ערוך לנר – יבמות – קטע 67

שם בתוספ' ד"ה מאי וכן. אין חדוש טפי באונס מברצון: התוספ' בזה לשיטתם אזלו דס"ל דאין חילוק בין אונס לרצון לענין שאר פסולים חוץ מא"א כמו שכתבתי לעיל (ל"ה.) ואפילו לשיטות שאר ראשונים שהבאתי שם שחילקו בין אונס לרצון בשאר עריות מכ"מ ל"ק עליהם קושית התוספ' דכאן כיון דהכא אליבי' דרב עמרם קיימינן דס"ל ע"כ או כלישנא קמא דגם בא"א ליכא חלוק בין אונם לרצון וגם באונס זונה היא או דס"ל כלישנא בתרא דבאשת איש אונס לא הוי זונה והא דפסולה לכהונה הוא מקרא דלאיש זר ובזה ג"כ פשיטא דאין חלוק בין אונס לרצון כמו שכתבתי לעיל (שם) וא"כ עכ"פ לעולם הוי יותר פשיטות בשאר עריות מבאשת איש:

בד"ה עיקר העראה. דאע"ג דיבמה מח"ל הוא דילפינן: לפמש"כ לעיל בשם הרמב"ן דלפי האמת לא נצטרך למילף העראה בח"ל משפחה חרופה אלא מח"ל דכהונה ועכ"פ לר' יהודה צ"ל כן דיליף העראה ושלא כדרכה בשפחה חרופה משכבת זרע כמו שכתבתי לעיל וכיון דרב ששת הוא דקאמר שם בכריתות כן דילפינן תרווייהו מחד קרא וא"כ לא שייך לדידי' תירוץ הגמרא א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה ולא יוכל למילף העראה בח"ל משפחה חרופה כמש"כ לעיל וע"כ דיליף מח"ל דכהונה וח"ל דכהונה ילפינן לעיל קיחה מעריות ויבמה ליבם ילפינן מח"ל א"כ א"ש דקאמר יבמה הוא דילפינן מעריות דהא הכא ארב ששת קאי דקאמר ואנהרינהו לעיינין ממתניתן ועיין לעיל ברש"י שכתבתי עוד יישוב לגירסא זו:

בד"ה וכן אשלא כדרכה וקשה לר"י דאי משום ח"ל: ביישוב קושיא זו גם מה שהקשה המהרש"א ארש"י במה נילף ח"ל דכהונה מיבמה י"ל ע"פ מה שהביא הרמב"ן לעיל (נ"ד.) שיטת היש מפרשים דהא דמרבינן מולקחה ביאה שלא כדרכה ביבמה הוא העראה שלא כדרכה דביאה שלא כדרכה ידעינן ממשכבי אשה דעריות ע"י גז"ש דביאה ביאה ע"ש וצ"ל קיחה קיחה, וכשיטה זו נ"ל שסוברים ג"כ הרמב"ם והברטנורה שכתבו (ר"פ הבא על יבמתו) הטעם דקונה יבמה של"כ ממשכבי אשה והתוספ' י"ט שם הקשה עליהם דהרי מולקחה ילפינן, אבל לפ"ז א"ש דשל"כ גרידא ממשכבי אשה נפקא והעראה של"כ הוא דילפינן מולקחה, ומה שהקשה הרמב"ן לפי שיטה זו דא"כ בח"ל וחייבי עשה מנ"ל העראה שלא כדרכה י"ל דהשתא דגלי ביבמה ילפינן חייבי לאווין מיבמה בגזרה שוה דביאה ביאה וחייבי עשה מחייבי לאווין ועריות ילפינן בק"ו מח"ל וח"ל דכהונה ילפינן מעריות בגז"ש דקיחה קיחה, אכן לכאורה ק' לפי שיטה זו מאי קאמר הכא אדרבא עיקר משכבי אשה בעריות כתיב דלמא קאמר וכן לענין העראה של"כ דבהא שפיר ילפינן עריות מיבמה, וצ"ל כמש"כ לעיל דהא אי לאו דגלי קרא משכבי אשה בעריות לא הוי ידעינן לדרוש מולקחה דגבי יבמה של"כ וא"כ לא שייך לנקוט עריות אגב יבמה אף דהעראה של"כ לא ידעינן לפי המסקנא בעריות רק מיבמה היינו ע"י מה דכתיב משכבי אשה בעריות, וא"כ י"ל דרש"י ג"כ מפרש כיש מפרשים ומה דמתרץ מאי וכן אשל"כ דח"ל היינו אהעראה של"כ דבזה א"ש דילפינן מיבמה ובאמת קאי על כל ח"ל ומה דנקט רש"י אלמנה לכה"ג כסדר דמתניתן נקט דבראשון תני עריות ואח"כ ח"ל דכהונה ואח"כ שאר ח"ל וכיון דבתחלה רצה לאוקמי' וכן אעריות והשיב על זה לכן כשחוזר מזה מוקמינן אבבא שאחרי' דהיינו אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכ"ה ממזרת ונתינה לישראל ב"י לנתין ולממזר אלא דרש"י נקט בבא קמא וכיון דנקט אלמנה הוצרך לפרש דלא צריך אהעראה דילפינן מקיחה קיחה מעריות וה"ה ג"כ דאהעראה דח"ל לא מצרכינן דילפינן משפחה חרופה ולכן לענין העראה של"כ א"ש דנקט וכן דזה לא אתיא בח"ל אלא ע"י יבמה דהיינו ח"ל גרידא ילפינן מיבמה בגז"ש דביאה ביאה וח"ל דכהונה ילפינן מעריות ע"י גז"ש דקיחה ועריות מיבמה דהיינו ע"י ק"ו מח"ל כמש"כ המהרש"א לעיל, ומש"כ רש"י דלא כתיב בהו משכבי אשה היינו דאי הוי כתיב משכבי אשה בגופייהו דח"ל דכהונה לא הוי שייך למיתני בהו וכן כמו דלא שייך גבי ח"כ אבל השתא דלא כתיב בגופייהו אע"ג דילפינן להו ממשכבי אשה דעריות מכ"מ כיון דבעריות גופייהו לא אתי העראה של"כ רק מיבמה שייך שפיר למיתני בח"ל וכן אהעראה שלא כדרכה כן י"ל ביישוב שיטת רש"י:

בא"ד. אלא נראה לר"י דקאי אשאר ח"ל: עיין במהרש"א שנתן טעם לרש"י למה לא פירש כהר"י דלפי האמת לא נצטרך של"כ בח"ל גרידא מיבמה אלא מדאצטריך קרא דשכבת זרע בשפחה חרופה למעט של"כ אבל הר"י לא ס"ל כן דליכא למילף מדאצטריך קרא בשפחה חרופה דצריך קרא משום העראה, והנה באמת גם בתוספ' הרא"ש כתב כן ליישב שיטת רש"י דבח"ל ילפינן מדאצטריך שפחה חרופה אבל צ"ע דלא פירש המהרש"א מה ישיב רש"י על זה שהרי צריך משום העראה ולעיל כבר פירשתי שיטת רש"י כפי מה שנלענ"ד, אכן לפי דברי המהרש"א י"ל ג"כ דפליגי רש"י ור"י בב' תירוצי הרמב"ן לעיל (דף נ"ה) אמה דפריך במה דקאמר הגמרא שם א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה הא צריך למעט של"כ ותירץ דא"כ לכתוב לישנא אחרינא דלא שמעינן מיני' רק של"כ ולא העראה ועוד תירץ דהסוגיא דלעיל אזלא אליבי' דרבנן דבאמת לא ילפי משכבת זרע רק העראה ולא של"כ, וא"כ י"ל דרש"י סובר כתי' הראשון דשפיר ילפינן ח"ל משפחה חרופה וא"ל הא אצטריך בשפחה חרופה למעט העראה י"ל דא"כ לכתוב לישנא דלא משתמע רק העראה מיני' אפכא מתירוץ הרמב"ן הנ"ל אבל ר"י י"ל דס"ל כתירוץ השני דהרמב"ן דלא דייק כן דלכתוב לישנא אחרינא ולכן א"ש דלא ילפינן משפחה חרופה של"כ בח"ל דהא אליבי' דרבנן לא קאי שכבת זרע בש"ח אשל"כ ואפילו נימא דהכא אליבי' דרב ששת קיימינן והוא יליף שם תרוייהו מש"ז וכמו שכתבתי לעיל מכ"מ ליכא למילף מדאצטריך ש"ח דהא צריך משום העראה:

בד"ה ואי זו. וא"ת והא קדרשינן לה בכתובות: ק"ק הא הך דמייתי הכא הוא ג"כ ברייתא שם בכתובות דקאמר תניא אידך והיא לא נתפשה כו' ע"ש היאך שייך להקשות מחדא ברייתא אאידך ועוד היאך שייך קושיא זו לכאן דשם בכתובות אעיקר ברייתא הל"ל להתוספ' להקשות כן וע"ק אמאי שתירצו דהתם אסמכתא הוא כמו דהוי אסמכתא הא דקאמר שם ואיזו זו שקדושי' קדושי' טעות מאי פשיטא בזה טפי מהך דהוי אסמכתא, ונ"ל דשם בכתובות פליגי אבו' דשמואל ורבא דלאבו' דשמואל סופו ברצון אסורה לבעלה ולרבא מותרת דקאמר שם תניא כוותי' דרבא כו' ע"ש, וא"כ להנראה מהסוגיא דשם פליגי הנך ב' ברייתות בפלוגתא דאבו' דשמואל ורבא דהברייתא דיליף מוהיא לא נתפסה למעט ס"ל כאבו' דשמואל ולכן לא מיותר היא להתיר סופו ברצון והברייתא דיליף מיני' סופו ברצון ס"ל כרבא ולא מיותר היא לא"כ וכיון דרבא הוא דקאמר הכא הך דינא דא"כ שנאנסה בעלה לוקה עלי' משום זונה ומשום טומאה א"כ מאי פריך מהך ברייתא דוהיא לא נתפסה הא רבא לשיטתו ע"כ לא ס"ל כברייתא זו כיון דצריך היא להתיר סופו ברצון זהו קושי התוספ' וע"ז תירצו דרבא מסברא קאמר להתיר סופו ברצון ושפיר מיותר לדידי' היא לא"כ דהא ע"כ דרשה שלישית דדרש שם בכתובות מהיא לא נתפשה למעט קדושי טעות בין לאבו' דשמואל בין לרבא אינה רק אסמכתא כיון דלא מיותר:

בד"ה מן האירוסין. דר' מאיר פסל אפילו בב"כ: הוצרך רש"י לפרש כן דפסל ר"מ אפילו בב"כ כיון דהא דקתני בסיפא מן האירוסין כשרות ע"כ לר"מ אתיא דלר"א ור"ש אפילו בלא נתאלמנו או נתגרשו כשרות וכיון דהך כשרות קאי ג"כ אנתגרשה דבלא"ה פסולה לכהונה ע"כ לענין תרומה דבי נשא איירי וא"כ מוכח דר"ח אפילו בב"כ לכהן פוסל אכן כבר כתבתי לעיל בפי' רש"י די"ל דאיירי בבת ישראל האוכלת בשביל בנה:

בא"ד. ועוד הקשה הר"מ כהן: לא אפי' רש"י לבד קשה כן אלא גם אר' אושעי' לפי גירסת רש"י דגרס פצוע דכא כהן שקדש בת ישראל אבל נלענ"ד שי"ל שיטת רש"י כיון דלפי משנה ראשונה בהגיע זמן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ולא גזרינן שמא תשקה כדמפרש בכתובות משום דמייחד לה דוכתא ולכאורה אם מיחד לה דוכתא גם קודם ומן הזה למה לא תאכל וע"כ צ"ל דלא פלוג רבנן בגזירתם וכל מדות חכמים כך הם אכן כאן דמיירי כהגיע זמן אף שלא מחוייב לה מזונות מכ"מ כיון שהוא קדשה ורוצה לקיימה ונותן לה מזונות בביתו מותר לה לאכול דלא שייך לא משום שמא תשקה ולא משום לא פלוג רבנן:

בא"ד. וגבי פצוע דכא גרס שקדש ב"כ: לכאורה מוכח כגירסא וו דלגירסת רש"י ע"כ ר' אושעי' איירי כפי משנה ראשונה ודלא כהלכתא, ואפשר ליישב זה לשיטת רש"י כיון דבכתובות (דף נ"ז) מוכח דגם למשנה אחרונה בנכנסה לחופה ולא נבעלה אוכלת בתרומה משום דבודקה קודם שיכניס לחופה ע"י קרובותיו וא"כ י"ל דר"א לעולם כמשנה אחרונה ס"ל ומיירי בנכנסה לחופה ולא נבעלה דאוכלת בתרומה ואף דבנכנסה לחופה הוי פסולה לרב דאמר לקמן יש חופה לפסולות מכ"מ י"ל דר' אושעי' כשמואל ס"ל דאין חופה לפסולות ומכ"מ הוצרך רש"י לפרש דמתניתן דהכא סברה כמשנה ראשונה ולא אוקמי' כמ"א ובנכנסה לחופה דא"כ אכתי תקשי' מתניתן לרב ועוד לשון מן האירוסין דמתניתן לא משמע דאיירי בנכנסה לחופה אבל לר' אושעי' שפיר יש לפרש כן:

דף נ"ז ע"א בגמרא דאין לו להאכיל במקום אחר לא: הנה לעיל ריש פרקין כבר נסתפקתי אם ממזר כשאינו חלל מותר בתרומה או לא וכגון הא דאמרינן בקדושין (ע"ח.) כהן הבא על אחותו זונה משוה לה חללה לא משו' לה חזר ובא עלי' עשאה חללה א"כ בשנתעברה מביאה הראשונה דממזר הוא ולא חלל אם מותר בתרומה שוב ראיתי שדין זה הובא בתשובת הרשב"א (סי' אלף ר"א) ופסק לאיסור מטעם דהולד פגום לכהונה מק"ו דאלמנה כדאמרינן לעיל (מ"ד:) לר' יהושע ע"ש, אכן כבר כתבתי לעיל (מ"ה.) דהרמב"ם לא פסק כק"ו זה לענין ולד נכרי הבא על ב"י משום דס"ל דפריכא הוא ע"ד א"כ גם ממזרת אוכלת תרומה:

ולפ"ז יש להביא ראי' מסוגיא זו לשיטת הרמב"ם (בפרק ט"ז מהל' איסורי ביאה) דפצוע דכא אסור בממזרת דלשיטת הראב"ד שם ושאר השיטות שהביא הרב המגיד דפצוע דכא מותר בממזרת יקשה אמאי אמרינן דאין לו להאכיל במ"א הא יכול לישא ממזרת ולהאכילה בתרומה דאף דר' אושעי' מסופק בבת גרים אי מאכילה בתרועה עיקר הספק הוא אי קהל גרים איקרי קהל באופן שתעשה חללה בביאתו או לא כדפרשינן לקמן אבל בממזרת דלא שייך ספק זה דודאי לא אקרי קהל י"ל דלכ"ע פשיטא דמותר לישא אותה אע"כ מוכח לכאורה כדעת הרמב"ם דפ"ד אסור בממזרת, ועיין לקמן (ר"פ אלמנה לכה"נ) דנראה לכאורה דממזר אינו אוכל בתרומה אבל באמת אינו ראי' דהתם איל אוכל כיון דבן ישראל הוא ועיין מש"כ לקמן (ע"ו.)

שם ואביי שכבר אכלה לא אמרינן: לכאורה אביי לשיטתו אזיל דס"ל גם לעיל (נ"ו.) כן אבל ק"ק דהטעם דהכא דלא פקע קניני' לא ס"ל אביי משמע דלדידי' לא אמרינן שכבר אכלה אפילו היכי דלא פקע קניני' ולעיל אמר אביי גופא אלא דמית לי פקע קדושתי' משמע דרק היכי דפקע קניני' לא אמרינן סברא שכבר אכלה:

שם רבא אמר הואיל ומאכילה: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה לפי תי' רבא למה נקט לקמן במתניתן ואם לא ידעה לנקוט רבותא טפי אפילו בקידשה כשהוא פ"ד ע"ש, ולענ"ד י"ל דניחא לי' לנקוט בלא ידעה דמשכחת גם למשנה ראשונה משא"כ בקידש דאינה אוכלת למשנה ראשונה ובפרט דמתניתן דלקמן (דף ס"ז) דקאמר דאירוסין אינו מאכיל סובר כמשנה אחרונה:

שם אטו ר"י לאו גברא רבא הוא. הא דלא אקשי' מיד למה לא השיב לר"י י"ל דמתחלה הי' סובר דלמא ר' אושעי' עוסק במסכתא אחריתי הי' ושאלתו לא הי' כהוגן משום כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשיילי' במסכתא אחריתי אבל אחרי שראה שהשיב לריש לקיש ולא הקפיד על זה שאלו מ"ט לא השיב לר"י ג"כ:

שם אלא אליבי' דהאי תנא דתנן ראב"י אומר: הא דלא קאמר דאליבי' דר"ש קמבעי' לי' דמכשיר אפילו גיורת גופא בנזרעו בתולי' ישראל דהיינו בנתגיירה פחותה מבת ג' כדאמרינן בקדושין (דף ע"ח) כש"כ בבת גרים די"ל מדקאמר רבי יוחנן פצוע דכא כהן שנשא ב"ג ולא נקיט אפי' גיורת גופא נתגיירה פחות מבת ג' דהוי רבותא טפי משמע דלא אליבי' דר"ש קמבעי', והא דלא נקט ר"י באמת הכי משום דכראב"י קיימא לן וכר"ש לא קיימא לן וגם בברייתא דלקמן דייק שפיר דע"כ ראב"י היא ולא ר"ש מדנקטה בת גרים:

שם ברש"י ד"ה הא נמי. דשווי' חללה: עיין מה שכתבתי בזה לקמן (ע'.):

בד"ה למאן אי לרבי יהודה. ושבוש הוא מפני ב' דברים: ודאי דקושיות רש"י יקשו אם האית דמפרשי סברו דגם מה דקאמר אלא לר' אליעזר בן יעקב הוא מדברי ר' אושעיא, אבל י"ל דגם האית דמפרשי מודו דהך דאלא לראב"י סתמא דש"ס קאמר ולא ר' אושעיא רק הך אי כר' יהודה וכו' ואי כר' יוסי וכו' קאמר ר' אושעי', ולפ"ז מתורצים קושיות רש"י עליהם דשפיר קנסיב ואזיל דל"צ לי' למבעיא לן וגם קושיא ראשונה מתורצת שפיר דהכי קאמר לעיל והא מבעיא בעי לה ר"י מר' אושעיא ולא פשיט לן דבשלמא אי הוי פשיט לי' פשיטות גמורה דמאכיל בת גרים בתרומה אז שפיר קאמר בפשיטות ג"כ דלר"א ור"ש אכלה דחשיב יש לו להאכיל במ"א אבל השתא דתלי בפלוגתא דר' יהודה ורבי יוסי א"כ היכי קאמר דלר"א ור"ש אכלה דלמא ס"ל כר' יהודה דאין מאכיל לבת גרים וא"כ חשיב אין לו להאכיל במ"א כן נלענ"ד לישב שיטת האית דמפרשי מקושיות רש"י, ובזה מתורץ גם מה שהקשו התוספ' על שיטה זו לעיל (בד"ה והא) וז"ל ותימא דלקמן וכו' ע"ש דאף שאפשר דלר"א ור"ש דמאכיל מכ"מ כיון שתלי בפלוגתא ואפשר דס"ל דלא מאכיל לא ה"ל לר' אושעי' לומר בפשיטות דלר"א ור"ש אכלה:

בד"ה או דלמא קדושה. ולשון ראשון נראה עיקר: באמת צריך ליתן טעם מי דחקו להמורה שלא לפרש כפי' הראשון שהוא פשוט יותר ובפרט דחוק מאוד לפירושו שצריך לומר דהאיבעיא בנוי לפשיטות אי אמרינן לאו בקדושתי' קאי וכל סוגית הש"ס נראה כמסופק בזה, אבל נ"ל שהמורה הוכיח ע"כ דלא ע"פ מה שפסק הרמב"ם (פ' ט"ו מהל' איסורי ביאה) דאף דקהל גרים לא איקרי קהל כמבואר שם (הל' ז') מכ"מ פסק שם (הל' ט') דגר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד ישראל לכל דבר ועיין שם בהרב המגיד שכתב טעמו דלא גרע מנו"ע הבא על בת ישראל דהולד כשר, ולפ"ז ע"כ פי' רש"י ליתא דאיך אפשר לומר דבבת גרים שאמה מישראל איירי דא"כ מאי מספקא לי' בזה אי קהל גרים איקרי קהל או לא הא אפילו לא איקרי קהל מכ"מ בת ישראלית אקרי קהל ומתחללת ע"י ביאת פצוע דכא וכש"כ דקשה אמאי דפשט להיתירא דמותרת בתרומה ולכן ע"כ הוכיח המורה דבבת גר וגיורת איירי האיבעי' דר"י, אכן לפ"ז קשיא אפי' רש"י וגם אי נימא דרש"י לא ס"ל כהרמב"ם אלא דגם באמה מישראל י"ל דלא איקרי קהל מכ"מ קשה ארש"י הטעם דהרמב"ם דמי גרע גר מנו"ע ואף שי"ל דטעם דהרב המגיד לא שייך רק להרמב"ם לשיטתו דפסק כמ"ד לעיל (דף מ"ה) דנו"ע הבא על ב"י הולד כשר אבל למ"ד הולד ממזר שפיר י"ל דגם מביאת גר נהי דממזר לא הוי מכ"מ ישראל נמי לא הוי וא"כ י"ל דמספקא לראב"י דלמא ס"ל כמ"ד הולד ממזר, אכן זה דוחק דלא הוי לי' להש"ס לשתוק מהכי אלא לפרש:

ועוד נ"ל דטעמו של הרמב"ם דלא מכח סברא המציא כן אלא דדייק כן ממשנה שלימה (דפ"א דבכורים) דקתני שם דגר מביא ואינו קורא כיון דלא יכול לומר לאבותינו אבל באמו מישראל שפיר קרינן בי' לאבותינו וכן לענין תפלה יכול לומר אלדי אבותינו דאמו מישראל אבל באין אמו מישראל לא, הרי בפי' אף דבאין אמו מישראל לא נקראו אבות ישראל אבותיו והיינו ע"כ משום דקהל גרים לא אקרי קהל מכ"מ באמו מישראל יכול לומר אבותינו וא"כ שאבות ישראל נקראו אבותיו ודאי ישראל גמור הוא באמו מישראל וכש"כ באביו מישראל שהרי מתיחס אחר אביו, וזה נ"ל שהי' ראית הרמב"ם לפסקו וא"כ ודאי שקשה על רש"י, אבל נ"ל דאדרבא בזה יש לישב שיטת רש"י דכבר העירו התוספ' למה הביא בגמרא דהכא הך ראב"י דבכורים ולא הך דמתניתן דקדושין דאיירי בה עד השתא ואף דהתוספ' לא עשו קושיא מזה מכ"מ הרשב"א הניח בל"ע, והנה בפשטות הי' אפשר לומר דרצה בזה ליתן טעם כיון דלפי דמסקינן בקדושין (ע"ח:) הלכה בדיעבד כרבי יוסי א"כ למה מסופק אליבי' דראב"י דלא פסקינן כוותי' ולכן הביא ראב"י דבכורים דקתני שם רק דעת ראב"י ולא דשאר תנאי וגם קתני לי' גבי הלכתא פסיקתא דאמו מישראל ליתן טעם דמזה הי' משמע לר' יוחנן דהלכתא כוותי' ולכך הי' מסופק אליבי', אבל עוד יש ליתן טעם הא דהביא הך דראב"י דבכורים דוקא ע"פ דברינו הנ"ל כיון דמרישא דמתניתן שם מוכח דאף דקהל גרים לא איקרי קהל מכ"מ באמו מישראל ישראל גמור מקרי וע"ז קתני ראב"י אומר אשה בת גרים לא תנשא לכהונה עד שתהא אמה מישראל א"כ יש לספק בדבריו אם פליג ארישא וס"ל דכל החילוק שבין אמו מישראל או לא הוא דוקא לענין כהונה והיינו כשרות אתוסף בה אבל לא קדושה דלא מקרי ישראל אפילו באמו מישראל או דמלתא באנפי נפשי' קאמר ולא פליג ארישא דס"ל ג"כ כת"ק דקדושה אתוסיף בה באמה מישראל וישראל גמור אקרי וכן היא ישראלית גמורה ולכן מסופק דוקא אליבי' דראב"י וגם צריך להביא הך דראב"י דבכורים דוקא וא"ש שיטת רש"י ועיין מש"כ לקמן (פ"ד:) בזה:

שם בתוספ' ד"ה אביי. תימא דבלא ידעה גופא: לענ"ד אולי י"ל ביישוב קושיתם דלכאורה הי' נ"ל דלא שייך סברא דמשתמרת לביאה פסולה אלא בקידש דש אשה האסורה לו כגון פצוע דכא שקידש כיון דסתם אירוסין הם ע"מ לינשא גזרו רבנן לעשות גדר שלא יבוא עלי' לפוסלה מיד משעת אירוסין אבל בנעשה פצוע דכא לאחר שנשאה כמו דאיירי מתניתן דלקמן דקתני ואם לא ידעה משנעשה פ"ד בזה לא נחשבה משתמרת לביאה פסולה שאין הוכחה בזה שרוצה לבא עלי' ולכן קאמר אביי שפיר שיש לו להאכיל בלא ידעה כגון באשה שכבר נשאת לו, אלא שמכ"מ התוספ' הקשו שפיר שהרי בסוגיא דלקמן (דף ע"ה) קאמר ר"א במחלוקת שנויי' ור"א ור"ש היא אלמא דגם זה חשיב משתמרת לביאה פסולה, אכן כיון שקושית הגמרא הכא היא רק לר' אושעי' לשיטתו דלדידי' אי אפשר לומר שיש לו להאכיל בבת גרים כיון דאיבעי' לי' ר"י לקמן ולא איפשט והשתא י"ל דר' אושעי' ס"ל דלא חשיב זה משתמרת לביאה פסולה ולכן שפיר קאמר אביי אליבי' דמשכחת דמאכילה בלא ידעה ור' אלעזר דס"ל לקמן (דף ע"ה) דחשיב גם זה משתמרת לביאה פסולה ס"ל דחשיב בלא ידעה ראוי להאכיל במקום אחר דראוי להאכיל בבת גרים: