ערוך לנר – יבמות – קטע 66

שם אלא יבמה ליבם מנ"ל: ק"ק תיפוק לי' דע"כ קני בהעראה דאל"כ איך משכחת יבום כלל הא בהעראה עובר אאיסור כרת דאשת אח וע' דיבום לא מקיים עד גמר ביאה וא"ל כיון דאי אפשר גמר ביאה בלא העראה אתחלתא דמצוה היא וכמש"כ הנימוקי יוסף בשם הרנב"ר (בפ"ב דב"מ) דלכך ה"א דמותר לכהן לכנוס בביה"ק להשיב אבדה אף דלא הוי בעידנא משום דמה דשייך למצוה אף דלא נגמר מכ"מ מקרי אתחלתא דמצוה וא"כ ה"נ דכוותי', דא"כ גם התוספ' לא מתרצים מידי בחגיגה (ב': בד"ה לישא שפחה) ע"ש, ויש לחלק דהתם הביאה בעצמה אינה רק הכשר מצות פרי' ורבי' וא"כ העראה דלא יוכל להוליד אינה מצוה כלל אבל הכא הביאה היא המצוה א"כ כל מה שעושה לגמור הביאה שייך להמצוה אף שלא נגמרה להיות נקנית לו עד גמר ביאה והוי דומיא דהשבת אבדה דבלקיחת האבדה מתחלת המצוה ובהשבתה נגמרת:

שם א"ל רבא משכבי אשה כתיב: ק"ק מאי קושיא הא גם לענין שפחה חרופה ממעטינן משכבת זרע שלא כדרכה דפטור אף דלענין שאר ח"ל דרשינן משכבי אשה לחייב גם אשלא כדרכה כדאמרינן (ספ"ב דכריתות) וי"ל דהכי קפריך דודאי אי בבא על אשת איש פטור שלא כדרכה אין קושיא די"ל דגזיה"כ הוא אבל כיון דבא"א חייב אביאה שלא כדרכה אין סברא לומר דדוקא בביאה כדרכה תאסר סוטה לבעלה ויבדקו אותה המים ובביאה שלא כדרכה לא דמ"ש האיסור שעושה כשתזנה שלא כדרכה מהאיסור שעושה בזנות כדרכה, ובזה י"ל ג"כ מה שהקשו התוספ' בסוטה (כ"ו: בד"ה אלא למ"ד העראה) ע"ש, די"ל ג"כ דהכי קפריך כיון דלמ"ד העראה זו נשיקה חייב בבא על א"א בנשיקה מהיכא תיתי לא יבדקו אותה המים ולא תאסר לבעלה ע"י נשיקה:

שם אלא למ"ד זו נשיקה מא"ל: ק"ל לפי מש"כ דרק אביי לשיטתו דס"ל משמש מת בעריות חייב צריך לאוקמי' שכבת זרע דסוטה למעט נשיקה א"כ מאי קושיא דלמא אביי סובר באמת העראה זו ה"ע ועוד דלאביי לשיטתו ע"כ מוכח דס"ל כן מדהוצרך לתרץ בסנהדרין (ע"ד.) ביכול להציל באחד מאבריו ואי ס"ל העראה ז"נ קושית הש"ס שם מעיקרא ליתא כמו שמתרץ באמת ר"ח שם וי"ל דסוגיא דהכא היא סוגיא דסוטה (דף כ"ו) ושם אשמואל קאי ואשמואל לשיטתו פריך שפיר דס"ל העראה ז"נ וכמש"כ התוספ' שם:

שם כי אתא רב שמואל בר יהודה אר"י: לפ"ז יש כאן ג' פלוגתות לשמואל העראה ז"נ וה"ע הוא גמר ביאה וכן לרבב"ח אר"י אבל לרב דימי ורבין אר"י העראה זו ה"ע ולפי אוקמתא דש"ס שוין לשמואל ושמואל להם דמנשיקה עד ה"ע ועד בכלל העראה הוא ולרב שמואל ב"י אר"י נשיקה לאו כלום והעראה זו ה"ע והרמב"ם פסק כוותי' וכתב ה"ה הטעם דהלכה כר"י לגבי שמואל, ולא זכיתי להבין דעתו דאטו רב דימי ורבין מי לא אמרו ג"כ בשם ר"י והי' טוב יותר להשות דעת ר"י לדשמואל ולפסוק כוותי' ובפרט אחרי דטרח בש"ס לאוקמי' כן והי' לו להרמב"ם לפסוק דמנשיקה עד ה"ע העראה הוא והוא פסק נשיקה לאו כלום הוא אבל נראה דראית הרמ"ם היא מהא דפריך לעיל היניחא למ"ד זו הכנסת עטרה אלא למ"ד זו נשיקה מא"ל ואי ס"ד דמנשיקה עד ה"ע העראה הוא אפילו למ"ד זו ה"ע לא אתיא שפיר וכיון דאביי תירץ הכי ע"כ ס"ל דהעראה זו ה"ע ונשיקה לאו כלום הוא וכן מוכח מסוגיא דסנהדרין הנ"ל מדהוצרכו כולהו אמוראי לאוקמי שם באוקמתות ואי ס"ד דנשיקה ג"כ העראה הוא קושית הש"ס מעיקרא ליתא אע"כ מוכח דלכולהו אמוראי העראה זו ה"ט ונשיקה לאו כלום הוא וא"ש פסק הרמב"ם, שוב ראיתי בריטב"א שכתב דלפי המסקנא לא משוינן פלוגתא בין תלמידי ר"י וליכ' רק ב' פלוגתות ובזה ג"כ שיטת הרמב"ם א"ש:

שם ברש"י ד"ה כדאמרן. דבעינן גמר ביאה: ק"ק ל"ל לרש"י למיתלי באשם לפרש תחייב נמי שפחה חרופה הכא מלקות בהעראה דהא הוא מייתי אשם והיא לוקה והרי אדרבא שכבת זרע סמוך יותר לבקורת תהי' דאיירי במלקות דידה וא"ל דהיא באמת נלקה בהעראה ז"א דהא אמרינן כל היכי דהוא אינו מביא אשם היא אינה לוקה וגם מדברי הרמב"ם (בפ"ג מהל' א"ב) נראה דפטורה בהעראה, וכן נראה גם מדברי רש"י לעיל (ע"א) במש"כ בד"ה שפחה וז"ל ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב ע"ש מכלל דשפחה חרופה פטורה בהעראה, וי"ל כיון דבסוף (פ"ב דכריתות) פליגי תנאי מה היא שפחה חרופה אי שפחה גמורה המאורסת לעבד עברי או חצי' שפחה וחצי' בת חורין המאורסת לע"ע והנה למ"ד דשפחה גמורה היא יש בה ב' איסורים האחד מלא יהי' קדש כשפחה גמורה והאחד לתא דאשה איש כיון דמאורסת לע"ע א"כ כשבא א' על שפחה חריפה אף דהוא אינו אלא באשם היינו משום האיסור שנוסף בשפחה חריפה יותר משפחה בעלמא על זה הוא באשם והיא במלקות אבל מכ"מ לאו דלא יהי' קדש במקומו עומד ללקות עליו אם התרו בו עליו דמי גרעה משפחה דעלמא כיון דאיכא בה ג"כ לתא דא"א וא"כ מה דאמרינן דאשפחה חרופה אינו חייב בהעראה הוא ג"כ רק משום שפחה חרופה אבל מכ"מ משום לא יהי' קדש לוקה אהעראה וכן מה דמקשינן היא והיא זה ג"כ להך עונש דנוסף בה משום שפחה חרופה אבל למ"ד דשפחה חרופה היא חצי' ב"ח אז אין אצלה איסור לאו דלא יהי' קדש כלל כיון דאינה עוד שפחה גמורה, וא"כ י"ל דרש"י מפרש הכא להך מ"ד דשפחה גמורה היא ולכן לא הי' יכול לפרש דאתי שכבת זרע למעט דהוא אינה לוקה אהעראה דהא ודאי היא לוקה משום לאו דלא יהי' קדש אהעראה וכן הוא נמי לוקה אהעראה רק דאשם אינו מתחייב אבל הרמב"ם דפסק שהיא חצי' ב"ח א"כ ליכא אצלה איסור רק דשפחה גמורה לכן פסק שפיר דאינה חייבת מלקות אהעראה, וכן מש"כ רש"י לעיל ושפחה שאינה חרופה בהעראה מחייב משמע דחרופה פטורה לגמרי בהעראה הוא ג"כ אליבי' דהך מ"ד דחצי' ב"ח, ואף דלפי מה שכתבת לעיל קאי סוגיא דלעיל למ"ד דשפחה גמורה היא מכ"מ י"ל דרש"י נקט אינה חרופה דהיא לכ"ע בהעראה, אכן אכתי יש להקשות אמה שכתב רש"י כאן מלקות בהעראה עכ"ל שהרי אי לא הוי כתיב שפחה חרופה לא הוי ידעינן כלל דבהעראה יש מלקות שהרי ח"ל ילפינן מדאצטריך ש"ח, וי"ל ע"פ דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל דלפי המסקנא נוכל למילף ח"ל מח"ל דכהונה:

שם בתוספ' ד"ה אשה לבעלה. ולא קני בהעראה: לפי מש"כ התוספ' בקדושין (י"ג.) משמע דאיכא למ"ד דלא יליף גז"ש דקיחה קיחה משדה עפרון, ובהא א"ש מה דק' בסוגין ומה שהעירו גם התוספ' לקמן קצת איך ילפינן הכא העראה מגז"ש דקיחה קיחה הא קיחה הוא כסף, ולפ"ז א"ש די"ל דש"ס דהכא אזלא אליבי' דהך מ"ד דלא יליף קיחה קיחה משדה עפרון אלא יליף קדושי כסף מויצאה חנם, ולפ"ז גם קושית התוס' דהכא יתיישב שפיר די"ל דהש"ס דקדושין אזלא אליבי' דמ"ד דיליף קיחה קיחה משדה עפרון ולדידי' לית לי' קרא אהעראה:

בד"ה קיחה קיחה. וי"ל דאינו מופנה לגז"ש: עיין במהרש"א שהקשה הא לא בעינן רק מופנה מצד א' ותירץ דהך דאשה ודאי מופנה דאל"כ לא מקשו התוספ' מידי לקמן אלא דאיכא חד פירכא ומופנה מצד א' למדין ומשיבין, אכן לכאורה אכתי ק' לר' ישמעאל דס"ל בנדה (דף כ"ב) דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין א"כ ובעלה ל"ל, ובפשטות י"ל דהרי בקדושין (ט':) פליגי ר"י ור"ל דמר יליף ביאה מובעלה ומר מבעולת בעל וכל א' מוקי אידך קרא לדרשה אחרת ע"ש, וא"כ לר' ישמעאל י"ל דס"ל כב' הדרשות שם ובאמת לא מיותר קרא אביאה, אבל לולא דברי המהרש"א הי' נ"ל דלעולם הך דאשה ג"כ לא מופנה וכיון דהך דיבמה לא מופנה א"כ לא מופנה כלל והא דילפינן מעריות משום דהך קיחה דעריות מופנה ומכ"מ הקשו התוספ' שפיר דנילף מח"ל דכהונה דע"כ מוכח דהך דח"ל דכהונה מופנה דאי לא מופנה איך ילפינן לי' מעריות אף דהך דעריות מופנה מכ"מ הרי רבנן ס"ל בנדה (שם) דמופנה מצד א' למדין ומשיבין והרי הכא ודאי יש להשיב דהא ח"כ ודאי חמירי טובא מח"ל דכהונה דהא אפילו מח"ל גרידא לא ילפינן ח"ל דכהונה דחמירי מינייהו כיון ששוה בכל וכש"כ דמח"כ לא גמרינן להו אע"כ דהך דח"ל דכהונה ג"כ מופנה ובמופנה מב' צדדים לכ"ע למדין ואין משיבין ולכן הקשו התוספ' שפיר דנילף אשה לבעלה מח"ל דכהונה דלענין הא לא שייך למיפרך ושפיר נוכל למילף גם במופנה מצד א' אבל מיבמה ליכא למילף כיון שאינו מופנה כלל:

בד"ה לאחר מיתה. היינו מהך דרשא דהכא: עיין בב"ב (קי"ד:) דלא כתבו התוספ' כן ובמה דתלו ב' השיטות י"ל דהתוספ' דהכא לא גרסו הואיל לאחר מיתה אלא דסד"א לאחר מיתה וכו' וא"כ כי קאמר קמ"ל הכי קאמר קמ"ל דלאחר מיתה לא מיקרי שארו אבל התוספ' בב"ב י"ל דגרסו כגרסת הרי"ף והרא"ש דכאן הואיל דלאחר מיתה א"כ פשיטא לי' דמקרי שארו לכל מילי וקמ"ל רק לענין אשת איש דלא מחייב, ובזה יש לפרש ג"כ פלוגתת הרמב"ם והראב"ד (ה' א"ב פ' ט"ז) דהרמב"ם פסק שם דכה"ג אסור לישא ב' נשים והראב"ד השיגו מויקח לו יהיודע נשים שתים וה"ה יישב הרמב"ם די"ל דשניי' לאחר מיתת הראשונה נשאה ע"ש:

בא"ד. וא"ת דבפ"ד מיתות ממעט משמש מתה: לכאורה י"ל ביישוב קושיא זו כיון שרק למ"ד משמש מת בעריות חייב מוקי קרא דשכבת זרע פרט למשמש מתה א"כ רבא דמוקי שם בסנהדרין קרא דגם שניהם למתה לשיטתו אזיל דהוא ס"ל בשבועות (דף י"ח) משמש מת בעריות פטור אלא דלא ניחא להו להתוספ' דרבא כתנאי אמר למלתי':

בא"ד. אפילו כמ"ד משמש מת בעריות פטור: לכאורה קשה לאביי דהא מ"ד התם דלא בעינן שניהם שווין ומוקי ומתו גם שניהם למעשה הורדוס ע"כ ס"ל דמשמש מת בעריות פטור ולמ"ד דבעינן שניהם שוין ג"כ לא מוכח דס"ל חייב דהא י"ל דס"ל מעשה הורדוס לאו כלום כמש"כ התוספ' ועכ"פ אביי כתנאי אמרה למלתי' וי"ל דאביי לשיטתו אזיל ורבא לשיטתו אזיל דהא רבא מתרץ הכא פרט לשקנא דרך אברים ואביי הקשה פריצותא אסר רחמנא וא"כ י"ל כיון דרבא הוא דמתרץ שם בסנהדרין פרט למעשה הורדוס א"כ רבא לשיטתו אזיל דמוקי קרא דהתם למעשה הורדוס ושכבת זרע בסוטה למעשה חדודים ושכבת זרע דאשת איש לפרט משמש מת בעריות דפטור אבל אביי י"ל דבאמת מתרץ שם דלפרט למעשה חדודים אתי קרא דומתו גם שניהם ושכבת זרע דא"א פרט למשמש מתה ולכן כשרצה רבא לאוקמי הכא שכבת זרע דסוטה למעשה חדודים הקשה פריצותא אסר רחמנא פי' דכבר ידעינן מקרא דהתם דליכא איסור ומקרא דהתם פשיטא לי' לאביי הכא כמש"כ התוספ' לקמן אבל לרבא לשיטתו באמת ל"ק קושית אביי כיון דהוא מוקי ומתו גם שניהם למעשה הורדוס שפיר מצריך שכבת זרע למעט מעשה חדודים:

בד"ה אינו חייב. למעוטי העראה אלא שלא כדרכה: לכאורה אין מזה ראי' כ"כ די"ל דסוגיא דשם דממעט תרווייהו משכבת זרע ס"ל העראה זו נשיקה ומכ"מ ל"ק למ"ד העראה זו ה"ע מנ"ל העראה בח"ל כיון דליכא למילף מדאצטריך שכבת זרע בשפחה חרופה די"ל דהוא יליף מק"ו מח"ל דכהונה כמש"כ הרמב"ן וכנ"ל אבל מכ"מ כבר כתבתי במ"א ראי' לשיטתם מגמרא דקדושין (ע"ח.) דאל"כ יקשה לאביי שם קושית הש"ס דמקשה שם לרב יהודה א"ר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו דלא שייך אליבי' תי' הגמרא בלא גמר ביאתו כיון דמסוגיא דסנהדרין מוכח דאביי ס"ל העראה זו ה"ע וכנ"ל, ומה שכתבו התוספ' עוד פה דלא בעינן בשפחה חרופה הוצאת זרע ממש לא משמע כן בירושלמי דפירקין דקאמר שם בש"ח עד שיפלוט ע"ש

דף נ"ו ע"א בגמרא ביאה שהבעל מאכיל בה: הרי"ף פסק דגם לענין העראה פליגי והרשב"א הקשה עליו מהיכי תיתי לא תקנה העראה ביבמה לכל מילי כיון דקונה גם באשה ועוד הקשה דהכא אמרינן כל ביאה שהבעל מאכיל וא"כ העראה בכלל דקונה ג"כ בבעל, ונ"ל דהרי"ף לשיטתו אזיל דהוא תירץ אמה שהקשו כל הראשונים דהכא אמרינן דהעראה קונה באשה ובקדושין מסקינן דסוף ביאה קונה דהכא איירי בביאה שאחר קדושין והתם בביאה בלא קדושין ע"ש וא"כ ביבמה שיש זיקה דגריעי מקדושין יש סברא לדמות לכאן ולכאן וא"כ שפיר י"ל דס"ל לשמואל דלא קני לכל מילי דהוי כמו ביאה בלא קדושין דלא קני באשה בהעראה, וגם א"ש הא דקאמר כל ביאה שאין הבעל מאכיל דבהעראה לחוד אין הבעל מאכיל לשיטת הרי"ף, והנה הרמב"ם פסק ג"כ כהרי"ף דלענין העראה נמי פליגי, ואם הרמב"ם פסק ג"כ כהרי"ף דהעראה בלא קדושין לא קני באשה עיין במשנה למלך (הצ' איסורי ביאה פ' י"ז) שהאריך בזה:

שם אלא מעתה בת ישראל. ק"ק מאי קושיא דלמא להקל בדאורייתא לא אמרינן הואיל שכבר אכלה אבל לענין נשואי חרש מהני כיון דאין כאן רק איסור דרבנן דמדאורייתא אכלה משעת אירוסין:

שם ברש"י ד"ה משום רבנן. היכי דנולד לה בן מודו: לכאורה אין בזה חדוש כלל ולא ידעתי למה לא פירש לאשמעינן דאפילו במת הבן אינה אוכלת לרבנן לאפוקי מסברת רבה דהואיל שכבר אכלה:

שם בתוספ' ד"ה לדברים האמורים. ובירושלמי איכא פלוגתייהו: אם בהעראה נמי פליגי א"כ לשמואל גם העראה לא קני לכל דבר, ובזה יש לתרץ מה שהקשינו לעיל על מה שהקשו התוספ' דל"ל קרא דנקנית אשה בביאה נילף מקיחה דיבמה ותירצו דאינו מופנה לגז"ש והקשינו דאכתי ק' לפי מה דאמר שמואל בנדה דלר' ישמעאל מופנה מצד א' למדין ואין משיבין, אבל לפ"ז י"ל דלשמואל לשיטתו א"ש די"ל דהוא מוקי לר' ישמעאל כמ"ד דון מינה ומינה ולכן אי הוי גמרינן קנין ביאה באשה מיבמה לא הוי ידעינן דקני העראה באשה רק לענין מה דקני ביבמה ועיין בב"ק (כ"ה:):

בד"ה מן הנשואין. וה"ה דהוי מצי למינקט לענין ליורשה: בפשטות י"ל דנקט אכילת תרומה לרבותא דהא מדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה וא"כ הוי אמינא דלא שייך בזה לומר כי רבה רחמנא לאוקמי' במקום בעל אבל לאלומי מבעל לא דהא כי אוכלת בתרומה לא עדיפי בדאורייתא מבעל, גם לפמש"כ התוס' בסוטה (כ"ד:) דהחילוק בין נפלה מן האירוסין לנפלה מן הנשואין לא שייך רק לענין תרומה אבל לענין ליורשה לא בלא"ה א"ש הא דנקט אכילת תרומה דוקא אכן הפרת נדרי' אפשר דדמי לתרומה ששייך ג"כ שכבר היפר הבעל וא"ל דהא אפשר בלא נדרה דא"כ הכי י"ל ג"כ בשלא אכלה אע"כ כיון שהיתה יכולה לאכול קרינן לי' שכבר אכלה א"כ ה"ה ג"כ לענין נדר:

בד"ה מת ונפלה. וא"ת ואתא אוכלת: למ"ד בכתובות (דף נ"ח) דלמשנה ראשונה הטעם משום שמא ימזוג י"ל דהך ברייתא אתי כמשנה ראשונה ואפילו לאידך מ"ד דגם למשנה ראשונה הטעם משום סמפון אלא דסבר בדיקת חוץ שמה בדיקה י"ל דאיירי שהי' לה בדיקת חוץ:

בד"ה כל ביאה. אי ביאה אירוסין עושה: ק"ק דמה בכך דביאה אירוסין עושה הא מדאורייתא ארוסה אוכלת ורק מדרבנן אסורה משום סמפון וכיון דבא עלי' ליכא סמפון ואוכלת אפילו מדרבנן אפילו אי ביאה אירוסין עושה, ונ"ל דהתוספ' הכא אזלו בשיטת הרמב"ם שהביאו בקדושין (דף י' ע"ב בד"ה זו שביאתה) אבל לפי מה שפירשו שם דעת רש"י בלא"ה הכא אתי שפיר:

ע"ב בגמרא ולאו הבא מכלל ע' ע': נ"ל דהכי קפריך ע"כ מוכח דלא לקי משום זונה וטומאה דאי ס"ד דלוקה א"כ ל"ל היא לאסור אשת כהן שנאנסה הא בלא"ה אסורה אלא ע"כ מדכתיב היא מוכח דליכא רק ע' וא"ל דלמא אתי היא לאסור בל"ת וע', די"ל כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בל"ת וע' כמש"כ התוספ' בחולין (פ"א.) וכן מוכח מסוגיא דשם (קט"ו.) ע"ש:

שם ואיכא דאמרי אמר רבה וכו' מתיב ר' זירא והיא לא נתפשה: א"ל מאי קושיא כיון דלעיל (י"א:) פליג ר"י בן כיפר ורבנן דלרבנן סוטה נטמאה היא בלאו דטומאה אבל לריב"כ לא א"כ דלמא ברייתא אתיא כריב"כ ורבה כרבנן ס"ל די"ל דהא ע"כ גם רבנן דרשו היא למעט אשת כהן דאל"כ מנ"ל כלל לחלק בין א"כ לאשת ישראל לענין אונם כיון דהתורה התירה נתפסה מנ"ל דבא"כ אסור אע"כ מדכתיב היא וכ"כ רש"י וא"כ גם לרבנן לא הוי רק לאהבמ"ע:

שם ברש"י ד"ה אשלא כדרכה. וגמר ביאה ביאה מיבמה: עיין במהרש"א שהביא דברי המהרש"ל שמחק הגירסא אכן הקשה דא"כ איך ס"ד למילף עריות מיבמה ותירוצו דחוק, ונלפענ"ד דודאי גם המקשן ידע דגבי עריות משכבי אשה כתיב אשלא כדרכה ומה שתירץ מאי וכן אשל"כ דעריות לא קאמר דעריות ילפינן מיבמה אלא דמתניתן קאמר דיבמה נקנית של"כ מקרא דולקחה ובעריות חייב אשל"כ ג"כ מקרא דמשכבי אשה אכן ע"ז פריך היאך נקט יבמה לעיקר ואגבי' תני ג"כ עריות הא אי לא דגלי קרא משכבי אשה גבי עריות לא הוי ידעינן כלל דביאה של"כ מלתא היא לענין קנין ביבמה ולרבות מולקחה ביאה של"כ ורק אחר דגלי בעריות ידעינן לרבות מולקחה ביבמה וא"כ יבמה הוא דילפינן מעריות ולא ה"ל למינקט עריות איידי יבמה וזה מה דקאמר עיקר משכבי אשה גבי עריות כתיב, וכן יש לפרש מה דקאמר לעיל אדרבא יבמה ילפינן מעריות דעיקר העראה בעריות כתיב והקשו התוספ' דהא מח"ל הוא דילפינן וי"ל ג"כ דהא אי לא כתיב את מקורה הערה לא הוי ידעינן דהעראה מלתי' היא ולא הוי ידעינן מה אתי שכבת זרע בשפחה חרופה למעט דדלמא מנשיקה או דצריך להזריע דוקא ובשאר עריות חייב בנשיקה או בלא הזרעה ורק אחר דגלי קרא העראה בעריות מזה ידעינן דשכבת זרע בש"ח אתי למעט מיני' גמר ביאה בשאר ח"ל ולאוקמי' אהעראה וא"כ יבמה היא דילפינן מעריות:

בד"ה ה"ג אלא מאי. מקיחה קיחה דעריות: עיין במהרש"א מש"כ ביישוב דברי רש"י ומה שכתב ומיהו לעיל לא בעי לפרש דילפינן קיחה דער ות מקיחה דיבמה וכו' לא הבנתי דאיך הוי מצי למימר הכי דהא המהרש"א גופא הוכיח לעיל (נ"ה:) דקיחה דעריות אינו מופנה וא"כ אין כאן מופנה כלל:

בד"ה לשון אחר והוא עיקר. מן האירוסין כשרות לנשא לכהן אם נתאלמנו: לענ"ד דוחק לפרש כיון דמתניתן לענין תרומה איירי דמן האירוסין כשרות איירי לענין לנשא לכהן ולענין גרושה יהי' איירי בב"כ דוקא ולענין תרומה ולא לענין לנשא, ולולא פי' רש"י הי' אפשר לפרש דהכל בבת ישראל איירי והכל לענין תרומה לפי המבואר לקמן (פ"ו:) דבת ישראל שיש לה בן מכהן תאכל בתרומה וא"כ בפשטות הי' אפשר לפרש לענין תרומה ג"כ וביש לה בן מכהן דמן האירוסין כשרה לאכול בשביל בנה כיון דלאו חללה היא אבל מן הנשואין פסולה, אבל זה אינו דא"כ אכתי לא מייתרינן מידי לאוקמי' בבת ישראל כיון דגם בעודן תחתיו אוכלות בשביל בנה א"כ אכתי יקשו קושיות רש"י דה"ל למיתני לשון פוסלת וגם מאי מייתי ר' אושעי' ראי' כמו שהקשה רש"י אפירושו דאיירי בבת כהן, אכן לפי המבואר לקמן (שם) ביש לה בן מישראל ומכהן לא תאכל בתרומה מת בנה מישראל תאכל בתרומה ע"י בנה מכהן וא"כ משכחת שפיר נפקותא לענין מן האירוסין כשרות כגון שבעודה תחתיו הי' לה בן מכהן ובן מישראל ואז לא היתה אוכלת רק על ידו ולאחר שמת או שנתגרשה מת בנה מישראל ואז אוכלת בשביל בנה מכהן דהיינו בנתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין: