ערוך לנר – יבמות – קטע 56

בא"ד. וי"ל דקסבר ר"י: כן כתבו גם לעיל ודף י' ודף ט"ו: ודף ט"ז:) והנה שם ודף ט"ז) הביאו התוספ' ב' שיטות דלחד שיטה בן כותי מישראלית הוא ממזר מן התורה ולחד שיטה רק מדרבנן, ולכאורה ק' להך שיטה דרק מדרבנן מאי פריך הכא דרבי יהודה אדר"י דלמא רק לענין ב"ג דהוי פסול דאורייתא האב נאמן אבל לענין בן כותי דאין כאן פסול רק מדרבנן לא מחמרינן דהוי כמו ספק דרבנן, וי"ל ע"פ מה שכתבתי לעיל דלהך שיטה דהולד כשר בתר דידי' שדינן בלא"ה ל"ק קושית התוספ' דיש נפקותא אם הולד כותי או ישראל וזה ג"כ נ"מ בדאורייתא וכבר הבאתי לעיל (דף ט"ז) ב' שיטות התוספ' בזה, וא"כ י"ל דבזה תלי ג"כ ב' תירוצי התוספ' אם ממזר מדרבנן הוא או מדאורייתא:

בד"ה כך נאמן אדם. אלמא דנאמן לפוסלו: ק"ק מאי ראי' משם להא שנאמן על בנו דהא הטעם דרבנן דס"ל אין נאמן על בנו כתב רש"י בקדושין (ע"ח:) דקרוב הוא שפסול לעדות וא"כ כשמעיד שאינו בנו רק ממזר הוא א"כ זינתה אמו עם אחר ואינו בנו ולא קרוב הוא ואז מהימן אבל אכתי מנ"ל שנאמן על בנו שהוא בנו ממש לומר שב"ג הוא, וי"ל דהא אם מעיד על בן בין הבנים א"כ עושה לבני אשתו שהי' לה קודם זה לממזרים ולבן אשתו ג"כ קרוב הוא וכיון דנאמן על בן אשתו ה"ה ג"כ על בנו, ולפ"ז יש חילוק לדינא בין ב' הפירושים כיון דפסקינן כר' יהודה א"כ להר' אליהו אינו נאמן רק להעיד על בנו שממזר או ב"ג הוא אבל על בן אשתו שיש לה מאיש אחר לא, ולפי' הי"מ גם על בן אשתו נאמן והשתא ממה דאמר ר' יהודה (שם) דגם בשניהם מעידים על העובר שבמעי' דממזר הוא ונאמנים וזה איירי ע"כ באומר שזינתה אשתו וכמו שפי' רש"י שם מזה לכאורה ראי' לשיטת הי"מ:

בא"ד. וה"ה דנאמן לומר שהוא ב"ג: ק"ק הא שפיר משכחת דלא ממזר הוא כגון שבאו עלי' נו"ע דמאן דמכשיר מכשיר אפילו בא"א כדאמרינן לעיל (דף מ"ה), אכן ז"א דלר' יהודה קיימינן הכא ור' יהודה הרי ס"ל שהולד ממזר אפילו מפנוי' כמש"כ התוספ', אבל לפ"ז קשה לדידן דפסקינן כר"י דנאמן לומר זה בני ממזר וגם פסקינן דנו"ע הבא עב"י הולד כשר א"כ מנ"ל הא, אבל י"ל דלכאורה אכתי ק' מנ"ל למילף מהא דנאמן לומר זה בני בכור דנאמן לעשות בניו ממזרים הא משכחת דלאו ממזרים הם כגון שגירשה בצנעה וזינתה עם אחר לאחר גירושין וילדה בנים הראשונים ואח"כ חזר ולקחה וילדה לו בנו הבכור וא"כ הראשונים אף שאינם בניו מכ"מ לא ממזרים הם ואפילו נימא דמוקמינן לה אחזקת א"א אכתי קשה הא הוא עכ"פ נאמן לומר גרשתי את אשתי וא"כ מטעם מגו נאמן לומר זה בני בכור, וי"ל דהא קרא סתמא קתני וא"כ איירי ג"כ בכהן ולכן ממנ"פ מוכח דכשר לפסול את בנו דכשמעיד על בן בין הבנים שבכור הוא יש כאן ממנ"פ פסול אי לא גירשה א"כ בניה הראשונים ממזרים והבכור פסול מטעם בן הזונה כיון שנבעלה לפסול לה עשאה זונה ואסורה לכהן ואם גירשה עכ"פ הבכור פסול מטעם בן גרושה:

ובהכי א"ש הא דנקט ר' יהודה כשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר בני זה ב"ג וב"ח הוא ולמה לא נקט בני זה ממזר הוא כיון דעיקר הוכחה מממזר וממנו ילפינן הא דנאמן לומר שב"ג הוא, אבל לפ"ז א"ש דמממזר לחוד באמת לא מוכח ורק ע"י ב"ג מוכח גם ממזר, ולכן א"ש שיטת הי"מ אפילו לדידן דמכהן מוכיח שפיר דממנ"פ בנו הבכור חלל הוא או שהוא בן הזונה כגון שנבעלה לישראל או שהוא ב"ג כגון שגרשה וחזר ולקחה או שהוא בן חללה כגון שבא עלי' נו"ע שפסלה בביאתו

שוב ראיתי שיש להשיב על זה שהרי אליבי' דר' יהודה קיימינן הכא ור' יהודה ס"ל אין קדושין תופסין בח"ל ולמאן דס"ל הכי מוקמינן קרא דכי תהיין לאיש ב' נשים אחת אהובה ואחת שנואה דעלי' כתיב לא יוכל לבכר באלמנה או בבעולה לכה"ג בקדושין (ס"ח.) וא"כ הבכור שהוא בן השנואה ממנ"פ חלל הוא אפילו בלא עדותו, אבל י"ל דאדרבא משם ראיה להי"מ ולא מב"ג קדייק אלא מממזר קדייק דכיון דלר' ישבב אליבי' דר"ע מכל פסולי כהונה הולד ממזר חוץ מבעולה וקרא בבעולה לכה"ג קמיירי וא"כ ה"ה לר' יהודה דס"ל ו"כ כר"ע והשתא כשאמר על בן בין הבנים שהוא בכור ממנ"פ עושה אותו ממזר כיין דקרא בכה"ג קמיירי א"כ או שהיא בן זונה כשנבעלה לישראל כשהיה א"א או שהוא בן גרושה כשגירשה ועתה בא עלי' אי שהוא בן חללה כשנבעלה לנו"ע שפסלה וא"כ ממנ"פ הוא ממזר ואעפ"כ נאמן:

ובזה א"ש ג"כ מ"ט דרבנן דפליגי עלי' דר"י וס"ל דאיני נאמן כיון שר' יהודה קדייק מקרא ועיין ברש"י קדושין (ע"ח:) שכתב דרבנן רק לענין נאמנות דפסול פליגי אבל לא לענין בכור, אבל לפ"ז א"ש דדוקא לר' יהודה לשיטתו שייך זה כיון דמוקי קרא בכהן אבל לרבנן לשיטתם דלא מוקי קרא בכהן כמבואר בקדושין (שם) אין מזה ראי' כן אפשר ליישב שיטת הי"מ אף שאי אפשר לכוון כן בדבריהם, ולפ"ז מוכת מהכא דרבי יהודה ס"ל דמכל ת"ל הוי ממזר אפילו דלאו שאר ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' בסנהדרין (נ"ג:) ע"ש ועיין בתוספ' לעיל (יו"ד.):

ע"כ בגמרא ולא רוב פורענות: מה שאמרו לו כן על שהיו מייראין אותו ואומרים ישראל בזה"ז דוויים ודחופים ולכן אומרים זה לנחמה שלא יבא עליהם פורענות יותר מדאי והוי כמו שאר דברי רצוי דקחשיב הכא ובזה א"ש גם דעת הרמב"ם שכתב על זה ומאריכים בדבר זה ולכאורה לא בלבד שלא הוזכר בסוגיא כן אלא אדרבא הא קתני דאין מרבין עליו אכן לפ"ז י"ל כיון שהטעם דאין מרבין עליו ילפינן לקמן מותרא כי מתאמצת וכו' ומה שדברה אלי' היו דברים של איום לבטלה מגרות כדדרשינן לקמן וח"כ משמע דדוקא בהני אין מרבין אבל בדברי רצוי להמשיכה לגרות מרבין גם רש"י כתב דאין מרבין דברים לאיים דוקא:

שם ושני ת"ח עומדים לה מבחוץ: והרמב"ם הוסיף בזה שנכנסים ורואים טבילתה ואח"כ יוצאים ונ"ל שילא לו כן מהא דקתני דמושיבין אותה עד צוארה ולמה לי כן אלא ודאי מפני שצריכים הדיינים לכנוס ולראות טבילתה לכן צריכה שתשב תחלה במים וגם מפני שצריכה ב"ד בטבילתה כחו באיש דהא נפקא ממשפט ובמשפט חין חילוק בין איש לאשה אבל אין לומר דמה דקתני מושיבין במים עד צוארה דבעינן שיהיו המים עמוקים ר"כ כדאמר רב יוסף ביומא (דף ע"ח) לענין נדה דז"א דהא מסקינן (שם) ולית הלכתא כוותי' ואמרינן הכא במקום שנדה טובלת גר טובל ועוד דא"כ למה נקט הכא כן לענין אשה דוקא ולא ג"כ לענין איש:

שם כספחת. הראשונים פירשו זה בכה וזה בכה ולענ"ד י"ל בשנדקדק למה נקט כספחת ואף דמלישנא קרא קדייק אקרא גופא י"ל למה קרי בלשון ספחת ולא בלשון נגע או צרעת אבל י"ל שהרי מספחת דרשינן תולדה לאבות כמבואר וריש נגעים) ומבואר שם שאין התולדה מצטרף רק עם אב שלה וכן בגרים אמרינן עד י' דורות לא תבז' ארמאי באפי' שאינו מצטרף רק עם אב שלו דהיינו האומה שבא ממנה ולא עם אב שאינו שלו דהיינו ישראל שאפילו ביתרו אף שהי' צדיק גמור אמרינן כן שמיצר על מפלתן של מצרים ולא שמח עם ישראל:

שם אסיר לן תחום בשבת: ק"ק הא תחומין דרבנן ורק לר"ע דאורייתא ואיך אפשר דנעמי הזכירה לרות דין דרבנן ומזה לכאורה ראי' לדעת הרי"ף די"ב מיל לכ"ע דאורייתא ומה שאמרה לה מפקדינן אתרי"ג מצות והשיבה לו עמך עמי לכאורה אכל א' מזה הי' יכולה להשיב כן ומה משמעות יש בזה, י"ל כיון דתרי"ג מצות אין א' מישראל יכול לקיים כלן דיש לכהנים ויש לישראלים וכדומה רק אכל ישראל מוטלים תרי"ג מצות בין הכל ועל זה שפיר השיבה עמך עמי. גם אמה שהזכירה איסור ע"א וכן פסק הרמב"ם שמזכירים לגר איסור ע"א י"ל דהא גם ב"נ מוזהר על ע"א וא"כ כבר הי' מוטל עליו איסור בגיותו, וא"ע ראיתי שגם המהרש"א בח"א הקשה כן ותירץ בדוחק, ולענ"ד י"ל דאיסור שתוף ע"א נתחדש לה לאחר גירותה דב"נ אינו מצוה על השתוף כמש"כ התוספ' בסנהדרין (ס"ג:) והא דאמרה אסיר לן יחוד ופי' רש"י דאשת איש היינו משום דפנוי' אז לא נאסר דדוד הוא דגזר על יחוד פנוי' אכן הוי מצי למינקט דשאר עריות רק משום דלא שכיחי גבי גיורת נקיט אשת איש דשכיח גבה. ואמה שאמרה ד' מיתות נמסרו לב"ד דקדק המהרש"א שהרי האומות יש להם כמה מיתות, ולענ"ד ה"פ שאפשר שתחטא בחטאים שתבא לדון בד' מיתות וכן מה שאמרה ב' קברים נמסרו י"ל דה"פ דבסנהדרין (דף מ"ז) ילפינן מזה דאין קוברין רשע קל אצל רשע חמור וזה עצמו לפעמים עונש כדאמרינן לעיל (דף ל"ג) נ"מ לקוברו בין רשעים גמורים.

שם ציצין המעכבין המילה כדתנן: ק"ק מאי קמ"ל כיון דגר צריך מילה למה פרט דין זה דוקא גבי', ועוד לענין מה הביא המשנה כדתנן וכו' ובפרט מה דמייתי הסיפ' ואינו אוכל בתרומה זה מיותר לגמרי, וי"ל דלקמן (ע"ב) יליף הא דציצין מעכבין מהמול ימול ע"ש, ולפ"ז לכאורה בפסח דלא כתיב רק המול לו כל זכר ולא כתב המול ימול ציצין לא מעכבי ואף דבלא"ה צריך לחתוך הציצין משום מצות מילה מכ"מ יש נפקותא לענין ב' דברים דהיינו אם מעכב בגר דהא מילת גר לא ילפינן רק ממה שנמולו אבותנו במצרים לאכול פסח כדאמרינן לעיל ואם לענין פסח לא מעכב גם בגר לא מעכב, ועוד יש נפקותא לענין תרומה דערל אסור בתרומה ילפינן לקמן (דף ע') מגז"ש דתושב ושכיר מפסח וא"כ אם בפסח לא מעכב גם בתרומה לא מעכב, אכן לפ"ז יקשה למה אמרינן הכא דלענין גר וגם לענין תרומה ציצין מעכבין אבל י"ל דלקמן (ע"א ) יליף משנית מה תחלת מילה מעכבת אף סוף מילה מעכבת ע"ש, ולכן טובא קמ"ל הכא דאפילו ציצין מעכבין בגר אף דלא אתיא מהמול ועל זה מייתי כדתנן וכו' ואינו אוכל בתרומה אף דג"כ לא אתיא רק מפסח וא"כ ה"ה גר דילפינן מפסח:

ובזה מתורץ גם קושי' הרבינו יצחק שהקשו התוספ' (שם) ל"ל למילף משנית הא כבר ילפינן מהמול ימול דהשתא א"ש דדוקא משום מצות מילה ה"א דצריך למול אבל לא מעכב להקרא ערל גם לענין פסח ותרומה לכן כתיב שנית, ולכן א"ש דמייתי גם שם כדתנן אלו הן ציצין וכו' ואינו אוכל בתרומה

שם משום דמיא מרזו מכה: ואף דאמרינן (בפ' ר"א דמילה) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר מילה משמע דמים מרפאים וכן אמרינן שם מרחיצין את המילה ביום השלישי אפשר דהכא כיון דצריך להסיר אספלנות וכמון ותחבושת מעל המילה משום חציצה בטבילה המים מרזו המכה משא"כ התם, אבל זה א"ל דהתם בחמין מרפאין אבל הכא טבילה בצונן מרזי מכה דאכתי למה משהין המצוה להמתין עד שיתרפא יטילו חמין במקוה להפיג צנתו כמו גבי כה"ג ביוה"כ:

שם ומטבילה לשם שחרור ומשחררה: ק"ל היכי עביד הכי הא קיימא לן המשחרר עבדו עובר בעשה ופשיטא דה"ה המשחרר שפחתו שהרי בנדה (ס"פ יוצא דופן) דרש לעולם בהם תעבודו גם אשפחה וכן מוכח גם מסוגיא דגטין (דף ל"ח) ע"ש, ומזה לכאורה ראי' למש"כ הר"ן (שם) בשם "מ כיון דאיסור שחרור הוא משום לא תחנם לכן כשמשחרר לצורך עצמי ליכא איסור, אלא שכבר הקשה המגן אברהם (סי' צ') מסוגיא דברכות (דף מ"ז) דפריך מצוה באה בעבירה היא והעיר שכבר הקשה הב"י כן על הר"ן ע"ש, והטורי אבן בחגיגה (דף ג') הקשה ג"כ קושיא זו ולא נזכר דברי הב"י והמג"א וכולם הניחו בצ"ע, ולענ"ד אפשר לומר דלכאורה יש להביא ראי' ג"כ אפכא וכשיטת הר"ן מהא דפריך בקידושין (ס"ב:) אלא מעתה הנותן פרוטה לשפחתו וכו' ופי' רש"י משום דבידו לשחררה ע"ש ולכאורה קשה היאך הוי בידו הא המשחרר עבדו עובר בעשה אלא ע"כ מוכחא לכאורה כדעת הר"ן כיון דמשחרר לצרכו ע"מ שישאנה ליכא איסור בשחרור, ולכן י"ל שאף שממה שפריך בברכות מצו' הבא בעבירה מוכח לכאורה שגם לצורך עצמו אסור לשחרר מכ"מ כיון דבגטין לא הקשה זו רק מתרץ סתמא מצו' שאני וגם מסתם גמרא דקדושין הנ"ל מוכח דלצורך עצמו ליכא איסור לשחרר הכי נקטינן:

ובזה יש לתרץ ג"כ מה שהקשינו לרשב"א דלכאורה הי' אפשר לתרץ בפשטות קושיא זו ע"פ מה דאמרינן בגטין (דף ל"ח) דהך דינא דהמשחרר עבדו עובר בעשה תלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע ופריך שם ודלמא ר"ח ס"ל כמ"ד רשות ומתרץ דר"א אמר בפי' חובה ע"ש, וא"כ י"ל דרשב"א דהכא ס"ל ג"כ כמ"ד רשות ולכן אין איסור במשחרר עבדו, אכן לפ"ז יקשה דמי דחק הש"ס לאוקמי' רבנן כשמואל דלמא לעולם גם הם מוקמי קרא להא דרשב"א דשחרור בע"כ מהני, ומה דלא ס"ל ביפת תואר כרשב"א ה"ט משום דס"ל כמ"ד לעולם בהם תעבודו חובה וא"כ אסור לשחררה, אבל לפי הנ"ל א"ש די"ל דסוגיא דהכא ס"ל ג"כ כסוגיא דגטין וקדושין דס"ל כשיטת הר"ן דלשחרר לצורך עצמו ליכא איסור ולכן לא הוי מצי לתרץ לרבנן כן, ולקמן כתבתי בלא"ה ראי' דניחא להגמר' לאוקמי' רבנן כשמואל אף שהי' אפשר למצוא אוקימת' אחריתי דאל"כ שמואל דלא כמאן, ולפ"ז גם בזה א"ש הא דלא מתרץ דרבנן כרשב"א ס"ל וטעמם ביפת תואר משום דאסור לשחרר דא"כ ג"כ יקשה דשמואל דלא כמאן. והנה התוספ' בפסחים ודף נ"ט) שכתבו דטעם דשחרר ר"א משום דע' דרבים דחי ע' דעלמא עכ"פ ע"כ לא ס"ל כשיטת הר"ן, ולענ"ד בשתי שיטות אילו חלי מה שנסתפקתי לעיל (ל"א:) אם יש איסור להוציא עבד בגרעון כסף או לאו דהשתא אי הטעם משום לא תחנם זה לא שייך במוציא ע"י גרעון כסף שהרי בזה אין נותן לו מתנת חנם אבל אי הטעם משום שקפיד רחמנא לעבוד בו לעולם אינו מוציא אפילו ע"י גרעון כסף ולכן נסתר ג"כ הראי' שכתבנו מהא דשמח ר"ג כשהפיל שן טבי עבדו דלהערים ולפדות ע"י שיתן לאחר כסף זה לכל השטות אסור דהא איכא לא תחנם אבל בשנותן לו אחר מעצמו בזה שפיר י"ל דליכא איסור לקבל והעבד משוחרר:

שם ברש"י ד"ה לישנא אחרינא מודיעין אותו. שילקטו עניים בשדהו: גם בלא"ה יש להקשות עוד על לשון ראשון דלמה מודיעין אותו מעשר עני הא שם לא שייך חשש שיהרגנו כיון שהעני אינו נוטל מעצמו אלא הבעל הבית נותן לו, אכן גם לישנא בתרא תמו' לפענ"ד דמ"ש דמודיעין אותו לקט שכחה ופיאה שאינו רק דבר מועט ומעשר עני שאינו בכל שנה ולא מזכירין ומודיעין לו תרומה ומעשר ראשון חלה מתנות כהונה וכדומה משאר מצות שיש בהן חסרון כיס הרבה והם בכל שנה שמא יחזור בו, וא"ע ראיתי שגם המהרש"א בח"א הרגיש בזה, ולולא דמסתפינא הייתי מפרש פי' אחר בזה כיון דהך דמודיעין ואותו עון לקט שכחה ופיאה ומ"ע ע"כ בארץ ישראל איירי דהא בח"ל אינם נוהגים כלל וגם בזמן הזה איירי כמו שאמר בתחלת הברייתא גר שבא להתגייר בזמן הזה וכו' ולעיל אמרינן דאצטריך קרא שמקבלים גרים בארץ אפילו לבזמן הזה שיש חשש שמפני לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מגיירים עצמם ולכן מודיעים אותו עון לקט שכחה ופיאה ומ"ב כיון שיש חשש שמשום הני הוא שמגייר ומודיעים לו שזבורא ועקרבא היא דהיינו אף דכשהוא עני טובה הוא לו מכ"מ כשיקנה שדה מחוייב הוא עצמו לתנם ועון גדול הוא כשמבטלם וכשהוא נכרי לא מחוייב בכך ואולי יפרוש עי"ז הואיל והן מקפידין על הממון וכמו שפי' רש"י בזה בלישנא בתרא:

בד"ה אבל עבד. דכתיב למען ינוך עבדך: רש"י אזיל בזה לשיטתו דפי' לקמן (מ"ח:) דהא דתחיב למען ינוח הוא שמצד עצמו מצוה לנוח בשבת ולכן כתב לקמן דגר תושב מצווה על שביתת שבת מדכתיב בהא קרא והגר אבל להתוספ' שהשיגו שם על רש"י וס"ל דלא צריך לשבות אלא מלעשות מלאכה לישראל א"כ ג"כ מלמען ינוח עבדך לא מוכח דעבד שייך במצות די"ל ג"כ דבעושה מלאכה לצורך ישראל איירי ולכן חיוב שביתת העבד גופא לא ידעינן אלא ע"י דגמרינן לה לה מאשה, ולא ידעתי למה הוצרך רש"י לדרשה דלמען ינוח כיון דדרשה דלה לה מאשה פשוטה בכ"מ לחיוב העבד במצות:

שםבתוספ' ד"ה מטבילין אותו. בנה א"צ טבילה: א"ל דלמא סבר רבא דהלכה כר"א ור' יהושע ור' יהודה דס"ל לעיל דטבילה בלא מילה מהני דודאי לא יפלוג רבא אר' יוחנן ושאר אמוראי דס"ל לעיל דהלכה דאינו גר עד שימול ויטבול, ועוד דקושית התוספ' באמת אינה לרבא כיון דס"ל דעובר ירך אמו הוא וכמש"כ הרשב"א, רק שקושיתם הוא כמו קושית הש"ס לקמן (דף ע"ח) דמסתמא לא יפלוג רבי יוחנן דס"ל עובר לאו ירך אמו הוא אהך דרבא וכמש"כ התוספ' לקמן (שם) והרי ר"י בפי' ס"ל לעיל דאינו גר עד שימול ויטבול:

בא"ד. דאכתי לא חזי למילה: מדעת התוספ' נראה דמילה קודם טבילה אינו מעכב וכדעת הרמב"ן, אכן דעת הרשב"א ונימוקי יוסף דמעכב, ולפ"ז לא שייך כתי' התוספ' ולכן צריך הרשב"א לדחוק ולפרש דהך בנה א"צ טבילה הפי' בתה, אבל מדברי הריטב"א נראה שתי' התוספ' קאי גם למ"ר דמעכב בדיעבד ומה דאינו מעכב בגיורת ה"ט כיון דעובר אינו ראוי למילה הוי כנקבה שדי גירות בטבילה לחוד, ויש להביא ראי' לשיטה זו שהרי מה דחכמים פליגי אר"א ור"י וס"ל דאין גר עד שימול ויטבול ע"כ ה"ט דס"ל אין דנין אפשר מאי אפשר ולכן לא ילפי מאמהות דטבילה לחוד סגי אבל בעובר דאי אפשר למול לכ"ע ילפינן מאמהות דסגי בטבילה לחוד:

בד"ה במקום. ור"ת מפרש: לטעם הר"י גאון ולטעם ר"ת ק"ק דאכתי מנ"ל טבילה בנדה לבעלה דלמא רק לטהרות ובשלמא לפי ר"י א"ש דדרשה תהי' בנדתה משמע שעד שת בא במים כל דיני נדה עלי' אפילו לבעלה ועיין ברשב"א בשבת (דף ס"ד) אבל לטעם הרי"ג ור"ת קשה, ולענ"ד אפשר לומר דלכאורה קשה למה הוקשה להרי"ג ור"ת מנ"ל טבילה בנדה דדלמא באמת לא כתיב רק הל"מ היא וגם איך שייך זה לכאן הרי כמה משניות הן שנדה צריכה טבילה, אבל י"ל דדוקא הכא הוקשה להם כן כיון דקאמר במקוה שנדה טובלת גר וע"מ טובלים וזה ודאי הל"מ היא וא"כ איך תלי הל"מ טבילתן בטבילת נדה כיון דטבילת נדה גופא לא כתיבי רק הל"מ היא ולכן הוצרכו להביא ראי' דטבילת נדה דאורייתא היא, ולכן י"ל דבאמת לא הוי דאורייתא רק הטבילה לענין טהרו' ולבעלה היא הל"מ לשיטת הרי"ג ור"ת: