ערוך לנר – יבמות – קטע 54

והנה הי' נלענ"ד מדאמרינן ביומא (דף ד') וא"ת במלואים דם הכא מים נכנסו מים תחת דם ע"ש, שאף שמהתוספ' נראה דהך ילפותא ממלואים אסמכתא בעלמא הוא ולכן אמרינן נכנסו מים תחת דם מכ"מ מהרמב"ם בפי' המשניות מוכח דס"ל דדרשה גמורה היא וכמו שהאריך בזה הפר"ח במים חיים והביא ראיות לשיטתו וכן נראה גם מתוספ' ישנים שם וא"כ מה דאמרינן נכנסו מים תחת דם צ"ל דהל"מ היא שאותן הזאות שהיו קודם שניתן אפר פרה לטהרה בדם יהיו אח"כ במים ויכנס מים תחת דם חוץ ממצורע שבו צוה התורה בפי' הזאת הדם אחר מ"ת והרי בפסחים (דף צ"ב) ס"ל לב"ה דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך הזאה ג' וז' ואף שלפי מה דמפרש טעמא דב"ה משום גזירה דאשתקד משמע דמדרבנן היא ומן התורה א"ל הזאה מכ"מ כבר הביא רש"י לקמן (ע"א:) בהא דערל מקבל הזאה שיטת הי"מ דס"ל ע"כ דהך הזאה ג' וז' גבי גר היא מן התורה ובחדושי רציתי לומר בזה דס"ל דבאמת הזאה מן התורה היא דנכנסו מים תחת דם וב"ה לא חידש רק דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ולכן צריך הזאה אחר מילה דוקא וזהו משום גזירה דאשתקד אבל מן התורה מהני הזאה גם קודם מילה דערל מקבל הזאה ומה שב"ש לא מצרכי הזאה י"ל דס"ל כפי' תרגום אונקלוס שגם במ"ת לא הי' הזאה על העם וא"כ ל"צ הזאה בגר וגם הגזירה דב"ה לית להו ועוד אכתוב לקמן (דף ע"א) בזה, וא"כ לדעת הי"מ א"ש דבעינן באמת הזאה לדורות אבל אכתי קשה לשיטת רש"י וראשונים דלא ס"ל כי"מ דהזאה דאורייתא היא וגם ק' כן לשיטת התוספ' דס"ל דנכנס מים תחת דם אסמכתא בעלמא היא, ולכן נלענ"ד דלרבי דס"ל בכריתות שהי' הזאה בשעת מ"ת על העם כדמוכח מדסבר דאין הזאה בלא טבילה ס"ל באמת דגם לדורות בעינן הזאת הדם על הגר והגמרא הוכיח דסבר רבי כן מדקאמר מה אבותיכם וכו' והרצאת דמים אף אתם וכו' והרצאת דמים, ולכאורה י"ל למה תלה הדבר בדמים דוקא ולא קאמר סתם „וקרבן“ כמו דכתב גם הרמב"ם הך לישנא (בהל' א"ב פ' י"ג) גם למה קאמר הרצאת דמים לשון רבים ומזה הוכיח הגמרא דרבי סבר דהזו על העם ולכן מפרש בפשטות טעמא דרבי דאין הזאה בלא טבילה וכן לרבי יהושע מפרש טעם זה, אכן מהא דאמרינן בברייתא דכריתות (רפ"ב) גר מעוכב כפרה עד שיקריב קנו ולא הוזכר כלל מהזאה ועוד מדמרבינן שם בברייתא דיוצא הגר גם בקרבן העוף וממנו לא שייך הזאה דהא בעוף ליכא קבלת דם במזרק ומדשקיל וטרי הגמרא שם בזה ולא הזכיר מהזאה על הגר מזה הוכיח הרמב"ם דהלכה דלא בעינן רק קרבן בגר ולא הזאה דס"ל סתם גמרא כפי' אונקלוס דלא הי' הזאה על העם:

ובזה נ"ל ליישב דעת הרמב"ם שהביא (בהל' א"ב פ' י"ג) דטבילה הי' במצרים משום דכתיב לך אל העם ע"ש וזה כנגד מסקנת הגמרא דהכא, והן אמת שבמכילתא פ' יתרו יליף מקרא זר טבילה ע"י הק"ו דמייתי בגמרא הכא ומסיים שם לא מצינו כבוס בגדים בתורה שאין טעין טבילה, וכוונתו נראה שרצה לתרץ בזה מה דהקשה בש"ם ודלמא נקיות בעלמא דעל זה קאמר כיון דלא מצינו בשום כבוס שהי' בלא טבילה א"כ ע"כ לא לנקיות הי' מסתמא אמרינן גם הכא שהי' לטהרה והי' טבילה בהדה אבל אכתי צריך טעם למה שבק הרמב"ם שיטת הגמרא דכאן ופסק כמכילתא, אבל עפ"ד א"ש כיון דהטעם דאין הזאה בלא טבילה לא שייך רק אם אמרינן שהי' בשעת מ"ת הזאה על האדם וכיון דהרמב"ם לא פסק כן אלא כברייתא דכריתות דס"ל כפי' האונקלוס וכנ"ל ע"כ הוצרך לפסוק כהמכילתא דיליף טבילה מוכבסו שמלותם.

אכן עדיין ק' דלפ"ז מנ"ל להגמרא דר' יהושע יליף טבילת מדאין הזאה בלא טבילה דלמא ג"כ ס"ל כפי' אונקלוס שלא הי כאן הזאה על האדם ויליף טבילה כתנא דמכילתא מוכבסו בגדיהם וי"ל דלר' יהושע ע"כ הוכיח דס"ל דהי' הזאה ואין הזאה בלא טבילה שהרי הרשב"א הקשה אמה דקאמר דא"כ במה נכנסו תחת כנפי השכינה דדלמא בהזאה נכנסו ותירץ דמכ"מ מוכח לפ"ז דהי' שם טבילה בנשים דהרי אין הזאה בלא טבילה ע"ש ולכן לר' יהושע מדס"ל דטבל ולא מל ה"ז גר ויליף מאמהות ושהי' טבילה באמהות יליף מדאל"כ במה נכנסו תכ"ה שפיר הוכיח הש"ס דס"ל דאין הזאה בל"ט דאל"כ דלמא בהזאה נכנסו אבל הרמב"ם דפסק כחכמים שפיר י"ל שלא הי' טבילה באמהות ונכנסו בהרצאת קרבן ולכן לא פסק כטעם דאין הזאה בל"ט:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המהרש"א לפי מה שתרצו התוספ' דר"ע יליף מתושב ושכיר שאין גר במילה בלא טבילה דלפ"ז מנ"ל להש"ס דטעמא דר"י מדאין הזאה בלא טבילה דלמא טעמא דר' יהושע ג"כ מחושב ושכיר, ומה שיש להשיב על תירוצו אכתוב לקמן בתוספ', אבל לפ"ד מתורצת קושיתו דע"כ הוכיח הש"ס דטעמא דר' יהושע מדאין הזאה בלא טבילה דאל"כ טבילה באמהות מנ"ל דלמא נכנסו לברית בהרצאת קרבן אבל לר"ע י"ל דס"ל כחכמים דטבל ולא מל באמת אינו גר:

שם פשיטא כיון דאמר ר"י בחדא סגי: ק"ל הרי לפי המבואר בתוספ' בשמעתין פליגי תנאי בגר שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו ד"ב וא"כ מאי פריך לרבי יהודה מאי לפיכך הרי אי לא תני כן ה"א דלעולם לרבי יהודה תרתי בעינן ולכך אין מטבילין גר בשבת והא דקתני ברישא מטבילין אותו ומה בכך היינו משום דדלמא ס"ל כמ"ר דנתגייר כשהוא מהול א"ל להטיף ממנו ד"ב ולכן קאמר דמטבילין אותו דמה יש לו לעשות עוד אחר שכבר נמול והטפת ד"ב אינו צריך אבל לעולם ה"א דתרתי בעינן מילה וטבילה בשאינו מהול עדיין ולכך הוצרך לומר לפיכך, ונ"ל דלר' יהודה אי אפשר למטעי בהכי דבלא"ה מוכח דס"ל דצריך להטיף ד"ב דלקמן (ע"ב:) אמר ר' אלעזר ערל שה"ה וכו' איש איש לרבות הערל ע"ש והשתא מדקאמר ר' יהודה שם אף אנדרוגינוס שקדש משמע דגם בטומטום מודה שפסול וא"כ ע"כ גם הוא כר"ע ס"ל דאיש איש לרבות הערל דאין לומר שדוקא לת"ק דמכשיר אשה ליכא פסול בטומטום רק משום ספק ערל אבל לר' יהודה דפוסל אשה לקדש פוסל בטומטום משום ספק אשה ולעולם ס"ל דערל כשר דז"א דהרי בניכר ביציו מבחוץ דודאי זכר הוא כדאמרינן שם (ע"א) ג"כ פוסל ת"ק והרי ר"י לא חולק על זה אע"כ דגם ר"י פוסל טומטום מטעם ערל וס"ל כר"ע דאיש איש לרבות הערל וא"כ קשה גם לדידי' מה דמקשה שם (דף ע"א) האי תושב ושכיר מאי עביד לי' וצ"ל ג"כ כדמתרץ שם לר"ע וא"כ ע"כ מוכח דס"ל דצריך להטיף ד"ב וליכא למיטעי לדידי' דלכך קאמר ומה בכך משום דא"צ להטיף ד"ב ולכן פריך שפיר מאי לפיכך:

אבל לפ"ז ק' שהרי לר"ע ע"כ מוכח דלא ס"ל כר"א דמל ולא טבל ה"ז גר דהרי מוקי תושב ושכיר חד לגר שמל ולא טבל וכיון דר' יהודה ע"כ כר"ע ס"ל איך אמרינן הכא לר' יהודה דמילה בלא טבילה סגי ושלכך מטבילין גר בשבת, ובדרך פלפול אמרתי דלר' יהודה לשיטתו לק"מ דהנה אמה דאמרינן לקמן (דף ס"ב) ששיבר משה הלוחות מדעתו העירו התוספ' למה קרא זה מדעתו הא יליף בק"ו ותרצו דק"ו לאו מעליא הוא דדלמא שאני פסח דחמיר משום דקדשים אבל לענין שאר התורה לאו מומרים הם, ולכאורה קשה דלפ"ז קושית התוספ' בסוגין במקומה עומדת דר"ע כמאן ס"ל דא"ל כתירוצם דמהכא יליף ר"ע דמל ול"ט אינו גר מדמעטו קרא מפסח דלמא שאני פסח דחמיר וצ"ל דר"ע באמת לא ס"ל הסברא דפסח חמיר משאר מצות וא"כ הק"ו מעליא הוא וחולק על התנא דס"ל שעשה משה מדעתו ואף שדרש מקרא דאשר שברת שהסכים הקב"ה עמו מכלל שמדעתו עשה הרי בב"ב (דף י"ד) פליגי תנאי בהך דרשה וא"כ י"ל דר"ע כהך תנא ס"ל דלא דרש אשר שברת לזה, ובזה א"ש מ"ט לא פריך (שם) ואידך הך דרשה מנ"ל כמו שפריך מקודם אשאר דרשות משום דידע די"ל דכר"ע ס"ל דבאמת הק"ו גמור הי' ולא עשה משה מדעתו והשתא כיון דהמ"ד בב"ב שם דדרש אשר שברת שהסכים הקב"ה עמו הוא ר' יהודה א"כ ע"כ ס"ל דלאו ק"ו הוא דשאני פסח דחמיר ולכן לר' יהודה לשיטתו לק"מ דאף דס"ל כר"ע ודרש תושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל מפסח מכ"מ ס"ל דה"ז גר ורק מפסח ממעט משום דחמיר דהרי הוא ע"כ ס"ל הך סברא מדס"ל דעשה משה מדעתו:

שם פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים: ק"ל אדרבא אפכא ה"ל לפרוך האמר ר"י הלכה כסתם משנה והרי מבואר בשמעתין דלמ"ד דנין אפשר מאי אפשר בטבילה בלא מילה לחוד סגי ובמנחות (דף פ"ב) יליף במתניתן מוזבחת פסח דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין כמו פסח ופריך פסח גופא מנ"ל וקאמר רבי אליעזר דדנין מפסח מצרים אבל ר"ע פליג דלא ילפינן דאין דנין אפשר מא"א ופריך שם לר"ע מנ"ל דכל דבר שבחובה אין בא אלא מן החולין ומתרץ דיליף מהיקשא דזאת התירה וחטאת ותו פריך לר"ע וזבחת פסח מאי עביד לי' ומתרץ למותר הפסח שקרב שלמים ופריך הרי זה משאר קרא נפקא ומתרץ דתלתא קראי צריכי חד ללא עבר לא זמנה ולא שנתה וחד לעבר שנתה ולא זמנה וחד לעבר זמנה ולא שנתה ע"ש והשתא לפ"ז לסתם מתניתן שם דיליף מוזבחת פסח הא דאין בא אלא תן החולין ע"כ ס"ל דדנין אפשר מאי אפשר ע"י היקש דועבדת וא"כ ה"נ ע"כ ילפינן מנשים ע"י היקש דככם כגר דטבילה בלא מילה מהני ואף דאינו היקש גמור דהא אפשר למילף אנשים מאנשים גם היקשא דועבדת אינו גמור דאתיא למילי אחרינא וכמו שכתבו התוספות (שם) וא"כ איך קאמר ר"י אינו גר עד שימול ויטבול עד שיטבול לחוד ס"ל למימר דהא מילה לא מעלה ולא מוריד והרי ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה ואף דאמרינן בעלמא בחולין (דף מ"ג) אמוראי ננהו אליבי' דר"י וא"כ י"ל דגם רבי חייא בר אבא דאמר הכא משום ר"י ס"ל כמ"ד דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה מכ"מ ק' מאי פריך הכא פשיטא יחיד ורבים הכ"ר הא טובא קמ"ל דלא אמרינן הלכה כסתם מתניתן דמנחות, וי"ל דלא שייך הלכה כסתם משנה אלא כשדין דאיירי מיני' כתוב במתניתן בפי' אבל אם ע"י דבר אחר דכתוב במתניתן מוכח הדין אבל לא כחוב בפי' כן כמו הכא אפשר דלא אמרינן בזה הלכה כס"מ ולכן ל"ק ג"כ מסתם מתניתן דברכות (דף מ"ז) דמוקי שם כר' יוחנן ע"ש דמאי קמ"ל הכא הא סתם מתניתן היא דעפ"ד א"ש דלא נקרא סתם משנה כיון דלא כתוב בפי' כן, ועוד בלא"ה אין ראי' משם די"ל דקמ"ל דטבל ולא מל אין מזמנין עליו אבל מל ולא טבל באמת מזמנין ולכן ע"כ צריך להשמיענו, דהלכה כחכמים:

וע"פ מש"ר בזה מתורץ דעת הרמב"ם דפסק (פ"ד מהל' קרבן פסח) פסח שאבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא והרי שתיהם עומדות יקריב איזו שירצה והאחר יקריב שלמים והראב"ד השיגו דה"ל לפסוק ירעה עד שיסתאב ויביא בדמיו שלמים כמו במתניתן דפסחים, ותי' הכס"מ דמתניתן אתיא כמ"ד בע"ח נדחין והוא פסק כמ"ד אין נדחין:

אכן אכתי ק"ל על הרמב"ם כיון דמוכח מסוגיא דמנחות הנ"ל אי ליכא רק ב' קראי לא ידעינן דלא עבר לא ומנה ולא שנתה קרב שלמי' והרי למתניתן דמנחות דמפיק קרא דוזבחת פסח לדבר שבחובה אין בא אלא מן החולין א"כ ליכא אלא ב' קראי ואיך פסק הרמב"ם נגד סתם מתניתן, אבל לפ"ז א"ש כיון דהכא בשמעתין פסקו אמוראי להלכה דאין גר עד שיחול ויטבול א"כ ע"כ פסקו דלא דיינינן אפשר מא"א וכר"ע דמנחות ולא כסתם מתניתן דשם דאתי כר"א ולכן פסק הרמב"ם דלא כסתם מתניתן דשם, ועיין מש"כ לקמן בזה בתוספ':

שם בתוספ' ד"ה בשטבל. וכי האי גוונא פריך: ואף דמשמע התם דרק לשמואל דייקינן כן אבל ר"י באמת לא דייק וא"כ י"ל דסוגיא והכא כר' יוחנן אתיא מכ"מ יקשה לשמואל הקושיא מהברייתא דהכא:

בא"ד. הראשון הזכיר הכל: ק"ל אדרבא הרי ממה דאיירי ר' יהודה בפלוגתא דהיינו אי ולא לך או לא לך פרטא הוי מזה לא איירי תנא הראשון שהוא ר"מ שם כלום רק אחר סתם כלל אינו חייב אלא א' פרט חייב על כל א' וא', ולולא דמסתפינא הי' נ"ל להגי' בדברי התוספ' הכי משום דהתנא ראשון הזכיר הכלל והכי פירושו כיון דר"מ נקט ראשון הכלל ואח"כ הפרט א"כ אי ס"ד דתרווייהו לר"מ פרטא הוי למה נקט ר"י פרטא ה"ל למינקט כלל כמו דר"ח נקט כלל ברישא ולימא לא לך לא לך אינו חייב אלא א', אבל לשמואל א"ש כיון דס"ל דכלל של ר"ח פרטא דר"י וכן אפכא וא"כ מה שאמר ר"מ כלל אין חייב אלא א' היינו ולא לך וע"ז פליג ר"י ואחר ולא לך דאתה חושב לכלל אני חושב לפרט וא"כ שפיר פליג ארישא דר"מ:

בד"ה כי פליגי. גמור הוא: ק"ק דלמא לעולם סבר כר' יהושע וצריך קרא משום פסח מצרים שהרי לא הי' טבילה עד מ"ת, ובמכילתא פליגי ר"י ור"י דר' יאשי' אמר דפ' דזאת חקת הפסח בפ"מ ובפ"ד מדבר ור' יונתן אמר בפ"מ הכתוב מדבר אין לי אלא פ"מ פ"ד מניין ת"ל ככל חוקותיו וככל משפטיו עכ"ל, וא"כ לא מבעי' דצריך קרא לרבי יונתן אלא אפילו לר' יאשי' הרי עכ"פ בפ"מ ג"כ מדבר וא"כ צריך קרא משום פ"מ, וי"ל כיון דר' יהושע יליף טבילה מדאין הזאה בלא טבילה א"כ ממנ"פ הקשו שפיר דלפ"ד ל"צ דהרי אינו גר וצ"ל משום פ"מ וא"כ מוכח דבפ"מ הי' טבילה ג"כ ול"ל למילף מדאין הזאה בל"ט נילף טבילה מפ"מ כמו מילה וע"ז תרצו דלעולם כתיב קרא בפ"מ ומשם באמת גמר ר"ע דבעי טבילה לגירות:

ובזה א"ש ג"כ מה דק' עוד אקושית התוספ' כיון דלר' יהושע לא הי' טבילה עד מ"ת א"כ ע"כ אכלו פ"מ במילה בלא טבילה וא"כ מאי קשיא דלמא לעולם ר"ע כר"י ס"ל דאינו גר עד שימול ויטבול ומכ"מ ה"א דלענין פסח ילפינן מפ"מ דאוכל גר בלא טבילה ולכן צריך קרא דתושב ושכיר, אבל לפ"ז א"ש דכיון דדרשינן מתושב ושכיר למעט גר שמל ולא טבל א"כ מזה גופא מוכח שהי' טבילה גם בפ"מ:

בא"ד. ולאו מטעמי': במהרש"א הקשה דא"כ מנ"ל להש"ס דגם ר"י לא הכי ס"ל כר"ע, ותי' דא"כ ה"ל למימר לקמן אמילתא דר"ע וכן אמר ר"י כמו שכתבו התוס' לקמן (דף מ"ט) ותירוצו לענ"ד תמו' כיון דלפי הגמרא דלקמן (דף ע"א) מוקי ר"ע תושב ושכיר לב' דרשות לגר שמל ולא טבל ולקטן שנולד כשהוא מהול ולר"א לתרווייהו לא צריך דגר שמל ולא טבל לדידי' גר מעליא הוא ונולד כשהוא מהול ס"ל שאין צריך להטיף דם ברית ע"ש וא"כ לעולם הי' יכול לפרש הכא טעם דר' יהושע כר"ע דלקמן ואעפ"כ לא הי' יכול למימר וכן אחר ר"י דאכתי מנ"ל דר' יהושע לגמרי כר"ע ס"ל דלמא ס"ל נולד כשהוא מהול א"צ להטיף דם ברית וא"כ אכתי ע"כ כר"א ס"ל ובשלמא על התוספ' ל"ק מנ"ל לר"ע להוכיח מהכא דאינו גר עד שימול ויטבול הא צריך יתורא דתושב ושכיר לנולד כשהוא מהול ג"כ וא"כ דלמא להך לחוד הוא דאתי בזה י"ל כיון דב' דרשות כתיבי דהיינו תיבת תושב ושכיר אתי חד לגר שמל ול"ט וחד לנולד כש"מ אבל לר"א תרווייהו לגז"ש הוא דאתי אבל אי ר"י גם ס"ל בחד כר"ע מנ"ל אכתי דגם באידך כוותי' ס"ל וא"ל דא"כ חד קרא ל"ל די"ל דדלמא ס"ל דמופנה מצד א' למדין ואין משיבין וא"כ אתי חד לגז"ש כר"א וחד לגר שמל ולא טבל דרק לר"א לשיטתו צריך מופנה מב' צדדים כמבואר שם:

ועוד ק' אתירוץ המהרש"א איך שייך לדייק כן דהל"ל וכן אמר ר"י דא"כ אכתי יקשה כיון דר' שמעון בן אלעזר ורבי אליעזר הקפר תרווייהו ס"ל בשבת (קל"ה.) דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ד"ב וא"כ ע"כ תרווייהו לא כר"א אלא כר"ע ס"ל והל"ל אמלתא דר"ע וכן אמרו ר"א הקפר ור"ש ב"א, אע"כ דאין זה דיוק, ומה שהביא המהרש"א ראי' מתוספ' לקמן (דף מ"ט) לפענ"ד אדרבא אפכא יש לדייק משם דלפי דבריו אכתי יקשה אפירוש התוספ' דהקושיא היא דהל"ל וכן אמר ר' יהודה אמילתא דר' יהושע אי ר"י כר"י ס"ל והרי אכתי יקשה כיון דודאי רבי יהודה כר"ע ס"ל דיש ממזר מח"ל וכמו שכתבו התוספ' שם גופא א"כ למה לא אמר וכן אמר ר"י אמילתא דר"ע במתניתן דלקמן (דף מ"ט) אלא ודאי דאין זה קושיא דרק אי אמרינן דטעמא דר"י דאמר בקדושין כל האסורין לבא בקהל אסורים זה בזה משום דס"ל דאין ממזר מאחותו א"כ וראי זה אין חדוש דממזר אסור לישא לשאינה מחזרת ולא הוי כל החדוש דר' יהודה אלא דאין ממזר מח"כ רק מחייבי מיתות ב"ד ובזה לא הי' צריך למיתני כל מתניתן דקדושין רק הכא ביבמות הי' יכול למיתני אמילתא דר' יהושע וכן אמר רבי יהודה ואז שמעינן הכל, וכן נראה בפי' מפי' רש"י שם שס פשט הגמרא ע"ש, אבל זה ל"ק דהי' יכול למיתני ארישא דמתניתן וכן אמר ר"י אמילתא דר"פ כיון דבזה לא מייתרינן מידי דע"כ הי' צריך למיתני ג"כ הך מתניתן דר' יהודה אוסר באנוסת אביו דאי לא תני לי' לא הוי ידעינן לא טעמא דר"ט ולא טעמא דר"י מנ"ל דיש ממזר מח"ל וכן הכא אי לא הי' תני הכא פלוגתא דר"א ודר"י אי גר שמל ולא טבל הוי גר או לא ולא הי' תני רק לקמן אמילתא דר"ע וכן אמר ר' יהושע אכתי לא הוי ידעינן לא טעם דר"ע ולא טעם דר"י למה לא דרשו ג"כ כר"א לגז"ש ורק מדפליג הכא ר"י עם ר"א וס"ל דאין גר עד שימול ויטבול וק' מנ"ל וצ"ל מתושב ושכיר מזה ידעינן טעמא דר"ע ג"כ וכיון דע"כ צריך למיתני הכא דברי ר"י א"כ ודאי אין זה דיוק דליתני לקמן ג"כ וכן אמר ר"י דאין זה דיוק בשום מקום דצריך למיתני כל התנאים דסברי כחד תנא אם לא לאיתר עי"ז וכמו הך דוגמא דתוספ' דלקמן (דף מ"ט) כן נלפענ"ד נכון ודעת המהרש"א תמו' בעיני ועיין לעיל שכתבתי יישוב לקושיתו:

בא"ד. עד שימול ויטבול: במנחות (דף פ"ב) בתוספ' הקשו כיון דר"ע מודה דע"י היקש דנין אמא"א א"כ לחה פריך הכא דוקא לר"א ולא ג"כ לר"ע וכתב שם בצאן קדשים שעל פי דבריהם הכא דר"ע יליף מתושב ושכיר שאין גר עד שימול ויטבול מתורץ קושיתם שם, ולענ"ד ז"א דמתושב ושכיר לא שייך למעט רק דמילה בלא טבילה לא מהני אבל אכתי לא ידעינן דטבילה בלא מילה ג"כ לא מהני:

בד"ה דאין הזאה. ואין מזין אלא ביום: רש"י שם במגילה (דף ך') כתב דהא דאין טובלין אלא ביום היינו דוקא ביום הז' ולמעוטי ליל ז' אבל אח"כ מותר לטבול אפי' בלילה וכן דעת הרמב"ם דכשטובל ביום ח' מותר לטבול אפי' בלילה ונראה כן מסתירת משנה דמגילה עם משנה דפרה דקתני בה דהוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מה שהי' ק' לר"ת והם תירצו בזה דמתניתן דפרה איירי בלאחר ז' ואף דהתוספ' במגילה הקשו ואיך אפשר לומר דאיירי בלאחר ז' דא"כ מאי קמ"ל פשיטא, התוספ' לא הקשו כן רק בטבילה שאחר הזאה אבל בטבילה שקודם הזאה כגון מיום ח' והלאה דיכול לטבול בתחלה ואח"כ להזות וכדעת הרמב"ם הנ"ל דזה אין פשיטות כ"כ, ובאמת דעת הראב"ד שם נראה קצת דס"ל דים לאחר ז' צריך להיות הטבילה דוקא אחר הזאה וא"כ כל שכן שלא שייך פשיטות בזה: