ערוך לנר – יבמות – קטע 6

בא"ד. אבל גבי אלמנה לכה"ג: דבריהם צ"ב מה חילוק יש, ופי' דבריהם נלענ"ד דלאו שאינו שו' בכל שייך היכא שיותר הם אותם שאין נוהג בהם המצו' מאשר שנוהג בהם כגון מצות טומאת כהנים דליתא בנשים כלל וגם באנשים לא הוי רק בכהנים או היכא ששוין אותן שאינה נוהגת בהן לאותן הנוהגת בהם כגון מלות הקפה דלא נוהגת רק בחצי ישראל דהיינו באנשים ובהחצי האחר גבי נשים אינו נוהג אבל איסור אלמנה לכה"ג כיון שהאשה ג"כ עבידה איסורא יותר הם אותן שנוהג בהן מאותן שאינו נוהג בהן דהא גבי חצי ישראל דהיינו גבי נשים נוהג דכולן ראויין להיות אשת כה"ג לנהוג בהן איסור זה וגם גבי אנשים נוהג במקצת דהיינו אצל כהנים דהם ראוים להיות כה"ג שינהוג בהם איסור זה והוי האנשים מישראל שאין נוהג בהם איסור זה מיעוטא ולכן שפיר מקרי ע' השוה בכל כיון דנוהג ברוב ישראל:

בא"ד ומיהו לא יתיישב טעם זה: גם רש"י כתב שם בחולין דתי' זה דמשום שלום בית ל"ש רק למ"ד מצורע בימי חלוטו אסור בתה"מ, והנה שם ודאי א"ש דתליא בפלוגתא זה כיון שלוקח הצפרים לטהר כשיוצא מימי חלוטו לימי ספירו לכן אם לא יטהר בהם ישאר בטומאת ימי חלוטו ויהיה אסור בתה"מ עד שימצא אחרים ואיכא ביטול ש"ב, אבל מש"כ התוספת כן אהכא ק' דהא ראשו וזקנו גבי גלוח שני כתיבי כשיוצא מימי ספירו לימי טהרה ולפי המבואר במ"ק (ד' ז') בימי ספירו לכ"ע אסור בתה"מ א"כ כשאין לו היתר לגלח ישאר לעולם בימי ספירו דהגלוח מעכב כמש"כ הרמב"ם (ה' טומאת צרעת פ' י"א) וע"ש בראב"ד ובכ"מ והוי בזה בטול תה"מ לכ"ע ואיך כתבו התוספ' דתלי זה בפלוגתא, ונ"ל לפי מה שהביא הר"ש (בנגעים פ' י"ד) הת"כ דילפינן מגז"ש דכל שערו דפרט לבית הסתרים דאתיא מואת גבות עיניו דכתיב בגלוח שני הוי בגלוח ראשון ג"כ ע"ש, והשתא כיון דאין גז"ש למחצה גם מה דאתיא מראשו וזקנו דבגלוח שני ילפינן לגלוח ראשון ג"כ, ולכן שפיר הקשו התוספת דנילף מגלוח ראשון דע' דוחה ל"ת ועשה שאינה ש"ב וע"ז לא שייך דהותר משום שלום בית דהא למ"ד מצורע בימי חלוטו מותר בתה"מ ליכא בזה משום ש"ב:

אכן ליישב זה י"ל ע"פ מה שראיתי בש"מ בנזיר בשם ה"ר עזריאל דאף למ"ד מצורע ב"ח מותר בתה"מ מ"מ אירא שלום בית קצת דקודם תגלחת שהוא משולח לב' מחנות אף שהוא מותר בתה"מ מ"מ שמא לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ויתגנה בעיניה עכ"ל, ולדבריו נ"ל דמה דנקט הגמרא בחולין ואסור בתה"מ ומפרש שם רש"י דקאי להך מ"ד דמצורע ב"ח אסור בתה"מ שהגמרא נקט הפשוט יותר דלהך מ"ד מרווח טפי דהוי בזה ש"ב, ועפ"ז מיושבין שני קושיות עצומות שראיתי בשו"ת שאגת אריה וסי' ל"ג) שהקשה אסוגיא דחולין שלפי מה דמסיק שם אכתי יקשה להך מ"ד דב"ח מותר בתה"מ קרא דתשלח ל"ל, ועוד הקשה דהא בגמרא מקשה שם לר' יהודה ג"כ וא"כ מה משני אליביה שהרי הוא ס"ל במ"ק מותר בתה"מ, אבל לפ"ז א"ש כיון דלהך מ"ד איכא ג"כ שלום ביר כסברת ה"ר עזריאל:

בד"ה ליגמר. שכן הכשר מצוה: תירוץ זה ל"ש רק להתוספת לשיטתם לקמן (ד' ו') דזה קולא הוא אבל לפי' רש"י שם אדרבה חומרא הוא וא"כ כש"כ שנוכל לילף מכבוד או"א דאע"פ שחמיר לא דחי, ולכן לשיטת רש"י י"ל קושית התוספת זו כמו שכתבתי לעיל:

בא"ד. וא"ת אכתי אם באת: מלבד מש"כ לעיל לענ"ד י"ל קושיא זו ע"פ מה שיש לדקדק בסוגיא דב"מ שם אמה דמקשה דלכהן והיא בביה"ק ל"ל קרא דאין ע' דוחה ל"ת וע' ולכן מוקי לזקן ואינו לפ"כ, דאכתי מנ"ל דאתי להא דילמא אתי' קרא לנזיר והיא בביה"ק דליכא ע' רק ל"ת דא"ל דגם בטומאת נזיר איכא ע' דככל היוצא מפיו יעשה שהביא הרמב"ם בהל' נזירות (פ"א), דז"א דהך ע' ע"כ אינה לענין מצות חלוקות שבנזיר דאל"כ יקשה על הרמב"ם שהבאתי לעיל שכתב טעם שמותר לנזיר לגלח מפני שימי חלוטו אינן עולין לו לא הוי הע' דקדוש יהי' גדל פרע ולא נשאר רק הל"ת דתער לא יעבור ומה בכך הא אכתי איכא ע' ג"כ דככל היוצא מפיו יעשה אע"כ דזה אינו ע' רק על הנזירות בכלל אבל לא למצות נזירות בפרט, וכ"נ ממה שבגלוח דנזיר כ' הרמב"ם (שם) דאיכא ע' ג"כ ולענין טומאה לא כתב כן וא"כ ק' כנ"ל, וצ"ל דזה נראה להש"ס דוחק שנאמר דגלי לן קרא דאין ע' דהשבה דוחה ל"ת דטומאת נזיר נגד הכלל רע' דוחה ל"ת ולכן יותר סברא לאוקמי' קרא בזקן ואינו לפ"כ, וה"ה י"ל ג"כ הכא אקושית התוספ' דאי ילפינן מנזיר דע' דוחה ל"ת וע' אז לא מוקמינן והתעלמת לכהן כיון דנוכל לאוקמי בזקן ואינו לפ"כ ולא נצטרך לדחות הכלל דע' דוחה ל"ת וע' כדילפינן מנזיר:

בד"ה שכן ישנו, מינייהו במה הצד: בנזיר תרצו על זה דאיכא למיפרך מה לע' דמצורע שכן יש משום שלום בית וכ"כ הריטב"א כאן, והא דלא ניחא להו להתוספ' הכא לתרץ כן אפשר מפני שאכתי יקשה למ"ד ב"ח מותר בתה"מ כמו שכתבו לעיל ומיהו לא יתיישב וכו', א"נ י"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל דלענין מצורע נזיר לא שייך טעם דש"ב דאכתי נילף מנזירה מצורעת דבה ליכא משום ש"ב דמותרת בת"ה:

בא"ד. דהוי כמו ב' כתובים: ובזה מתורצת גם קושיא הראשונה דנילף מכהן ונזיר במה הצד שהרי עם מילה כל א' ה"ל ב"כ הבאים כאחד: בא"ד. דכלאים בציצית: ק"ק אכתי היאך מתורצת קושיא זו לפום מה דס"ד דגמרא השתא דבאמת לית לן למילף מכלאים בציצית לרבנן דר' ישמעאל, וגם על תירוץ קמא דהתוספ' קשה דאכתי ק' קושיתם לר' יהודה דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדין, אכן אם נאמר ב' התירוצים יחד מתורץ לכל צד דלר' יהודה ל"ק די"ל דס"ל כר' ישמעאל וידעינן דלא נילף דחיית ע' ול"ת מכהן ונזיר ומילה בצרעת דא"כ ל"ל קרא לכלאים בציצית ולרבנן דר' ישמעאל לס"ד דהגמרא ג"כ ל"ק דנילף ע' ול"ת מהני די"ל כתירוץ קמא דה"ל ב"כ והם ס"ל כרבנן דר"י דאין מלמדין:

ע"ב בגמרא תכיפה אחת אינה חבור: המהר"ם הקשה לפי' ריב"ן שהיא ג"כ פי רש"י דלפנינו יחדיו לשתי תכיפות ל"ל דבלא תכיפה נמי הוי שעטנז כיון דשוע וטוי יחד וא"ל דתכיפה הוי כאלו טווי יחד דא"כ גם התוספ' לא מקשי מידי ע"ש שהניח בקושיא, ולענ"ד י"ל דשפיר צריך יחדיו שהרי ע"י שוע וטוי ב' המינים יחד עדיין אין כאן שעטנז דעוד בעי נוז שהוא ארוג לפירש רש"י ולכן גלי קרא ביחדיו דאם לא ארג רק חבר בשתי תכיפות הוי חבור ג"כ אבל ט"י תכיפה א' לא ולכן א"ש דצריך יחדיו אבל מכ"מ התוספ' הקשו שפיר דכיון דאפילו שיע וטוי לא משכחת בכלאים בציצית א"כ לא הוי כלאים כלל: שם.

נילף ממילה: ק"ק דנימא דא"כ ל"ל קרא לתמיד ופסח דדחי שבת נילף ג"כ ממילה אע"כ דה"ל ג' כתובים הבאים כאחד דאין מלמדין וכמו שכתבו התוספ' לעיל שלא נילף דחיית ע' ול"ת, ואי נימא הכי ממילא לא יקשה ג"כ מה דמקשה בתר הכי דנילף מתמיד או נילף מפסח, וי"ל דניחא לי' לנקוט האמת דיש פירכא לכל א' וממילא לא ה"ל ג"כ ג' כתובים דליכא למילף חד מאידך:

שם. שכן תדיר: א"ל א"כ איך נילף ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית נימא ג"כ מה לציצית שכן תדיר שהרי אפילו מילה ועומר ושתי לחם מקרי תדיר כמש"כ התוספ' כש"כ ציצית שהיא מצו' שנוהגת בכל יום, דז"א דבשלמא הני מקרי שפיר תדיר כיון שיש זמן קבוע להם שחייב לקיימם משא"כ בציצית אף שהחיוב הוא בכל עת מכ"מ אין חיוב עליו לקיים מצוה זו שהרי אם אינו לובש טלית בת ד' כנפות אינו חייב לעולם בציצית:

ודע שאין להקשות אמה שכתבו התוספ' דמילה מקרי תדיר דא"כ מה הקשו בפסחי' (ס"ו) אמה דמקשה שם מה לתמיד שכן תדיר דנילף מתמיד ומילה מבינייהו והניחו בתימא, והרי לדבריהם הכא מילה הוי ג"כ תדיר, די"ל שהרי בלא"ה יקשה לפי מה שכתבו התוספ' כאן דעומר ושתי לחם וכל קרבנות צבור הוי תדיר וכ"כ ג"כ בזבחים (נ'.) וא"כ דכש"כ דפסח מקרי תדיר שמקריבין אותו רבים בכל שנה והשתא מה פריך שם בפסחים מה לתמיד שכן תדיר שהרי גם פסח הוא תדירי, וע"כ צ"ל דנגד שאר דברים שאין חיובם תלי בזמן כלל מקרי פסח תדיר אבל נגד תמיד לא הוי תדיר שהוא נוהג דכל יום ופסח רק פעם א' בשנה ולכן הקשו גם התוספ' דנילף מתמיד ומילה דליכא למימר מה לתרווייהו שכן תדיר דלנגד פסח לא מקרי מילה תדיר:

שוב ראיתי דפליגי ב' תירוצי גמרא בזה אי מילה לגבי פסח הוי תדיר בזבחים (צ"א.) דלחד תירוצא דלא מקרי מצוי תדיר לא הוי למילה חומרא נגד פסח רק שנכרתו עלי' י"ג בריתות אבל לחד תירוצא מקרי תדיר מפני שמצוי יותר ע"ש והשתא אליבי' דהך תירוץ בתרא דמילה מקרי תדיר נגד פסח לא יקשה קושית התוס' דפסחים הנ"ל דלא שייך למילף מבינייהו דמה אתרווייהו שכן תדיר, וצ"ל דקושית התוספ' לאידך תירוצא דזבחים דמילה לא הוי תדיר ל"ל להלל גז"ש הא מצי למילף במה הצד מתמיד ומילה אבל ק"ל לתירוץ קמא דזבחים דמילה לא מקרי תדיר א"כ קושית התוספ' דהכא במקומה עומדת דנילף משאר קר בנות ומילה דלא שייך כתירוצם דמה לתרווייהו שכן תדיר שהרי מילה לא מקרי תדיר וגם, א"ל דפסח ושאר קרבנות הוי ב"כ הבאים כאחד דל"ל קרא דבמועדו בפסח נילף משאר קרבנות דתדיר כמותן, דז"א דמועדו דפסח לא מיותר דצריך ללמד דחיית טומאה לקרבנות צבור וצ"ע, ועיין מש"כ לקמן בתוספ':

שם. ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדבור. ק"ק אמה דאמר רבא בזבחים (דף צ"ז) אין ע' דוחה ל"ת שבמקדש ע"ש, הרי כמו דמקשה הכא משבת כמו כן יש להקשות מטומאה איך אמרינן דתמיד ופסח ושאר ק"צ דוחין טומאה דבשלמא הא ל"ק הרי אין ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת וטומאה ל"ת שיש בה כרת היא דעל זה י"ל שפיר הפירכא כמו לענין שבת שכן ישנן לפני הדבור אבל אכתי ק' הא אין ע' דוחה ל"ת שבמקדש ועל זה אין לתרץ שכן ישנו לפני הדבור או שכן תדיר דגם ע' דלפני הדבור ותדיר אינו דוחה ל"ת שבמקדש כדמוכח חמה דקאמר שם שאין ע' דואכלו את הבשר דוחה ל"ת דלא תשברו בו אף דע' דתדיר ודלפני הדבור הוא, והי' נלענ"ד לומר דלפי מש"כ התוספ' ביומא (דף ו') בתירוץ השני דרבא ס"ל טומאה הותרה בצבור א"ש דלמ"ד הותרה אין הטעם שבא בטומאה מפני דע' דוחה ל"ת אלא מפני שאיסור טומאה לא נאמר כלל לענין מצות תמיד ופסח וק"צ וכמש"כ לעיל, ועיין מה שכתבו התוספ' בברכות (דף כ') ולמ"ד דטומאה דחוי' בצבור ג"כ ל"ק די"ל דס"ל כרב אשי בזבחים שם דע' דוחה ל"ת שבמקדש אכן אין זה מספיק דמלבד דלפ"ז יקשה כקושיתינו על תירוצם הראשון ביומא דרבא ס"ל ט"ד בצבור, גם לתירוצם השני אכתי יקשה לרבא מדחיית פסח לטומאה דבפסח גם לתירוצם השני ס"ל לרבא דט"ד בצבור, אבל י"ל ע"פ מש"כ התוספ' בזבחים שם דאיך פריך וליתי פ' ולידחי ל"ת דשבירת עצם הא בפי' גלי קרא דלא דחי, ותרצו דקושית הש"ס היא דליגמר מיני' דאין ע' דוחה ל"ת כלל אע"כ דל"ת דמקדש שאני ע"ש, ולכן לא קשה מטומאה די"ל דשאני התם דגלי קרא דע' דוחה ל"ת שבמקדש וא"ל דליגמר מיני' דאדרבא גמרינן משבירת עצם לחומרא דלא דחי:

בתוספ' ד"ה גדילים. ותימא מנלן: הרמב"ם (ריש ה' ציצית) כתב דמנין החוטין אינו מן התורה, והכס"מ תמה עליו מסוגיא דהכא דיליף כן מגדילים והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל שלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' במנחות (דף ל"ט) בד"ה וההוא שהקשו דלרבב"ח מנינא מנא לי' ע"ש שהניחו בתימא, אבל י"ל דשם (דף מ"א) ת"ר כמה חוטין הוא נותן ב"ש אומרים ד' וב"ה אומרים ג', וע"ש בתוספ' שכתבו בחד תירוץ דב"ה לא דרשי גדילים, ולפ"ז י"ל דזה ג"כ טעם דרבב"ח דלא דרש גדילים מדד"ה לא דרש לי' ולרב צ"ל דהך ברייתא לא שמיע לי', ולכן א"ש הא דפסק הרמב"ם שאין לחוטין חנין מן התורה דהוא פסק כרבב"ח דברייתא מסייע לי', ולפ"ז מה דקאמר ב"ה כמה חוטין הוא מתן ע"כ אינו רק מדרבנן או מד"ס כיון דלא מקרא קדרש והשתא מה דפריך הכא דצריך גדילים למנין נקט הדרשה אליבי' דרב אבל מכ"מ גם לרבב"ח ק' דצריך להא שמותר לעשות ג"כ גדיל וכחו שדרש שם או גדיל או פתיל, ועכ"פ מתורץ בזה קושית התוס' דכאן דכאו דלרבב"ח המנין דשמנה אינו מן התורה כלל כמו כן גם לרב י"ל דמה שעשו האמוראים ח' חוטין זה אינו רק מדרבנן דמדאורייתא באמת בד' סגי:

בד"ה ואכתי זה עם זה: במה שכתבו התוספ' לעיל (דף ד' ד"ה אבל) דשעטנז נמי משמע לשון תערובות ע"ש מתורצת קושיא זו:

בד"ה עד שיהא. ועוד דבנדה פרק האשה: ע"ש בנדה שהקשו התוספ' עוד לפי' רש"י ל"ל נוז לאריגה הא מיחדיו ידעינן ב' תכיפות וכש"כ אריג, ולענ"ד י"ל שיטת רש"י דס"ל כדעת הטור בי"ד (סי' ש') דב' תכיפות לא הוי חיבור עד שיקשור ובאריגה ודאי לא בעינן קשירה, ולכן י"ל כיון דשוע טוי ונוז משמע ב המינים יחי ואעפ"כ כתיב קרא להתיר כלאים בציצית וגם מדכתיב נוז לארוג אע"ג דכבר כתיב יחדיו בזה גלי רחמנא דמה דבעינן שוע וטוי ביחד זה דוקא אם החבור הוא ע"י אריגה שהיא תכיפות בלי קשירה אבל אם החבור הוא ע"י תכיפות עם קשירה דנפקי מיחדיו בזה אסור גם בלא שוע וטוי ב' המינים יחד דהא שוע וטוי גבי נוז כתיב דוקא ולא גבי יחדיו דמיני' אתי האיסור בב' תכיפות, ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' דכלאים בציצית היכי משכחה לה דכיון דהתם החבור הוא ע"י תכיפה וקשירה דאתו מיחדיו א"כ הוי כלאים אפילו בלא שוע וטוי יחד, וגם מה שהקשו ל"ל נוז לאריגה הא ידעינן מיחדיו, מתורץ שפיר לפי דברינו שהרי בנוז אחרי שהוא שוע וטוי יחד סגי באריגה בלא קשירה למהוי כלאים אבל בשתי תכיפות דאתיין מיחדיו בעינן קשירה דוקא אבל נגד זה הוי כלאים גם בלא שוע וטוי יחד דבנוז דוקא כתיב שוע וטוי ולא גבי צמר ופשתים יחדיו דהכי אשמעינן קרא לא תלבש שעטנז צמר ופשתים וגם לא צמר ופשתים יחדיו, והשתא לפ"ז ממילא מתורצים ג"כ שני הקושית שהקשו התוספ' על רש"י במה שפי' שנוז הוא ארוג דמ"ש דשוע וטוי הוא כל א' לבדו ונוז לתרווייהו דז"א שהרי לפי' רש"י גם שוע וטוי הם ב' ביחד, וגם מתורץ מה שהקשו מנדה שהרי לפי' רש"י בנוז שהוא ארוג בלא נוז אי אפשר להיות כלאים, דלרש"י לשיטתו לא קשה כן כיון דפירש דשוע וטוי הם ב' מינים יחד שפיר י"ל דבשוע או טוי ב' המינים יחד אפילו בלא אריגה הוי כלאים, והרי לפי הנראה גם התוספ' לא הקשו קושיות הללו על פי' רש"י בנוז רק אחר שהשיבו על פירושו שאי אפשר לפרש שוע וטוי ב' המינים יחד אבל לאחר שיישבת פירושו בזה ממילא ל"ק ג"כ מה שהקשו על פירושו בנוז, וע"פ דברינו מתורץ ג"כ לפי' רש"י מה שהקשו התוספ' לעיל (דף ד' בד"ה ואמר רחמנא) דאימא דהתורה איירי בלא שוע וטוי ע"ש, דהשתא א"ש שהרי בכלאים בציצית שהוא בשתי תכיפות עם קשירה הוי כלאים אפילו בלא שוע וטוי כיון דמיחדיו אתי: בד"ה

כולה משעטנז. וטוי ונוז בהדיא: ק"ק דבנדה (דף ס"א) פריך הגמרא אימא לו שוע או טוי או נוז, ומתרץ מדכתבי' רחמנא בחד לישנא, וא"כ ע"כ צרך לכתוב שעטנז ולא שוע וטוי ונוז, וי"ל דזה תלי בפלוגתא דר"י ור"י בסנהדרין (דף ס"ו) דלר' יאשי' שוע וטוי ונוז ג"כ משמע כולם ביחד, וא"כ י"ל דרבנן דמתרץ הכי אליבייהו סברי כר' יאשי' ור' יונתן י"ל דס"ל כר' ישמעאל דיליף מופנה מצמר ופשתים ולא צריך שעטנז לאפנויי, אכן עדיין ק' שהרי לפי מש"כ התוספ' לעיל ד"ה לרבנן אזיל כל הסוגיא דהכא לרבא אליבי' דרבנן דברייתא דס"ל לרבא כוותייהו וא"כ אכתי איך משני הכא כולה משעטנז נפקא שהרי בב"מ (דף צ"ד) אמרינן דרבא ס"ל כר' יונתן וא"כ הא צריך לרבא לכתוב שעטנז דאי הוי כתיב שוע וטוי ונוז הי' משמע או שוע או טוי או נוז, ולכן לענ"ד מזה ראי' לפי' הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א דהך כולה משעטנז נפקא אדלעיל קאי ודרשה דיחדיו הוא דקמתרץ לי', והא דרש"י ותוספ' לא פירשו כן נראה דהם לא היו גורסים אלא כולה משעטנז נפקא ולכן ע"כ לא אדלעיל קאי מדלא קאמר אלא אבל הראשונים הביאו בפי' הגירסא אלא כולה משעטנז נפקא ולכן ע"כ הפירוש כמו שכתבו:

בא"ד. וא"ת ודלמא לדרבא: לפי מה שפירש התוספ' הרא"ש בשם הר"מ שהבאתי לעיל בקושית הגמרא לרבנן מנ"ל מה שהקשו התוספ' היא קושית הגמרא דלעיל וע"כ צ"ל בתירוץ הגמרא כיון דכתיב יתור בשעטנז בזה גלי לן קרא דנדרוש להיתר כלאים בציצית דדרשה דרבא גם בלא הך יתורא אתיא דלרבנן דרשינן סמוכים גם בלא מוכח או מופנה כן צריך לפרש תירוץ הגמר' לפי שיטה זו, ובזה מתורץ קושי' התוספ' גם לפי פירושם:

בא"ד. דהותרו מכללו אצל בגדי כהונה: לפי מה שכתבו התוספ' בחולין (דף קט"ו) אקושית הר"י מאורליינש והיכי דלא כתיב כל לא שייך הותר מכללו להיות עי"ז קיל ע"ש, מתורצת קושיא זו שהרי בכלאים לא כתיב כל:

בא"ד. ודחי לאו דכלאים הרמב"ם (ה' כלאים פ"י) כתב כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעה עבודה אפי' במקדש לוקין מפני האבנט שהוא כלאי' ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהיא מצות ע' כציצית עכ"ל, ובשו"ת שאגת ארי' (סי' כ"ט) הקשה לפי מה שמבואר מדברי הרמב"ם דהיתר כלאים בבגדי כהונה הוא מטעם ע' דעבודה דוחה ל"ת הרי זה לא הוי בעידנא דבשעה שהוא עובר על ל"ת דכלאים אכתי אינו מקיים ע' דעבודה, והנה קושיא זו יקשה גם על דברי התוספ' דהכא שכתבו ג"כ דמה שמותר כלאים בב"כ הוא מטעם ע' דוחה ל"ת, ועוד הקשה בשו"ת הנ"ל דלדעת הרמב"ם ילבש הבגדים שיש בהם כלאים באחרונה סמוך לעבודה, ועוד הקשה שם דלדעת הרמב"ם הכ"ג לא יעבוד כל ימות השנה חוץ מיוה"כ כיון דאפשר לקיים מצות ע' דעבודה בכהן הדיוט שאין בבגדיו כלאים למ"ד שאבנטו של בוץ היה והו"ל אפשר לקיים שניהם, ולענ"ד שגה הרב בזה במכ"ה שהוא חשב שמה שכתב הרמב"ם שהיא מצות ע' כציצית שכוון למצות ע' דעבודה ואין הדבר כן שהרי בה' כלי המקדש (פ' י') כתב הרמב"ם מצות ע' לעשות בגדים אלו ולהיות הכהן עובד בהם שנאמר ועשית בגדי קדש ואת בניו תקריב והלבשתם כתנות עכ"ל, וביותר ביאר זה בס' המצות (מצות ע' ל"ג) שהביא שם הספרי דלבישת הבגדים לצורך עבודה היא מצות ע' והשיג על בה"ג שלא חשב ע' זו למצוה לבדה ע"ש וברמב"ן, ומבואר שלמצות ע' זאת כוון הרמב"ם במש"כ שהיא מצות ע' כציצית, והשתא ל"ק תמיהת הש"א על הרמב"ם היאך דחי הא לא הוי בעידנא דשפיר הוי בעידנא דבשעה שלבשם לצורך עבודה שעובר על הלאו מקיים ג"כ מצות ע' דלבישת ב"כ, וכ"נ בפירש גם מדברי התוספ' דכאן שכתבו דאתי ע' דבגדי כהונה ולא כתבו ע' דעבודה רק בתירוצם הב' כתבו דצורך עבודה שאני, הרי בפי' שלא כוונו בתחלה לע' דעבודה, ולכן ל"ק ג"כ מה שהקשה הגאון הנ"ל עוד דהכה"ג לא יעבוד כל ימות השנה דאפשר לקיים שניהם ע"י כהן הדיוט דכיון דהתירה התורה לכה"ג ללבוש בגדיו לצורך עבודה הרי מצות ע' זו דלבישת בגדי כהן הגדול א"א לקיים ע"י כהן הדיוט, וגם מה שהקשה שילבש בגדי הכלאים סמוך לעבודה ל"ק ע"פ דברינו כיון דהעשה מקיים בכל בגד שלובש א"כ מה לי סמוך מה לי רחוק יותר לעבודה, ועוד הארכתי בחידושי ליישב גם שאר הקושיות שהקשה בשו"ת הנ"ל על הרמב"ם ולא ראיתי להזכיר פה רק מה שנוגע לפרש גם דברי התוספ' פה: