ערוך לנר – יבמות – קטע 60

ובזה יש ליישב מה שהקשו התוספ' בד"ה הכל מודים אפי' רש"י דהא איכא ברייתות לעיל ולקמן דס"ל דמש"י הוי ממזר אליבי' דר"ע ולרש"י אין ממזר ע"ש, דלפ"ז י"ל דהנך ברייתות אתיא כרב אליבי' דר"ע, ואדרבא בזה א"ש דלא יקשה לרב מברייתא דהכא כיון דלדידי' איכא סיוע מהנך ברייתות ומכ"מ גם לשמואל לא קשה מהנך ברייתות כיון דלדידי' יש סיוע מברייתא דהכא דקתני בפי' דמש"י אין הולד ממזר אפילו למ"ד דלא בעי ח"ל דשאר:

שם בתוספ' ד"ה סוטה נמי. וקשה לר"י דנדה נמי: עיין במהרש"א בקדושין (דף ס"ח) שכתב דרש"י שם מיישב קושיא זו דכתב בנדה צריך טעם זה למקדש פנוי' נדה דתפסי בה קדושין, אכן נ"ל דלהתוספ' לא ניחא בזה דא"כ בסוטה מנ"ל דתפסו בה קדושין לאחר שגרשה והרי ודאי קדושין תופסין בה כמו שהוכיחו מלקמן פרק יש מותרות, והנה הרמב"ן ס"ל לשיטת רש"י מדלא נקט ג"כ תפסי ושאני נדה דשינוי החוזר לברייתו ע"ש, אבל ראיתי בתוספ' ר"ע שהקשה לשיטה זו דא"כ פצוע דכא נמי נימא דתפסי בה קידושין לר"ע, ולפענ"ד י"ל דבאמת תפסי ולא קשה למה לא קחשיב הכא גם פ"ד דלא שייך אין הולד ועיין לקמן בסמוך שכתבתי יישוב לשיטת רש"י בזה:

בא"ד. כיון דזינתה הפסידה כתובתה: לפמש"כ התוספ' לקמן (פ"ה: בד"ה ולר"ע) דלאו משום כתובה ומזונות אלא משום פירות ובלאות הוא דקפריך אין מזה ראי' דקדושין תופסין בסוטה שגירשה די"ל ג"כ הא דקאמר סוטה ודאי א"ב היינו דיש נפקותא בין ב' הטעמים לענין בלאות ופירות דהיינו אם לא גירשה ונשארה תחתיו ואכל פירות ובלה נכסי' אם יש לה ממנו פירות ובלאות שמשעת זנות ואילך, גם ממה שהביאו ראי' מלהיות לה דמשמע לשון הוי' אין ראי' לפענ"ד רק לשיטתם דגרסו ופירשו בקידושין (דף ע"ח) דבעל ולא קדש אינו לוקה אתיא מלהיות אבל לרש"י לשיטתו דגרס דרך לקוחין יכו' ע"ש אין ראי' דצריך להיות כמש"כ התוספ', ואפשר שזה שיטת רש"י הנ"ל וס"ל דמסוטה שגירשה באמת הוי ממזר ולכן צריך בנדה קרא בשקדשה כשהיא נדה דקדושין תופסין בה:

בא"ד. דרך הוי' אסרה תורה: עיין במהרש"א שהביא קושית התוספ' בקדושין על זה דא"כ אדמוקי בסוטה לוקי במחזיר גרושתו דעיקר קרא בי' איירי ולענ"ד י"ל דעת הר"י דכיון דכבר ידעינן מסברא תפיסת קדושין בסוטה דהיינו דהקדושין לא פקע סברא הוא דכי כתיב קרא להיות לו לאשה אתי לרבות תפיסת קדושין יותר בחד דרגא דהיינו אפילו לאחר גירושין אבל במחזיר גרושתו דלא ידעינן עוד כלל תפיסת קדושין דלא שייך שם לומר לא פקעי לא אמרינן ג"כ דמלהיות אתי קרא לרבות תפיסת קדושין במחזיר גרושתו, ויש ראי' לשיטת הר"י דלשיט' רש"י קשה דלהיות לו לאשה לר"ע למאי אתי דבשלמא לרבנן אתי להא דדרשינן מיני' בקדושין (דף ע"ח) דבעל ולא קדש אינו לוקה אבל לר"ע דס"ל אין קדושין תופסין במ"ג א"כ לא שייך קדש אע"כ דאתי להורות תפיסת קדושין בסוטה ובשלמא לרש"י לשיטתו לא קשה דלדידן באמת לא קאי להיות אקדש אלא אביאה דגרס שם דרך ליקוחין וגו' וכמו שכתבתי לעיל אבל להתוספ' לשיטתם שפיר יש ראי' משם:

בא"ד. לוקמה במחזיר סוטה: א"ל דלוקמה בנשאה בביאה כשהיא נדה די"ל דלא שייך לקרוא לה שנואה בנשואי דאין איסור בנשואי' כיון דאם תטהר תהא מותרת לו משא"כ בכל שאר אסורים דלא ראוי' לו לעולם וכן לשיטת רש"י ל"ק דלוקמה בסוטה שזינתה תחתיו ונשארה תחתיו וילדה לו בן בכור דגם בזה לא שייך כי תהיין לאיש ב' נשים האחת שנואה דמשמע מזה דבשעת הוי' דהיינו בשעת קדושין היתה שנואה אבל לפי' ר"י דגם בסוטה שגירשה והחזירה תפסי הקדושין הקשו שפיר דלוקמה במחזיר סוטה דלא הוי ס"ד לומר בזה דבעינן שנואה מתחלת נשואין הראשונים כיון דעכ"פ מתחלת נשואין דהשתא היתה שנואה, והנה לעיל כתבתי לשיטת הרמב"ן דבפצוע דכא תפסי קידושין לר"ע כיון דלא פקעי וא"ל דא"כ לוקמה קרא דכי תהיין בפ"ד די"ל דלא שייך בן השנואה דפ"ד אינו מוליד:

בא"ד. היכי מוקי לה באלמנה לכה"ג: לפ"ז באמת קשיא דכי תהיין ל"ל לר"ע ואין לומר דכי תהיין לישנא דקרא הוא דהא בקדושין הסוגיא אליבי' דרב אזלא דרק אליבי' דס"ל ואין קדושין תופסין ביבמה לשוק שייך למילף מיבמה והרי רב ע"כ לא סובר דכי תהי' לישנא דקרא הוא דאל"כ מנ"ל כלל דאין קדושין תופסין ביבמה, ולענ"ד י"ל ע"פ ההגהת אלפסי שהזכרתי לעיל (כ"ד.) שמסופק אם הבא אחר ממזר הוא בכור לנחלה או לא עיין מש"כ שם והשתא יש לפשוט דהוא בכור לנחלה ולא הממזר ולכן שפיר צריך כי תהיין דאי לא הוי כתיב ה"א דשנואה דקרא הוא אפילו ח"כ ומיתות ב"ד דהולד ממזר ואפ"ה קאמר קרא דלא יוכל לבכר בן האהובה אלא לבן השנואה צריך ליתן פי שנים אף שהוא ממזר אבל השתא דכתיב כי תהיין אמרינן שפיר דדוקא לבן השנואה שהוא מאותן שיש בהן תפיסת קדושין ואינו ממזר הוא דקאמר קרא דצריך ליתן לו פי שנים ולא לבן האהובה שאחריו אבל בבן השנואה שהוא ממזר יכול לבכר לו בן האהובה שאחריו לתת לו פי שנים, ועיין מה שכתבתי לעיל (שם) דלפמש"כ א"ל דאצטריך כי תהיין להא דדרשינן בקדושין (ס"ח:) דולד נכרית כמותה דלפי דברי הריטב"א והרמב"ן שהבאתי שם לא שייך זה:

בא"ד. וא"ת ולוקמה בסוטה ולבועל: עיין מש"כ בזה המשנה למלך בפ' י"ט מהל' איסורי ביאה) ולענ"ד י"ל ביישוב קושית המ"ל דלעולם קושית התוספ' היא לר"ע ומכ"מ ל"ק הא ר"ע לא ס"ל שם מי כתיב לכהן משום דשבקי' לקרא דדחיק ומוקי אנפשי' זה גופא קושיתם למה קרי לי' דחיק ומוקי אנפשי' כיון דאפשר לאוקמי' בסוטה ולבועל דליכא דחוק ואזה תרצו שפיר דגם כאן יש דחוק דמי כתיב כי תהיינה לבועל, וכ"נ מדברי מהרש"א במ"ב ועיין גם בתוספ' ישנים בכתובות (כ"ט):

בד"ה אי כרב. משמע דאיכא לאו: ליישב שיטת רש"י נ"ל דמודה דלרב לאו נמי הוי אכן זה דוקא אליבי' דרבנן אבל אליבי' דר"ע מוכח דע"כ לאו לא הוי דאי הוי לאו אז ע"כ מוכח דתהי' אתי להורות דתפסו בה קדושין דלאין תופסין ל"ל דבלא"ה ידעינן כן דהא ח"ל הוא ולר"ע אין תופסין בהן וכמש"כ לעיל ולכן ע"כ מוכח אי ר"ע סובר כרב דאין תופסין קדושין ביבמה מקרא דלא תהי' דע"כ לא תהי' לא אתי ללאו ואז שפיר צריך קרא דלא תפסי קדושין אבל אי סובר כשמואל שפיר י"ל דללאו הוא דאתי ולכן צריך כי תהי' להורות דתפסו בה קדושין והיינו דקאמר הכא דאביי מסופק אי ר"ע דריש קרא דכי תהי' כרב או כשמואל ולכן לא חשיב שומרת יבם בהכל מודים כיון דמסופק אי ר"ע חודה בש"י דלא הוי ממזר או אי סבר כרב דהוי ממזר, ולפ"ז כל זה לא שייך רק לרב אליבי' דר"ע אבל לרב אליבי' דרבנן ודאי פשיטא דללאו נמי הוא ואתי אף אי אתי ללא תפסו בה קדושין דהא שפיר צריך קרא דלא תפסו בר קדושין אפי' הוי לאו ממש ורק אליבי' דר"ע ל"צ, ולכן דוקא הכא פי' רש"י דלרב לא אתי ללאו משים דאליבי' דר"ע קאי אבל לרב אליבי' דידן שפיר הוי לאו, ולכן ל"ק ג"כ מכל הני דוכתי' שהביאו התוספ' ראי' דבבימה לאו הוא דזה הכל אתי לרב אליבי' דרבנן דס"ל קדושין תופסין בח"ל ולא אליבי' דר"ע, ואף דלעיל (דף י"ד:) קאמר לאפוקי מר"ע דאמר אין קידושין תופסין בח"ל אלמא דגם לר"ע הוי יבמה לשוק בלאו י"ל זה נקט אליבי' דשמואל ומכ"מ לרב ג"כ א"ש לאפוקי מר"ע דס"ל דאפילו בחייבי ע' אין קידושין תופסין דאפי' לרב אין קדושין תופסין ע"כ לר' ישבב אליבי' דר"ע:

אכן כל זה לרש"י לשיטתו דס"ל דסוטה לא הוי לאו דשאר וא"כ אביי דקאמר הכל מודים בסוטה ע"כ איירי כמי ממ"ד אליבי' דר"ע דלא בעינן לאו דשאר ולדידי' שפיר צ"ל דלק לא חשיב ש"י דמספקא לי' אי כרב דאתי רק ללא תפס קדושין ולא ללאו דאי ללאו ל"צ קרא דלא תפסי קדושין דהא ש"י נמי הוי מח"ל דלאו דשאר אבל הר"ת לשיטתו אזיל דס"ל דסוטה הוי לאו דשאר אבל ש"י לא ולכן שפיר פי' הכא דגם אי אביי סובר כרב מכ"מ י"ל דאתי ללאו וגם ללא תפסי בה קדושין אליבי' דר"ע דא"ל כיון דאתי ללאו ל"ל קרא דלא תפסי קדושין ז"א דהא צריך קרא כיון דל"ת דלא דשאר הוא ובלא קרא תפסי קדושין אף לר"ע וא"כ שפיר אזיל רש"י לשיטתו והר"ת לשיטתו ועיקר ראית רש"י לשיטתו הוא לפי גרסתו לקמן (נ"ה:) ע"ש, והתוספ' לשיטתם באמת לא גרסו כן אי למ"ד ע' ע' כמבואר שם, ועיין שם ברמב"ן שכתב ג"כ יישוב לשיטת רש"י:

בא"ד. ותהי' אורחא דקרא לפי תירוץ רבינו יצחק לעיל (ט"ז.) בלא"ה צריך לשון כי תהי' לשמואל דלא נימא קדושין מפקעי זיקה ואם נתקדשה לשוק שלא ה מיבמה והר"ת צ"ל דס"ל כתי' הראשון של התוספ' שם שלא צריך קרא להכי ע"ש:

בד"ה לשוויא מזיד. פר"ח שרצה להשיבו דבמשה כתיב: לכאורה ק' מי דחק לר"ח לפרש כך ולא בפשיטות שרצה להשיב כתי' הגמרא הא באספקלריא המאירה וכו' דהא על ב' שאלות אחרות ע"כ צריך לומר שרצה לתרץ כך כתירוצי הגמרא, ונ"ל ע"פ מה שכתבתי דאכתי ק' אישעיהו גופא איך אמר ואראה את ד' דהי' לו להוכיח דלא ראה שפיר דהא כתיב כי לא יראני האדם וחי, וצ"ל דאדרבא הי' מדייק אפכא דע"כ אין הפי' כפשוטו בולא יראני האדם וחי דהא כתיב ויראו את אלדי ישראל ולכן דעת ר"ח א"ש דהוצרך לפירושו דבשלמא אב' קושיות האחרות באמת הי' יכול לתרץ כתי' הגמרא אבל בהך קושיא דואראה את ד' לא הי' יכול לתרץ כתי' הגמרא דא"כ הי' מודה לו דלא ראה שפיר ואיך קאמר ואראה את ד' ולכן כתב דהי' יכול להשיבו דע"כ אין הפי' כפשוטו דהא כבר כתיב ויראו את אלדי ישראל, אכן כל זה דוקא לפי פי' רש"י בהך דאספקלריא שאינה מאירה אבל בזוהר פרשת וארא פירש פירוש אחר בהא דאספקלריא המאירה ושאינה מאירה ע"ש, ובזה הכל א"ש דשפיר ידע גם ישעי' לתרץ רומיא דקראי כן וגם הי' יכול להשיב למנשה כן:

דף נ' ע"א בתוספ' ד"ה מוסיפין. גבי עובדא דר"א ב"פ: כן כתבו ג"כ בשבת (דף קנ"ו) ומה שיש ליישב על קושיתם עוד עיין ברשב"א שו"ת (סי' קמ"ח וסי' ת"ט), ובעיקר הך לאו בזכותא תלי' יש גם בזה פי' אחר בזוהר פ' פקודי שלא בהיכל שנקרא היכל זכות ששם ב"ד של מעלה תלוי מלתא אלא בהיכל שלמעלה ממנו ע"ש:

בד"ה משלו. כיון שנגזרו לשום אדם: בחגיגה ג"כ הקשו קושיא זו ושם הניחו בצ"ע, ובאמת ק"ק על תירוצם דהכא דאם משני אחרים כיון שגזרו לא מקרי הוספה כש"כ משני עצמו שליכא הוספה כיון שכבר נגזרו לו וא"כ איך מתרץ ר"ע משלו הוסיפו דאיך קרי זה והוספתי על ימיך, וצ"ל דכוונתם כיון דר"ע דרש לשון אמלא לשון מילוי ולא לשון תוספת ולכן ס"ל דעל שני עצמו ליכא הוספה ואם מוסיפין משני אחרים אין זה תוספת על שניו ולכן אכתי שייך לשון הפסוק מספר ימיך אמלא דוקא ולא אוסיף ימיך אבל שם דכתיב והוספתי על ימיך משני עצמו עד שבאו לכלל אמלא דזה עדיין ליכא הוספה על השנים שגזרו עליו מתחלה, והמהרש"א הקשה דמאי מקשה מוהוספתי דלמא הוסיף משנים שנגרעו לאחרים, ולענ"ד לק"מ דמשמט שם דבב"ד של מעלה אין משגיחין על זה רק שנעשה ע"י מ"ה וא"כ לא שייך בזה והוספתי שמשמע שהקב"ה גזר כן, ועוד י"ל כיון דקאמר התם בחגיגה והוי חלופי א"כ יהי' שנותיו שנות הדיוט ולא שנות מלך, ומה שהקשה המהרש"א עוד ממשה דמשמע דאם לא חטא במי מריבה הי' נכנס לא"י אף שאמר היום מלאו ימי ושנותי ולר"ע אין מוסיפין והוכיח מזה דהך היום מלאו ימי דלא כר"ע, לענ"ד י"ל דהך אמלא ולא מוסיפין הוא משום דכן נגזר עליו מתחלת ברייתו וגזר דין דיחיד אינו נקרע אבל גז"ד דצבור אמרינן לקמן (דף ק"ה) דנקרע לעולם ומשה ששקול כנגד כל ישראל כדאמרינן בתענית (דף ט') הי' לו דין צבור דנקרע גז"ד לעולם שפיר הי' אפשר להוסיף לו, ולפ"ז צ"ל דמלך אין לו דין צבור ודלא כהרשב"א בתשובה סי' קמ"ח) דאל"כ גם מחזקי' לא מקשה מידי וכן נראה ממה שנתן טעם ר"ה לך וצבור מלך נכנס תחלה לדין משום דלאו אורח ארעא וכו' ע"ש ואי מלך יש לו דין לבור מהיכי תיתי שצבור יקדימוהו כיון שיש לו מעלת צבור וגם מעלת מלך אלא מ"כ משמע דמלך אין לו דין צבור ודלא כרשב"א, ובלא"ה צ"ע מה שהקשה הרשב"א ממה דכתיב בחזקי' והוספתי על ימיך דממנ"פ לרבנן יש הוספה גם ביחיד ולר"ע הרי באמת מקשה ומתרץ משלו הוסיפו לו:

בד"ה תדע. להוליד מנשה: קשה על תירוצם דמאי מייתי ראי' תדע שהרי נביא עומד וכו' דלמא לעולם לא משלו הוסיפו ומה שנתנבא הנביא משים דהקב"ה יודע עתידות וידע שיוסיף לו על שנותיו ושיוליד בן וכקושית המהרש"א דעל תירוצי קשה דהלא כן מצינו ג"כ דהקב"ה גוזר על האדם אם והי' חכם או טפש עשיר או עני ואלו צדיק ורשע לא קאמר משום דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אף שפעמים גם עשרו ועניו ושאר עניני גופו תולין בזכותו וא"כ איך גוזרין על אלו ולא גוזרין על מעשיו אע"כ דהקב"ה גוזר כך משום דידע עתידות מה יהיו מעשיו וא"כ ה"נ גזר הקב"ה שיוליד בן משום דידע עתידות שיוסיפו לו ואם לא היו מוסיפין לו באמת לא הי' הקב"ה גוזר כן, אכן באמת לק"מ דהא כל החילוק בין שני דרי ושני הוספה היא דשני דרי הם אותם שנים שנגזרו על האדם לחיות קודם שנולד כמשפ"י רש"י ושני הוספה הם אותם שמוסיפים אח"כ וא"כ אם הי' נגזר מקודם שנולד חזקיה שיולד לו בן בשני הוספה אז שני הוספה גופא הם שני דרי כיון שנגזרו כבר קודם לידה אע"כ דמשלו הוסיפו לו:

בד"ה שנה רבי. וקשה דבכמה מקומות: לישב שיטת רש"י י"ל דמה שלא רצה לפרש כשיטת התוספ' דהך דיבמה הוא משנה שאינה צריכה כבר כתבתי לעיל (מ"א.) בתוספ' ע"ש, ועוד י"ל בזה דס"ל דהך דיבמה מצרך צריכי כמש"כ התוספ' לעיל (י"ז) למידק מיני' באחותה אין באמה לא דיש זיקה ואף דהתוספ' פירשו שם דלרב יוסף ל"צ להכי דלדידי' כ"ע ס"ל אין זיקה היינו דוקא להתוספ' אבל לא לשיטת רש"י כמבואר בדבריהם שם ע"ש, ולכן רק להתוספ' לשיטתם פירשו דיבמה הוא משנה שא"צ אבל לרש"י לשיטתו לא יכול לפרש כן והוצרך ע"כ לפרש דאשתו שמתה הוא משנה שא"צ, וליישב עליו קושית התוספ' י"ל דודאי בשאר דוכתי הוי מצי למיתני מה דכתיב בקרא בפי' וגם צריך להשמיענו דגירשה ולא מתה אסורה אבל הכא מכ"מ הוי משנה שאינה צריכה כיון דכבר תני לעיל (מ"א.) כמו דדייק ריש לקיש שם כאן שנה רבי אחות גרושה דאורייתא א"ח מדברי סופרים וגם הא דאין אסורה רק בחיי' נשמע ממה דתני שם מתה היבמה מותר באחותה כן אפשר ליישב פי' רש"י, אכן באמת בלשון רש"י אין לפרש כן ולכן נלענ"ד דודאי היכי דמייתי הדין תורה לפרש ע"ז פרטי המצו' בזה מצינו שהמשנה נקט גם מה שכתוב בתורה אבל הכא שאין מפרש כלל ואי רצה להשמיענו מה שלא כשמע מהפסוק דגרשה ומתה מותר באחותה זה קרי בי' רב הוא דהא כתיב בחיי' ואף דלעיל (דף ח') מצרכינן קרא להכי שם לא קאמרינן רק אי לא הוי כתיב בחיי' ה"א דגירשה מותרת אבל השתא דכתיב בחיי' ודאי זיל קרי בי' רב הוא וכיון דעל דין זה לא משמיענו הכא מידי שפיר הוי משנה שאינה צריכה, אכן לולא פי' רש"י והתוספ' הי' אפשר לפרש ג"כ הך משנה שא"צ דנשאת לאחר ומתה בין באשתו ובין ביבמתו הוא משנה שאינה צריכה, וא"ע ראיתי שברמב"ן כתב כן אבל בתוספ' הרא"ש כתב דס"ד דנחשבה כמתה בנשאת לאחר כיון שלא יכול להחזירה עוד מטעם מחזיר גרושתו משנשאת, ובזה א"ש למה רש"י ותוספ' לא רצו לפרש כפי' הרמב"ן:

פרק חמישי

דף ג' ע"א ברש"י ד"ה אין גט אחר גט. הא פקעה זיקה דתרווייהו: מזה נראה דדעת רש"י דלרבן גמליאל אי אמרינן דגט דוחה לגמרי ומאמר קונה לגמרי דוחה הזיקה ואין צריך אחריו חליצה כלל דאמרינן דדוחה גט ביבמה מן התורה כמו באשה וכן קונה מאמר מן התורה כמו באשה רק שביבמה הוסיף הכתוב יציאה ע"י חליצה וקנין ע"י ביאה אפילו הוי באונס ובזנות שלא לשם קדושין וזה דוקא לתירוץ רבא לקמן דס"ל דמספקא לר"ג אי דחי גט וקני מאמר לגמרי או לא קני ודחי כלל אבל לתירוץ אביי דקני מקצת ודחי מקצת ודאי לא הוי רק מדרבנן ומה דמפרש בגמרא לקמן מ"ט אמור רבנן גט ביבמה מהני ומאמר ביבמה מהני הוא אליבי' דאביי דמסקנא קיימא אליבי' א"נ אפי' אליבי' דרבא ומפר לרבנן דר"ג אבל לרבא אליבי' דר"ג אי דחי גט וקני מאמר לגמרי היא מן התורה ולכן כתב רש"י דפקעה זיקה דמשמט אפילו חליצה לא צריך והיינו משום דקמפרש הכא כתירוץ רבא דלקמן וכמש"כ המהרש"א:

ובזה מיושב מה שהקש' הרשב"א לקמן (נ"א.) אפי' רש"י דמאי פריך אביי לרבא מברייתא דמודה ר"ג שיש גט אחר מאמר דגם אי מאמר קני לגמרי מהיכי תיתי שלא אהני ביאה אחריו דהא ביאה דאוריתא ומכח קושיא זו חזר מפי' רש"י, אבל לפ"ז א"ש דלדעת רש"י לרבא גם מאמר הוי דאורייתא כמו ביאה ביבמה ולא מהני ביאה אחריו כיון דאין קדושין תופסין בח"ל לר"ג מדלא מהני מאמר אחר מאמר וכמו שכתבו התוספ' בשם ריב"ן, וא"כ גם שיטת הריב"ן א"ש די"ל וגם הוא לא פירש כן רק אליבי' דרבא, ומתורץ בזה מה שהקשו התוספ' עליו לחלק בין מאמר דרבנן לביאה דאורייתא, ולפ"ז א"ש דלריב"ן גם מאמר הוי דאורייתא ואף דהרשב"א כתב דאפילו מאמר דאורייתא מכ"מ ודאי אינו גומר ממה דילפינן כן בקדושין (דף י"ד) מקרא דויבמה אכן כיון דצריך לומר שם שמעת מיני' תרתי שפיר י"ל דלהך ספיקא דר"ג דמאמר דאורייתא לא אמרינן שמעת מיני' תרתי דמצינו גם כשאר מקומות דאין זה דיוק כ"כ, וכן מה דמסקינן שם דאין גט מהני מדאורייתא הוא מריבוי דה' דהנעל וגם זה אין יתור כ"כ דלא אפשר לומר דר"ג לא דרש לי' ולכן שפיר י"ל דר"ג מסופק אי מאמר וגט מהני מדאורייתא לאפוקי זיקה לגמרי, ועיין לקמן (נ"א:) שכתבו התוספ' ג"כ הכי בשם ר"י בר ברוך לרבי נחמי', ועיין לעיל (דף כ"ט) שהוכחתי ג"כ שדעת רש"י כן דאי מאמר קונה ק"ג קונה מדאורייתא, וגם מה שהקשו התוס' דלמה לא קאמר דסבר לה כר"ע אקמייתא רק אסיפא דמתניתן קאמר כן, י"ל משום דרב דקאמר כן אסיפא ס"ל כמסקנא דגמרא כאביי דלדידי' ודאי לא הוי רק דרבנן, ולדידי' באמת צריך לומר הטעם כמש"כ התוספ' אבל הריב"ן פי' הס"ד דרבא וכמו שפי' גם רש"י, ומה שהקשה המהרש"א על זה דלמה לא פירש כמסקנא, לפענ"ד אין זה קושיא דזה שיטת רש"י בכמה מקומות לפרש כהס"ד וכמו שכתב גם התוספ' י"מ (רפ"ב דנדה):