ערוך לנר – יבמות – קטע 7

בא"ד. דצורך עבודה שאני: ק"ק דא"כ לקמן (ד' ו') דרצה ליליף מדכתיב קרא דאין בנין ביהמ"ק דוחה שבת דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת נימא ג"כ דצורך עבודה שאני דא"ל דבנין ביהמ"ק לא מקרי צורך עבודה כיון שיכול לבנותו לאחר שבת דא"כ מה הרויחו התוספ' בתירוץ זה דצורך עבודה שאני כיון דגם לתי' זה עדיין צריך לחילוק דתי' קמא דמצותן בכך וא"א לקיים בענין אחר שאני:

בא"ד. נילף משריפת קדשים הנה זה פשוט דקושיא זו ל"ק רק לתי' חזקיה דאית ליה קרא מיותר דעד בקר דאין שריפת קדשים דוחה י"ט דלרבא ואביי שם אין לזה קרא מיותר דנילף מיניה וכש"כ דלרב אשי ל"ק דהא לא יליף מקרא כלל אלא משום דה"ל י"ט ע' ול"ת. ונלענ"ד ליישב קושיא זו דלכאור' י"ל מ"ט דהנך מ"ד דמצרכי קרא לשריפת קדשים הא באמת י"ט ע' ול"ת הוא, גם כבר הקשו התוספ' בשבת ודף כ"ד) דבביצה (דף ז') משמע דרבא גופא ס"ל דע' ול"ת הוא, גם ק' דלפי המבואר בתוספ' פסחים (דף ק"כ) ראב"ע לית לי' דחזקי' ליתן בוקר שני לשריפתו, וא"כ איך מתרץ חזקי' לראב"ע מנ"ל דאין שריפת קדשים דוחה י"ט, וכן ק' ג"כ לאביי דלפי מה שכתבו התוספ' בשבת (דף כ"ד) דרשת אביי לא קאי רק לר"ע א"כ לאביי אליבא דר' ישמעאל מנ"ל דאין ש"ק דוחה י"ט, ונ"ל ע"פ מה שהקשו התוספ' בקידושין (דף ל"ד) דלמה אין נשים מדליקין בשמן שריפה בי"ט כיון דע' ליכא גבן דהוי מ"ע שהזמן גרמא, ותי' הר"ר יוסף איש ירושלים דהיכא דאיכא ע' בהדי לאו אף הלאו אלים ע"ש, הרי עכ"פ מבואר שם דט' דשבתון לא הוי בנשים, וא"כ לכאורה ק' לפי מה שכתבו התוספ' לעיל דדחיית ע' לל"ת וע' שאינו שוה בכל שפיר ילפינן מזקנו א"כ מה מתרץ רב אשי די"ט ע' ול"ת הוא הא הוי הע' אינו שוה בכל דהיינו בנשים וא"ל שפיר נדחה מפני ע' דילפינן מזקנו ודוחק לומר כיון דהלאו הוי שוה בכל לא ילפינן מזקנו דלענין לאו מה חילוק יש בין שוה בכל ללא ש"ב כיון דלעולם נדחה מפני ע', ולכאורה מזה ראי' לשיטת היש מפרשים דשאני מצורע דחמיר משום שלום בית דהשתא ליכא למילף מזקנו דדוחה אפילו ע' דאינו שו' בכל, אכן לפי המבואר בתוספ' שם תלי תירוץ זה בפלוגתא דתנאי אי מצורע מותר בימי חלוטו בת"ה או לא דלמ"ד אסור ליכא למילף מזקנו ולמ"ד מותר שפיר ילפינן מזקנו:

ולפ"ז י"ל דהני אמוראי ורב אשי לא פליגי דכל א' סבירא לי' תי' דאידך דהיינו חזקי' ואביי ורבא ס"ל ג"כ די"ט ע' ול"ת הוא, ולכן ל"ק לחזקי' אליבי' דראב"ע ולאביי אליבי' דר' ישמעאל ולרבא אליבי' דגופי' רק דתירוץ זה לא מספיק להם לחוד דאכתי יקשה למ"ד דמצורע בימי חלוטו מותר בת"ה דלדידי' לא שייך ש"ב ושפיר ילפינן מזקנו לכך ילפי מקרא ורב אשי מתרץ אליבי' דהני תנאי דלא מצי למילף מקראי והם באמת י"ל דסוברים דמצורע אסור בת"ה ואיכא ש"ב ולכן ליכא למילף מזקנו דע' דוחה לל"ת וע' שאינו שוה בכל ולכן שפיר מתרץ די"ט ע' ול"ת הוא:

ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' כאן דלא שייך למילף משריפת קדשים דלא דחי דשאני שריפת קדשים דע' ול"ת הוא ואף דאינו שוה בכל מכ"מ לא מצינו למילף רק דאין ע' דוחה לל"ת וע' שאינה שוה בכל אבל ל"ת גרידא אכתי לא ידעינן דלא דחי, וגם מתורץ בזה מה שהקשו התוספ' לעיל דמאי פריך בוהתעלמת ובכבוד אב ואם הא אין ע' דוחה לל"ת וע' דנילף מזקנו דדחי כיון דהשתא כתיב שריפת קדשים דנוכל למילף מיני' דלא דחי ע' לע' ול"ת שאינו שוה בכל א"כ אדנילף מזקנו דדחי אדרבה ילפינן משריפת קדשים דלא דחי, ודע שאין להשיב על דברינו דהא ע' דשריפת קדשים ג"כ אינו שוה בכל כיון דשריפת קדשים לא הוי אלא ביום א"כ הוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות וא"כ ליכא בנשים, דז"א דא"כ גם התוספ' בקידושין לא מקשו מידי דידליק שמן שריפה ע"י נשים, אכן כבר כתבתי לקמן (דף ע"ב) וכן ראיתי א"ע בשער המלך (ה' פסולי המוקדשין פ' י"ט) דשריפת קדשים הוי מ"ע שאין הזמן גרמא: וע"פ דברינו אלה יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוספ' בסמוך ומיהו ק' לקמן גבי שריפת בת כהן וכו' דעל תירוצם קשה דמה בכך דתרווייהו מקרי אי אפשר אכתי ל"ל קרא לשריפת קדשים דאדהוי ילפינן מכלאים בציצית דדחי אדרבה הוי ילפינן נן משריפת ב"כ דלא דחי דלחומרא גמרינן, אכן לפ"ד הנ"ל יש לתרץ דלפי הס"ד דלקמן הוי מוקמינן ברייתא דשריפה ב"כ כמ"ד דמצורע בימי חלוטו אסור בת"ה דאין למילף לדידי' מזקנו ובאמת לית לן קרא לשריפת קדשים אלא מטעם אין ט' דוחה לל"ת וע' אין שורפין קדשים בי"ט וא"ל דא"כ אכתי ל ק לשריפת בת כהן מהיכי תיתי דדחי הא שבת ג"כ ע' ול"ת הוא דכבר כתבו התוספ' לקמן בד"ה ניגמר דע' דשריפת ב"כ דחמיר שפיר ה"א דדחי אפילו לע' ול"ת:

בא"ד. וא"ת ולמה לן קרא למילף מכלאים בציצית: ק"ל ע"פ מש"כ התוספ' לעיל (דף ג' בד"ה טעמא דכתב רחמנא) דאי לא דידעינן לעלמא דע' דוחה ל"ת לא הוי מוקמינן עלי' לאיסורא רק להיתירא ע"ש וא"כ מאי קושיא דלמא אי לאו קרא דכלאים בציצית לעולם ה"א דאין ע' דוחה ל"ת וא"ל דא"כ קרא בשריפת קרשים ל"ל דהא אז הוי מוקמינן עלי' להתירא כיון דמסברא אין ע' דוחה ל"ת וה"א דנילף שריפת קדשים דדוחה ו"ט מיבום דדוחה לאיסור אחות אשה ולכן צריך קרא דאין שריפת קדשים דוחה י"ט לכן ע"כ כתיב קרא דכלאים בציצית דע' דוחה ל"ת למען נדע דעלי' לאסורא כתיב, וי"ל דהנה גם על תירוץ התוספ' יש להקשות כיון דלמ"ד נונ"ד אין קרבין בי"ט ל"ל קרא דכלאים בציצית א"כ מאי פריך בש"ס הניחא לתנא דבי ר"י אלא לרבנן מנ"ל ע' דוחה ל"ת דלמא רבנן סברי כמ"ד נונ"ד א"ק בי"ט וילפי דע' דוחה ל"ת מדאצטריך קרא לאסור שריפת קדשים בי"ט אבל י"ל דודאי לפי מה דס"ד הגמרא השתא דעלי' צריך לאסור ייבום בערו' שלא נתיר מטעם ע' דוחה ל"ת באמת לא ק' דלא לכתוב קרא דכלאים בציצית דשפיר מצרכינן כי היכי דלא נטעה כנ"ל למידרש עלי' להתירא ולכן פריך בש"ס שפיר לרבנן מנ"ל דא"ל דסברי כמ"ד נונ"ד א"ק בי"ט דאכתי גם להך מ"ד ליכא הוכחה מדאיצטריך קרא דשריפת קדשי' די"ל דמצרכינן כי היכי דלא נדרוש עלי' כנ"ל אבל קושית התוספ' היא לפי המסקנא דלא מטעם ע' דוחה ל"ת מצרכינן עלי' כיון דאין ע' דוחה ל"ת שש בה כרת אלא משום דה"א דנלמוד מאשת אח כדמסקינן בגמרא לקמן (דף ז') וא"כ לעולם גם אם אין ע' דוחה ל"ת ידעינן שפיר דעלי' אסורא אתי ולכן הקשו התוספ' שפיר דקרא בכלאים בציצית צ"ל ועל זה תירצו שפיר דמצרכינן למ"ד נונ"ד קרבין בי"ט:

בא"ד. ולמ"ד נונ"ד א"ק בי"ט לא אצטריך הכא קרא: לפ"ז לא היו התוספ' במנחות (דף מ') צריכים לדחוק דב"ש יליף ע' דוחה ל"ת מראשו וסבר כמ"ד דראשו קאי למצורע גרידא כיון דב"ש ס"ל בביצה (דף י"ט) נונ"ד א"ק בי"ט א"כ יליף ע' דוחה ל"ת מדאצטריך קרא לשריפת קדשים, וצ"ל דהתוספ' הוצרכו שם לטעם זה לשאר אמוראים אליבי' דב"ש דלא דרשי' איסור שריפת קדשים מעד בקר דלדידהו ליכא למילף מידי משריפת קדשי וכמו שכתבתי לעיל:

בד"ה ומכולהו. ואר"י דחשיבא התם בפסחים (דף ע"ז) הקשו התוספ' ג"כ קושיתם דהכא ושם הניחו בקושיא, הנה מתירוצם דהכא נראה שהי' קושיתם לא דנילף משאר קרבנות לחוד דהא איכא למיפרך שכן תדיר ושכן צורך גבו' אלא שנילף משאר קרבנות ומילה במה הצד אבל שם בפסחים לא הזכירו רק שאר קרבנות ומהנך לחור לכאורה ל"ק שיש לפרוך כדפריך הכא אתמיד ופסח שכן צורך גבו' וצ"ל שגם שם סמכו אמילה אלא שקצרו, ואם נאמר כן יש ליישב למה לא תרצו שם הקושיא כחו הכא די"ל דהכא תרצו אליבי' דתירוץ שני דזבחים ודף צ"א) דמילה מקרי תדיר כיון דמצוי אבל בפסחים הקשו אליבי' דתירוץ קמא דשם דלא מקרי מילה תדיר ולכן הניחו בקושיא וכמו שהקשינו לעיל בגמרא:

בד"ה כלכם. וי"ל מהכא ילפינן התם: בכתובות (דף מ') הביאו התוספ' ישנים קושיא בשם הר' עזרא ל"ל הכא קרא דאין ע' דכבוד דוחה ל"ת דשבת תיפוק לי' דאם אמר האב לא בעינא מי איתא לע' כלל ע"ש וכן ראיתי קושיא בשם תוספ' גורניש לפי הסברא דאמרינן (שם) דלכך אין ע' דולו תהי' לאשה דוחה לל"ת דאי אמרה לא בעינא מי איתא לע' כלל א"כ מאי ס"ד הכא דליתי ע' דיבום ולידחי ל"ת דכרת וכן מה פריך לקמן (דף ך') דליתי ע' דייבום ולידחי ל"ת דאלמנה הא אי אמר לא בעינא לייבם אלא לחלוץ ליתא לע' כלל ולענ"ד יש לתרץ ב' קושיות הללו בתירוץ התוספ' דכאן דיש להבין באמת מה סברא בזה דכיון דע' התלוי ברצונה היא דלא לידחי ל"ת אבל י"ל דזה גופא הסברא דאמרינן הכא כלכם חייבין בכבודי דאם לא הי' ברצונה לסלק הקיום הע' א"ל יש בע' זה רק כבוד שמים אבל כיון דאם אמירה לא בעינא ליכא ע' א"ר מה שצו' הכתוב שישאנה היא רק מפני כבודה תחת אשר עינה אשר על כן אם אמחול על כבודה אין כאן ע' לכן היכי שיש כאן איסור לאו כבוד שמים עדיף ולא ישאנה אכן סברא זו לא ידענו רק אחר שכתוב לענין כבוד אב כלכם חייבין כבודי ולכן ל"ק קושית הת"י ל"ל הכא קרא הא מסברא ידעינן שהרי מהכא ילפינן התם וגם קושית התוספ' גורניש ל"ק דסברא זו אי אמר לא בעינא לא שייך רק היכי שהע' הוא מפני כבודו אבל בייבום דלא שייך כן אף שהע' תלוי ברצונו מכ"מ כיון דאיכא כבוד שמים דחי לל"א

בא"ד. ילפינן התם: ק"ק דלפ"ז מאי פריך אלא דקיימ"ל דאתי ע' ודחי ל"ת ליגמר מהכא דלא לידחי דלמא שאל הכא דגלי קרא שאתה ואביך חייבין בכבודי וא"כ אין כאן ע' כלל:

בד"ה. טעמא דכתב שכן הכשר מצו': זה לא שייך רק לפי' התוספ' אבל לא לפי' רש"י לקמן בהך שכן הכשר מצו' ולרש"י ט"כ צ"ל כתירוץ השני שכתבו התוספ' בזה דאדרבא נילף ממקדש ומהב"כ:

בא"ד. ממקדש והבערת ב"כ הוי ילפינן: מזה משמע דלפי ס"ד דילפינן מכבוד או"א גם ממקדש והבערת ב"כ מצינן למילף ולא אמרינן כדאסיק לקמן דאין למילף משניה' לא ממקדש דלא קאי קרא רק לירא ממקד' ולא מהבערת ב"כ דלא קאי מיעוטא רק כי היכי דלא נילף להתיר מק"ו, ולפ"ז ק"ק איך ילפינן ממקדש ושריפת ב"כ הא ה"ל ב' כתובי' הבכ"א וכמו שכתב הרשב"א בשמעתין דה"ל כבוד או"א וייבום ב"כ הבאים כא' ולכן אין מלמדין שאין ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת, וצ"ל דכוונת התיספ' לא שנילף מתרווייהו אלא או ממקדש או מהבערת ב"כ דאם נילף ממקדש אז אמרינן דמהבערת ב"כ אין למילף דאצטריך משום ק"ו ואם נילף מהבערת ב"כ אז נימא דמקדש אתי למורא באופן דלעולם לא הוי ב"כ הבאים כאחד:

בא"ד. היינו משום דעדיף דהוקש כבודם לכ"ה: ק"ק לפמש"כ התוספ' לקמן ד"ה ניגמר וא"ת והיכי ניגמר מהכא וכו' ואר"י דעשה דכבוד הואיל ועדיף ע"ש, א"כ אחת מב' קושיותיהם דהכא ק' ממנ"פ על המקשן דפריך ליגמר מהכא דלא דחי כיין דאתי לדייק מזה דלא איירי שש אלא בשחיטה ובשול ואתי קרא להורות דבעלמא דחי ל"ת שי"ב כרת וגם פשיטא לי' ע"כ דסברא דהוקש כבודם לכ"ה מהני לדחות ל"ת וע' א"כ ק' עליו ממנ"פ אי ס"ל דל"ת שיש בה כרת חמור מע' ול"ת א"ש ש כקושית התוספ' וא"ת וכיון דהשתא בעי למימר וכו' דאם נאמר דדוחה ל"ת שיש בה כרת כש"כ לל"ת וע' דקל ואם נאמר כתירוץ התוספ' דס"ל דע' ול"ת חמיר מל"ת שי"ב כרת א"כ כיון דמהני סברא דהוקש כבודם ע ע' ול"ת החמור כש"כ דתהני לדחות ל"ת שיש בה כרת דקיל מיני' וא"כ ק' כקושיתם וא"ת אכתי הא אצטריך וכו' דהשתא איך קדייק מדכתיב קרא דכבוד או"א לא דוחה שבת דבעלמא ע' דוחה ל"ת שי"ב כרת דלמא צריך לגופא דס"ד דדחי הואיל והוקש כבודם דהשתא לא שייך כתירוצם דלענין ל"ת שי"ב כרת לא מהני סברא זו משום דחמיר כיון דהאי מקשן ע"כ ס"ל דמהני לענין ע' ול"ת דחמיר לדידי' מל"ת שיש בה כרת וא"כ ק' ממנ"פ אחת משני קושיותיהם על המקשן:

בא"ד. וא"ת אי בעלמא דחי: המהרש"א הקשה בזה בשם פורת יוסף הא אצטריך קרא לאשמעינן דקשר עליון דאוריתא ולא תירץ כלום, ולענ"ד י"ל דהנה במנחות (דף ל"ט) על מה דקאמר רבא שם ש"מ קשר עליון דאורייתא פירש רש"י הלכה למשה מסיני ע"ש, ולכאורה מנ"ל לפרש כן דהל"מ הוא דלמא ה"ק במה דאצטריך קרא להתיר סדין בציצית בזה אשמעינן דצריך לקשור ומזה שמענו דקשר עליון דאורייתא, אבל י"ל דרש"י הוכיח כן דאם כן הפירוש מנ"ל לדייק דכוונת הכתוב שיקשור משום דתכיפה א' אינו חבור דלמא אשמעינן קרא דיעשה הציצית בטלית בב' תכיפות ולא מבעי' דיקשה כן לדעת הרמב"ם שהביא הטור י"ד וסי' ש') דשתי תכיפות אפילו בלא קשירה הוי חבור אלא אפילו לדעת הרא"ש והטור וכפי מה שכתבתי לעיל שגם שיטת רש"י כן דגם ב' תכיפות אינו חבור בלא קשירה ג"כ ק' כן שהרי המגן אברהם (סי' י"א) כבר הקשה לשיטה זו דתרווייהו בעינן וב' תכיפות בלא קשירה או קשירה בתכיפה א' אינו חבור א"כ אכתי ל"ל קרא להתיר סדין בציצית כיון דלדידן אינו תוכף רק תכיפה א' א"כ אפילו בקושר לא הוי כלאים ותירץ דבקושר ב' קשרים זע"ז אפילו בתכיפה א' הוי חבור וכב' תכיפות אפי' בקשר א' הוי חבור כמו שכתב הר"ן לענין שבת ע"ש, ולפ"ז מה דדייק רבא ש"מ קשר עליון דאורייתא ע"כ הפירוש ב' קשרים זע"ז דאי קשר א' קאמר אכתי לא אצטריך קרא כיון דתכיפה א' עם קשר א' אינו חבור (ומש"כ רש"י שם כלומר קשר אחד בציצית לא אתי לאפוקי שלא יעשה ב' קשרים זה ע"ג זה דמזה לא איירי רק שלא יצטרך מדאורייתא ב' קשרים בשני מקומות למעלה ולמטה) וכיון שכן יקשה גם להך שיטה מנ"ל דגלי קרא שיעשה קשר דהיינו ב' קשרים זע"ז בתכיפה א' דלמא גלי שיעשה ב' תכיפות וקשר א' לבד ולכן פירש רש"י דה"ק ממה דכתיב קרא להתיר סדין בציצי' אף שאנו עושין ציצית רק בתכיפה א' בבגד מזה מוכח דקבלה בידינו הל"מ לעשות קשר בציצית דאל"כ דלמא מדכתיב קרא להתיר כלאים אשמעינן דצריך ציצית בב' תכיפות והיינו צריכים לעשות כן כנלענ"ד בפירש דברי רש"י, ועכ"פ לפי פירושו הקש' התוספ' שפיר ל"ל קרא דכלאים בציצית דא"ל דצריך להורות קשר עליון כיון דהל"מ הוא:

ודע שהמגן אברהם (שם) הקשה קושיא עצומה לדעת בעל העיטור שהביא הב"י שיעשה ב' נקבים זה בצד זה ויכניס בהם הציצית דא"כ איך קדייק רבא דקשר עליון דאורייתא כיון דתוכף ת"א אינה חבור הרי ה"ל ב' תכיפות והניח בקושיא, ולענ"ד אולי י"ל די"ל על מה דפריך לעיל ואכתי מבעי לי' לתוכף שתי תכיפות חבור וכו' שהרי כל הסוגיא אליבי' דר' יהודה אזלא דלדידי' מצרכינן מוכח או מופנה להתיר כלאים בציצית וא"כ היאך נקט תוכף שתי תכיפות חבור שהרי ר' יהודה ס"ל (כלאים פ"ט) עד שישלש אבל ב' תכיפות לא הוי חבור, וצ"ל או דהש"ס נקט הלשון דשייך לדידן ולר' יהודה צ"ל דמבעי לי' לתוכף ג' תכיפות חבור או דר' יהודה לא פליג את"ק לענין ב' תכיפות דהוי חבור רק דפליג מה נקרא ב' תכיפות דלדידי' התכיפה פעם א' בלא הוצאה באותו צד לא מקרי תכיפה, ואיך שיהי' א"ש מה דדייק רבא קשר עליון דאורייתא מדכתיב קרא להתיר סדין בציצית דהרי ר' יהודא הוא עיקר המ"ד דמצריך קרא להכי והרי תוכף תכיפה א' אינו חבור לדידן ולדידי' גם ב' תכיפות או דזה מקרי לדידי' תכיפה אחת מה שמוציא ב' ראשיהם לצד א' וא"כ ע"כ מוכח לר' יהודה דקשר עליון דאורייתא ומדר"י נשמע ג"כ לרבנן שהרי בזה לא פליגי כן נלענ"ד להמליץ בעד בעה"ע שלא לעשותו כטועה בגמרא מפורשת:

בא"ד. ועוד ס"ד דלא לידחי: לענ"ד תירוץ זה אינו מספיק לתרץ קושיתם שהרי כמו שהקשו הכא אמה דבעי למילף דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת מכבוד או"א כמו כן קשה קושיתם אתירוצי אחריני דהגמרא כדבעי למילף כן מדאצטריך קרא דבנין ביהמ"ק והבערת ב"כ אינו דוחה שבת שע' דוחה ל"ת שי"ב כרת דא"כ קרא דכלאים בציצית ל"ל ועל זה לא שייך כתירוצם דה"א דע' דציצית לא דחי שאינו שוה בכל שהרי בנין ביהמ"ק וכן הבערת ב"כ ודאי אין נוהגין בנשים כיון דלא דחי שבת וי"ט וגם אינן בלילה דבנין ביהמ"ק אינו בלילה כדאמרינן שבועות (דף ט"ו) וגם אין דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן סנהדרין (דף ל"ד) א"כ מקרי מצות ע' שהזמן גרמא כמו ציצית ועוד דהבערת ב"כ בלא"ה אינה נוהגת בנשים שפסולים לדון כמש"כ התוספ' נדה (דף נ') והוי להו הנך ג"כ ע' שאינן שוין בכל וכי דייקינן מינייהו מדאצטריך קרא דלא דחי מכלל דבעלמא דחי גם לענין ע' שאינו שו' בכל דייקינן כן ואכתי יקשה קרא דכלאים בציצית ל"ל להנך תירוצים וצ"ע:

בא"ד. עד דפרי' לי': ק"ק דאכתי יקשה להך תירוצא דלעיל שבגמרא דיליף מראשו דהך תנא דמוקי לנזיר דשם כבר ידע החילוק שבין שוה בכל שחילק כן לענין דרשה דזקנו והיאך רצה למילף לדידי' כלאים בציצית מזה, וע"כ צ"ל לדידי' דסבר נשים חייבות בציצית כמש"כ התוספ' אח"כ לפי הסוגיא דפ' ב' נזירים א"כ גם לפי מה דרצה למילף מראשו דמצורע י"ל כן:

בא"ד. דס"ד למילף לענין שבת: ע"פ תירוץ זה יש לתרץ מה שקשה אמה דמקשה בכריתות (דף י"ד) ארפרם דיליף אין ערוב והוצאה ליוה"כ מדמצרכינן עתי אפילו בשבת דדלמא שאני יוה"כ דהכשירו ביוה"כ בכך, ולכאורה ק' הרי גם ביוה"כ אפשר בלא כך כגון דלא חלה השעיר דהא חלול שבת ויוה"כ אינו רק בחלה כדאמרינן יומא (דף ס"ו) וא"כ מאי שנא יוה"כ משבח והיאך שייך לומר דהכשירו בכך, וכבר הרגישו בזה ג"כ התוספ' ישנים ביומא (שם) ע"ש, אבל לפ"ז י"ל דלפי מה שהוכיחו התוספ' לקמן ד"ה שכן הכשר לשיטת רש"י קיימינן לפי המסקנא דבהכשר מצו' ע' דוחה ל"ת שיש בה כרת אבל מכ"מ לענין שבת מוכח דלא נדחה מפני ע' כדדייקי הכא מדכתיב קרא דפסח ומילה ותמיד דוחין שבת ולכן יש לפרש מה דקאמר שם ודלמא שאני יוה"כ דהכשירו דיוה"כ בכך דה"ק דדלמא לעולם ערוב והוצאה ליוה"כ ומכ"מ ל"ל קרא ליוה"כ דדחי כיון דע' דוחה ל"ת שיש בה כרת היכי דהוי הכשירו בכך שהוא לשון הכשר מצוה דהכא אבל שבת דלא נדחה מפני ע' כדילפינן מכבוד או"א דלא דחי שבת שפיר מצרכינן עתי אפילו בשבת: