ערוך לנר – יבמות – קטע 55

בד"ה ור' יהושע. שמא הנשים לא היו בכלל אותה הזאה: מה שנסתפקו בזה לענ"ד יש לפשוט דהי' הזאה בנשים שהרי כתיב ויזרוק על העם דע"כ גם הנשים בכלל שהרי בחולין (קל"א:) דרש רבוי דיכפר לרבות עבדים ולא דרש אנשים מזה מוכח דפשיטא לי' דנשים בכלל עם הקהל הם כאנשים מישראל הרי דנשים מקרי עם דודאי אין לחלק בין עם לעם הקהל כדמוכח מהא דקאמר (שם) תנאי היא לענין לוים ע"ש, ובזה א"ש דעת הרמב"ם דלכאורה לפי שיטת התוספ' שלא הי' הזאה בנשים גם גיורת לא צריכה קרבן שהרי קרבן לא ילפינן אלא מויזרוק על העם והרמב"ם (ה' א"ב פ' י"ג) פסק דגם גיורת צריכה קרבן והיינו ע"כ מדס"ל דגם נשים היו בכלל הקרבן בשעת מ"ת:

בא"ד. א"ל משום ר"א אצטריך: ק"ק לפי מה שהקשה הרשב"א דמה תירוץ דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה דלמא בהזאה ותירץ דא"כ ע"כ ג"כ מוכח שהי' טבילה דהרי אין הזאה בל"ט וא"כ איך אפשר דלר"א פריך דלר"א הרי לא שייך כתירוץ הרשב"א שהרי הוא לא ס"ל דאין הזאה בלא טבילה וא"כ דלמא בהזאה נכנסו, וי"ל ע"פ מה שפי' הריטב"א דר"א ור"י בהא פליגי דר"י ס"ל דהך ויזרוק על העם קודם מ"ת הי' דפלוגתא דתנאי היא ואיכא למ"ד שאחר מ"ת הי' וזו סברת ר"א עכ"ל ועיין ברמב"ן בחומש שהביא ג"כ פלוגתא דתנאי זו שהוא במכילתא, ולפ"ז ר"א ג"כ ס"ל הסברא דאין הזאה בלא טבילה רק דס"ל דהזאה לא הי' כלל קודם מ"ת ולכן לר"א בלא"ה מתורצת קושית הרשב"א דליכא למימר דלמא בהזאה נכנסו תחת כנפי השכינה שהרי ההזאה לא היתה עד אחר מ"ת לשיטתו:

בד"ה כיון דאמר ר"י אבל מילה בלא טבילה לא מהני: אפשר לומר דהמקשן הוי ס"ד דע"כ מילה בלא טבילה מהני דאי לא מהני אמאי נקט ר"י הרי שבא ואחר מלתי מטבילין אותו לנקוט רבותא טפי אפילו מי שמל בפנינו מטבילין אותו אע"כ דהאי לא בעי טבילה כיון דמילתו היתה כדינה ובחדא סגי ולכן פריך פשיטא ומאי לפיכך אבל התירצן מתרץ לו דה"א טבילה עיקר ולכן נקט שלא מל בפנינו לרבותא אפילו שלא הי' כאן מילה אפילו הכי מטבילין אותו והוי גר מעליא וכש"כ היכי שהי' מילה כדינה ולכן קאמר לפיכך כן י"ל לכאורה אקושית התוספ', אכן אמה שמקשה לקמן גם לר' יוסי פשיטא כיון דאמר רבי יוסי תרתי בעי אין מטבילין בשבת בזה י"ל דאי לאו אשמעינן ה"א דר"י כר"א ס"ל דמילה בלא טבילה מהני דבאבות לא הי' טבילה אבל בהא דקאמר ר"א דגם טבל ולא מל מהני לא ס"ל כוותי' אלא כמ"ד דאין דנין אפשר מא"א ולכן קאמר במי שבא לפנינו ואמר שמל דאין מטבילין אבל במל לפנינו ה"א דמטבילין בשבת כיון דכבר הוא גר ע"י מילה לחוד ולכן צריך ר"י להשמיענו דאין מטבילין וא"כ מאי פריך פשיטא וצ"ע:

בד"ה תקוני גברא. משום דנראה כמיקר: הרמב"ם (פי"ג מהל' א"ב) כתב הטעם דאין מטבילין בשבת משום דצריך ב"ד, וכבר העיר הכס"מ דהא הכא בשמעתין קאמר הטעם משום נראה כמתקן ותי' דלהרמב"ם הי' ק' קושית התוספת דכאן דהא ליכא מתקן דנראה כמיקר ותי' התוספ' לא ס"ל ולכן דחה טעם הגמרא ונתן טעם אחר והוא דוחק, ותירץ אאמ"ו נר"ו דטעם דהרמב"ם הוא טעם דהגמרא לפמש"כ התוספ' דתיקון לא הוי משום דנראה כמיקר רק משום דצריך תלמידי חכמים אצלו עי"ז נראה כמתקן וזה בעצמו הוא ג"כ כוונת הרמב"ם במה שכתב כיון שהדבר צריך ב"ד אין מטבילין בשבת פי' משום דעי"ז אינו נראה כמיקר, ולענ"ד יש לומר עוד דהנה באמת י"ל למה להש"ס לנקוט הטעם משום מתקן לימא משום דן דין בשבת כיון דגר צריך שלשה כדאמרינן לקמן וא"ל כיון דהטעם דאין דנין בשבת וי"ט הוא משים שמא יכתוב כדאמרינן בביצה (ל"ז.) וזה לא שייך גבי דין דגר דלא צריך בזה כתיבה ז"א דהא שם (כ"ו.) אסרינן לראות מום בבכור בי"ט משום דנראה כדן דין אף דלא שייך כתיבה, וי"ל דהש"ס נקט הך טעם להך שיטה דאכתי לא ידענו דגר צריך שלשה דלא דייק כן רק מהא דר"י לקמן אבל לבתר דמסיק דגר צריך שלשה באמת הטעם דאין מטבילין בשבת משום דצריך ג', ובהכי א"ש שיטת הרמב"ם דנקט לפי המסקנא:

ובהכי א"ש ג"כ מה דנקטו התוספ' דצריך ב' ת"ח אף דלקמן מסקינן דאמר ר' יוחנן לתנא תני שלשה, אבל לפ"ז א"ש דהא להך ס"ד אכתי לא ידעינן דגר צריך ג' דא"כ לא צריך טעם דתיקון:

בד"ה דרבי יוסי. כתב בה"ג דגר שנתגייר: גם דעת רש"י משמע כן מדכתב לקמן יכול מקבלין אותו וז"ל לא נצריכנו הטפת ד"ב משמע דס"ל דהפסק הלכה הוא דצריך הטפת ד"ב וכן פסק גם הרמב"ם (פ"א מהל' מילה), ובהכי יש לישב דעת הראב"ד (פ"ב מהל' מחוסרי כפרה) דכתב הרמב"ם שם דגר מטמא בזיבה לאחר גירות מיד והשיג הראב"ד דהא בתוספתא אמרינן דזה דוקא בנתגייר כשהוא מהול אבל בלא"ה חולשה דמילה הוי אונס וכתב הכס"מ דלא ידע מאי קושיא דודאי הרמב"ם איירי ג"כ הכי, ולפ"ז א"ש השגת הראב"ד דתוספתא י"ל דס"ל דנתגייר מהול לא צריך הטפה כהך תנא שהביאו התוספ' הכא אבל הרמב"ם דפסק דצריך הטפה לעולם הוא אונס, אכן מכ"מ יש לישב דעת הרמב"ם כיון דפסק דאין גר עד שימול ויטבול וטבילה אין עושין עד אחר שנרפא וא"כ כשנעשה גר דהיינו כשיטבול אינה חולה ותוספתא דלא קאמר הכי אפשר דס"ל כמ"ד הכא דמל ולא טבל הוי גר:

בא"ד. דהלכתא כוותי': לא הבנתי למה הוצרכו לכך לומר דהלכתא כוותי' דר' יוסי הא רבי יהודה לא פליג עליו כלל בזה ואדרבא מוכח מר' יהודה גופא דס"ל כוותי' בהא דגר צריך הטפת ד"ב מדקאמר לפיכך מטבילין גר בשבת פי' מדאמר הכא בבא מהול לפנינו דמטבילין אותו אלמא בחדא סגי ואי ס"ד דס"ל א"צ הטפת ד"ב א"כ אפילו בעינן תרתי מכ"מ ברישא מטבילין כיון שכבר מהול הוא א"כ מאי לפיכך שייך בזה:

בא"ד. אבל כולהו מודו דצריך הטפת ד"ב: ק"ק כיון דבין לשיטת בה"ג בין לשיטת ר"ח גר וקטן אינן שוויין בענין דין דהטפה א"כ קשה אמה שכתבו התוספ' לעיל דמיתורא דקרא דתושב ושכיר יליף ר"ע דאין גר עד שימול ויטבול דמנ"ל דקרא לגר שמל ולא טבל אתי דלמא אתי' קרא דתושב ושכיר חד לקטן שנולד מהול וחד לגר שנתגייר כשהוא מהול דהא ליכא למיגמר חדא מחבירו, ולכאורה מזה ראי' לשיטת הרי"ף ורמב"ם דס"ל דבתרווייהו צריך הטפת ד"ב דלפי"ז שפיר י"ל דשויין הן בסברא לענין הטפה ולכן לא צריך לתרווייהו רק חד קרא ושפיר אייתר חדא דרשה לגר שמל ול"ט, אבל נ"ל דגם לשיטת בה"ג יש ליישב קושיא זו דלכאורה יש להקשות אהא דיליף מתישב ושפיר קטן שנולד מהול דממנ"פ אי דרש קרא דטרלתו דילפינן מבי' שבת (דף קל"ה) דצריך הטפה ל"ל קרא הרי ערל הוא ואי לא דרש א"כ אין סברא למעטו וכמו שהקשו התוספ' לענין גר שחל ול"ט וצ"ל ג"כ כתירוצם דמהכא הוא דיליף דצריך המפה, ולפ"ז י"ל כיון שיש יותר סברא דגר צריך הטפה לכן דריש ר"ע קרא רטרלתו אגר וצריך קרא דפסח דגם קטן צריך הטחה, וא"כ מזה ראי' נגד שיטת ר"ח דלדידי' יקשה כקושיתנו למה מוקי קרא אקטן ולא אגר שנתגייר כשהוא מהול

בד"ה של"מ דגר אבל רר ספרא לנוה הזריר ר' אושמיא בר חייא א"ל דאדדייק מרב ספרא דצריך ג' אדרבא לידוק ורב יוסף שלא הזכירו לר' אושעיא ב"ח דלא צריך ג' והם ם נגד רב ספרא די"ל דממה שלא הזכירו אותו אין ראי' שהם ס"ל ג' אלא דלא נחתי לכך להשמיענו בזה הדין דצריך ג' ולכן לא נקטו רק הגדולים:

בד"ה אינו גר. דלא תסגי בטבילה לחוד: עיין ברמב"ן ורשב"א שג"כ הקשו כן וביארו יותר, ולפענ"ד י"ל כיון דהראי' הוא מרב ספרא דמייתי הכא וכמש"כ התוס' ולרב ספרא לשיטתו בלא"ה מוכח דלא ס"ל כר' יהושע דטבילה בלא מילה מהני כיון דטעם דר"י הוא דגמרינן אפשר מא"א ולמאן דגמר אפשר מא"א מוקי קרא דוזבחת פסח כסתם מתניתן דמנחות אדרשה דאין בא אלא מן החולין דרק לר"ע דסבר אין דנין אפשר מא"א מוקי לקרא להא דרב נחמן אמר רב"א דמותר הפסח קרב שלמים כנ"ל והשתא מדפשיטא לי' לרב ספרא בזבחים (ז':) דקרא וזבחת להא דמותר פסח קרב שלמים אתי ודלא כסתם מתניתן דמנחות מכלל דס"ל דאין דנין אפשר מא"א וא"כ פשיטא דטבל ולא מל לא מהני ו)כן לא הוצרך להוכיח הכא רק דמל ול"ט ג"כ לא מהני ודלא כר"א וגם מר"נ אמר רבה ב"א גופא מדמוקמי קרא דזבחת למותר הפסח דקרב שלמים כר"ע ולא כסתם מתניתן דמנחות מוכח ג"כ דלא ס"ל כר' יהושע:

דף מ"ו ע"א בגמרא לא ליהמנייהו קמ"ל לכאורה הך דרשה קאי בין לר' יהודה בין לרבנן להכשיר עדות דעד חפי עד לענין גירות, ולפ"ז יש להקשות על הרמב"ם שכתב סתם דצריך עדים לענין בר ובפי"ג מהל' א"ב) והשמיט הך דין דעד מפי השמועה נאמן, ואפשר דהרמב"ם סובר דהך דרשה דוכי יגור לא דרשינן רק לר' יהודה כן כיון דלדידי' רבוי דוכי יגור מיותר אבל לרבנן דס"ל אף בח"ל צריך להביא ראי' שפיר צריך רבוי דוכי יגור לגופא כיון דכתיב אתך בארצכם ה"א דדוקא בארץ בעינן מוחזק דהיינו אתך אבל בח"ל לא לכך צריך לכתוב רבוי דוכי יגור להורות דבכ"מ אפילו בח"ל ג"כ בעינן אתך וכיון דליכא קרא לרבע למד מפי השחוטה באמת אינו כשר ולכן הרמב"ם דפסק כרבנן הביא סתם דצריך עדים כשאר עדים דעלמא:

שוב ראיתי ברא"ש שכתב ג"כ מכח סברא דלרדנן רטינן ראי' ברורה כיון דמחמרי ובעי ראי' גם בח"ל וביש"ש תמה עליו דהרי ר' והודה קרא קדרש ורבן קרא דר"י מאי קדרשי בי' וכן הקשה עליו בקרבן נתנאל, אבל לפי דברינו א"ש, ועכ"פ מיושב בזה דעת הרמב"ם:

ועוד י"ל דיישוב דעת הרמב"ה שהרי התוספ' הביאו גרסת הספרים דגרסו מ"ד להימניהו וי"ל שזה הי' גם גרסת הרמב"ם ותי' שפרשו התוהת' ודאי דוחק הוא ולכן פירש דודאי לפי הס"ד שיש עדים ממש אז הפי' בברייתא בא הוא ועדיו עמו מניין שנאמן ועל זה פריך פשיטא אבל כשמתרץ דאיירי שמעידים שמענו אז הכי פירושו מ"ד להמנינהו דלא בעינן רק מוחזק ולא עדות קמ"ל דלא: שם שם

דאפילו בארץ מקבלין גרים: א"ל הא לעיל (כ"ה:) אמרינן דאין מקבלים גרים לימות המשיח וכן לא קבלו בימי דוד ובימי שלמה הרי דאין מקבלין גרים היכי שיש לחוש שעושה משוה הנאתו שי"ל דבארץ אין מוכח כ"כ שנוכל לדון שמשום שבחו דא"י מגייר ולכן מקבלין אבל בימי המשיח ודוד ושלמה שגדלה תפארת ישראל כמעט שאנן סהדי דמשום הנאת קעבד אין מקבלין:

שם והלכתא כוותי' דרב נחמן ב"י: הקשו הראשונים מאי נ"מ לדידן כיון דקיי"ל נו"ע הבא על ב"י הולד כשר והר"א אב"ד תירץ דנ"מ בבא הוא והיא ואמרו נתגיירנו והרמב"ן השיב על זה ע"ש ורצה לומר דנ"מ לענין הולד שפגום לכהונה וגם על זה השיב שאין זה אליבי' דהלכתא לפי מה דמסיק הרמב"ן לעיל דהולד כשר לכהונה ומכ"מ אין לו תירוץ אחר ולענ"ד אפשר לומר לפי מה שכתבו התוספ' לעיל ודף ט"ז:) ד"ה אמוראי דלמ"ד הולד כשר בתר נו"ע שדינן לי' ועיין מה שכתבתי שם שתלוי זה בשני שיטות הגמר' בקידושין ולפ"ז שפיר י"ל דלפי מה דפסק הכא הלכתא כרנב"י השמיענו דבתר נו"ע שדינן ולכן אי לאמן בניו צריכים גירות אבל כיון דאינו נאמן בניו כשרים:

ובזה אפשר ליישב שיטת הרמב"ם דהביא דין זה (בפ' י"ג מהל' א"ב) וה"ה הקשה עליו ג"כ דאין נפקותא לדידן ותירוץ הראב"ד לא שייך לשיטתו דהביא בפי' דבא עם אשתו ישראלית והמ"ל רצה לבאר לענין כהונה, אכן מבואר דזה אינו שהרי הרמב"ם לא הביא כלל הדין דהולד פגום וע"כ דדעתו כדעת הרמב"ן דלהלכה הולד כשר וכמו שכתבתי לעיל (דף מ"ה) וא"כ ק' אליבי', אבל לפ"ז א"ש די"ל דס"ל ג"כ הולד כשר אבל בתר דידי' שדינן וא"כ צריך להשמיענו דאין נאמן על הבנים להצריכם גירות, וצ"ע אם יש לפרש הרמב"ם כשיטה זו דאם הולד כשר שצריך גירות שממה שפסק שם (פ' ט"ו) שחציו עבד וחציו ב"ח שבא על אשת איש הולד אין לו תקנה לא משמע כן:

שם וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל: ק"ק דבשלמא לעיל קאמר שפיר ישראל בזמן הזה דוויים ודחופים דזה לא הי' בזמן המקדש אבל במה דקאמר שאינם יכולים לקבל רוב טובה שהטעם משום יצה"ר מ"ש בזה"ז דוקא, ואולי אתי לאפוקי לעתיד לבא שיבטל יצה"ר כדאמרינן סוכה (דף נ"ב) אבל ביותר נראה שגרסינן כגירסת הרא"ש שגרס גם הכא בעולם הזה וגם מהרמב"ם נראה שגרם כן:

שם ברש"י ד"ה דליכא טובה. דפסק חלב ודבש: ק"ק הרי בכתובות (קי"א:) קאמר ר"ל לדידי חזי זבת חלב ודבש וכו' ע"ש הרי דגם השתא עדיין איכא וא"ל דבזמן הבית הי' יותר דז"א דבמגילה (דף ו') מוכח דמה דחזי ר"ל ורבב"ח גם בזמן שישראל שרוים על אדמתם לא הי' יותר וצ"ל דאחר כך פסק, וכן נראה קצת ממה דדרש שם מארץ פרי למלחה, אכן אעיקר מלתא דקאמר בגמרא והשתא דליכא טיבותא ק"ק ל"ל דאפילו ליכא עתה שום טובה מכ"מ צריך קרא דמותר לקבל גרים בזמן הבית:

בד"ה דקמסייע קראי ובארצכם ל"ל: א"ל שא זה כבר מקשה בגמרא לרבנן ומתרץ דמבע"ל דאפילו בארץ מקבלין גרים י"ל זה דוקא אי לא הוי כתיב עמך אבל השתא דכתיב עמך ע"כ בלא"ה ידעינן לרבות ארץ דאי לח"ל לחוד לשתוק מעמך דבלא"ה מוקמינן וכי יגור גר לח"ל אע"כ דעמך אתי לרבות ארץ וא"כ ובארצכם ל"ל, וא"ל דא"כ ל"ל לרש"י להפוכי שיטת הש"ס ולכתוב דובארצכם מיותר כיון דכתיב עמך לימא כש עת הש"ס דהיינו ובארצכם צריך לרבות ארץ ועמך מיותר ז"א דעמך לא מיותר דצריך לרבות ח"ל דאי לא הוי כתיב רק ובארצכם ה"א דרק בארץ מקבלין דיש ג"כ סברא אפכא וכמש"כ התוספ' דלא חיישינן דלמא הדרי בהו אבל בח"ל לא וא"כ צריך עמך לח"ל אבל אפכא ודאי ק' דהשתא דכתיב עמך דע"כ קאי אאותן דלא ידעינן מכח סברא מזה ידעינן בין ארץ בין ח"ל וא"כ ארצכם ל"ל. אכן בין לר' יהודה בין לרבנן קשה דרבוי וכי יגור ומיעוט דאתכם למאי אתי בקרא דוכי יגור גר אתכם או אשר בתוככם לדורותיכם דדרשינן ג"כ לענין גיורת הגר בכריתות (דף ט'):

שם בתוספ' ד"ה במוחזק לך. ועוד ראי' משמעתין: לכאורה אין ראי' מזה דהא פשיטא דמה דבעינן מוחזק לך לר' יהודה זה דוקא בארץ דבחוצה לארץ הא קאמר דלא בעינן ראי' א"כ לא בעינן במוחזק לך וא"כ מאי ראי' מלקמן דהא אפילו אי נימא דאפילו בלא מוחזק לנו דנכרי הי' ג"כ צריך להביא ראי' מכ"מ א"ש הך מעשה דר' יהודה לקמן די"ל דבחוצה לארץ הי' ושם לא צריך ראי' אפילו בידוע שנכרי הי', ועיין מש"כ לקמן יישוב לזה:

בד"ה יש לך עדים. פי' שנתגיירת בינך לבין עצמך: ק"ק היאך אפשר להם לעדים לידע זה דאפילו אמרו טבל בפנינו ולא הי' שם ב"ד אפשר שפעם אחרת טבל בפני ג' וכן במילה אף אם מל שלא בב"ד שמא הטיף ד"ב בפני ג' וכי ס"ד שיש לו עדים שלא זז ידם מתוך ידו מעת שגייר עד זמן מרובה שנשא אשה והוליד בנים וא"ל דאף שלא היו עמו בכל עת מכ"מ אינו גר כיון שאין לו עדים על גרותו ואנן ילפינן לעיל דבעינן במוחזק לך ולא נאמן בלא עדים ז"א דהא לר' יהודה דאליבי' קיימינן הכא לא בעינן ראי' בח"ל וי"ל דאיירי בארץ דאינו נאמן בלא ראי' וא"כ אם אותם העדים שהיו בשעת גירותו אומרים שלא הי' שם ב"ד אינו גר כיון דאין לו ראי' על גירותו ואף דאיירי ע"כ דלא הי' מוחזק לנו לנכרי וכמש"כ התוספ' לעיל וא"כ גם בלא עדים נאמן במגו דאי בעי אמר ישראל הוא ואכתי איך אפשר לו להביא עדים שאינו גר, י"ל דרבי יהודה הכי קשאל לי' יש לך עדים שהכירו בך שהייתי נכרי ושנתגיירת בפניהם בינך לבין עצמך דאז הי' נאמן אפילו על הבנים כיון דעתה מוחזק לנו נכרי ע"י עדות העדים ועל גירותו אין לו ראי' וא"כ נכרי הוא, ולפ"ז מוכת דהך מעשה ע"כ בארץ הי' דאי בח"ל קושיתנו במקומה עומדת, ובזה מיושב מה שהקשינו על ראית התוספ' לעיל דלמא הך מעשה בח"ל הי':

בא"ד. לאו בינו לבין עצמו הוא: כבר כתב בתוספ' הרא"ש שלפי דבריהם לעיל דהכא מדמין לגזילות וחבלות דלכ"ע בעי שלשה ל"ק קושיתם גם נ"ל דקושיתם לא קשה רק לשיטת הי"מ שהביאו לעיל (דף מ"ה ע"ב) דבידוע שטבל כמי שטבל בפנינו דמי דלאידך שיטה דדוקא בעינן בפנינו הא י"ל דאיירי הכא שיש לו עדים שעמדו מבחוץ וידעו שלא הי' שם אדם בשעם שטבל לשם גרות אבל הם בעצמם ג"כ לא ראו הטבילה ובלא"ה להך שיטה דלעיל דדוקא בשעת קבלת מצות בעינן ג' ע"כ מה דקאמר יש לך עדים הפי' שיודעים שבשעה שנתגיירת במילה וטבילה לא קבלת המצות בפני ג' א"כ לא שייך להקשות הרי לא הוי בינו לבין עצמו שהרי העדים ל"צ להעיר רק מה שלא הי':

בד"ה נאמן אתה. אבל אם בא טל בת כהן לא פסלה: מזה ק"ל אהא דאמרינן ריש מכות (דף ב') דאם אמרו עדים שבן גרושה הוא והוזמו שאין אומרים יעשו ב"ג תחתיו ומפרש התם טעמא דבעינן כאשר זמם לעשות וליכא ובתוספ' הקשו דא"כ אם העידו שמצרי שני הוא יפסלו ומתרצים כיון דבאו לפסול לאשתו וכתיב לו ולא לאשתו ע"ש והשתא ק' לרבנן דס"ל דאין נאמן על בנו לומר ב"ג הוא אבל שנאמן על עצמו מטעם שווי' אנפשי' חתיכה דאסורא ודאי גב רבנן מודו וגם זה פשיטא דהיכא דשויי' אנפשי' חתיכה דאיסורא לא יכיל עוד לחזור בו בלא אמתנא כדמוכח מסוגיא דכתובות (דף כ"ב ע"א) וא"כ משכחת שפיר שיעשו עדים ב"ג תחתיו כגון שהעידו עליו בפנינו אמר שב"ג הוא ואם כן שווי' נפשי' חתיכה דאיסורא ולא יכול לחזור בו ואח"כ הוזמו ובזה שפיר יש לקיים בהם דין הזמה דלא שייך לו ולא לזרעו או לו ולא לאשתו שהרי לא רצו לפסול לא לאשתו ולא לזרעו דהא רק על עצמו נאמן ואפילו לר' יהודה שס"ל דנאמן על בנו ג"כ קשה כיון דס"ל דהיכי דיש לו ב"ב גם על בנו אינו נאמן א"כ משכחת שהעידו עליו בפנינו אמר אביו עליו שבן גרושה הוא וא"כ רצו לפסלו וגם הם יפסלו ובזה לא שייך לו ולא לזרעו דהא לעולם לא רצה לפסלו רק אי אין לו זרע דביש לו בלא"ה לא הועיל עדותם כלים ובשלמא בפשטות לא קשה על הגמרא הא משכחת דין הזמה באין לעדים בנים או בשלא היו לו בנים דלא רצו לפסול לזרעו די"ל כיון דלפעמים לא אפשר לעשות בהם דין הזמה כגון ביש לו בנים לא מחלקינן בכך אבל בכה"ג לעולם משכחת דין הזמה היכי שהי' עדותם מועיל דהא הם לא העידו לפסלו רק באין לו בנים ובזה לא שייך לעולם למעט מלו ולא לזרעו וצ"ע: