ערוך לנר – יבמות – קטע 64

פרק ששי

דף נ"ג ע"ב ברש"י ר"ה פסלה לכהונה. משום זונה: ק"ק הא אלמנה לכה"ג חללה נעשית ולא זונה, ונ"ל דהא דפי' משום זונה קאי אאחת מכל העריות אבל בפסול כהונה משום חללה פסלה ולא משים זונה, שוב ראיתי בתוספ' י"ט שהקשה כן על הברטנורא ולא הזכיר שהברטנורא לא כתב רק דברי רש"י וכונתו כמש"כ:

בד"ה ממזרת ונתינה. דהא פסולה וקיימא: גם לענין פסול הוי מצי למימר נפקותא למלקות דפסלה נמי משום זונה לענין שאם בא כהן עלי' אח"כ חייב משום זונה בהדי לאו דממזרת דהא לשיטתו לקמן (ס"א.) נעשית זונה מביאת חייבי לאווין ע"ש בתוספ' וא"ל הא אין איסור חל על איסור דשאני איסור זונה דחשיב איסור מוסיף כיון ששם זנות פוסל בישראל כדאמרינן בקדושין (ע"ז:) ע"ש וה"נ משכחת שם זנות פוסל בממזרת שאם היתה נשואה לממזר או לשאר פסול קהל וזנתה תחתיו נאסרה ע"י זנות, גם מש"כ ועוד ביאת כשר מאי מגרעא לה, ק"ק דהא ודאי אי לאו דפסולה וקיימא ביחת כשר עושה אותה זונה לדעת רש"י דס"ל דמח"ל נעשית זונה כגון מי שבא על צרת יבמתו למ"ד דהיא בלאו וכגון מי שבא על אנוסת אביו לר"י אף דכשר הוא מכ"מ עושה אופה זונה וא"כ ליכא להקשות רק דהרי פסולה וקיימא וזהו קושיא קמייתא:

בא"ד. נמי ליכא למימר הנה נסתפקתי ממזרת בת כהן אי מותרת בתרומה ואין לומר כיון דאמה נבעלה לחייבי כריתות הרי חללות היא ובתה דלכאורה שפיר משכחת ע"פ מה דאמרינן בקידושין (דף ע"ז) כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עלי' נעשית חללה וא"כ כשנתעברה בביאה ראשונה דאכתי אמה לא היתה חללה גם היא אינה רק מחזרת ולא חללה והרי חילול בתה לא אתיא אלא מחלול דידה וא"כ לכאורה שפיר משכחת דממזרת תפסל מתרומה דבי נשא ע"י ביאת איסור, שוב ראיתי בריטב"א בשמעתין שנראה מדבריו שנסתפק ג"כ בזה, אכן א"ע לכאורה נראה פשיטא דפסולה ממזרת לתרומה שהרי לקמן (נ"ה:) כתבו התוספ' דלכ"ע אי אפשר שתתעבר אשה ע"י העראה ע"ש וכיון דכשבא על הערוה משעת העראה נעשית זונה א"כ בסוף ביאה כשנתעברה כבר היתה חללה וגם בתה מחוללת, אבל יש ליישב זה לריטב"א לשיטתו דכתב בקדושין (דף ע"ז) דהיכא דוצר ביאתו לא נעשית זונה עד גמר ביאה ע"ש, אכן עכ"פ מדברי רש"י דכאן מוכח דס"ל דממזרת פסולה לאכול תרומת בית אביה ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (נ"ז.) עוד:

שם בתוספ' ד"ה הבא על יבמתו. אבל בפ"ב דב"ק: הכי הוי מצי להקשות ג"כ אברייתא דע"ז (נ"ד.) וע"ש בפי' רש"י דלפי מה שכתב שם מתורץ גם קושיתם הכא וכ"כ באמת בתוספ' הרא"ש כאן:

בא"ד. וי"מ דה"ק בין שיהא: ק"ק דהכי הוי מצי לתרץ גם כן אמה דמקשה בסנהדרין (ע"ט:) אילימא שאינו מתכוין כלל היינו שוגג ע"ש, וי"ל דמזיד באינו מתכון לא משכחת לה דדוקא לענין אונס תרצו שפיר דזה משכחת בין בשוגג בין במזיד וכן ל"ק לדברי רש"י הנ"ל וכמו שתירץ גם התוספ' הרא"ש דנקט רצון אגב מזיד דא"כ גם לענין שוגג היינו אינו מתכוין ליתרץ הכי דז"א דהתם יקשה דמזיד היינו מתכוון ג"כ ולא ליתני רק חדא:

בד"ה הוא אנוס וי"ל דאגב דנקט ברישא עיין במהרש"א מ"ב שכתב דלפי תי' זה לא קאי אפילו דסיפא אהיא אנוסה והוא לא. אנוס אבל לתי' בתרא שפיר קאי אהיא אנוסה, לפענ"ד י"ל דגם לתי' קמא הך אפילו קאי שפיר אהיא אנוסה, לפי הי"מ בתוס' דלעיל דבין באונס קאי אשוגג ומזיד דרישא א"כ שפיר מוסיף היא אנוסה דסיפא דמרישא לא שמעינן אלא כשאחד מהן אונם בשוגג או במזיד שלו וסיפא אשמעינן אפילו כששניה' לא מכוונין לשם מצוה רק שהאחד הוא אונס בשוגג ומזיד שלו והאחד לא א"כ שפיר הוי תרתי לריעותא בהיא אנוסה דסיפא דשניהם לא מכוונים לשם מצוה רק דהוי מצי למיתני דשניהם אנוסים בשוגג או מזיד שלהם דהוי רבותא טפי וע"ז תירצו דנקיט אגב רישא, ותירוץ א"נ י"ל דקאי לשיטה ראשונה דהתוספ' דלעיל דהך באונס קאי לעצמו ולא קאי אשוגג ומזיד דרישא:

בד"ה ולא חילק. ואין נראה לר"י: ביישוב קושיתם י"ל דרש"י פי' במתניתן כסלקא דעתך דגמרא דלקמן וכדרכו בכל מקום לפרש במתניתן כדעת הס"ד דגמרא והרי התירצן הראשון תירץ לקמן כן מאי וכן אהעראה הרי דהוי סבר דרישא איירי בהעראה והרי גם אופן פי' רש"י כס"ד דהגמרא, ומה שהביאו התוספ' דבבא שניי' פי' רש"י אשלא כדרכה אין זה ברש"י דלפנינו, ומה שהגי' המהרש"ל דבבא ראשונה דקאי אשניהם אהעראה ואשלא כדרכה הוא תימא מנ"ל כן אחר שגם התוספ' לא היה לפניהם גירסא זו:

בד"ה שאנסוהו משמש מת בעריות פטור: עדיפא מזה הוי מצי למימר דהא לרבא הוא דפריך אמה דאמר דאין אונס לערו' ורבא הוא המ"ד משמש מב"ע פטור בשבועות (דף י"ח) וא"כ פריך לרבא לשיטתו. גם מה שכתבו דילפינן קיחה מעריות ק"ק דהא ע"כ לענין ילפותא דיבמה מעריות לית לן גז"ש דקיחה דהא לקמן (נ"ה:) לענין העראה יליף יבמה מאשה לבעלה בגז"ש דביאה ואשה מעריות מגז"ש דקיחה, ואולי גם התוספ' אהך גז"ש כפולה סמכו אלא שקצרו:

בד"ה אין אונס. יהרג ואל יעבור: ק"ק אכתי צריך רבא להשמיענו דאי משום יהרג וא"י אם עבר ולא מסר עצמו להריגה אינו חיוב כמש"כ התוספ' לקמן אבל משום הך דא"ק אלא לדעת נהרג כמו שפסק הרמב"ם, וי"ל דהתוספ' סוברים כהדיעה שהובא ברמב"ן ורשב"א דאף דא"ק אלא לדעת מכ"מ אינו נהרג כיון דהאונס גרם הקישוי ודלא כררמב"ם ע"ש:

בא"ד. או שיודע שלא יתקשה: מתוספ' הרא"ש נראה דאין נפקותא בזה רק למ"ד משמש מת בעריות חייב וא"כ לא שייך זה לרבא דפסקינן כוותי' ודאליבי' איירי הסוגיא דכאן, אבל לענ"ד י"ל דלא כהרא"ש דגם לדידן איכא נפקותא ע"פ מה שפסק הרמב"ם דבקרוב בשר ע"י חבוק ונישוק אפילו בלא ביאה איכא לאו דלא תקרבו ולפי המבואר בי"ד (סי' קנ"ז) גם בזה יהרג ואל יעבור:

בא"ד. דאדרבא חייו קודמין, לכאורה זה אינו רק לדעת ר"ע בב"מ (ס"ב:) דדרש מוחי אחיך עמך כן אבל לדעת בן פטורא שם דמוטב דימותו שניהם ואל יראה א' במיתת חבירו לא מותר להניח עצמו לזרוק על התינוק אכן מכ"מ כתבו התוספ' שפיר כיון דהלכה כר"ע, אבל א"ע נ"ל שיש לומר דהכא גם לבן פטורא הדין כן דהנה יש להסתפק לב"פ אם בעל המים עדיין לא שתה כלום וחבירו כבר שתה אבל לא כל צרכו ואם ישתו שניהם דהיינו שחבירו ישתה עוד מעט יחי' חבירו והוא ימות ואם ישתה הוא לבדו יחי' הוא וחבירו ימות איך הדין בזה כיון דבזה לא שייך סברת ב"פ דאל יראה א' במיתת חבירו דממנ"פ האחד רואה במיתת חבירו ונ"ל דבזה גם ב"פ מודה דישתה הוא דחייו קודמין, ובזה א"ש מה דקשה לכאורה דב"פ האי עמך מאי עביד לי' וא"ל דס"ל כר' אלעזר ומפיק לדר' אלעזר דא"כ ר"י כתנאי אמרה למלתי' ושם משמע דלא משכח תנאי אלא לבסוף, אבל לפ"ז י"ל דבזה גם ב"פ מודה דדרשינן עמך רק דפליגי אי דרשינן גם לענין זה היכי דאפשר שאין א' רואה במיתת חבירו, ולפ"ז הכא נמי דממנ"פ א' רואה במיתת חבירו דאם נזרק התינוק מת והוא חי ואם לא מנית לזרוק הוא נהרג והתינוק חי בזה י"ל דגם ב"פ מודה דחייו קודמין, שיב ראיתי בריטב"א בב"מ (שם) שכתב וז"ל והכי דרש לי' בן פטורא לקרא וחי אחיך עמך כלומר עמך יחי' שאם יוכל לחיות עמך הרי טוב ואם לאו מוטב שימותו שניהם ואית דאמרי מואהבת לרעך כמוך עכ"ל, ונ"ל דגם לפי טעם זה הדין כמו שכתבנו כיון שהתורה לא הקפיד רק או שיחי עמך או שניהם לא יחיו אבל בכה"ג דממנ"פ א' יחי' ואחד לא מוטב שיחי' הוא:

דף נ"ד ע"א בגמרא יבמה יבא עלי' בין בשוגג: לעיל (ל"ט:) אבא שאול דורש אפכא מזה דבשוגג ומזיד לא קנה וק"ק באיזה סברא פליגי אם בלא קרא הסברא נותנת דקני בשוגג ומזיד ל"ל קרא לרבנן ואי מכח סברא ה"א דלא קני ל"ל קרא לאבא שאול, והנה לדעת הריטב"א בסוגין דאבא שאול רק מדרבנן קאמר דבעינן לשם מצוה וקרא אסמכתא בעלמא א"ש, אכן כבר כתבתי לעיל (דף ל"ט) דמשמעות הגמרא אינו כהריטב"א:

שם הב"ע במתנמנם: תמהני על הרמב"ם שלא הביא חילוק זה אלא כתב סתם ישן לא קנה גם בתענית (דף י"ב) חילק בגמרא שם לענין ליל תענית בין מתנמנם לנרדם וגם שם לא הביא הרמב"ם חילוק זה ולענ"ד י"ל ע"פ מה שפסק הרמב"ם (בהל' חמץ ומצה פ"ח) דנרדמו כלם לא יאכלו נתנמנמו יאכלו וע"ש בה"ה ולח"מ שדעתם דהרמב"ם פסק כר' יוסי ומפרש דר' יוסי אסיפא קאי אכן לענ"ד דוחק לומר דהרמב"ם יפסיק כר' יוסי ואף שכתבו משוה דרבה קאמר שם סתם כר"י זה גופא יקשה למה יפסוק רבה כיחיד נגד רבים ולכן נלענ"ד דודאי גם רבה כת"ק ס"ל ולא הביא דברי ר"י רק להביא ממנו ראי' לפי' דברי הח"ק משום דישנו דת"ק הי' אפשר לפרש בין אנרדמו בין אנתנמנמו ואם יהי' כן אז יהי' מוכח ס"ל לת"ק דאפילו נתנמנמו כולן לא יאכלו אכן כיון דר"י פליג ארישא דת"ק וכפי' הרשב"ם דמה דקאמר ת"ק ישנו מקצתן יאכלו דזה לא הוי רק במתנמנם מכלל דישנו דת"ק הוא שינה ממש דהיינו נרדם דאל"כ לא פליג אר"י וא"כ מוכח דמה שקאמר כלן לא יאכלו שזה דוקא בנרדם אבל לא במתנמנם ולכן רבה שיחידי הי' ודינו ככולן הוצרך להביא ראי' דבמתנמנם אין הדין כן וא"כ פסק הרמב"ם שפיר כת"ק וכפי' הרשב"ם, ולפ"ז מוכח דסתם לשון ישן הוא שינה ממש דהיינו נרדם ולא מתנמנם ולכן כשכתב הרמב"ם דין ישן לא הוצרך לחלק דבמתנמנם אין הדין כן דלא הוי כלל בכלל לשון ישן וגם הכא לא קרי למתנמנם ישן אלא אגב דנקט בה ישנה ובה שפיר הוי הפי' אפילו ישנה ממש כמש"כ הריטב"א כן נלענ"ד ביישוב דעת הרמב"ם, ויש ראי' לשיטתו דבנדה (דף ס"ב) מפרש מה דקתני שם ניער במתנמנם הרי דמתנמנם קרי ניער וכש"כ דלא הוי בכלל ישן

שם דהא מכוון לשם ביאה בעולם: עיין בתוספ' לקמן (ע"ב) שכתבו דזכור ובהמה לא חשיב ביאה דאין דרך ביאה בכך וי"ל דרבא ורבינא פליגי בהכי דבאמת דייקו התוספ' בסוטה (דף כ"ו) מזה דרבא ס"ל דיש זנות לבהמה נגד ר"פ שם ואף דלקמן השיב רבא לרבינא דלמא לשיטת רבינא השיב ולי' לא ס"ל:

שם מכאן להעראה מן התורה: בזה א"ש למה הוכפל לאו דנדה בפ' קדושים דכולהו כריתות דנכפלו נדרשו לקמן בסוגין ועיין ברש"י בחומש אבל קרא דנדה לא נדרש, ולפ"ז א"ש דנכפל משום העראה, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א כתב כן, אבל י"ל לפי מה דס"ד לקמן למילף העראה בכל העריות מאחות אב ואחות אם א"כ גם נדה נוכל לילף מני' ושפיר ק' למה הוכפל לאו דנדה וא"כ הוי נדה וא"א שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לא"א וא"א שכן אין להם היתר לאיסורן תאמר בנדה שכן יש היתר לאיסורה, ובהכי א"ש ג"כ מה דלא פריך להך ס"ד דילפינן מא"א וא"א קרא דאשת אחיו נדה ל"ל דג"כ צריך להכי משום דיש היתר לאיסורה כשאין לה בנים אבל לבסוף דילפינן הכל בהיקש מנדה פריך שפיר:

שם שכן אין להם היתר בחיי אוסרן: ק"ק דהא להך ס"ד דילפינן מאשת אח ונדה א"כ קאי אשת אחיו נדה היא להעראה וא"כ לית לן דרשה דלקמן דדרשינן מיני' לאסור יבמה בחיי בעלה וא"כ ליכא פירכא בזה דגם אשת אח יש לה היתר בחיו אוסרן באין לה בנים עכ"פ וצ"ל דגם להך ס"ד הוי דרשינן גם דרשה דלקמן דאין היקש למחצה וא"כ י"ל וגם לפי המסקנא דילפינן כולהו עריות מנדה בהיקשא דר' יונה מכ"מ ילפינן אשת אח מנדה ע"י דרשה דנדה היא ג"כ להעראה דמי עדיף היקש דר' יונה מהיקש זה הא גם היקשא דר' יונה אתי למילי טובא רק דמשים הך לחוד לא הוי כתיב האי היקש דודה היא כיון דעכ"פ איכא למילף ע"י היקשא דר' יונה אי לאי דצריך קרא זה ג"כ לאסור יבמה בחיי בעלה, ובזה א"ש הא דכתב רש"י בחומש אקרא דאשת אחיו נדה דאתי לאסור העראה אה דלכאורה לא מסקינן הכא כן שהרי גם לס"ד דהגמרא הי' פשיטא לי' דתרתי ש"מ.

שם ברש"י ד"ה חייב כד' דברים לרבות שוגג כמזיד: בב"ק (פ"ב) הקשה על זה בתוספ' ר' עקיבא שהרי לפי מה דאמרינן בב"ק (דף כ"ו) לא חייב בד' דברים רק מדד או קרוב למזיד וא"כ הכא ע"כ בנפל ברוח מצוי' איירי וכמו שפי' רש"י בב"ק ואיך כתב הכא לרבות שוגג כמזיד והניח בצ"ע ולענ"ד י"ל דהנה הטעם דאינו חייב רק במזיד או קרוב למזיד פי' רש"י בב"ק במתניתן (שם) מדכתיב גבי ריפוי ושבת וכי יריבון אנשים ע"ש, אכן לכאורה ק' דא"כ אכתי קרוב למזיד מנ"ל דלמא בעינן מזיד ממש דומיא דוכי יריבון, אבל י"ל דכבר העירו התוספ' (שם) כיון דמרבינן מפצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד וגם לחייב צער במקום נזק א"כ למה לא יתחייב גם צער בשוגג ותירץ על זה בשיטה מקובצת בשם הראב"ד כיון דבשבת וריפוי בעינן מזיד גם צער לא מחלקינן מינייהו, ולפ"ז י"ל כיון שיש סברא ללמוד כל הדברים שאצל נזק מנזק לחייב בשוגג ויש סברא ללמוד מוכי יריבון לחייבם במזיד דוקא מוקמינן אמה שיש בנתים דהיינו לחייבם גם בקרוב למזיד שזה קרוב לשוגג ולפשיעה דומיא דהטיל הכתוב עופות בין בהמה לדגים להכשירם בסימן א' ולכן מה דחייב הכא בנפל מן הגג דלא הוי מזיד גמור שפיר פי' רש"י דילפינן מפצע תחת פצע דמרבינן שוגג כמזיד:

שם בתוספ' ד"ה ישן לא קנה. אי לאו דמיעטי' קרא: לא מיבום מיעטי' דהרי לקמן (קי"א:) נראה דמדאורייתא בן יבום הוא אלא מאשת איש מיעטי' קרא דאין חייבין על יבמתו שיבם משום אשת איש וכן נראה מתוס' הרא"ש וזה ק' יותר לרש"י לשיטתו דס"ל בקדושין (י"ט.) דמדאורייתא מקרי אשתו לכל דבר חוץ מלענין להתחייב עלי' משום א"א, אכן מהריטב"א נראה דאינה בת יבום מן התורה דכתב אי לאו דמיעט קרא ה"ל בר יבום עכ"ל, וזה צ"ע דהא לא מצינו בשום מקום דמיעט קרא קטן מיבום, אכן ביישוב קושית התוספ' י"ל ע"פ מה שמבואר בתוספ' בסנהדרין (ר"פ בן סורר ומורה) דקטן שהוא בן דעת קני מדאורייתא ע"ש א"כ שפיר מצריך מיעוטא התם לענין קטן בן דעת א"נ לענין מופלא סמוך לאיש דודאי בן דעת הוא מן התורה, ומה דפשיטא להגמרא דאין אישות לקטן י"ל דזה מפקינן מדכתיב כי יקח איש אשה איש פרט לקטן, והרשב"א הקשה אפי' רש"י דהרי מרבינן שוגג ומזיד אע"ג דלא מכוון לשם מצוה, וגם בזה י"ל דשאני שוגג ומזיד מישן דבהני ראוי לכוונה אבל בישן לא ראוי לכוונה וכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכל שארל"ב בילה מ"ב וכן נראה מהריטב"א, אכן הקשה הריטב"א מחרש שיש לו קנין מן התורה אף שאינו ראוי לדעת, והנה אמת מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום) נראה דס"ל כן דחרש שייבם קנה מן התורה וכמו שכתב שם הכס"מ, אכן לא ידעתי ראי' מן הגמרא, ואפשר שרש"י לא ס"ל כן, שוב ראיתי דלכאורה מוכח כן מסוגיא דלקמן (נ"ו.) דקאמר מת ונפלה לפני יבם חרש אוכלת ע"ש ואי אין לו קנין מן התורה איך מאכיל יבם חרש בת ישראל בתרומה, אבל לכאורה תלי זה בפלוגתא שבין רש"י ור"ת בכתובות (נ"ח.) אי זיקת יבם מאכיל מן התורה או לא דאי מאכיל מ"ה אכתי אין ראי' מזה אך כיון דלרש"י אין אוכלת מ"ה א"כ אכתי יקשה קושית הריטב"א לרש"י לשיטתו, אכן כבר כתב הפני יהושע שם ליישב על רש"י קושית הר"ת דאי יבם מאכיל בתרומה מן התורה תלי בפלוגתא שבין עולא וגמרא דקדושין וכן בספר הכתובה שם כתב דתלי בפלוגתא דתנאי, וא"כ שפיר י"ל דרש"י פי' הכא להך שיטה דיבם מאכיל מ"ה וא"כ אין ראי' מנפלה לפני יבם חרש דיבם קונה בלא דעת וכן מוכח לכאורה ג"כ מדברי רש"י לקמן (ק"י.) דחרש אין לו קנין מן התורה ביבמה ועיין מה שכתבתי שם:

בד"ה וכי. דביאה דח"ל מופנה: י"ל דהא בח"ל לא כתיב לשון ביאה רק בעמוני ומואבי ובממזר ובכרות שפכה ובכולהו צריך לשון ביאה להורות איסור אלגופא, וי"ל דדרש מדכפיל קרא לשון ביאה בהו דכתיב גם דור עשירי לא יבא להם בממזר ובעמוני:

בד"ה שכן בידו לרבות. א"נ דדוקא באשת אח: עיין בתוס' לעיל (ג':) דלא ס"ל כתירוץ זה דכתבו שם דאחות אשה חשוב בידו לרבות, ולענ"ד יש להוכיח דאחות אשה לא חשיב בידו לרבות דלכאורה מאי פריך הכא וכי אשת אחיו לעולם נדה היא דלמה אתי קרא לאסור נדה ליבום דהא לעיל (דף ז') קס"ד דכל העריות יתיבמו אי משום הואיל ואשתרו אשתרי או משום דבר שהי' בכלל אי לאו דכתיב עלי' באחות אשה ושאר עריות ילפינן מאחות אשה בהיקשא דר' יונה והרי להך ס"ד דגמרא דהכא דקיימינן בה השתא אכתי לא ידע היקשא דר' יונה א"כ לא ידעינן לאסור ייבום רק באחות אשה דכתיב בי' עליה ודלמא אתי קרא דנדה היא שאם ייבמה בנדתה חייב כרת אבל אי אמרינן דאחות אשה לא חשיב בידו לרבות א"ש דגם בלא היקשא דר' יונה הוי מצינו למילף נדה מאחות אשה במה מצינו ולא צריך לזה קרא דנדה היא:

בד"ה מה לאחות אב. הקשה ריב"ן: עיין בתוספ' הרא"ש דלפי פירושו קושית התוספ' ותירוצם הוא קושית ותירוץ הגמרא אבל התוספ' לא פירשו כפירושו אלא כפי' רש"י והיינו משום דגרסו בגמרא תיתי חדא מתרתי והרא"ש נראה שהי' גורם תיתי מתרתי אלא דהלשון קשה קצת לתוספ' הרא"ש דקאמר אלא תיתי מנדה ואחות אב וא"א ושם ע"כ הפי' במה הצד דהא מנדה לחוד ליכא למילף כלל שיש לפרוך שכן מטמאה את בועלה וכיון דכן גם מה דקאמר אלא תיתי מתרתי ע"כ הפי' כן דנילף במה הצד דאל"כ כי קאמר אלא תיתי מנדה וא"א הל"ל אלא תיתי חדא מתרתי מנדה וא"א:

ע"ב בגמרא תאמר באשת איש: עיין בכריתות (ב':) ששם פריך ג"כ מה לאחותו שכן אין לה היתר בחיי אוסרה ולא פריך כי הכא אטו וגו':

שם ולאו הבא מכלל עשה עשה: עיין במהרש"א שהקשה אמאי לא קאמר ג"כ כדאמרינן לקמן דלמא בחיי שעלה שריא לעלמא וליבם, ולענ"ד י"ל דבשלמא לענין אין לו בנים דאין סברא להתיר יותר באין לו בנים מביש לו בנים לעלמא שפיר י"ל כן ואדרבא סברא הוא דבאין לו בנים אסירא לעלמא יותר דצריך האח להקים שם אבל הכא ודאי אין סברא להתיר ע"י גט יותר מעל ידי מיתה דבכל עריות חמיר גט ממיתה דלאחר גט הם במיתת ב"ד ולאחר מיתה לא כמו שכתבתי לעיל (דף ד') ואחות אשה לאתר גט בכרת ולאחר מיתה שרי' לגמרי: