לבועל ארוסתו בב"ח אבל הכא לא כיון דעכ"פ אסור מדרבנן אע"כ דייק רבא דצריך לאוקמ' מתניתן כמ"ד דלא בעינן מנוקה מעון וכתירוץ רב פפא לקמן וא"כ גם לרב ליכא סייעתא וזה מה דקאמר ותסברא, ומתורץ מה שהערנו בזה, ולפ"ז גם פסק הרמב"ם דהכא א"ש דפסק כרבא משום דגם רק פפא ע"כ כותי' ס"ל מדהוצרך לתרץ הך תנא הוא:

עוד יש ליתן טעם למה דלא ס"ד רבא לתרץ הכא בבא על ארוסתו בבית חמיו אף דבסוטה ע"כ צריך לתרץ כן די"ל דהכא קשיא לי' הקושיא דכוותי' בשומרת יבם וכו' ותירוץ הגמרא לא שייך אליבי' דהא זה פשיטא דלפי מה דאמר ר' אלעזר לעיל (דף כ"ט) דמאמר לא קנה לב"ש אלא לדחות בצרה בלבד ולא לאפקועי זיקה אלא דבעי נמי חליצה לא שייך תירוץ הגמרא דכאן אלא אליבי' דרבה דס"ל (שם) דפרחה ע"י מאמר זיקת יבמין לב"ש והרי רבא ס"ל לעיל (ל"ח.) ג"כ דמאמר אירוסין עושה לדחות בצרה משמע ג"כ דס"ל כר"א וכן אמרינן ג"כ התם דר"א כוותי' ח"ל ולכן לרבא לשיטתו לא שייך הכא תירוץ הגמרא דשומרת יבם איירי ע"י מאמר ולכן ליכא לאוקמי' הכא בבא עלי' בב"ח כמו בסוטה וע"כ צ"ל כתירוץ ר"פ וא"כ גם לרב ליכא סיוע וזה מה דקאמר ותסברא:

עוד י"ל ביישוב קושיא הנ"ל מה דקאמר ותסברא דלכאורה ק' מי דחקו לאוקמי' בבא על ארוסתו בב"ח הכא ובסוטה לוקמי' כגון דקדשה בביאה ונעשית ארוסה לו ע"י ביאה דקדמה שכיבת בעל לבועל ואעפ"כ אינה רק ארוסה, אכן י"ל דלא רצה לתרץ כן דא"כ תפשוט האיבעיא בקדושין (דף י') דמבעיא לי' ביאה נשואין עושה או ארוסין פושה אבל הרמב"ם דפסק אירוסין עושה (בפ"י מהל' אישות) והיינו משום דמשמע דרבא ואגיי הב' ס"ל כמש"כ ה"ה שם שפיר י"ל דמוקי קרא ומתניתן הכי וא"כ גם לרב אין ראי', וזה מה דדייק רבא ותסברא, וא"ש ג"כ שיטת הרמב"ם דליכא ראי' לשיטתו מהא דארוסה דבא על ארוסתו בב"ח מקרי מנוקה מעון:

שם בתוספ' ד"ה שומרת יבם. כדרב המנונא: ורש"י נקט האוקימתא דכר"ע אתיא, ולענ"ד דהתוספ' בזה לשיטתם אזלו שכתבו בסוטה שם דאף דבמערבא אמרי דאין הלכה כרב המנונא מכ"מ הלכה כמותו ולכן כתבו הכא דמה שהשיב הש"ס דר"ע היא הוא רק דחיי' אבל רש"י י"ל דנקיט כמסקנת הש"ס דאפשר דס"ל דאין הלכה כר"ה ולכן נקט הך אוקימתא כר"ט למסקנא:

בא"ד. לשומרת יבם וארוסה קאתי: ק"ק דאכתי לר"מ דיליף שם ג"כ מאמן שלא אטמא הך דרשה מנ"ל:

בד"ה ונקה האיש. אם זינתה באירוסין לכאורה אין משם ראי' כיון דהאי ע"י גלגול איירי בדלא קינא לה ולא נסתרה וא"כ לא שייך בזה עון לבעל דהא בלא קינא לה אף שנסתרה בפני עדים מותרת לבעלה אפילו לכתחלה וכן בקנא לה ולא נסתרה בפני ב' עדים כמו שפסק הרמב"ם (פ"א מהל' סוטה הל' ה'), וא"ע ראיתי בתוספ' הרא"ש שהרגיש בזה וכתב דלא מסתבר לחלק בין קדם קינוי ללא קדם, ולא זכיתי להבין דעתו בזה דאיך אפשר לקרוא לבעל אינו מנוקה מעון כשבא עלי' במקום דמותרת לו לכתחלה, אבל ראיתי בריטב"א שכתב באמת חילוק זה דבקינא לא מקרי מנוקה מעון אף שבא עלי' בשוגג ע"ש וא"כ אין ראי' מהך דגלגול דבשוגג מקרי מנוקה מעון:

אכן עוד הביא הרא"ש שם ראי' דבבא עלי' בשוגג מקרי מנוקה מעון מהא דדייק ר"ש בסוטה (ו'.) דעדים במדינת הים אין המים בודקים אותה מדקתני התם באו עדים אחר ששתתה יוצאת בלא כתובה ולמה הרי לא בדקו' המים וודאי סהדי שקרי ננהו אע"כ מדהיו עדים שראו לא בדקו' המים, ודייק הרא"ש דאכתי דלמא לא בדקו' משום דאין מנוקה הבעל מעון ובשלמא שמא הי' מזיד אין לחוש דאז לא הי' משקה לה אבל דלמא הי' שוגג והוא לא ידע אע"כ דבשוגג מקרי מנוקה מעון ע"ש: