ערוך לנר – יבמות – קטע 62

שם ברש"י ד"ה חולץ לראשונה. אלא עצה טובה אשמעינן: עיין במהרש"א שהקשה דלמה ל"ק מטעם דלא ישפוך אדם מי בורו ותי' דאף דאין גט מכ"מ ריח הגט הוי, ולענ"ד דוחק לומר כן כיון דהגט לא מועיל כלום הוי כנותן לה חספא בעלמא, ועיין בתוספ' לקמן (נ"ב: בד"ה ליבמתו מהו) דאפילו ביותר מזה מסופקי' אי חשיב ריח הגט, ואולי אקושית המהרש"א בפשטות י"ל דאף דשייך משום לא ישפוך אדם מי בורו בזה כדמוכח ממאי דקאמר לקמן (נ"ג) גט לזו וחלץ לזו לימא מסייע לי' לשמואל ותהוי תיובתא דרב יוסף ע"ש מכ"מ ניחא לרש"י לנקוט הטעם דעצה טובה דהא קאמר בסיפא וכן בשני יבמים פי' שחולץ ג"כ הראשון שנתן גט כמו שמפרש רש"י ואי הטעם משום לא ישפוך ברישא בב' יבמות יקשה בם פא מ"ט אבל הטעם דעצה טובה שייך ג"כ בב' יבמים, גם א"ל אפי' רש"י דלמא לכר נקט חולץ לראשונה לאשמעינן דאין זיקה ודלא כשמואל דאמר חלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה די"ל דא"כ אכתי לא הוי צריך למינקט חולץ לראשונה רק כרבנן דחולץ לאחת מהן דמשמע שפיר תני' אפילו לבעלת הגט ג"כ אבל מדנקט חולץ לראשונה משמע דדוקא לראשונה:

שם בתוספ' ד"ה עדיפא ממאמר. מיהו יש לדקדק דיש ביאה אחר ביאה פסול': הנה התוספ' הוכיחו שפיר כן מהגמרא דכאן אכן על הגמרא גופא קשה מנ"ל כן, ונ"ל דמלשון מתניתן קדייק מדקאמר ר"ג אין בטילה אחר בעילה וע"כ אחר בעילה כשירה קאמר דאי אחר בעילה פסולה ג"כ למה פליגי רבנן עלי' דוקא לענין גט א"ג ומאמר א"מ אבל לענין בעילה מודו ליה דאין בעילה א"ב ואי ר"ג אפי' אחר בעילה פסולה קאמר הא בזה לא ס"ל רבנן כוותי' דהא אמרינן במתניתן דהבעילה שהיא באמצע ובסוף יש אחרי' כלום אע"כ דגם ר"ג לא איירי רק מבעילה כשירה אבל אחר בעילה פסולה מודה דיש אחרי' כלום ולכן גם התוספ' לעיל במתניתן (ר"פ) כתבו דר"ג לא איירי רק מבעילה כשירה ע"ש, ועוד י"ל דדייק כן כיוון דלת"ק דמתניתן מהני אפי' מאמר אחר ביאה פסולה ולר' נחמי' אפילו ביאה לא מהני א"כ אי ס"ד דלר"ג מאמר מהני וביאה לא מהני הוי ר"נ פלוגתא חדשה ולא ניחא לי' לומר כן, אבל באמת מש"כ התוספ' בשם רש"י דלר"ג יש ביאה אחר ביאה פסולה לא ידעתי מאין הוציא כן מדברי רש"י שלפנינו שלא איירי רק ממאמר אחר ביאה פסולה: ע"ב

בגמרא ר"ש דתניא א"ל ר"ש: עיין ברשב"א שהקשה דלמה לא מייתי מהך דר"ש דמאמר גופא דלעיל (דף י"ט) ונדחק בישובו, ולפענ"ד י"ל שרצה להביא ראי' דר"ש ס"ל מאמר קונה ק"ג לענין שאין מאמר מועיל אחריו כמו לר"ג וזה לא שמעינן מהא דלעיל דשם לא נעשה רק מאמר א' ובזה שפיר קאמר ר"ש דאי מאמר קונה ק"ג א"כ לא נשאר עלי' עוד זיקה מהראשון לענין מה שקונה זה ע"י מאמר לעולם אין עלי' רק זיקת יבם א' אבל לעולם י"ל דלכל א' וא' תקינו רבנן מאמר בה ומהני מאמר אחר מאמר אבל מהך דהכא מדלא מהני ביאה דשני אי ביאת הראשון ביאה שפיר מוכח דס"ל אין מאמר אחר מאמר והוי דומיא דאידך תנאי דקמייתי הכא דלכולהו מאמר קונה לענין דלא מהני מידי אחריו וגם התוספ' לעיל (שם) נראה דס"ל כן דהראי' מר"ש היא דלא מהני מאמר וביאה אחר מאמר:

שם בתוספ' ד"ה כולהו וכה"ג איכא בפ"ק דסוטה (דף ו':) צ"ל בפ"ק דסוכה (ז':) ע"ש בתוספ':

בד"ה אי ביאת משום דזינתה תחתיו: לפי פי' הברטנורא במתניתן (פ"ד דסוטה) ע"י כל העריות מקנין חוץ מן הקטן שפי' שם קטן פחות מבן י"ג שנה דאף דביאתו ביאה מכ"מ ממעטינן דאינו אוסר מדכתיב איש, גם הכא לק"מ דתיאסר מטעם סוטה, אכן התוספ' לשיטתם קאי דלא פירשו כהברטנורא כדמוכח ממה שכתבו שם (כ"ו:) ע"ש דאף דפירשו הך חוץ מן הקטן לענין פחות מבן י"ג מכ"מ ס"ל דזה דוקא לענין שלא תשתה אבל נאסרה ע"י ביאת בן ט' וזהו דלא כהברטנורא דפירש דגם לא נאסרה ע"י פחות מבן י"ג:

בא"ד. אבל בעדי טומאה נאסרה בלא קינוי: לכאורה אין מזה קושיא דהא י"ל דרש"י באמת מפרש דלא הי' רק עד א' בביאת השני ובעד א' לא נאסרה רק ע"י קינוי וסתירה כמבואר בכתובות (דף ט') אכן בתוספ' הרא"ש ביאר יותר קושיתם דהא ע"כ איירי בבא עלי' בפני עדים דהא ביאה ביבמה צריכה עדים לקנות כמו ביאה דקדושין ע"ש, אכן לפענ"ד אכתי יש לתרץ שיטת רש"י דלפי המבואר באהע"ז (סי' ל"ג) בעדי ביאה לא בעינן רק שיראו העדים היחוד מבחוץ דאמרינן הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ולענין עדי טומאה לאסרה על בעלה בעינן לדעת בה"ג דוקא שיראו כמכחול בשפופרת ולדעת הרי"ף דפסקינן כוותי' עכ"פ בעינן שיראו אותם העדים דבוקים זה בזה כדרך המנאפים כמבואר שם (סי' קע"ח), ולכן י"ל דלרש"י הי' ק' ממנ"פ אי בא עלי' שלא בפני עדים כלל מ"ט דרבנן דאסרי מנא ידעינן דבא עלי' השני וכי משום דבורי' שהוא אמר כן אסרינן אותה על הראשון ואי משום דהי' שם עד א' ועד א' נאמן באסורים הא אכתי לא היו שם ב' עדים שצריכים לביאה דקדושין וכן דיבמה ואי איירי דהיו שם ב' עדים א"כ נאסרה מטעם אשה שזינתה ואכתי מ"ט דר"ש ולכן סבר רש"י דאיירי שהיו שם ב' עדים מבחוץ שראו היחוד דביאה לקנות ע"י עדים איכא אבל לאסור משום טומאה ליכא כיון שלא נראה הביאה ממש להם וע"ז הקשה תאסר אכתי גם לר"ש מטעם סוטה שהרי יש כאן עדי סתירה ותירץ דלא נאסרה רק בקינוי וסתירה וקינוי לא הי' בזה כן יש לפרש שיטת רש"י דכאן אף דלקמן בפרק האשה רבה מפרש ג"כ כהתוספ' דאיירי שבא עלי' בשוגג, והנה מדברי התוספ' כאן עכ"פ מוכח דס"ל דביאת יבמה צריכה עדים וכמו שכתב ג"כ התוספ' הרא"ש בפי', ועיין במשנה למלך (בהל' יבום פ"ב) שנסתפק בזה ולבסוף הביא ראי' מדברי שה"ג ואשתמטתי' דברי התוספ' דהכא דמוכח בפי' כן, ועכ"פ יש גם בזה יישוב לשיטת רש"י דכאן די"ל דס"ל דאין ביאת יבמה צריכה עדים ומיירי הכא בעד אחד, ועיין בשער המלך (שם) שהביא ראי' מדברי התוספות לקמן (דף נ"ב ד"ה דמקדש) עיין מה שכתבתי שם ולקמן (קי"א:):

בא"ד. משום דהני נישואין דרבנן ננהו: לרש"י לשיטתו בלא"ה אי אפשר לומר כן דהרי ס"ל דנישואי קטן בן ט' ביבמה קונין מדאורייתא כמש"כ בקידושין (דף י"ט) וע"ש בפני יהושע שהביא מהרמב"ן יישוב לשיטתו מקושיות התוספ' ואדרבא מדבריו שם אפשר ליישב שיטתו דכאן די"ל דס"ל כפי' הברטנורא שהבאתי לעיל דמה דממעטינן מאיש פרט לקטן לענין קינוי וסתירה היינו קטן פחות מבן י"ג וכיון דבהך פרשה כתיב ג"כ ונטמאה לאסרה אבעל ואבועל אמרינן דדוקא אותה ביאה אוסרת ששייך בה קינוי וסתירה אבל ביאת קטן דלא שייך בה קינוי וסתירה שהרי ממעטינן מאיש אינה אוסרת, וא"ל הרי סוטה ודאי מפקינן לעיל (דף י"א) מאחרי אשר הוטמאה ושם לא כתיב איש י"ל דמכ"מ כיון דמפקינן סוטה ספק מונטמאה א"כ דלא קרי הכתוב ביאת קטן אאשת איש טומאה גם בכלל אחרי אשר הוטמאה ליכא, או י"ל דר"ש באמת ס"ל כר' יוסי בן כיפר דלית לי' איסור טומאה גם בסוטה ודאי רק מונטמאה כמבואר (שם):

בא"ד. שזינתה אסורה ליבמה: לא זכיתי להבין קושיתם בזה דממנ"פ אי לא בעינן קינוי וסתירה לאסור הרי ק' יותר שהיא אשת איש שזינתה ואי לשיטת רש"י דבעינן לאסור ג"כ קינוי וסתירה גם מהא דש"י שזינתה לק"מ שהרי זנות דש"י לא אסר רק דהיא כארוסה שזינתה וכמש"כ התוספ' בעצמם סוטה (י"ח) וא"כ לשיטת רש"י גם בש"י לא נאסרה רק ע"י קינוי ומתירה, והנה מהתוספ' הרא"ש נראה שהך ועוד קאי לסתור מה שכתבו דדלמא משום דנישואין דרבנן הקילו ועל זה השיבו דאפי' לא קנתה הביאה אכתי תאסר מטעם ש"י שזינתה, אכן גם בזה לא הבנתי היאך תחשב ש' שזינתה במה שבא עלי' היבם אם לא נקנית עדיין לראשון, וראיתי ברמב"ן ורשב"א וריטב"א שהביאו דברי התוספ' וקושיא זו דתאסר לרב המנונא לא הביאו, ולכן לולא שכתוב גם בתוספ' הרא"ש כן הייתי אומר דתוספת תלמיד טועה היא:

בד"ה בן עזאי. קאמר מתניתן דלא כבן עזאי: לכאורה משמע כפי' זה מהא דקאמר לקמן (צ"ו:) מתניתן דלא כבן עזאי וכו' ע"ש, ולכאורה למה נקט דוקא בן עזאי ולא ר"ג או א' משאר תנאים דס"ל דמאמר קונה ק"ג ואין מאמר א"מ, אבל י"ל דאתא לתרץ מאי קמ"ל סיפא דמתניתן אחר דהשמיענו ברישא בשני יבמין בני תשע פלוגתא דר"ש ורבנן א"כ ממילא ידעינן ג"כ ביבם א' בן תשע ושתי יבמות ולמה צריך תו להשמיענו פלוגתא דר"ש גם בשתי יבמות ולכן קאמר מתניתן דלא כבן עזאי וזה רצה להשמיענו בסיפא דאי מרישא ה"א דוקא בב' יבמין ס"ל לת"ק דהוא פוסל על אחיו משום דיש מאמר א"מ אבל בב' יבמות ה"א גם ת"ק מודה דלא פוסל דאין מא"מ קמ"ל סיפא דאפילו בב' יבמות נמי פוסל ת"ק ולא ס"ל כבן עזאי, וא"כ משמע כפי' רש"י דבב' יבמות ס"ל לב"ע דאין מאמר א"מ, אכן גם לפי גירסת רש"י י"ל דנקט סיפא משום ר"ש דלא נימא דלא פליג ר"ש רק ברישא משום דס"ל אין מאמר אחר מאמר בב' יבמין אבל בסיפא מודה ולכן נקט סיפא דגם ר"ש לא ס"ל כבן עזאי וזהו דקאמר מתניתן דלא כב"ע בין ת"ק בין ר"ש לא ס"ל כוותי', וכן לקמן (דף נ"ג) א"ש מה דקאמר מתניתן דלא כבן עזאי ולא קאמר דלא כר"ג או כאידך תנאי דס"ל אין מאמר א"מ. דגם בזה רצה לתרץ מאי קמ"ל סיפא בב' יבמות דהכל כבר שמעינן מרישא מיבם א' ועל זה קאמר דרצה להשמיענו דלא ס"ל כבן עזאי דממה דקאמרי רבנן ברישא דיש מאמר א"מ לא שמעינן כן דה"א דוקא בב' יבמין קאמרי ובזה פליג על ר"ג דס"ל אפילו בב' יבמין אמא"מ כדאמר בברייתא דלעיל (ע"א) אבל בב' יבמות ה"א דגם רבנן מודו דאמא"מ כבן עזאי לזה קמ"ל מתניתן גם בב' יבמות וב' יבמין נקט במתניתן איידי דנקט ב' יבמות כדאמרינן בגמרא לקמן:

בד"ה ביאה פסולה. ותימא גדול הוא: עיין מה שכתבתי בזה ברש"י ריש פרקין:

בא"ד. הל"ל נמי דאין אחר הגט כלום: ועיין במהרש"א שהקשה למה לא הקשו ג"כ דהל"ל דאין אחר מאמר כלום, ולפענ"ד י"ל דאף אי ס"ל לר' נחמיא דמאמר קונה מדאורייתא הוא דוקא דילפינן מאשת איש דנקנית לו להיות כאשת איש ע"י כסף ושטר וכדאמרינן בקידושין (דף י"ד) אבל לא דמאמר מועיל להפקיע הזיקה דלזה צריך ביאה או חליצה דוקא וכמו דהוי ס"ד דהש"ס לב"ש לעיל (דף כ"ט) וא"כ לא שייך למיתני אין אחר מאמר כלום דלא שייך לקרות בו כיון שבנה שוב לא יבנה דהא אכתי לא פקע הזיקה אבל מגט הקשו שפיר דאי גט מועיל מדאורייתא היינו ע"כ מכח ק"ו מאשת איש דמייתי בקדושין (שם) והיינו ע"כ להפקיע זיקה דאל"כ גט למאי מהני וא"כ כשגירש שפיר קרינן בי' כיון שלא בנה שוב לא יבנה כמו אחר חליצה ושפיר הל"ל דאין אחר גט כלוה:

בא"ד. אלא טעמא דרבנן דאי אמרינן דאין מאמר א"מ: עיין במהרש"א שהקשה למה הוצרך הש"ס לפ"ז לפרש טעמא דרבנן דלכל א' תקינו רבנן מאמר ביבמה לעיל (ט"א) וכבר הקשו קושיא זו גם הרמב"ן והרשב"א שלא ראה המרש"א, אכן לפמש"כ הרשב"א לעיל דיש ספרים דבאמת לא גרסו כן א"ש די"ל דגם התוספ' לא גרסו הכי:

דף נ"ב ע"א בגמרא אימא לאו מצוה קעביד קמ"ל: ק"ק הא סברא זו דפרחה ממנה זיקת יבמין לא אמרינן רק לב"ש לעיל (דף כ"ט) וא"כ לדידן מאי קמ"ל ודוחק לומר דמתניתן כב"ש אתיא גם א"ל דקמ"ל הוא דלא אמרינן כב"ש דמאמר קונה קנין גמור דזה כבר שמענו מב' מתניתן לעיל, ועיין מש"כ התוספ' בזה לעיל (י"ח) וי"ל דה"ק דה"א דכמו דלב"ש דס"ל מאמר דאורייתא פרח מדאורייתא זיקת יבמין ע"י מאמר כמו כן ה"א דלדידן פרח מדרבנן וא"כ מדרבנן אסור לעשות מאמר תחלה וכעין מש"כ התוספ' בהך קושיא דוהתניא לוקה, ואף דרש"י ורשב"א בהך והתניא לוקה לא פירשו כן ע"כ הכא גם הם מפרשין כן:

שם אלא למקדש בביאה ובלא שידוכי: ק"ק כיון דהסברא נותנת דזיקת יבמין לא גרע משידוכין דביבמה לא צריך שידוכין כיון דאגידא בי' א"כ לרב קושית הגמרא דלעיל דוהתניא לוקה במקומה עומדת, ודוחק לומר דנהרדעי אליבי' דרב באמת פליגי ארב הונא דלעיל וס"ל דבעל בלא מאמר לא קנה ומקרי פוגע באשת אח שלא במקום מצוה ולכך לוקה ממש מדאורייתא דלא מצינו מי שסובר כן, וצ"ל דרב תנא הוא ופליג אברייתא ועיין מה שכתבתי לקמן, ובזה יש ליתן טעם למה לא פסק הרמב"ם כנהרדעי אף שהתוספ' והרא"ש כתבו דבשל סופרי' הלך אחר המיקל, אבל לפ"ז א"ש כיון דהברייתא מסייע לרב הונא ור' יוסף:

שם מידם הוי דיים מחמתי': ק"ל לפ"ז למה הוצרך דיקא משום דחליף הא רב מנגיד אחשד לחוד כדקאמר בקדושין (פ"א.) מלקין על לא טובה השמועה, וי"ל דהרמב"ם (פ' כ"ד מהל' סנהדרין) כתב דהיינו דוקא בקלא דלא פסק וע"ס בכס"מ שנתן טעם מאין הוציא הרמב"ם כן, ולפ"ז י"ל דגם מהכא ראייתו ולכך בעינן דוקא דחליף די"ל דהכא הי' קלא דפסוק, א"נ י"ל אחשד לחוד אין לוקין אם לא עושה מעשה להחזיק החשד כגון הכא דחליף:

שם ברש"י ד"ה והתניא לוקה. והיכי אמרת קנה: ק"ק אפילו לוקה למה לא יקנה וא"ל דאי עביד לא מהני מנ"ל דרב הונא לא ס"ל דאי עביד מהני, וי"ל דהוי ס"ל מדקתני לוקה והרי ליכא לאו דאפילו אי מאמר דאורייתא מולקחה לו לאשה כמש"כ הרשב"א בשם הירושלמי ג"כ ליכא רק עשה וכן הקשה דאמת הריטב"א אחי' רש"י, אבל נ"ל דס"ל דהוי פוגע באשת אח שלא במקום מצו' וחייב כרת ולכן לוקה דכל ח"כ לוקין כדקתני במתניתין דואילו הן הלוקין כל ח"כ וא"כ פריך שפיר היאך קתני דקנה דהא בח"כ ליכא קידושין:

בד"ה נתן לה. במאמר יבמין: מלשון זה נראה דאינו מקדש סתם אלא אומר לה בלשון זה וא"כ אין כאן קידושין דאורייתא, אכן מלשין הרמב"ם (בהל' יבום פ"ב) ומלשון הש"ע (חי' קס"ו) שלא הזכירו זה לא משמע כן אלא סתם מאמר הוא בלשון קדושין דעלמא, וכן נראה ג"כ בפי' מדברי התוספ' וריש פרקין) מדכתבו שם דמאמר לא קני אלא מדרבנן מפני שזקוקה לו וכ"כ הרשב"א, משמע הא לא"ה הוי קדישין דאורייתא, ולא ידעתי למה כתב הבית שמואל (שם) סתם בלשון רש"י כאלו אין חולק על זה: שם בתוספ' ד"ה אם בעל. היינו משום דמדאורייתא קני: לפ"ז לשיטה רש"י דפירש דס"ד דהמקשן דוהתניא לוקה הי' דאפילו מדאורייתא לא קנה א"כ קושית התוספ' מב' המשניות במקומה עומדת, וי"ל עפמ"ש הרשב"א לפרש דעת רש"י מהיכי תיתי דבעינן מאמר ג"כ הא בדאורייתא לא כתיב רק ביאה ותירץ דודאי ביאה עושה הקנין רק דקנין הביאה לא נגמר אלא אם היי קדושין מקודם א"כ ל"ק ממתניתן דקדושין דודאי החם קתני שפיר דהיבמה נקנית בביאה דהיינו דקנינה לא נגמר רק ע"י ביאה ולא הוי דומיא דאשה דעלמא דקתני התם ברישא דנקנית בכסף ושטר ג"כ דהיינו דכסף ושטר לחוד עושין גמר קנין בה וכן מה דקתני הכא דהבעילה בזמן שהיא בתחלה אין אחרי' כלום למי היינו שלא קדם לה דבר שמגרע כח הבעילה כגון גט בה או מאמר בצרתה אבל מאמר בה כיון דזה אדרבא מחזיק כח הבעילה שפיר מקרי בעילה בתחלה אף אם קדם לה מאמר:

בא"ד. וא"כ מדרבנן לא קני לה בלא מאמר: א"ל דאכתי מאי פריך לרב הונא מהך ברייתא דלמא מאי דאמר ר"ה בעל בלא מאמר קנה מדאורייתא קאמר, די"ל דא"כ יקשה מאי קמ"ל ר"ה הא זה כבר שמעינן ממתניתן דקדושין דהיבמה נקנית בביאה וממתניתן דהכא דקתני דהבעילה בזמן שהוא בתחלה אין אחרי' כלום, אע"כ דר"ה אפילו מדרבנן קאמר דקני, אכן ברשב"א נטה באמת בזה מפי' התוספ' הגם דס"ל ג"כ דס"ד דמקשן דמדרבנן הוא:

בד"ה דמבטל גיטא. גבי הא דאמר רב יוסף: לא מצאתי שם כן דהתם לא מרב קמיירי אלא מרבי כדמוכח סוגיא דשם ושם בגטין באמת לא מרב מייתי התוספ' ראי' רק מרב יוסף, וא"כ י"ל דיש חסרון בדברי התוספ' ומרב יוסף גם הכא רצו להביא ראי', אכן ראיתי בתוספות הרא"ש שמביא ב' הראיות יחדיו מרב ורב יוסף, ולא ידעתי אנה קאמר רב כן, ואולי י"ל כיון דשה בגטין קאמר שמעית מני' דרבי אבא תרתי ע"ש ורב הי' נקרא בשמו אבא כמו שכתבו התוספ' לקמן (נ"ז:) ובשאר דוכתי', וכ"כ הרשב"ם בב"ב (דף נ"ב) ובפסחים (דף קי"ט) ולכן סברו התוספ' דהך רבי אבא שהזכיר בגטין הוא רב וא"כ אליבי' דרב הוכיח רב יוסף, אבל יש לתמו' אמה ששתב הריטב"א בקידושין (י"ב:) דהא דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא משום דלטעמי' אזיל דס"ל בטלו מבוטל הרי שכתב היפך מדברי התוספ' בשיטת רב אבל גם הך מימרא דרב דבטלו מבוטל לא ידענא אנה היא וצ"ע:

בד"ה דמתפקר. שמא החמיר עליו: לכאורה ק' למה הוצרכו לכתוב כן בלשון שמא הא כל זה הוא מדברי הגמרא בקדושין שם דפריך ולנגדי' מר דרב מנגיד אמאן דמצער שליחא דרבנן והשיב דעדיפא מיני' עבדי לי' וגם למה לא הביאו התוספ' ראי' מזה דבפי' קאמר ולנגדי' מר דרב מנגיד וכו' הרי בפי' דרב בכל שליחא דרבנן מיירי, ומזה נ"ל דהתוספ' לא הי' גורסים בגמרא שם הך קושיא דולנגדי' מר וגם לא התירוץ וכן נראה גם מדברי מהר"ם בתוספ' דהכא שלא גרס לה וכן ראיתי בגמרא דפוס בסייליא ישן שלא גרס בה מולנגדי' עד דעדיפא מינה עבדי לה אבל מפי' רש"י שם נראה שהי' גורם לה, ובעיקר שיטת רש"י עיין בכסף משנה (פ' כ"ה מהל' סנהדרין) דמסוגיא דב"ק שהביא שם יש ראי' לכאורה לשיטת רש"י דבש"ס דילן כתוב בב"ק שליחא דרבנן אבל מהרמב"ם נראה שהי' גורם שליח ב"ד וכן נראה מדברי הראשונים הובאו שם בשיטת מקובצת ע"ש, ובעיקר קושית הכסף משנה עיין בסמ"ע (סי' ח') שלפי דבריו מיושבת קושיא זו גם לפי פי' השיטה מקובצת שם בב"ק דמה דמהמנינן לשליחא דב"ד לענין שמתא היינו שנאמן לומר שבטל הדין לא יבא לב"ד ל"ק קושית הכ"מ ע"ש:

בד"ה דמקדש בביאה אומר ר"ת דאפילו ביבמה: עיין במהרש"א שהביא התוספ' דקדושין ששם תי' ר"ת הטעם דפריצות מפני שצריך עדים והקשו עליו מיבמה וע"כ פי' ר"י הטעם שעושה תחלת קנינו בביאה וכתב שהוחלף להתוספ' שיטת ר"ת בר"י, והנה הקושיא מיבמה על ר"ת הי' אפשר לתרץ ע"פ ספק המ"ל שהבאתי לעיל אי ביאת יבמה צריכה עדים והשעה"מ הביא ראי' מכח קושית התוס' על ר"ת דצריכה עדים ע"ש, ולפ"ז י"ל דר"ת ס"ל דלא צריך עדים ולכן ל"ק קושיות התוספ' עליו דהיינו די"ל דס"ל כדעת הרמ"א שהביא הבית שמואל (סי' קס"ו) דאם עשה מאמר בעדים א"צ ביאה בעדים אבל בעל בלא מאמר אז צריך ערים וזה הפריצות, אכן מלבד קושיתם שם מיבמה ק' ג"כ על ר"ת לנהרדעי דס"ל דדוקא במקדש בלא שידוכי אבל בשידוכי לא ואי כפי' ר"ת מ"ש בשידוכי מבלא שידוכי הא לעולם הוי פריצות שצריך עדים, ולכן נ"ל שיטת ר"ת דודאי ללישנא קמא דרב הטעם דמנגיד אביאה משום דעושה תחלת קנין בביאה וכן הטעם ביבמה והרי אפילו בקדושי כסף בלא שידוכי מנגיד ללישנא קמא דרב משים דאיכא זילות כש"כ במקדש בביאה רק ללישנא בתרא דקאמר אפילו בשידוכי משום פריצותא בזה הי' נראה דוחק לר"ת דיפלגו נהרדעי ולישנא בתרא אי במקדש בביאה בשידוכי שייך פריצותא משום עושה תחילת קנין בביאה או לא גם הי' ק' לו הא דמפרש דוקא ללישנא בתרא משום פריצותא ולא בכל הנך דלעיל ולכן ס"ל דודאי לנהרדעי ואיכא דאמרי לבד הטעם משום פריצותא שקונה בפני עדים אלא דלהנהרדעי בעינן ג"כ חשש זילות שנוהג מנהג הפקר כבא על הפנוי' דהיינו בלא שידוכי ולא"ד במקדש בביאה בשידוכי ג"כ שייך הטעם משום פריצותא דהיינו משום דמקדש בעדים ורב הונא דס"ל דגם ביבמה מנגיד באמת ס"ל כלישנא קמא דרב דהא בלא"ה גם כנהרדעי לא ס"ל כמו שהוכחתי לעיל וללישנא בתרא או דפליג ארב הונא או דס"ל דרב תנא הוא ופליג אברייתא כן נלענ"ד לישב שיטת ר"ת, ולפ"ז פיר גרסינן הכא ר"ת בהתוספ' דהתם רק אהא דקאמר משום פריצותא מפרש ר"ת שהוא משום עדים אבל הכא מפרש אלישנא קמא דרב דבזה גם ר"ת ס"ל דהטעם משום דעושה תחלת קנין בביאה: