ערוך לנר – יבמות – קטע 5

הן אמת שמדברי התוספ' פסחים (דף פ"ח) נראה שדעתם כהי"מ שהקשו ליתי ע' דפו"ר ולידחי ל"ת דלא יהי' קדש ותירצו דלא הוי בעידנא דל"ת עבר בהעראה וע' לא מקיים עד גמר ביאה ע"ש. אכן מדתרצו התוספ' עוד תירוץ אחר שם דמשום דידה לא דחי נראה שמסתפקים בזה, וא"כ י"ל שהר"י שתירץ בפסחים כן דחשיב כשלו כשיאכל יותר ס"ל כן כשיטת הרנב"ר ואף שבב"ב (דף י"ג) כתבו התוספ' תירוץ זה דהעראה ג"כ בשם ב"י, זה הוא רבינו יצחק אבל התירוץ דנחשב כשלו נראה שהוא דברי הר"י מאורליינש המקשה שי"ל שפיר שהוא ס"ל כהרנב"ר והי"מ באמת לא תרצו כן אלא כתירוץ הרשב"א שם, ועיין מש"כ לקמן (דף צ'):

שם. שאינה שוה בכל: ק"ק לפי מה שהקשו התוספ' לעיל דף ג') דנילף ע' דוחה ל"ת מיבום באשת אח ותרצו דשאני א"א דמצותו דרך א"כ מה פריך הכא דנילף מא"א ומהקפה במה הצד דאפירכא דמצותו בכך נימא הקפה תוכיח דלא נחשב מצותו בכך כיון דאפשר לקיים בשער ההיתר כמו שכתבו התוספ' בעצמם לעיל ואפירכא דאינו שו' בכל נימא א"א תוכיח ונילף מבינייהו, וכן ק' אאידך פירכות דמבעי' לקמן אאחרינא דבעי למילף מינייהו ע' דוחה ל"ת, וי"ל שהך שכן מצותו בכך אינו כמו פירכא שיש לומר עלי' יוכיח אלא שלא נחשב דחי' כלל כיון שמצותו כן וליכא למילף דחיי' מיני':

שם. ליגמר מנזיר: ק"ל לפי מה דאמרינן בחולין (דף קמ"א) דאצטריך תשלח אפילו לדבר מצוה דה"א דע' דמצורע דחמיר משום שלום בית דחי לל"ת וע' דשילוח הקן או לתירוץ השני שם לע' לחוד ע"ש, הרי דמתשלח מוכח דאין ע' דוחה לל"ת וע' או אפילו לע' לחור וא"ש מאי פרין ליגמר מנזיר אדרבא ניגמור משלוח הקן דלא דחי וכמו שהקשו התוספ' דנגמור מכבוד או"א ומהשבת אבדה דבזה לא שייכי תירוצי התוספ':

ונלענ"ד לישב קושיא זו וגם ב' קושיות התוספ' האלה דנגמור מכאו"א או מהשבת אבדה, ע"ת מה דאמרינן בנזיר הביאו גם התוספ' בד"ה מה ללאו, דהך תנא דהכא דמוקי קרא לנזיר מצודע לא מצי לאוקמי' למצורע לחור או משום דס"ל הקפת כל הראש לא שמה הקפה או משום דכבר יליף ע' דוחה ל"ת מגדילים ולכן ל"ל למצורע דליכא רק ל"ת לחוד ע"ש, והנה זה פשוט דתירוץ השני לא שייך רק לפי המסקנא דילפינן מגדילים אבל לס"ד דגמרא דהכא דלרבנן לא שייך למילף מגדילים ע"כ צ"ל כתירוץ קמא דהך תנא לכך מוקי לנזיר מצורע ולא למצורע לחוד משום דס"ל הקפת כ"ה לא שמה הקפה, ועיין לקמן (דף ז') שהקשו התוספ' אמה דרצה ליליף שם דע' דוחה אפילו ל"א שיש בה כרת דא"ב ראשו ל"ל דע' ול"ת גרע מל"ת שיש בה כרת ותרצו דצריך ראשו לאשמעינן הך גופא דהקפת כל הראש שמה הקפה ע"ש:

ולפי"ז מתורצים קושיות הנ"ל דפריך שפיר ליגמר מנזיר דאין לומר אדרבא גמרינן משלוח הקן או מכבוד או"א או מהשבת אבידה דלא דחי דא"כ מנ"ל לאוקמי' ראשו אנזיר מאורע ולהורות לנו דחית ע' לל"ת וע' מה דבכל מקום לא דחי ביותר נימא דאתי ראשו למצורע ולהורות לנו דהקפת כל הראש שמה הקפה וגד הסברא החיצונה משנימא דגלי קרא נגד בנין אב שהוא מי"ג מדות, ועעיין בתוספ' זבחים (דף צ"ז) שפירשו מה דפריך שם וניתי ע' ולידחי ל"ת שאין הפי' דבאמת לידחי דאית לן קרא דלא דחי אלא דהקושיא היא דנילף מהכא דאין ע' דוחה ל"ת ולכן אין רחוק ג"כ הכא לפרש שכוון הש"ס לא דבאמת ליגמר מנזיר אלא על מה דאתי מזה אם נצרך לומר כן:

וע"פ הנחה זו אמרתי בימי חורפי כאשר יצקתי מים על ידי אדמ"ו הרב הגאון מהו' אברהם בינג זללה"ה בק"ק ווירצבורג בשנת תקע"ז ליישב דעת הרמב"ם שכתב (בהל' נזירות פ"ז הל' ט"ו) נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו וכו' ע"ש שכבר השיגו הראב"ד מסוגיא דהכא והכס"מ רצה ליישב דתרי טעמי איכא והגמרא חדא מינייהו נקיט, ומלבד שזה דחוק מצד עצמו ביותר תמוה דהכא אי אפשר לומר כן דהא הכא רלה להוכיח הסברא דקיל ישנו בשאלה ממה דדחי ל"ת וע' ואם יש לומר עוד טעמא אחרינא דהכא ליכא רק ל"ת איך קדייק מזה דישנו בשאלה קיל, ולכן נלענ"ד ליישב ע"פ מה שיש להקשות אמה דקאמר דלכך לא ילפינן מנזיר מצורע דע' דוחה ל"ת וע' משום דישנו בשאלה דאכתי נילף מהכא דע' דוחה ל"ת וע' שישנו בשאלה וכי תימא ה"נ איך אמרינן בירושלמי הביאוהו התוספ' שבועות (דף כ"ד) מי שנשבע שלא לאכול מצה ואכל מצה בליל פסח חייב משום שבועת ביטוי וכן פסק גם הרמב"ם (בה' שבועות פ"ה) ונפסק גם בש"ע א"ח וי"ד ואמאי נימא דמותר לאכול דאתי ע' דמצה ודחי ל"ת דשבועה, וע"כ צ"ל דשאני שבועה דאיכא ע' ג"כ דמוצא שפתיך תשמור כמו שכ' הרמב"ם ובהל' נדרים פ"א) אכן אי אמרינן ע' דוחה ל"ת וע' דאיתא בשאלה גם הכא לידחי דהא שבועה איתא בשאלה כמו נזירות ואפילו נימא דלכתחלה אסור לאכול משום גזירה דכזית ראשון אטו כזית שני וכעין מה שכתבו התוספ' בקדושין (דף ל"ו) לענין חדש מכ"מ איך חייב משום שבועת ביטוי הא מדאורייתא מותר לאכול ואין לומר דלכך לא ילפינן מנזיר מצורע דע' דוחה ל"ת וע' דישנו בשאלה דשאני ע' דמצורע דחמיר משום שלום בית וכמו שכתבו התוספ' כאן בשם י"מ אקושיתם דנילף דע' דוחה ל"ת וע' שאינו שו' בכל, דזה אינו דלכאורה י"ל אתירוץ י"מ דמשום שלום בית דחי הא אכתי מוכח כן ממצורעת דבה ליכא ע' דשלום בית דמותרת בת"ה כדאמרינן בכריתות (דף ח') ופסק כן גם הרמב"ם (בהל' טו"צ ת' י"א), אכן באמת לק"מ דהא מזקנו מיירי ובזה ליכא איסור כלל באשה וע"כ דכתיב זקנו על האיש ולכן כתבו התוספ' שפיר דבו איכא ע' דשלום בית, והנה זה שפיר לענין זקנו דליכא באשה אבל גלוח דנזיר אסור באשה כמו באיש דהא בריש פ' נזיר כתיב איש או אשה והיא ודאי מותרת ג"כ להתגלח בימי צרעתה שהרי כל דיני פרשת מצורע הם באשה כמו באיש וא"כ גם רבוי דראשו קאי עלי' ובשום מקום לא נזכר חילוק בין גלוח דנזיר מצורע ודנזירה מצורעת וא"כ אכתי' ק' דנילף דחיית ע' לל"ת וע' שישנו בשאלה מהיתר גלות בנזירה מצורעת דבה לא שייך דחמיר משום שלום בית:

ונ"ל דקושיא זו הוקשה להרמב"ם ועפ"ז יובנו דבריו ע"פ מה שיש להקשות עוד על הטעם שנתן הרמב"ם דלכך מותר לנזיר מצורע לגלח כיון דימי חלוטו אין עולין לו ליכא ע', הרי בנזיר (דף נ"ו) אמרינן בברייתא אין לי אלא ימי טומאה וכו' ימי חלוטו מניין וכו' ע"ש ובתוספ' ד"ה ומה נזיר דמהך ק"ו אתיא דימי חלוטו אין עולין לו ואין לנו דרשה אחרת על זה, ולפ"ז ק' מאור על הרמב"ם שנתן טעם דלכך מותר לנזיר מצורע לגלח משום שאין בו ע' שימי חלוטו אין עולין לו ולא נקרא קדוש הרי מה שי"ח אין עולין לא ידענו אלא אחר שידענו שמותר לגלח מצורע בימי נזירותו דאז איכא ק"ו מנזיר בקבר, אך אחרי דקושית שרמב"ם היא דלא ידחה ע' לל"ת וע' וא"כ יהי' אסור לו לגלח ממילא לא ידעינן ג"ה דימי חלוטו אין עולין לו דהא ליהא ק"ו מז, וא"כ איך מתרץ דליכא ע' כיון די"ח א"ע לו ואין לומר דמכ"מ יש ללמוד ק"ו מתגלחת טומאה וכדאמרינן בנזיר (דף י"ח) לא תגלחת דנזירות קתני ע"ש ולכן אפילו נימא דאסור נזיר מצורע בתגלחת טהרה מכ"מ שייך ק"ו מנזיר בקבר דצריך תגלחת, משום טומאה ונזיר מצורע לא צריד תגלחת משום טומאה דזה אינו דהגמרא לא אמרה שם כו רק לס"ד דנב"ק צריך תגלחת טומאה אבל למסקנא דשם וכמו שפסק גם הרמב"ם (בהל' נזירות פ"ו) דנזיר בקבר לא צריך תגלחת טומאה ע"כ לא שייך הק"ו רק מתגלחת טהרה וכמו שפירשו התוספ' וא"כ קשה על הרמב"ם, אבל יש לומר דחדא קושיא מתורצת בחברתה ע"פ מה שפירשנו פירש הגמרא דמוכיח דישנו בשאלה קיל דאל"כ מנ"ל לאוקמי' ראשו אנזיר מצורע ולהורות נגד בנין אב דשלוח הקן ודאינך יותר לימא דאתי להורות דהקפת כ"ה שמה הקפה ונזיר מצורע באמת אסור בגלוח, דהשתא א"ש דלא מתרץ הגמרא כתירוץ הרמב"ם דליכא ע' דימי חלוטו אין עילין דהיא גופא מנ"ל אי לימא מכח סברא דנזיר אסור בגלוח א"כ ליכא ק"ו וימי חלוטו באמת עולין, ולכן הוכיח הש"ס שפיר דישנו בשאלה קיל, וא"כ אין זה נגד בנין אב לאוקמי' ראשו אנזיר מצורע להתירו בגלוח וממילא ידענו השתא שפיר ג"כ מק"ו די"ח אין עולין לו, הרמב"ם והנה גם הרמב"ם פירש הגמרא כן רק שלא הקשה קושיתנו הנ"ל דאם הטעם דע' דוחה ל"ת וע' דנזיר משום שישנו בשאלה א"כ עכ"פ נילף מהכא דע' דוחה ל"ת וע' שישנו בשאלה, וזה מה שדייק בלשונו הא בכל מקום אין ע' דוחה ל"ת וע', פי' אפילו היכי דאיתא בשאלה וא"כ נילף מהכא דדחי אם נימא דאיתא בשאלה קיל משאר ל"ת וע', ועל זה מתרץ שפיר אחר ואמרינן מסברא דאיתא בשאלה קיל לפי מסקנא וא"כ אפילו איכא ע' בנזיר ג"כ מוקמינן קרא דראשו לנזיר להתירו בגילוח לכן אפילו דחיית ע' ול"ת שישנו בשאלה מפני ע' ליכא למילף מהכא דאחרי דנזיר מותר לגלח איכא ק"ו הנזיר בקבר די"ח אין עולין לו וא"כ ליכא הכא ע' כלל:

אכן כל זה לא שייך רק לדעת הרמב"ם אבל אכתי ק' קושיתנו לדעת הראב"ד דלא ס"ל סברת הרמב"ם דמפני שימי חלוטו לא עולין לו ליכא ע' שהרי השיג מהגמרא דקאמר' הטעם דלא גמרינן מנזיר מפני דקיל שישנו בשאלה וא"כ לדידיה אכתי קשה דאפשר בשאלה ליגמר מיני', ונלענ"ד ע"פ מש"כ הרמב"ם בהל' טומאת צרעת פ"ח) דאפילו הי' נזיר מגלח את הנתק, והכס"מ הביא הת"כ דיליף כן מוהתגלח, והקשה שם המשנה למלך דבשלמא לשיטת הרמב"ם א"ש דצריך קרא לגלוח הנתק בנזיר דלא הוי גמרינן מראשו דשם ליכא רק ל"ת משא"כ בגילוח הנתק בימי הסגרו שיש ע' ג"כ בנזיר שהרי ימי הסגרו עולין לו, אבל לשיטת הראב"ד ק' ל"ל קרא תיפוק לי' דע' ול"ת דנזיר קילי ודחי להו ע' דמצורע, וכתב ואולי ע' דוהתגלח אינה ע' שהרי לא מנו אותו מוני המצות בכלל העשין ולא דמי לתגלחת מצו' דכתיב וגלח שהיא ע' גמור ומכ"מ סיים וצ"ע ע"ש, ובאמת תירוצו תמו' מה שכתב שלא נחשב גילוח הנתק ע' שלא מנו אותו מוני המצות שהרי בספר המצות (מ"ע ק"א) כתב הרמב"ם וז"ל ובכלל מצו' זו כו' ותגלחת הנתק וכו' ע"ש, הרי שכתב בפי' שהוא בכלל מ"ע ומה שלא מנה למצוה בפני עצמה הוא ע"פ הכלל שהניח בשרשיו שלא חשב ענפי המצות כ"א לעצמו אבל מכ"מ לא גרע לענין ראיה מלחשב לע' לדחות ל"ת שהרי לקמן יליף ע' דוחה ל"ת מתמיד שדוחה שבת והרי גם שחיטת העולה שבה הדחיה לשבת לא נחשבה לע' בפני עצמ' שכל מעשה עולה לא נחשב רק לע' אחת ומה שחשב הרמב"ם ע' דתגלחת המצורע ביום טהרתו לעצמה על זה בעצמו נתן הטעם (מ"ע קי"א) ע"ש, ולכן לא שייך כתירוץ המ"ל וא"כ ק קושיתו על הראב"ד, ולהרחיב קושיתו ק' אפכא אחרי דכתיב ראשו לענין גילוח טהרה והתגלח לגילוח הסגר שדוחה ע' ול"ת דנזיר שהיינו יכולים למילף חדא מחבירו ה"ל ב"כ הבאים כאחד וא"כ מאי מקשה בגמרא לילף מנזיר דע' דוחה ל"ת וע' הרי יש ב"ב הבכ"א דאין מלמדין, אבל י"ל שבפתח דברינו כתבנו ליישב מה שהקשינו על מה דפריך ליגמר מנזיר אדרבא ליגמר משילוח הקן דלא דחי ושע"פ פירושינו יתיישב גם ב' קושיות התוספ': והנה הפי' הזה שכתבנו לשיטת הרמב"ם ע"כ התוספ' לא ס"ל דא"כ לא מקשו מידי, וא"כ אכתי לשיטת התוספ' קושיתנו משילוח הקן ק', אבל י"ל דשיטת התוס' והראב"ד אחת היא וג' קושיות הנ"ל חדא מתורצת בחברתה ע"פ מה דאמרינן קידושין ודף ל"ד) דיליף בהיקשא תפילין מת"ת דנשים פטורות ופריך ונקיש תפילין למזוזה לחייב נשים ומשני תפילין לת"ת אתקיש בין בפרשה ראשונה בין בפרשה שניי' תפילין למזוזה בפ' שניי' לא אתקש ע"ש, הרי אף דכללא הוא דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן מכ"מ היכי שיש חד היקש ותרי היקשא תרי היקשא עדיפא אפילו לקולא ואף דשם לא מצינו כן רק לענין היקש מסברא אמרינן כן ג"כ לענין במה מצינו דמ"ש הא שניהם הם מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ולכן א"ש דפריך ליגמר מנזיר דאין להקשות אדרבא גמרינן משילוח הקן לחומרא דז"א דהא מנזיר יש ליליף כן מתרי במה מצינו מגילוח טהרה וגלוח נתק ותרי במה מצינו לקולא עדיף מחדא לחומרא, וממילא ל"ק ג"כ שהרי ה"ל ב"כ הבאים כאחד שהרי אי לא הוי כתיב רק חד מינייהו אז לא הוי גמרינן אידך מיני' לקולא אדרבא הוי גמרינן משילוח הקן דלא דחי דהי' אז חד לגבי חד, ולכן הוכיח שפיר דע"כ אמרינן דל"ת וע' דנזיר קיל דאיתא בשאלה וא"ש דלא נגמור אחריני מינייהו כיון דקילי ומכ"מ לא קשה דלגמור ל"ת וע' דאיתא בשאלה מינייהו דלגבי זה ה"ל ב"כ הבאים כאחד דהשתא אין לומר עוד כנ"ל דאי לא הוי כתיב רק חד מינייהו הוי גמרינן לחומרא משילוח הקן, דז"א דהשתא דאמרינן הסברא דאיתא בשאלה קיל לא הוי גמרינן משילוח הקן דשאני שילוח הקן דליתא בשאלה ולכן אפילו לא הוי כתיב רק חד ג"כ לא הוי גמרינן רק מאידך דנזיר דקיל כוותי' ולכן לגבי ל"ת וע' דאיתא בשאלה שפיר ה"ל ב"כ הבכ"א דאין מלמדין, ומתורץ גם לשיטת הראב"ד קושיא הנ"ל, אבל לשיטת הרמב"ם כל זה לא שייך מפני שהוא מפרש כמו שפירשנו לעיל קושית הגמרא ולכן הוצרך ליתן טעם למה דאין למדין פ' ול"ת דאיתא בשאלה מנזיר, ולשיטתו צ"ל מה דלא גמרינן עכ"פ ע' ול"ת דאיתא בשאלה דנדחה מפני ע' מגילוח דנתק דהך דרשה דוהתגלח לענין גילוח נזיר אינה דרשה גמורה דהרי צריך גם למילי אחרינא דדרש הת"כ מיני' וכמו שהביאו הכס"מ ועיקר היתר גילוח נזיר בימי הסגרו לא מדרשה אתי אלא הל"מ היא ורק בדרך אסמכתא דרש הת"כ מוהתגלח ולכן ל"ק דנילף איתא בשאלה מיני' דאין דנין ק"ו מהלכה, ולפי מש"כ רש"י שבת ודף קל"ב) ה"ה כל י"ג מדות וכש"כ דלא וקשה דל"ל ראשו לגילוח טהרה נילף מגלוח נתק, ומתורץ בזה מה שהקשה הברכת הזבח בשם הקדוש על הרמב"ם הביאו המשנה למלך והניח בצ"ע ע"ש. כן העלתי בימי חורפי והצעתי הדבר לפני רבותי וקלסוהו:

בתוספ' ד"ה לרבנן מנ"ל. מוכח או מופנה: לפי מש"כ הרמב"ן לעיל דבציצית גם רבנן בעי מוכח או מופנה להורות בשום מקום סמוכין ושע' דוחה ל"ת ע"ש מתורצת קושיא זו:

בא"ד. אבל רבא דפריך התם: ק"ק מאי קושיא לרבא דלמא סבר כחד תירוצא דהגמרא דלעיל דמוכח בעינן ולא מופנה ושפיר ילפי רבנן ע' דוחה ל"ת מכלאים בציצית ע"י מוכח, ודוחק לומר דשני תירוצי הגמרא דאבעית אימא מוכח ואיב"א מופנה לא פליגי אהדדי ותרווייהו בעינן ועוד דהתוספ' לשיטתם ע"כ לא סברו כן כנראה ממה שכתבו לעיל בד"ה דא"כ לכתבי' גבי עריות ע"ש, אכן לפי מה שתירץ התוספי הרא"ש בשם הר"מ קושית התוספ' הראשונה דהקושיא היא מרבא אליבי' דרבנן מנ"ל לדרוש מסמוכין ע' דוחה ל"ת דלמא אתיא צמר ופשתים להורות דצמר ופשתים פוטר בכל המינים, גם זה א"ש שהקושיא היא לרבא לשיטתו כיון דסבר לתנא דברייתא שם דכל המינים חייבים בציצית א"כ דלמא צו"פ קאי לשאר מינים דוקא ומנ"ל דכלאים בציצית שרי רחמנא:

בד"ה מה ללאו. אבל סוגיא דשמעתין עיין במהרש"א שכתב דלאידך תירוצא דראשו אתיא לנזיר מצורע אתיא סוגיא דהכא ג"כ כסוגיא דנזיר ולכן לא צריך למצורע לבד ומוקי לנזיר מצורע, ולפענ"ד זה דוחק דנימא שסוגית הש"ס חזר כאן תוך כדי דבור ולא ידעתי מה דחק להמהרש"א לפרש כן דהא בלא"ה א"ש כיון דהסוגיא דהכא לרבא אזלא דאליבי' קשה קושית הגמרא דתינח לתנא דבר"י לרבנן מנ"ל כמש"כ התוספ' והרי רבא תירץ שם בנזיר בלא"ה הברייתות שפיר דמאן דמוקי לנזיר סובר דהקפת כ"ה לא שמה הקפה ומאן דמוקי למצורע מוקי קרא בהקיף ולבסוף גילח, ואף דהש"ס הקשה ע"ז ומסיק דכ"ע שמה הקפה לעולם לרבא לשיטתו שפיר י"ל דמאן דמוקי לנזיר סובר דל"ש הקפה ומאן דמוקי למצורע סובר דשמה הקפה ובאמת תנאי הוא דרק אליב' דרב אדא בר אהבה ורב הונא דס"ל דהקפת כ"ה שמה הקפה הוצרך הש"ס לאוקמי' הברייתות ג"כ הכי אבל רבא דמוקי ב' הברייתות דסברי ל"ש הקפה נראה דלא ס"ל כוותייהו ולדידי' עכ"פ לפי המסקנא י"ל דהברייתא דמוקי לנזיר סברה כן והרי התוספ' בעצמם הביאו בתחלת דבריהם ב' תירוצי דגמרא דנזיר דלתירוץ קמא פליגי הברייתות בהקפת כ"ה אי שמה הקפה אי לא ולאידך תירוצא ילפינן מגדילים וכיון דסוגיא דהכא אזלא אליבי' דהך שיטה דלא ילפינן מגדילים שפיר י"ל דתנא דמוקי ראשו לנזיר ס"ל דלמצורע גרידא לא צריך כיון דהקפת כ"ה ל"ש הקפה וע' דוחה ל"ת ילפינן מנזיר שהוא שו' בכל וממילא מיותר זקנו לכהנים וזהו האוקימתא אליבי' דרבא אלא דמקשה דמנזיר ליכא למילף דישנו בשאלה ולכן באמת חזר בו ויליף מגדילים וכתירוץ השני דנזיר:

בד"ה ואכתי אצטריך. וא"ת ונלמוד מהכא וכו' ועוד קשיא דקאמר התם לענ"ד אפשר לתרץ קושיות הללו ע"פ מה שהקשו התוספ' לקמן בד"ה ליגמר מנזיר דאדרבא ליגמר מכבוד או"א דלא דחי ל"ת וע', ועוד הקשו אם אנו לומדים מכאן דדחי א"כ מוקמינן והתעלמת לכהן והיא בביה"ק ואדילפינן מנזיר מצורע דדחי אדרבא נילף מהשבת אבידה דלא דחי ל"ת וט' ע"ש, ונ"ל לתרץ ב' קושיות אלו חדא בחברתה על פי הכלל רב' כתובים הבכ"א אין מלמדין דשפיר פריך הגמרא דלגמור מנזיר דאין לומר דאדרבא נילף מוהתעלמת או מכבוד או"א דלא דחי, דז"א דה"ל השבת אבידה כבוד או"א ב"כ הבכ"א דאין מלמדין דעל כרחך כוונת הכתוב דלא נילף מינייהו דאל"כ ל"ל והתעלמת דכהן בביה"ק מתעלם נילף מכבוד או"א אע"כ דכוונת הכתוב שלא נילף ע' ול"ת שאינו שוה בכל דלא נדחו. ואין לומר א"כ ראשו בנזיר ל"ל הא שפיר מוכח מב"כ הבכ"א דבעלמא דוחה לל"ת וע' דזה אינו דמזה לא שמענו רק דומיא דטומאת כהן שאינה שו' בכל ולכן צריך ראשו בנזיר דדחי אפילו השו' בכל. אכן זה שייך דוקא אי כתיבי תרווייהו אבל אי לא הוי כתיב רק חד מינייהו שפיר הוי מצילו למילף מיני' דאין ע' דוחה ל"ת וע', ולכן שפיר פריך בש"ס ל"ל והתעלמת הא אין ע' דוחה ל"ת וע' דאין לומר דנילף מזקנו דדחי ע' ול"ת שא"ש בכל, דעל זה י"ל כמו שהקשו התוספ' למטה אדילפינן מזקנו דדחי אדרבא נילף מכבוד או"א דלא דחי וכן אפכא מקשה שפיר ל"ל קרא דאין כבוד או"א דוחה לטומאת כהן הא אין ע' דוחה ל"ת וע' דא"ל דנילף מזקנו דדחי דז"א דהא אי ליכא למילף מכבוד או"א דלא דחי ע' לל"ת וע' ע"כ מוקמינן והתעלמת לכהן והיא בביה"ק ולכן ליכא למימר דנילף מזקנו דדחי דנימא אדרבא נילף מוהתעלמת דלא דחי ולכן פריך בש"ס שפיר קרא בכבוד או"א ל"ל ובזה לא שייך דאכתי מאי פריך קרא ל"ל דלמא כתיב קרא כי היכי דליהוי ב"כ הבכ"א דאין מלמדין דא"כ יקשה זקנו ל"ל הא שפיר ידעינן מדאצטריך והתעלמת ולא ילפינן מכבוד או"א דבעלמא דוחה ל"ת וע' שאינו שו' בכל, ובזה לא שייך מה שכתבנו לענין נזיר דצריך לשו' בכל דהא גם זקנו בכהן אינו שו' בכל ואין לומר דלעולם כתיב והתעלמת לכהן כי היכי דליהוי ב"כ הבכ"א ואם אינו ענין זקנו לל"ת וע' שאינה שו' בכל תנהו ענין לשו' בכל, דז"א דא"כ יקשה הא קיימא לן בכל דוכתי' דאין ע' דוחה ל"ת וע' השו' בכל וכמו דמקשה לענין נזיר, ומתורצים בזה כל ד' קושיות התוספ', ועיין מש"כ לקמן בתוספ' ד"ה לגמור: