ערוך לנר – יבמות – קטע 57

ובזה יש לתרץ מה שהקשו התוספ' ד"ה וכל דבר דלמה לענין הכשר מקו' פשיטא לי' וכו' ע"ש, אבל לפ"ז י"ל דעיקר טבילה בנדה כיון דמדאורייתא היא שפיר תלי הל"מ הכשר מקו' דגר בה אבל חציצה דילפינן מאת בשרו בסוכה (דף ו') וזה לא כתיב רק במצורע וזב ובעל קרי ולא בנדה אפילו לטהרות ולכן ע"כ תלי בדיני חציצה דטומאת מצורע וזב וב"ק:

בד"ה שם גר ועבד. וקשה דבהשולח אמרינן: לענ"ד י"ל דאף דמוכח בסוגיין דצריכים עבד ושפחה טבילה לשם שחרור אכתי מנ"ל דהטבילה מעכבת השחרור דדלמא היא למצוה בעלמא וכמו טבילה בגר למ"ד לעיל מל ולא טבל ה"ז גר ואעפ"כ צריך טבילה למצוה וכמש"כ הרשב"א לעיל וא"כ ה"נ י"ל דאף דצריכים טבילת שחרור מכ"מ כבר היא ב"ח ע"י שטר שחרור וא"כ שפיר חלו הקדושין, ולענ"ד זהו שיטת הרבינו צרפתים שהביא הרשב"א ע"ש:

בד"ה קשים. וקשה דבפ' אלו נאמרים: בנדה (דף י"ג) רש"י גופא הקשה קושיא זו והתוספ' שם יישבו מפני שלא הי' להם סכום ידוע, ולענ"ד אולי י"ל ג"כ דמערב רב אין ראי' שאפשר שלא היו גרים גמורים שהרי הקב"ה לא הסכים לקבלם כמו שדרשו רז"ל על קרא כי שחת עמך ולא עמי וא"כ הוי כמו ק"נ אלף שגיירו בימי דוד שלא היו רק גרים גרורים וכמש"כ התוספ' לעיל (כ"ד:) וכמש"כ גם הרמב"ם (פי"ד מהל' א"ב) ע"ש:

דף מ"ח ע"א בגמרא אמר רבא מ"ט דרשב"א: עיין במהרש"א שהקשה על מש"כ הרא"ש שדעת רש"י דטבילת עבדות גם לרבנן בע"כ דא"כ מאי מייתי רשב"א ראי' למלתי' מוכל עבד איש, גם כתב שדעת רש"י לא מוכרח כן, אכן לפענ"ד ודאי מוכח כן ממה שכתב (ד"ה כופה ומטבילה) ואף דזה אליבי' דרשב"א קאי מכ"מ מדפשיטא לי' כ"כ דטבילת עבדים בע"כ הוא משמע דס"ל לרש"י דבהא גם רבנן חודו וכן נראה ממה שפי' אהא דאמרין אבל עבד דשייך במצות, ועיקר קושית המהרש"א מאי מייתי רשב"א ראי' מוכל עבד איש כבר ביאר הרמב"ן משום דדכוותי' דבן איש קא ממעטינן ובבן איש ודאי הוא גירות גמור וא"כ כי אמרינן דאתה מל עבד איש בע"כ הוא ג"כ המילה וטבילה לשם שחרור ע"ש דמתורץ בזה מה שהקשה המהרש"א על הרא"ש: שם עבד איש ולא עבד אשה: הרמב"ם ופרק ה' מהל' קרבן פסח) פסק דאין קטן מילת עבדיו מעכבו בפסח דכתיב וכל עבד איש ולא עבד קטן. והכס"מ הביא שם דגם אשה ממעטינן במכילתא מאיש והקשה המשנה למלך שם מסוגיא דהכא דקאמרינן בפי' עבד איש ולא עבר אשה משמע דגם באשה מעכב, וכן הקשה דלישני דאתי למעוטי עבד קטן ע"ש שהניח קושיא, ואפשר לומר דהא דפשיטא לי' להש"ס דלא אתי עבד איש למעוטי אשה וקטן היינו לר' אליעזר דס"ל דאין מילת עבדיו מעכבו מלאכול פסח ומה דכתיב ומלתה אותו אז יאכל היינו העבד וכמש"כ התוספ' לקמן (ע':) ובזה ודאי פשיטא דאין למעט מעבד איש עבד אשה וקטן דא"כ הי' צריך לומר דהוא אוכל בלא מילת עצמו ואיך ס"ד דעדיף עבד מישראל דאסור בפסח כשהוא ערל אבל לר"ט דס"ל (שם) דמילת עבדיו מעכב האדון בפסח ואז יאכל בו הוא האדון בזה שפיר י"ל דדוקא איש מעוכב ע"י עבדו אבל אשה וקטן דלא מוטל עליהם מצות מילת העבד לא, וא"כ י"ל דרשב"א דכאן ס"ל כר"א ולכן שפיר דריש עבד איש לדרשה אחריתי, אבל המכילתא י"ל דס"ל כר"ע ולכן ממעט שפיר מעבד איש עבד אשה וקטן, ולכן הרמב"ם דפסק כר"ע דמילת עבדיו מעכב האדון שפיר פסק גם בהא כמכילתא דעבד איש אתי למעט עבד קטן, ולפ"ז כי פריך הכא מ"ט דרבנן דלא דרשו איש כרשב"א ודאי הוי מצי לשנוי' דרבנן כר"ע ס"ל ודרשי עבד איש למעוטי קטן אכן ניחא לי' לתרץ לכדשמואל דאל"כ הוי שמואל דלא כמאן אבל השתא ס"ל כרבנן, ומתורץ בזה מה שהקשו התוספ' בסוגיין לרבי יהושע בן לוי מדלא סבר כשמואל דע"כ כרשב"א ס"ל, ולפ"ז לא מוכח מידי די"ל דלעולם כרבנן ס"ל ועבד איש אתי למעוטי קטן דכר"ע ס"ל:

שם בתוספ' ד"ה אלא עבד איש ודבר תימה פי': אמת הוא שכן דרשינן לקמן (ע"א.) אכן במכילתא פליגי תנאי בזה דר' ישמעאל מוקי קרא למילת זכריו שמעכבתו בפסח ורבי יונתן דריש שאם לפניו שתי מצות פסח ומילה שתקדים מילה לפסח ולדידי' ודאי לא מצרכינן לדחוקי ולומר דהמול לו כל זכר דכתיב אוכי יגור אתך גר קאי אישראל אלא מוקמינן כפשטי' בגר וא"כ רשב"א מדפשיטא לי' דאין מל בן איש בע"כ ע"כ הוא דס"ל כר' יונתן ומוקי קרא בגר ודייק מדלא כתיב גבי המול לו כל זכר איש דדוקא קטנים יכול האב לגייר וימול אותם קודם פסח אבל לא גדולים כן יש לפרש דעת רש"י, גם י"ל לפמש"כ השער המלך (בהל' ק"פ) בשם איזה שיטות דלר"א גם מילת זכריו לא מעכבתו בפסח כמו מילת עבדיו ומה דכתוב המול לו כ"ז ואז יקרב לעשותו קאי אזכרים גופייהו ולא אאביהם וא"כ פשיטא דלא מוציאין קרא מפשטי' ומוקמינן בגר שרוצה להתגייר וכיון דהוכחנו לעיל דרשב"א ע"כ כר' אליעזר ס"ל דאין מילת עבדיו מעכבתו בפסח וא"כ ה"ה מילת זכריו נמי לא שפיר מוכיח מדלא כתיב גבי המול לו כ"ז דגר אין מלין בע"כ:

בא"ד. להמתין לה שלשים יום: המהרש"א במ"ב הקשה דא"כ לידוק רשב"א ג"כ שאין כופה ומטבילה לשם שפחות ולשם שחרור מדאצטריך להמתין שלשים יום ותירץ בדוחק, ולענ"ד י"ל דלכאורה קשה אהא דרשב"א איך כופה וטובלה לשם שפחה שהרי הכתוב אומר לא תתעמר בה שהוא ל"ת להשתמש בה לשם שפחה כמו שפסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ח) ואין לך עמור גדול מזה כשכופה לטבול לשם שפחות, אבל י"ל דהא זה דוקא אחר שבא עלי' כדכתיב תחת אשר עניתה וא"כ י"ל דרשב"א איירי כשעדיין לא בא עלי', ועיין בתוספ' קידושין (דף כ"ב) שפירשו דהמעשים שצותה התורה ביפת תואר הם אחר שבא עלי' ביאה ראשונה במלחמה וכן היא שיטת הרמב"ם, ולכן ל"ק ארשב"א לווה צריכה להמתין וטבילה לשם שפחה די"ל דהא התורה צותה המעשים אחר שכבר בא עלי' ביאה ראשונה אבל מהא דגיורת בע"כ דייקי שפיר דזה יכול לעשות אפילו אחר שבא עליה וא"ש שיטת התוספ', אכן מה שכתבו להמתין לה שלשים יום הלשון קשה קצת שהרי אליבי' דרשב"א קיימינן והוא ס"ל לקמן (ע"ב) שצריכה להמתין תשעים יום:

בא"ד. וכן ק' דריב"ל אית לי' בהשולח: לפי הירושלמי שהביא הרשב"א בגטין (דף ל"ח) דרב ור"י דרשי קרא ג"כ לאינו מעכב לאכול בפסח אף שצריך גט שחרור י"ל דגם ריב"ל כוותייהו ס"ל ולא מוכח דס"ל כרשב"א ומתורץ קושית התוספ':

בד"ה המפקיר עבדו. ולימא לי' באפי בי תרי זיל: הקשה המהר"ם הא עבד כנעני גופו קנוי ושייך ג"כ תי' הגמרא כמו בעבד עברי ותי' דהקושיא היא בלוקח מן הנכרי שאין גופו קנוי וכדאמרינן לעיל (דף מ"ו), ונ"ל שיש ראי' לדבריו ממה שכתב הרמב"ן לעיל (שם) בשם התוספ' ע"ש והמהרש"א במ"ב רנה לפרש התוספ' דלפי ס"ד לא רצו לחלק בין שאומר לו באפי בי תרי זיל להפקר וכיון דלשמואל הפקר מהני ע"כ זיל נמי מהני ולכן הקשו דיפקירנו או לימא לי' זיל, אכן אכתי לא שייך זה למה שהקשו התוספ' בגטין (ל"ח.) ב' קושיות דלשמואל בעבד כנעני לימא זיל וגם בעבד עברי יפקירנו ובזה קשה ממנ"פ אי סברו דיש חילוק בין זיל להפקר מה הקשו לשמואל לימא בע"כ זיל דלמא זיל לא מהני משום דגופו קנוי אף דהפקר מהני ואי אין חילוק בין זיל להפקר מה הקשו אכתי יפקירנו בע"ע הא כמו דזיל לא מהני בע"ע משום דגופו קנוי הפקר נמי לא מהני ע"ש וצ"ע:

אכן לולא דברי המהר"ם והמהרש"א הי' נלענ"ד דודאי ידעו התוספ' שיש חילוק בין זיל להפקר דזיל דהוי מחילה לא מהני בגופו קנוי והפקר מהני אפילו בגופו קנוי וקושיתם דכיון דמהני הפקר לשמואל א"כ יפקיר ול"ל גט שחרור אכן כדי שלא נאמר דלמא בעי גט שחרור שלא יחזיק בו אח"כ ויאמר שלא הפקירו לכן הוסיפו שיאמר לו באפי בי תרי זיל דהיינו שיאמר לו כן בתורת הפקר, ועיין במהרש"א קדושין (דף ט"ז) שכתב דאי הפקר ג"כ בעי שנים מכ"מ מקשו מהפקר שפיר לפי המסקנא ושהתוס' גם לפי המסקנא הקשו, ולענ"ד אדרבא רק לפי המסקנא הקשו שפיר דהא מסקינן בנדרים (דף מ"ה) דהפקר אינו רק בפני ג' עכ"פ מדרבנן לכ"ע, וא"כ על המקשן לא קשה דאדרבא מקשה יותר דאפילו בפני שנים מהני שיהיו עדי מחילה אבל למסקנא שפיר ק' אכתי למה צריך שחרור בשטר כיון דיכול להפקיר בפני ג' וצ"ע על המהרש"א, ועיין בתוספ' פסחים (ד:) אכן גם על התוספ' דכאן קשה שכתבו שיאמר לו באפי בי תרי זיל שהרי הפקר לכ"ע צריך ג' ולכן דלמא תקנת שטר שחרור הוא היכי דליכא תלתא רק שנים:

בא"ד. וא"ת אמאי לא חשיב הפקר: לכאורה הי' אפשר לומר ע"פ מה שהעירו התוספ' קידושין (כ"ד.) מ"ט לא חשיב ראשי אברים ותרצו דס"ל צריך גט שחרור ע"ש וכיון דשם (ע"ב) פליגי תנאי בזה א"כ י"ל דשמואל ס"ל דתנא דמתניתן ס"ל דא"ל גט שחרור ולכן ל"ק דליתני הפקר די"ל דתנא ושייר ול"ק מאי שייר דהאי שייר די"ל דשייר ראשי אברים, אכן י"ל דלא ניחא להו להתוספ' לומר כן דאכתי יקשה מ"ט לא תני הפקר בע"ע דשם לא שייך דשייר ראשי אברים שהרי ע"ע אינו יוצא בראשי אברים ועוד דבלא"ה לא שייך גבי ע"ע לומר דשייר הפקר שהרי בקדושין שם (ט"ז.) פריך גבי ע"ע מאי שייר דהאי שייר ע"ש:

בד"ה לא עשה. דהכי משמע פרק מצות חליצה: ליישב שיטת רש"י אולי י"ל דלכאורה קשיא מה משיב ר"ע לראית ר"א דמוכח בפי' דעשיי' הוא לשון נטילה מלא עשה רגליו וכבר כתב הרמב"ן בחומש דראי' גדולה היא לדברי ר"א, אבל י"ל דבהך מלתא גופא פליגי אי רגליו צפרנים או שער בית הערוה דר"א סבר צפרנים וא"כ ודאי מוכח דעשיי' בצפרניים הוא לשון נטילה דהיינו דתקון בצפרנים הוא הנטילה וא"כ ה"ה ביפ"ת אבל ר"ע סבר דהוא לשון שער ביה"ע, וכיון דלפ"ז לא מוכח דעשיי' בצפרנים הוא לשון נטילה יותר אמרינן, מדאיכא סברא דאדניוול קפיד קרא, דעשיי' בצפרנים אינו לשון נטילה וכיון דפסקינן כר"ע נגד ר"א פריך לקמן בפרק מצות חליצה שפיר מולא עשה רגליו דע"כ מוכח דר"ע מוקי בשטר ביה"ע דאל"כ איך פליג הכא אר"א.

בא"ד. ובתשובות הגאונים שרי לגלח בה"ש ובה"ע: ק"ל במאי שרי אי במספרים דוקא אבל בתער אסור א"כ מאי מייתי ראי' לזה מהא דמצורע אדרבא הוי ראי' לסתור דהרי מצורע צריך לגלח בתער רוקא כדאמרינן במתניתן (פ' י"ד דנגעים) ואי אפילו בתער שרי א"כ מאי פריך בנזיר לרב דאחר מיקל כל גופו בתער מהא דקתני המעביר שטר ביה"ש וביה"ע לוקה הא שאני כל גופו דלא מתכווין לנוי דשרי בתער ואפילו אינו עושה לרפואה מכ"מ שרי דאמרינן מסתמא לרפוא' קמכויון כמבואר בי"ד (סי' קפ"ב), וראיתי להבית יוסף (שם) שהביא דעת הסמ"ג דלהגאונים רק במספרים מותר והקשה עליו דהרי מהראיות שהביאו התוספ' משמע דאפילו בתער מיתר ורצה לדחוק בדעת הסמ"ג דגם הוא הכי ס"ל ע"ש, אכן אכתי ק' מה שהקשינו דלפ"ז מאי פריך לרב מהברייתא דהמעביר ביה"ש וביה"ע, ולכן נ"ל דודאי הדין עם הסמ"ג ורק במספרים מותר כל גופו אבל לא בתער, והיינו דלהגאונים הי קשה קושית התוספ' דרב אדרב דהא רב ס"ל דמיקל כל גופו בתער דהיינו במספרים כע"ת ומדפריך לר"ח והא גדיל ומתרץ לו גבול יש לו משמע דאפילו במספרים אסור ולכן סברו דהסברא כך היא דבכ"מ דאסור מדאורייתא עבדו רבנן הרחקה בחד דרגא ואסרו מדרבנן אבל לא בתרי דרגא כי היכי דלא ליהוי גזירה לגזירה ולכן בביה"ש וביה"ע לחוד דאיכא אסורא דאורייתא בתער אסרו רבנן במספרים אבל בכל גופו דליכא אסורא דאורייתא בתער כיון דנראה דמשום רפואה עביד ומותר במספרים אבל בתער אסור דגזרינן אטו תער דביה"ש וביה"ע לחוד דאיכא איסור דאורייתא, ולכן לק"מ דרב אדרב דמה שאסר ר"ח ורב קבלה מני' אפי' במספרים היינו ביה"ש וביה"ע לחוד דגזרינן אטו תער דאורייתא ומה שהתיר רב במספרים היינו כל גופו כיון דבזה אפי' בתער ליכא איסור דאורייתא כמו שהוכיחו התוספ' ממצורע אבל בתער עכ"פ אסור דגזרינן אטו תער דביה"ש וביה"ע לחוד ולכן המקשן דהוי ס"ד דרב דאמר מיקל כל גופו בתער תער ממש קאמר פריך שפיר מהברייתא דקתני המעביר שער ביה"ש וביה"ע לוקה וכיון דביה"ש וביה"ע לחוד איסור דאורייתא הוא נגזור כל גופו אטו ביה"ש וביה"ע לחוד וכמו דגזר רב בביה"ש וביה"ע מספרים אטו תער:

ובזה א"ש הא דפריך מהך ברייתא דוקא דקתני לוקה ולא מאידך ברייתא דמייתי בנזיר שם דאסור מדברי סותרים ועל זה מתרץ דרב במספרים כעין תער קאמר דמותר כל גופו דבזה לא שייך לגזור במספרים אטו תער דא"כ ה"ל גזירה לגזירה אבל בתער באמת אסור וא"כ מסוגיא זו הוציאו הגאונים דין שלהם ויפה פסק הסמ"ג דרק במספרים כעין תער התירו הגאונים, וכן מה שפסק הסמ"ג עוד דלא בעינן בפי' לרפואה אלא מסתמא ג"כ אמרינן דלרפואה הוא והב"י נסתפק בזה כיון דהתוספ' לא כתבו כן, גם בזה הוציא הסמ"ג דינו מסוגיא זו דאם בעינן בפי' לרפואה דוקא אכתי יקשה דרב אדרב דהא רב התיר במספרים להקל כל גופו ולא קאמר דלרפואה דוקא שרי וביה"ש וביה"ע לחוד אסר במספרים אלא ע"כ דמסתמא כל גופו ג"כ מותר אבל במספרים דוקא, והנה בש"ע הביא בסתמא דין זה להתיר כל גופו ומשמע אפילו בתער וכמו שהחליט בפי' הרב בבית יוסף, ולפענ"ד יש להחמיר כהסמ"ג ולאסור בתער ולהתיר רק במספרים:

בא"ד. ותדע דלא משתמיט בשום דוכתא: להשיטות דלא ס"ל כדעת הגאונים יש לישב זה כיון דבנזיר (דף נ"ח) פליגי תנאי בזה אי העברת ביה"ש וביה"ע אסור מדאורייתא או מדרבנן דוקא אפילו בתער ואפילו לרבי יוחנן שם פליגי ב' לשונות בזה א"כ אין ראי' להתיר כל גופו מדלא הוכיח בשום דוכתא ע' דוחה ל"ת מדדחי במצורע לאו דלא ילבש די"ל דהגמרא רצה להוכיח ע' דוחה ל"ת לכולהו תנאי ולמ"ד דרק מדרבנן הוא לא מוכח מזה מידי אבל לעולם י"ל דאין חילוק בין כל גופו לביה"ש וביה"ע לחוד, ועוד י"ל דלא שייך למילף מזה ע' דוחה ל"ת דהא איסור התלוי במנהג הוא שבמקום שגם אנשים מעבירים ליכא איסורא כמבואר בש"ע וסי' קפ"ב) ולכן אף שבאמת אפי' במקום ל"ת מותר מטעם ע' דוחה ל"ת מכ"מ לא שייך למילף מזה ע' דוחה ל"ת דדלמא התורה לא איירי מ"ה:

ע"ב בגמרא ירח שלשים יום: בלחם משנה (פ"ח מהל' מלכים) הביא הספרי דמפרש הטעם דג' חדשים משום הבחנה וכן כתב בתרגום יונתן בן עוזיאל וא"כ משמע דהבחנה דאורייתא הוא ומזה קשה אמה שמשמע מסוגיא דלעיל (מ"ב.) שהוא מדרבנן ואפילו לשמואל לדעת הבית שמואל, ועיין מש"כ שם וא"ל דאדרבא יקשה אפכא אי דאורייתא היא מ"ט דת"ק דלא בעי ג"כ ג' חדשים די"ל דלת"ק לא איירי התורה הכא מדין הבחנה ויש נפקותא כגון שהיא מעוברת כבר כמעשה דדוד באם תמר שאז משום הבחנה א"ל להמתין אבל מכ"מ משום בכיי' תמתין ל' יום, א"נ ביפת תואר פנוי' דבמזנת לא חיישינן להבחנה כמש"כ ה"ה בהל' גירושין (פ' י"א דין כ"א) ע"ש:

שם ואחר כן כי הני קשיא: בסנהדרין (כ"א.) פליגי תנאי אי לא ירבה לו נשים יותר משמנה עשר או מעשרים וארבעה ומ"ד כ"ד הוא דמפרש כן וכהנה בתרא ככל מה דמרבינן ברבויא דרישא אבל מ"ד י"ח לא דריש כן אלא דמכהנה לא מרבינן רק כחד מהני רבויא דרישא ורב כהנא מפרש התם טעמא דהך מ"ד משום דמה כהנה קמא שית אף כהנה בתרא שית משמע דכהאי גוונא דהכא כ"ע מודו דמרבינן ככל רבויא דרישא, ולכאורה קשה מה דחק לר"כ לתרץ קושית רבינא שם הקשה כמו הכא ולפרש טעם דהך תנא כיון דחזינן הכא דדרש רשב"א כן אפילו היכא שאין שייך למידרש היקש, אכן בכריתות (ו':) דרש מסמים חמשה כי קמא ע"ש וזה ראי' לכאורה דהיכי דליכא היקשא דרשינן כי קמא, ואפשר דמשום זה רצה לפרש ר"כ טעם דאידך תנא דלא לפלוג אברייתא דכריתות:

שם הרי הוא אומר וינפש בן אמתך: ק"ק למה הקשה מקרא דוינפש דיש לתרץ בלוקח עבד בין השמשות למה לא הקשה מקרא דוכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו דל"ל קרא הא בלא"ה צריך למול אותו משום חצות מילת עבדיו ובזה לא שייך בלוקח ביה"ש ולא הספיק למולו דהא ע"כ איירי קרא ביש שהות למול שהרי כתיב ומלתה אותו אז יאכל אלמא דאיירי בשיכול למול ועוד כשהוא אונס אין מילת עבדיו מעכבו מלאכול בפסח וכמו דאמרינן לקמן (דף ע"א) לענין מילת זכריו, ולכאורה הי' נלענ"ד ע"פ מה שיש להקשות עוד מאי מייתי ר' ישמעאל ראי' דמותר לקיימו מקרא דוינפש בן אמתך דלמא איירי באי עבר וקימו בלא מילה לעבור עליו בשני ע' אם מניחו לעשות מלאכה שבת שהרי דאי לאיסורא כתיב קרא כדאמרינן לקמן (ע"ח), אכן י"ל כמו דאמרינן בפסחי' (דף כ"ד) כל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירא, וכן אמרינן בחולין ודף פ"א) גם לענין לאו וע' לפי' התוספ' שם הכי אמרינן ג"כ דלאמוקמנן בע' יתירי אלא אדרבא דייקינן דמותר לקיים עבדים שאינם מולים, ולכן א"ש דלא פריך מקרא דומלתה אותו די"ל דהוא סובר כמ"ד אז יאכל בו העבד וא"כ שפיר יש לאוקמי' קרא באי עבר האדון וקיימו בלא מילה שצריך העבד שימול אם יאכל בפסח דבזה לא שייך ע' יתירא דמצות מילת עבדים מוטלת על האדון ומצות מילה לאכול פסח היא על העבד ולכן לא פריך רק מקרא דוינפש, אבל באמת זה אינו מספיק דאכתי קשה לר"ע לשיטתו שהרי הוא ס"ל דאז יאכל בו קאי על האדון כמו שכתבו התוספ' לקמן (ע':) וא"כ קשה לר"ע לשיטתו מקרא דומלתה שהם ג"כ תרי ע' על האדון וביותר הוי לי' לאוקמי' לדייק מזה שמקיימין עבדים שאינם מלים מלאוקמי' לע' יתירא, אבל נ"ל דהנה יש לפרש מה דס"ד דר"י להקשות לר"מ מקרא דוינפש אף דלכאורה יש לתרץ דאיירי בלוקח ביה"ש או היכי דפסקא למלתא או היכי דאתני בהדי שראיית ר' ישמעאל הי' מקרא דוינפש בן אמתך דמדתלי עבדותו באמו משמע דקרא לא איירי בשלקחו לעבד אלא שהוא יליד בית שנולד משפחתו ולכן הוכיח ר"י שפיר דמקיימין עבדים שאינן מלין דבזה לא שייכי כל תירוצי ר"ע ור"ע דמתרץ כן צריך לדחוק ולפרש דקנה שפחה ובנה קאמר קרא כמש"כ הרא"ש ולקמן אכתוב עוד בזה אליבי' דר"ע, ועכ"פ א"ש מה שדייק ר"י מקרא זה דוקא ולא דייק מקרא דומלתה דבזה ידע שפיר דאף דלא שייך בלוקח עבד ביה"ש מכ"מ י"ל דאיירי בפסקה למלתא או באתני בהדי דהרי זה לא איירי ביליד בית אלא בעבד מקנת כסף, ולפ"ז יש ראי' מזה נגד דעת השאגת ארי' (תשובה סי' נ"ג) שהחליט מכח סברא דאין מילת עבדים מעכבת לאדון מפסח אלא היכי שמצות מילה שלהם מוטלת עליו אבל לא בפסקא או באתני ע"ש, ולפ"ד ע"כ אי אפשר לומר כן דא"כ יקשה לפי האמת לר"ע מקרא דומלתה: שם בלוקח עבד ביה"ש: זה פשוט דפקוח נפש דעבד שמל לשם עבדות ג"כ דחי שבת דהא לכל מילי יש לו דין ישראל וההורגו נהרג עליו וא"כ ק' לדעת התשב"ץ הביאו הש"ך (סוף הל' מילה) דגר אין מלין ג' ימים קודם השבת כי הכי דלא ליתי לחלל שבת משום פקוח נפש א"כ למה צריך לאוקמי' בקנאו ביה"ש דוקא אפילו קנאו כל יום ו' ואפי' כל יום ה' ג"כ לא הי' יכול למולו עד לאחר שבת, ונ"ל דהך דאין מלן תוך ג"י קודם שבת הוא רק גזירה דרבנן ואף דהתכב"ץ יליף כו ממה דאמרינן שבת ודף י"ט) אין מפליגין בספינה ואין צרין על עיר פחות מג' ימים ולענין צרין מדאורייתא הוא דבספרי ילפינן מכי תצור ימים רבים מכ"מ לענין מילה רק דרבנן דבמלחמה שייך חלול שבת בקרוב יותר, ולכן לק"מ מה שמקשין העולם בסוגיא דלקמן (ע"א:) בהא דערל מקבל הזאה דבעשרה לא מהילי משום חולשא דאורחה הא ע"כ מלו בעשירי דמשה מת בשבת ז' אדר וא"כ הי' י"א ניסן ביום ה' וע"כ מלו ביום ד' שהוא עשירי אבל אי רק דרבנן הוא ניחא: