ערוך לנר – יבמות – קטע 65

שם מכלל עשה עשה: ראיתי לחקור ע"פ מה דאמרינן בפסחים (דף מ"א) ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא ה"ל לאו הכא מכלל ע' ע"ש דמאי שנא דממצות ע' זו דרשינן לאו הבא מכלל ע' ולא בשאר מ"ע כגון תענו את נפשותיכם ביוה"כ ולקחתם לכם ביום הראשון וכדומה דבכל הני דרשינן מכלל ע' רשות ולא איסור ובשלמא מה דדרש (שם) נדבה תעשה אותו אותו אתה מתפיס לבד"ה ואי אתה מתפיס תמימים לבד"ה א"ש דרשינן איסור כיון דנדבה תעשה אותו הוא רשות א"כ דרשינן מכלל רשות איסור וכן במכות (דף י"ח) אותה תאכלו ולא בהמה אחרת תאכלו וכן מה שכתבו התוספ' בביצה (דף י"ב) דלכם ולא לגבו' הוא לאו הבא מ"ע וכן מה דאמרינן בזבחים (דף ל"ד) דהמקריב אברי בהמה טמאה ע"ג המזבח עובר בלהמ"ע דמן הבקר ומן הצאן אין מבהמה טמאה לא דשם בקרבן נדבה איירי כמו שכתב רש"י שם וא"כ הוי רשות ולכן דרשינן מכלל דרשות איסור, וכן מה שכתבו התוס' בקידושין (דף י"ג) דאשת איש הוי לאהמ"ע דודבק באשתו ולא באשת חבירו א"ש דודבק באשתו הוא ג"כ רשות שהרי על פו"ר לא נצטו' אדם רק ב"נ כדאמרינן בסנהדרין (דף נ"ט) אבל מפסח קשה דדרשינן מכלל ע' איסור ומנ"ל כן, ועוד ק"ל דכמו דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה כמו כן כתיב בערב תאכלו מצות ולמה לא דרשינן גם בזה בערב אין ביום לא ויהי' לאו הבמ"ע באוכל מצה בע"פ וזה אינו דלכ"ע אין בזה איסור דאורייתא רק מה דאיתא בירושלמי כבא על ארוסתו, וכן ק' על מה דאמרינן במכות (דף י"ח) דאוכל בשר קדשים לפני זריקה עובר בלאו הבא מכלל ע' דואכלו אותם אשר כפר בהם לאחר זריקה אין לפני זריקה לא, ומ"ט לא אמרינן גם שם כמו בשאר מצות ע' שבתורה דלאחר זריקה מצוה לפני זריקה רשות, והי' נלענ"ד דודאי בכל מקום דרשינן מדיוק דמצוה רשות ומה דדרשינן מואכלו את הבשר ומואכלו אותם אשר כופר איסור היינו טעמא דבאילו הכתוב מדבר מדבר מסויים שהוא מבשר הפסח והקדשים ואם אכל ביום או לפני כפרה הרי עקר במקצת מ"ע שהתורה אמרה שיאכל הכל בערב או לאחר כפרה משא"כ במצה וכדומה אם אוכל ביום אינו עוקר מצות ע' במקצת אבל אכתי יש לדייק אמה דאמרינן בכתובות (כ"ד:) זר העולה לדוכן עובר בע' ופי' רש"י משום דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים ולאו הבא מכלל ע' ע"ש, הרי דשם דרשינן מע' איסור ואין בזה עקירה במקצת לע' אם יברך הזר ג"כ ואעפ"כ דרשינן מע' איסור, הנה אמת דבשבת (פ' כל כתבי) כתבו התוספ' דלא ידע ר"י מה איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה וכבר הקשה הרמ"א בד"מ ובהגהה בא"ח (סי' קכ"ה) עליו מסוגיא דכתובות דאמרינן שעובר בע', והנה המגן אברהם (שם) רצה ליישב שדבר זה תלוי בפלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בערובין אי נשים סומכות רשות דרבי יוסי דס"ל דדרשינן מבני ישראל סומכים הא בנות ישראל רשות ס"ל דדרשינן מע' רשות אבל ר"י דס"ל דדרשינן הא בנות ישראל אינן סומכות ס"ל דדרשינן מע' לאו הבא מכלל ע' ע"ש, ולכאורה יש ראי' לזה ממה דאמרינן הכא אי נמי אין לו בנים אין יש לו בנים לא ולאו הבא מכלל ע', וכי ס"ד שזה תלוי בבחירת האדם לדרוש רשות או לאו הבמ"ע, אבל לפ"ז א"ש דנקט דרשה ראשונה דאין לו בנים מצו' יש לו בנים רשות אליבי' דרבי יוסי ונקט דרשה שניי' יש לו בנים לא ולאו הבא מכלל עשה עשה אליבי' דר' יהודה, ולפ"ז יהי' זה תלוי בפלוגתא דתנאי אי דרשינן מע' רשות או לאו, אבל באמת ק"ל על דברי המג"א איך אפשר לומר דבהא פליגי ר"י ור"י שהרי בר"ה (דף ל"ג) אמרינן אמר אביי' ל"ק הא ר"י ע"ש, והשתא לפי דברי המג"א הרי לא שייך פלוגתתם רק היכי דשייך לדרוש מכלל ע' או רשות או לאו והיאך תלי זה באם רשאי לנשים לתקוע או לא דטעם האוסר הוא משום בל תוסיף כמו שפי' רש"י שם, אע"כ דס"ל להגמרא דגם ר"י ורבי יהודה לענין סמיכה בהא פליגי אי שייך בל תוסיף במי שפטור ועושה מצוה אבל לא דפליגי אי דרשינן לאו מכלל מצות ע' או לא ולכן עדיין צ"ע ובמקום אחר הארכתי עוד בזה:

שם אלא העראה דכתיבא גבי אחות או"א ל"ל: מדקאמר לשון אלא משמע דרק השתא דתירץ דנדה היא אתי להא דרב הונא קשה כן והרי לכאורה תיכף אדלעיל הוי מצי להקשות הכי וי"ל דאי לאו דאתי נדה היא לדרב הונא ע"כ אתי להורות דין העראה באשת אח וא"כ הוי נדה ואשת אח ב' כתובים הבאים כאחד להורות דלא נילף מהקישא דר' יונה שאר עריות לענין העראה וא"כ ל"ק העראה גבי אחות או"א ל"ל דצריך אלגופא אבל אחר שתירץ דאתי לכדרב הונא א"כ כולהו עריות ילפינן מהיקשא דר' יונה פריך שפיר העראה דכתיבא גבי אחות או"א ל"ל:

שם לכתוב גבי מיתת ב"ד: לכאורה עדיפא מיני' ה"ל להקשות דלכתוב גבי בא על הבהמה גופא, ובחדושי לסנהדרין תרצתי כיון דכל קפידא דהש"ס הוא דנוכל לילף מיתת ב"ד ממב"ד ולא נצטרך לילף מב"ד מח"כ ולפיכך ע"כ היו צריך למיכתב גבי א' משאר חייבי מיתות ב"ד דאי הוי כתיב גבי בהמה אכתי לא אתי שאר חיובי מיתות מיני' דאפסקיני' קרא במולך אבל אי הוי כתיב בא' משאר חמ"ב שפיר הוי ידעינן למילף באם אינו ענין בהמה מיני' כיון דמשום חמב"ד לחוד לא הוי צריך קרא יתירא דאיכא לילפינהו בהיקשא דרבי יונה:

ובזה י"ל ג"כ מה דהקשה במהרש"א מ"ב דלעיל כי פריך דמנדה ואשת אח ליכא למילף אשת איש לימא דאשת איש ילפינן באם אינו ענין מקרא דהערא' דכתיב באחות אב ואחות אם ולימא דבבהמה באמת אינו חייב אהעראה, ולפ"ז א"ש דסברא הוא שמה שתירץ איידי דכולהו קרא לדרשא אתי כתיב בי' נמי הא מלתא לדרשא לא שייך אלא אי לא כתיב קרא בהדבר עצמו רק באם אינו ענין מוקמינן לי' אדבר אחר אז שייך דכתיב היתורא למילף בי' באם אינו ענין בקרא דבלא"ה לדרשא אתי אבל אי הוי מצי למיכתב בהדבר בעצמו שלא נצטרך למילף באם אינו ענין אז ודאי לא שייך לומר דניחא לי' לכתוב יתורא בקרא דאתיא לדרשא להורות באא"ע אדבר אחר מלכתוב בהדבר בעצמו ולכן רק בבהמה יכול לתרץ כן משום דבזה ל"ק לכתוב בבהמה גופא רק בא' משאר חייבי מיתות ב"ד ובזה שייך שפיר תירוץ הגמרא אבל אי הוי מוקי באא"ע אאשת איש בזה הוי קשה דלכתוב גבי אשת איש גופא דמייתרינן בזה דנוכל למילף מיתות ב"ד ממב"ד דהא מא"א שפיר נוכל למילף שאר מב"ד ובזה לא שייך תירוץ הגמרא איידי דכולהו קרא לדרשא אתי כדכתבנו:

שם אמר קרא ממשפחתו: ק"ק אכתי מנ"ל דדודו הוא ג"כ מן האב דוקא דלמא רק לענין שאר בשרו יש חילוק בין משפחת אב למשפחת אם והרי בת"כ אמרינן מניין שאחיו מן האב קודם לאחיו מן האם ת"ל אחד מאחיו פי' המיוחד שבאחיו ואי ס"ד שמשפחתו קאי אכל הקרובים ל"ל קרא לאחיו מן האב אע"כ דלא קאי משפחתו אשאר קרובים וא"כ מנ"ל דקאי על דודו, גם נסתפקתי אם בקרובי האם יש מצו' יותר מבשאר כל אדם דאבל דמלשון הת"כ דקאמר יותר מאחיו מן האם משמע דעכ"פ גם קרובי האם מקרי קרובים רק דשל אב קודמים וכן משמע ג"כ מלשון רש"י דכאן דכתב יותר מקרובי האם והרמב"ם (ה' עבדים פ"א) לא הזכיר מזה:

שם ברש"י ד"ה מה אחותו. דכתיב בת אביך או בת אמך: ק"ק ל"ל באחותו קרא דאין חילוק בין אחותו מן האב לאחותו מן האם הא זה נוכל למילף שפיר מאשת אח דהוי קרובי עצמו מק"ע ואל יוכיח דודתו דקרובי האב ועל זה לא שייך אדרבא דנין שלא ע"י קדושין מדבר שלא עי"ק כדלקמן דהא גם דודתו הוא ע"י קדושין וא"ל דצריך לכתוב למה דילפינן במכות (ה':) דאין מזהירין מן הדין דאדרבא זה גופא יקשה היאך שייך דילפינן מזה דאין מזהירין מן הדין דאכתי לא הוי צריך למיכתב דבלא ק"ו ילפינן במה מצינו מאשת אח:

בד"ה אחות אם. ודאי קרובתו: ק"ק הא חייב ג"כ באחות האם מן האב והיא ג"כ אין ודאי קרובתו דשמא לאו אחות אביו היא ואכתי נילף אחות אב מן האם מאחות אם מן האב:

שם בתוספ' ד"ה בזכור. הא דלא יליף זכור ובהמה: י"ל אחר דידעינן העראה בזכור ממשכבי אשה מאי פריך תו המערה בבהמה מהו לילף בהמה מזכור בהיקשא דר' יונה ולא שייך בזה כל תירוצי התוספ':

בד"ה אמרו לו. בתלתא הוי סגי: לפמש"כ התוספ' הרא"ש בשם ריב"ן וכ"כ המהרש"א שלא היו לפניו תוספ' הרא"ש דמרישא לא מוכח כלל דאחות אשה מן האם אסורה מן התורה רק מסיפא מהא דמותר בשניי' ורביעית א"כ לא סגי בתלתא דמזה לא הוי שמעינן כלל מה דדייק בש"ס הכא דא"א מן האם אסורה ועכ"פ בעינן ד' והתימא על הרא"ש דכתב ג"כ כדברי התוספ' דבתלתא הוי סגי, וצ"ל דתלתא הוי סגי אם הי' שונה כסדר אחר דהיינו ששניי' עם הראשונה היא אחותה מאמה והשלישית עם השניי' אחותה מאבי' ואם הי' שונה אז דמותר בראשונה ובשלישית אז הי' מוכח ג"כ דאחות אשה מן האם אסורה מ"ה דאי מותרת א"כ תפסי קידושין בשניי' ויאסר בשלישית מטעם אחות אשה:

בד"ה צרותיהן. אע"ג דס"ד דמוטב דיחלוץ הצרות: מזה נראה דהתוספ' מפרשים דפוטרת צרותיהן דקאמר היינו ביש לו שאר נשים חוץ משלשלת אחיות ולכאורה מי הכריחם לכך למה לא פירשו פוטרת צרותיהן דקאמר היינו כשחולץ לאחת מהשלשה פוטר שתים האחרות ומכ"מ הוי רבותא שפיר דה"א דצריך לחלוץ לכולהו ולא תפטר חדא בחליצת חברתה משום גזירה שמא יחלוץ לשניי' ולרביעית קמ"ל דלא חיישינן לזה, וי"ל דמשום סיפא הוצרכו לפרש דצרותיהן דעלמא קאמר כיון דקתני בסיפא מותר בשניי' וברביעית ופוטרת צרותיהן ואי אשלשלת אחיות קאי איך קתני צרותיהן לשון רבים הא ש דחלץ לאחת ליכא כאן רק צרה אחת דנפטרת בחליצתה אע"כ אצרות דעלמא קאי, וניהו מה דקתני אין ביאת א' מהן פוטרת צרתה לשון יחיד לפ"ז אינו מדוייק, אבל ראיתי בתוספ' הרא"ש שכתב דסד"א שצריך לחלוץ לכולן גזירה שלא יחלוץ לשניי' ורביעית קמ"ל עכ"ל ומדכתב לכולן משמע שמפרש כפירושינו דצרותיהן אאחיות קאי:

דף נ"ה ע"א בגמרא דכתב בה רחמנא ערירים ימותו ל"ל: ק"ק למה לא פריך גם מערירים יהיו דגבי אשת אחיו ובשלמא לפי' התוספ' לעיל ריש מסכתין (דף ב') דלא מיותר בדודתו רק משום דכתיב גבי אשת אחיו א"ש דלא מיותר רק חד אבל לפי' רש"י ק' וצ"ל דפריך מקמייתא ובתירוצו מתורץ ממילא גם מאשת אחיו:

שם אדרבא מדגלי רחמנא העראה בח"כ: ק"ק לפמש"כ התוספ' לקמן (נ"ט:) דאף דאין משלם קנס אה אהעראה מכ"מ משכחת שפיר קנה בגמר ביאה ולא אמרינן דבעולה היא כיון דע"י אותה ביאה נעשית בעולה והוכיחו כן מדאצטריך קרא להעראה ולא גמרינן מנערה המאורסה דאי אין מחייב אהעראה לא משכחת דין נ"ה כלל אע"כ כיון דע"י הך בעילה נעשית בעולה לא חשיבה בעולה וא"כ מאי פריך אדרבא מדגלי רחמנא דלמא להכי כתיב העראה בח"כ להוכיח מיני' הך סברא דלא חשיבה בעולה בכך שלא נטעה לחייב קנס אהעראה, וי"ל דראית התוספ' לקמן היא רק למ"ד העראה זו הכנסת עטרה דאז נעשית בעילה ע"י העראה אבל קושית הגמרא דהכא היא למ"ד העראה זו נשיקה דאז לא צריך לזה כמובן:

ובזה א"ש מה דקשה לכאורה אמה שכתב הרשב"א מאי מתרץ א"כ לשתוק קרא משפחה חרופה הא צריך למעט שלא כדרכה כדאמרינן בכריתות ותירץ דסוגיא דהכא כרבנן דלא ילפי העראה ושלא כדרכה מחד קרא, ולכאורה אשתי אינו מספיק דא"ה יקשה לר' יהודה מנ"ל דח"ל בהעראה דהא לדידי' לא שייך תירוץ הגמרא, אבל לפ"ז א"ש די"ל דר' יהודה ס"ל העראה זו הכנסת עטרה וא"כ בלא"ה ל"ק קושית הגמרא כנ"ל, ולפ"ז צ"ל דמ"ד דהעראה זו נשיקה כתנאי אמר למלתי' ועיין מש"כ לקמן בזה:

שם לשתוק קרא משפחה חרופה: עיין ברמב"ן שהקשה ל"ל קרא לח"ל לילף מח"ל דכהונה ומה שתירץ דאין עונשין מן הדין לא שייך לטעם שנתן המהרש"א בסנהדרין (פ"ז) להא דאין עונשין מן הדין דדלמא משום דחמיר לא סני בהך עונש דהא ודאי לא תחמיר בהעראה מבגמר ביאה דהא גם בגמר ביאה ליכא רק מלקות וצ"ל ע"כ כאידך תירוץ הרמב"ן דהא הך דשפחה חרופה לא מיותר דצריך אלגופא אבל ח"ל שאמת יש ללמוד מח"ל דאיסורי כהונה:

ובזה א"ש מה שהקשתי לעיל לר' יהודה דלא שייך לדידי' תירוץ הגמרא דלשתוק קרא מש"ח כיון דצריך אשלא כדרכה א"כ לר' יהודה מנ"ל העראה בח"ל, ולפ"ז א"ש דר"י יליף באמת מאסורי כהונה:

ובזה א"ש ג"כ מה דק' עוד לפי מה דאמרינן בגטין (דף מ"ג) וכ"כ גם רש"י בקדושין (דף ג') למ"ד דשפחה חרופה היא חצי' שפחה וחצי' ב"ח היא חצי שפחה וחצי אשת איש ע"ש וא"כ מנ"ל למילף משפחה חרופה שאר ח"ל הא אצטריך לגופא דה"א כיון דאשת איש בהעראה והיא חצי א"א ג"כ חייב בהעראה ולכן כתיב שבבת זרע אבל לעולם שאר ח"ל ג"כ בגמר ביאה דוקא, אבל לפ"ז א"ש די"ל דמ"ד דחצי' ב"ח באמת יליף מאיסורי כהונה וסוגיא דהכא למ"ד דשפחה גמורה היא וכן כראה מדברי רש"י דפי' שפחה כנענית המאורסת:

שם ברש"י ד"ה לכרת נתנה. אא"כ הזהיר עלי': ק"ק הא במכות (י"ד:) מוכיח דכרת לא בעי אזהרה דהא פסח ומילה ענש אע"פ שלא הזהיר ואיך יפלוג ר' יצחק על זה, אכן באמת גם הרמב"ם בפי' המשניות ובספר המצות כתב כן דכרת בעי אזהרה וכבר הקשה עליו הלח"מ (הל' סנהדרין פ' י"ח) ובחידושי כתבתי יישוב לשיטה זו:

שם בתוספ' ד"ה דיש לה. דלא נילף מאשת איש: א"ל איך שייך ליליף מא"א הא איכא למיפרך מה דפרכינן לעיל שכן אוסרה מתירה ע"י גט משא"כ בשאר עריות די"ל דהיא גופא ה"א דנילף גם בשאר עריות שע"י אישות להתירה כשנתגרשה אבל השתא דאית לן קרא דלאחר מיתה אסורה גם להתירה בגט ליכא למילף מאשת איש דמה לא"ח שמותרת ע"י גט משום דגם מיתת הבעל מתירה משא"כ בשאר עריות אבל ק"ק אכתי איך ה"א למילף מאשת איש הא איכא למיפרך מה דפרכינן לעיל מה לא"א שכן אינה שאר תאמר בשאר עריות שכן שאר וי"ל דלא הוי רק גילוי מלתא דלא מקרי אשתו לאחר מיתה וכעין מש"כ התוספ' לעיל לענין אחות, ועיין במהרש"א בקדושין (דף י"ג) שביאר למה לא כתבו התוספ' אפכא דה"א דילפינן אשת איש משאר עריות לאסור אחר מיתה:

בא"ד. משמע דאי לאו קרא היתה בשריפה: לפי מה דאמרינן לקמן (ע"ב) דה"א דבמשמש אשת איש מתה חייב משום א"א משום דקרי רחמנא שארו גם הכא י"ל דלכך צריך קרא למעט חמותו לאחר מיתת אשתו דהא מדקרי רחמנא שארו הוי בכלל את אשה ואת אמה אפילו לאחר מיתת אשתו אבל היכי דמת האיש שפיר י"ל דלא מקרי עוד אשת איש ואשת אב ואשת בנו דבהא לא גלי קרא מידי ועיין מה שכתבתי (שם) בתוספ': בד"ה לשתוק קרא, ותירץ הר"מ כהן דאי לאו קרא: והרשב"א תירץ דאין למילף ח"כ מח"ל דאין עונשין מן הדין א"נ דדלמא רק מלקות עונשין אהעראה ולא כרת, ולכאורה לכל התירוצים ק' דא"כ למה צריך לתרץ כלל דלשתוק קרא מש"ק דמה פריך אדרבא מדגלי קרא גבי ח"כ העראה מכלל דח"ל בגמר ביאה מאי ראי' דלמא גם ח"ל בהעראה ואעפ"כ צריך קרא בח"כ דח"כ מח"ל לא גמרינן כתירוץ הרשב"א או דאי לאו ח"כ אז לא הוי ידעינן העראה בח"ל כתירוץ התוספ', וי"ל דכ"ד דהמקשן הוי דהכי דייקינן משפחה חרופה דע"כ מוכח דמכח סברא אמרינן דאהעראה מחייב מדהוצרך קרא לגלות בשפחה חרופה רלא מחייב אלא אגמר ביאה ועל זה פריך דאדרבא נידוק אפכא דע"כ מכח סברא אמרינן דלא מחייב אלא אגמר ביאה מדהוצרך קרא לגלות הער"ה בח"כ וע"ז תירץ א"כ לשתוק קרא דודאי מכח סברא הוי אמרינן גמר ביאה דוקא מדהוצרך לגלות קרא בח"כ אבל הכי דייקינן ת"ל בהעראה דע"כ הוציא קרא ח"ל מהסברא מדגלי בש"ח גמר ביאה ועל זה הקשו התוספ' דהשתא דגלי קרא דנוציא ח"ל מהסברא א"כ גם ח"כ הוי בכלל ואכתי קרא בח"כ ל"ל וע"ז תירצו שפיר תירוצם וגם תירוצי הרשב"א א"ש:

בא"ד. אבל השתא דכתיב העראה בח"כ: במהרש"א ח"ב כתב דלפ"ז לא נצטרך עור ללמוד שאר עריות בה קשא דר' יונה דכיון דגלי קרא בנדה ע"כ דגם שאר עריות כן דלא גרעו מח"ל דהשתא א"ל דהוי טעינן למידק העראה רק בח"כ ולא בח"ל דא"כ גם העראה בנדה ל"ל, אכן לפ"ז ק"ל דא"כ קרא דמוקמינן לעיל להעראה דבהמה ל"ל ובשלמא לחד תירוץ התוספ' דלעיל דלכך לא ידעינן העראה בבהמה דאין דרך ביאה בכך א"ש די"ל דמהאי טעמא ה"א דגרע גם מח"ל אבל לאידך תירוצא דאפסקינהו קרא במולך או אפילו לתירוץ קמא דלא הוי בכלל העראה דנדה דאין לה מקור קשה דהלא מכח ח"ל ידעינן כן, ול"ל דלהנך תירוצים אמרינן כתירוצי הרשב"א דכאן דאין למילף ח"כ מח"ל:

ע"ב בגמרא אתיא ביאה ביאה: ק"ק אכתי חייבי ע' דכהונה דהיינו בעולה לכה"ג מנ"ל דהתם לא כתיב ביאה ומשאר חייבי ע' לא אתי דקיל כיון שאינה שוה בכל וגם מח"ל דכהונה לא אתי דקיל ע' מלאו וא"ל דילפינן ג"כ קיחה קיחה דהא כתיב בתולה מעמיו יקח אשה הא דבר הבא מן הכלל אין דנין בגז"ש כקושית התוספ' וא"ל דילפינן כאלו כתיב בתולה מעמיו יערה וילפינן מזה הא בעולה מעמיו לא יערה דא"כ האי יקח אשה בכה"ג הוא קדושי ריאה ומאי קמבעי' לי' בקדושין ודף י') אי כה"ג יכול לקדש בביאה ולפי הפסק הלכה באמת אשור לקדש דביאה כמו שהאריך המשנה למלך (בפ' י"ז מהל' א"ב) ומאי מספקא לי' דא"כ הרי בקרא כתיב קידושי ביאה ואי האי יקח לא מיירי בהעראה אלא בקדושי כסף ושטר מנ"ל העראה בכה"ג בבעולה וא"ל דבאמת כה"ג לא נאסר בהעראה בבעולה דמדברי הרמב"ם (בהל' א"ב פ"א) נראה בפי' דבכל ביאות אסורות אין חילוק בין העראה לגמר ביאה והרמב"ם ס"ל דכה"ג אסור לקדש בביאה כמש"כ המשנה למלך הנ"ל בשמו, וי"ל דילפינן במה הצד מחייבי ע' ומח"ל דכהונה, דכי פרכת מה לח"ע שכן שו' בכל, ח"ל דכהונה יוכיח וכי פרכת מה לח"ל דכהונה שכן לוקין, חייבי עשה יוכיח, הצד השו' שאסורין וכו', אכן לפ"ז צ"ע מה דאמרינן בכתובות (ל'.) איכא בינייהו בעולה לכה"ג ע"ש הרי דלא אמרינן דילפינן בעולה לכה"ג במה הצד: