ערוך לנר – יבמות – קטע 53

ע"ב בגמרא והאמרי נהרדעי: ק"ק דלמא רב יהודה ס"ל כמאן דפסיל דגמיר מאשת אב כיון דאין לו בה קדושין רק דס"ל כר' יהושע ולר"י נוע"ב הבא על ב"י הולד כשר כמש"כ התוספ' לעיל דלא עדיף מח"כ ולכן אפשר בפנוי' אבל בא"א דהוי חייבי מיתות ב"ד ולא תפסי בה קדושין גם לרבי יהושע הוי ממזר וי"ל דנראה לי' דוחק לאוקמי' רב יהודה כר' יהושע כיון דלאו הלכתא כוותי' ומזה היו התוספ' ג"כ יכולים להביא ראי' לקמן (מ"ט.) דאין הלכה כר' יהושע:

שם בברתה נו"ע הבא על ב"י הולד כשר: ק"ק הא רב יוסף קאמר הכי ור"י גופא פסיק לעיל (ע"א) הלכה למעשה גבי הני שבוייתא דאתי מארמון לטברי' דהולד ממזר משום דרבי קאמר הכי, ול"ל דלאחר שהשיב לו אביי חזר בו והכשיר, אכן לפי' הרמב"ן בסוגיא דלעיל דגם ר"י לא פסיל רק לכהונה אבל לא לקהל א"ש טפי דהכא לענין קהל קאמר:

שם מי לא טבל לקריו: המהרש"א הקשה ממנ"פ אי נשא נכרי' בלא"ה נכרי הוא אפילו טבל לקריו ואי נשא ישראלית מה פסול שייך לריב"ל דס"ל הולד כשר ותירץ דריב"ל לטעמי' דס"ל הולד פגום לכהונה ע"ש, ומלבד שזה דוחק לענ"ד לפרש הכא דקרי לי' בר ארמאה לפסול בתו לכהונה אפילו לתירוץ מהרש"א אכתי יקשה לשיטת רש"י דס"ל לעיל דמה שאמר ריב"ל בנה פגום לאו דוקא דבנה לעולם כשר, אבל לענ"ד י"ל דלעולם בנשא נכרי' איירי ומה שאמר מי לא טבל לקריו הוא על הבן דכיון דהוא טובל לקריו בזה נעשה גר גמור וכש"כ שא"ש ע"פ מה שכתוב בנוסחות ישנות גם בהא דריב"ל דקרי לי' בר ארמייתא:

שם ברש"י ד"ה הולד אין לו תקנה. כלומר מחזר הוא: מהא דקאמר אין לו תקנה משמע דלא יכול לישא גם ממזרת מתוך שיש בו צד כשרות דהיינו מה שנולד מצד חירות שלו ובת מינו ג"כ לא יכול לישא דהיינו מי שנולד' מחצי עבד דאתי בכל א' צד עבדות ומשתמש בצד חירות וכעין מש"כ התוספ' בחגיגה (ב':) ע"ש:

ובזה א"ש ג"כ הא דלא מקשה בקיצור דרב יהודה אדרב יהודה איך שייך זה לתי' רבא דוקא, די"ל דבלא תי' רבא י"ל דיותר גרע חצי עבד מכולו עבד דבכולו מבד גזיה"כ הוא דהולד בתרה אזיל כמבואר לעיל ולכך כשר אבל בחצי עבד כיון דהחצי הולד שנולד מצד חירות שלו בתרי' אזיל דמתיחס אחר אביו כשאר ישראל א"כ ע"כ גם החצי האחר בתר דידי' שדינן דהא א"א לחלוק הולד וכיון דכן ממזר הוא אבל לרבא דקאמר השתא כולו עבד וכו' לדידי' פריך שפיר:

ובמה שכתבנו א"ש ג"כ דעת הרמב"ם שפסק (בפ' ט"ו מהל' א"ב) דאסור בשפחה ובבת ישראל והבית שמואל (בסי' ד') הקשה עליו למה אסור בשפחה, ולפי דברינו א"ש מכח צד חירות שלו וכמו שכתב הרמב"ם באמת שצד ממזרות וצד כשרות מעורבין זה בזה:

בד"ה יכילנא לאכשורי. וקשיא לי חדא דקבעינן הלכתא: לפי הנראה מסוגיא דלעיל (כ"ד:) אשה לשום איש ולשום שולחן מלכים חד דינא אית להו וכפי הנראה מסוגיא דלקמן (ע"ו.) ס"ל לרב יוסף להלכה דאין מקבלין גרים לשום שולחן מלכים וא"כ רב יוסף ע"כ כמשנה ראשונה ס"ל וכיון דהכא אליבי' דרב יוסף קיימינן א"ש פי' הי"מ מה שפירשו דהפסול הי' מגירות לשום איש, ואף דלפי מש"כ לעיל (דף כ"ד) ע"ש יש להשיב על זה מכ"מ י"ל דהי"מ לא ס"ל כן אלא דרב יוסף פליג ארב דפסק להלכתא דכולם גרים הם, ועל קושיא שני' שהקשה רש"י עליהם דבתרא נמי לא סלקא לה כיון דלאו לשם שמים נתגיירה, י"ל לפמש"כ התוספ' לעיל (שם) דמה שקבל הלל אותו גר שנתגייר ע"מ להיות כה"ג ור"מ אותה אשה שנתגיירה ע"מ לנשא לאותו תלמיד מפני שהי' בטוחים שסופן להיות לשם שמים ע"ש, א"כ כש"כ הכא דמהני בשאנו רואין אח"כ שטבלה לנדתה שהוא דת יהודית הרי דכוונתה לשמים אף שבתחלה לא הי' כוונתה כן:

וכפירוש זה נ"ל שהי' ג"כ דעת הרמב"ם ומתורץ בזה מה שהקשה הרמב"ן בחידושיו עליו במה שפירש מי לא טבלה לנדתה או לא טבל לקרויו דמיירי בלא ידעינן אי נתגיירו כראוי ואם ראינו שהחזיקו במצות אמרינן מסתמא נתגיירו כראוי והקשה עליו מדאמרינן אטבלה לשום אנתתא משמע דהכי הוי עובדא דלא טבלה אלא לשום אנתתא ואפ"ה אכשרוה מטעם מי לא טבלה לנדתה, ולפ"ז י"ל דהכי קדייק מדאמר רב אסי מי לא טבלה לנדתה הרי דס"ל דמה שמחזיקה במצות הוא ראי' על טבילתה כראוי לשם גרות וא"כ ה"נ אף שהעבד הטבילה לשום אנתתא מכ"מ במה שהחזיקה אח"כ המצות וטבלה לנדתה איכא ראי' דמחזיקה בדת יהודית וסלקא לה טבילה לשם גירות, ומה שהקשה עוד הרמב"ן על הרמב"ם למה נקט רק טבילה ולא שמירת שבת או אחת משאר מצות זה כבר תירץ הרב המגיד דס"ל להרמב"ם דמכ"מ צריכים אנו לידע שטבלה ג"כ ע"ש:

ועוד י"ל ביישוב שיטת הי"מ מקושיות רש"י דאף דאמרינן לעיל בדיעבד גרים הם זה דוקא בשהי' בטבילה זו מעשה יהדות שהרי עכ"פ משום דת יהודית טבלה כדי להנשא לו דבלא טבילה אסורה לו להנשא משום דת יהודית אבל הכא בשטבל' לשם אנתתא לפי האמת לא הי' בטבילה זו שום מעשה יהדות שהרי גם בלא טבילה היתה מותרת לו כמש"כ התוספ' בזה י"ל דס"ל לרב יוסף דאפילו בדיעבד אינה גיורת שהרי הטבילה שלא לשם גירות היתה וגם אין בטבילה מעשה יהדות אבל כשטבלה אח"כ לנדתה שהיא טבילה משום יהדות בזה נעשית גיורת וא"ש:

שם בתוספ' ד"ה משום והכא לא שייך. עיין ברשב"א בגטין שם שהקשה שהרי הבעיא לא נפשט שם ותירץ דלרבא ס"ל לפי האמת דקדושיו קדושין, ונראה דהוצרך לכתוב כן משום דמשמע דסוגיא דהכא אליבי' קיימי שהרי שלחו בני בי מכסי לרבא ואלבי' הקשה מרב יהודה ותירץ, אכן ק"ל שהרי משמע בגטין שם בקידושין של חצי עבד וקידושין של חצי שפחה אי מהני תלי שניהם בסברא אי אמרינן שייר בקנינו או לא והרי אחר רבא בפשיטות התם דחצי שפחה וחב"ח אין קדושי' קדושין הרי דלא ס"ל הך סברא דשייר בקנין וא"כ אכתי קושית הרשב"א מסוגיא דהכא במקומה עומדת:

בד"ה רבא אכשרי. רבא גרסינן: עיין בשבת (דף קנ"ד) דשם מוכח לכאורה דלא גרסינן רבא גם כתבו שם התוספ' דרב אשי גרסינן: בד"ה

כיון. ולפירושו אמאי נענשו: עיין בסוטה (דף מ"א) ששם חילק ר"י בתוספות שם בין מלך לשאר שררה, ובזה מיושב שיטת רש"י וכעין זה כתב ג"כ הרמב"ן כאן, ומה שהקשה על מה שכתב רש"י בסוטה דעבד הוי היאך הוי עבד כיון דאמו מישראל עיין מה שכתבתי לעיל (ט"ז:) שיש ב' שיטות בתוס' בזה אי נו"ע הבא על ב"י למ"ד כשר דינו כנו"ע או כישראל וע"פ דברי המהרש"א גם ברש"י יש סתירה בזה ע"ש:

בא"ד. אלא ודאי לא נשא ישראלית: בקידושין שם פי' רש"י בעצמו כן אכן כבר כתבתי לעיל (דף ט"ז) שאין בזה סתירה על מה שכתב בסוטה די"ל דהורדוס לא נשא ישראלית דעשה תשובה אבל אביו של אגריפס נשא:

בא"ד. וי"ל דממזר כיון דאביו ואמו מישראל מקרב אחיך קרינן בי': בזה י"ל מה שהקשה הלח"מ (בפ"א מהל' מלכים) על הרמב"ם שהשמיט הך דין דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה, ולפ"ז י"ל כיון דמוכח מכוונת התוספ' דלא מחלקינן בין מלך לדיין ושאר שימות דאל"כ עיקר קושייתם מעיקרא ליתא וכן נראה בפי' מדברי הרמב"ם (שם) וכיון דכן הא דאמרינן דממזר כשר לדון ע"כ פליג אהך דין דאין מעמידין אלא מן המשיאין לכהונה כיון דאפילו ממזר כשר וא"ל דמחלקינן בין לדון ובין להיות ראש לרבים וכמו דמחלק הרמב"ן בחדושיו לענין גר זה ע"כ אינו דא"כ לא פריך מידי מהא דתנן מי שהוחזקו אבותיו משוטרי הרבים אהא דתנן דממזר כשר לדון אע"כ דלענין ממזר לא מחלקינן בכך וכמו שכתב הרמב"ן גופא וא"כ ע"כ דמתניתן פליג אתוספתא ולכן פסק הרמב"ם כמתניתן, וראיתי בשער המלך (בהל' מלכים) שרצה ג"כ לתרץ דעת הרמב"ם מהא דמכשיר רבא לרב מרי בר רחל אף שהולד פגום לכהונה ע"כ דפליג אהא דאין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה, אכן לפמש"כ לעיל דדעת הרמב"ם דהולד כשר אין מזה ראי', גם ק"ל על הרמב"ן שתירץ אקושית התוספ' מאגריפס המלך שמטעם אין משיאין לכהונה הי' פסול למלכות דעבד הבא על ב"י הולד פגום לכהונה והרי הרמב"ן גופא הסכים לעיל לדעת הרי"ף דספקא היא אי פגום לכהונה או לא:

בא"ד. אע"ג שגר וממזר חלוקין: כן כתבו גם בסנהדרין ובנדה, ולא זכיתי להבין קושיתם בזה דהרי רק ע"י מה דעביד צריכותא דגר מיירי באתי מטפה פסולה מוכח דגר לא איירי רק באין אמו מישראל ובלדון גר חבירו אבל אי לא עביד צריכותא באמת הוי מוקמינן גר באמו מישראל ובלדון ישראל ואיך הוי שייך למיעבד צריכותא כן וא"ל דאכתי לא לנקוט רק הצריכותא דצריך גר מפני שאתי מטיפה פסולה אבל אכתי למה צריך למינקט הצריכותא אפכא אי תני גר וכו' דז"א דגם על זה לא יכול להשיב כן אי תני גר ה"א דוקא גר חבירו אבל ממזר דאפילו לישראל אימא לא דהרי אי לא הוי תני רק גר הוי מוקמינן באמו מישראל ובלדון לישראל וא"כ ע"כ צריך הש"ס למינקט הצריכותא וצ"ע:

בד"ה. מטבילה. כדאמרינן בנדה: לא מצאתי בנדה בפירוש כן רק התוספ' רצו להוציא כן מסוגיא דשם (מ"ז.) ע"ש:

בד"ה מי לא טבלה. דבר תורה חד נמי כשר: לפמש"כ התוספ' לקמן (מ"ו:) דגיורת דומה לגזילות וחבלות דצריך לכ"ע ג' בלא"ה זה אינו ועיין במש"כ התוספ' בזה בקדושין (דף ס"ב):

דף מ"ו ע"א בגמרא אפקעה לשעבודא כדרבא: ק"ק כיון דטעם דרבא משום דמצי לסליק לי' בזוזא ולכן רק מכאן ולהבא הוא גובה ומצי למפקע משעבודא ע"י שחרור אבל היכי דלא מצי לסליק בזוזא גם רבא מודה דלא מצי למפקע שעבודא וכדמוכח ממה שהקשו התוספ' בגטין (מ"א) מהאי סודרא דפרסיה אמיתנא לרבא ע"ש וא"כ הכא איך מצי האי עבד למפקע שעבודא דאדוניו ישראל כיון דלא מצי לסליק לי' בזוזי וא"ל הא ה"נ מצי לסליק בזוזי כיון דעבד כנעני נפדה בכסף ע"י אחרים ז"א דהא אינו נפדה בעל כרחו דאדון כנראה מלשון הרמב"ם (בהל' עבדים פ"ה הלכה ב'), ואף דלעיל (דף ל"א) כתבתי דמשמעות הרמב"ם דיוצא בע"כ דאדון מכ"מ עתה א"ט נראה דדעת הרמב"ם אפכא דתלי ברצון האדון כנראה למעיין שם וא"כ לא נקרא זה מצי לסליק לי' בזוזא דאל"כ גם התוספות לא אקשו מידי מהאי סודרא דפרסוה אמיתנא דהדין עמה דהתם ג"כ אם תרצה לקבל המעות יכולה היא אע"כ מדלא מצי לכופה שתקבל המעות לא מקרי מצי לסליק בזוזא א"כ ה"נ העבד לא מצי לכוף לאדון לקבל מעות ליצא לחירות, וי"ל כיון דעבד כנעני זה לא גופו קנוי רק למעשה ידיו ומהאי טעמא לא צריך גט שחרור כמש"כ הרמב"ן לכן מצי לתת דמי מקנתו או שוויי' מעשה ידיו לאדונו ויוצא בעל כרחו דאדון כמו גבי עבד עברי בזה"ז דלא נקנה אלא למעשה ידיו וכמבואר בי"ד (סי' רס"ז סעיף י"ד) ולפ"ז יצא לנו מזה דעבד כנעני הנקנה מן הנכרי קודם שטבלו לשם עבדות יוצא בכסף אפילו בע"כ דאדון, אכן לא מצאתי דין זה מפורש:

שם לפני' אין לאחרי' לא: א"ל דמאי קושיא דאימא דמעשה שהי' כך הי' ובאמת דשלא בפני' ג"כ הי' מהני וכעין מה שהקשו התוספ' לקמן (ע"ב ד"ה שמע מינה) די"ל דמלשון הברייתא קדייק דהברייתא לא היתה צריכה להשמיענו דשלפני' הי' אי לאו דלפני' דוקא בעינן:

שם וצריך לתקפו במים: עיין ברשב"א שהביא פי' הר"ח והרי"ף דהטעם כי היכי דליהוי טבילה מעליותא והקשה עליו דמאי קמ"ל הא תניא לקמן אחד גר ואחד עבד משוחרר חוצץ בטבילה ועוד היאך מייתי על זה מעובדא דמנימין עבדא דרב אשי, ונ"ל דגם לפי' רש"י קשה למה הוצרך לאנח לי' זולטא דטינא ארישא אחר שכבר עמסו עליו עבדות במים ע"י ארויסא בצוארי' ועוד אחר טבילת עבדות הרי לא יכול לטבול עוד לשם ב"ח כיון דהשתא גופו קנוי לישראל והרשב"א רצה לישב זה להראות לכל שעבד הוא ואין יכול לומר עוד שטבל לשם ב"ח אכן לפענ"ד דחוק הוא דלאותם שעמדו שם הרי ראו ודעו שלא טבל לשם ב"ח ולאותם שלא ראו הטבילה מה ראי' היא זה הוא ישליך הטינא ויאמר שלשם ב"ח טבל ועוד למה הוצרכו לכך תיכף ומיד כי דלי' רישא ממיא, ונ"ל שזה הוקשה להרי"ף ולכן פי' הגמרא כך מדתניא לקמן דוקא בעבד משוחרר חוצץ דהיינו כשנעשה ב"ח וא"כ הי' אפשר לטעות דכשטובל לשם עבדות לא צריך טבילה מעליותא קמ"ל שמואל דגם לעבד צריך לתוקפו במים שלא יהא מאומה ממנו חוץ ממים ועל זה מייתי ראי' מהא דמנימין דכשטבלו אותו נתייראו שמא כשהוא במים יאמר לשם ב"ח אני טובל ויטבול מיד לכן עשו לו ארויסא בצוארי' וצמצמו לי' ואז גם אי יטבול לשם ב"ח לא עלה לו הטבילה משום חציצה ורק בשעה שהי תחת המים שלא יכול לומר עוד לשם ב"ח רפו לי' מטעם חציצה וא"כ שפיר מוכח מזה דום בטבילת עבד בעינן טבילה מעליותא ופוסל חציצה. אכן אכתי איכא חששא כיון דעבד כנעני אינו נקנה רק בכסף בשטר ובחזקה וקודם טבילה לא הי' גופו קנוי א"כ לא הי' לרב אשי עדיין חזקה בו ואכתי לא הי' מועיל מה שטבלו אותו לשם עבדות דלאחר טבילה לשם עבדות אכתי לא עשה רב אשי חזקה בו לקנות גופו ואכתי אין לו בו רק קנין דמעשה ידיו והי' יכול לטבול תיכף לשם ב"ח ולכן מיד כי דלה רישא ממיא עד שלא הי' יכול לומר הרני טובל לשם ב"ח אנחו זולטא דטינא ארישא והחזיקו בו ע"י עבודה זו ואז לא הי' יכול לטבול עוד לשם ב"ח כן נ"ל דעת הר"ח והרי"ף

ולפ"ז אין צריך לומר דע"י טבילה לשם עבדות נעשה גופו קנוי כנראה מדברי הנ"י וכן נפסק בש"ע דשפיר י"ל דרק ע"י חזקה שעושה אח"כ נקנה, ויש להביא ראי' לזה ממה דאמרינן לקמן דהני דבי רב פפא בר אבא בעי גט שחרור או לא ופי' המהרש"א במ"ב דאיירי שעדיין לא טבל לשם עבדות דאל"כ קני גופו ע"ש, אכן לענ"ד קשה דא"כ שייך שחרור בעבד שעדיין לא טבל לשם עבדות. ולפ"ז מאי פריך לקמן (מ"ז:) ורמינהי במד"א בגר וכו' לימא דמה דאמרינן דעבד משוחרר צריך לקבל איירי בשחרר אחר שקנה אותו ועדיין לא טבל לשם עבדות דלא קבל עדיין אע"כ דפשיטא להגמרא דלא שייך שחרור רק אחר טבילה לשם עבדות וא"כ קשיא מהני דבי רב פפא אע"כ דאיירי שכבר טבל לשם עבדות ואפילו הכי לא קנו גופם בלא חזקה:

שם לפי שאינן בני תורה: י"ל למה אמר ר"י טעם דוקא אתורמוסים ולא אאחרינא ועוד רחב"א מ"ט לא מיחה בהם עד דאמר לו ר"י, ואולי י"ל דבאמת בכל הני מדינא ליכא איסורא דמשום גר שלא טבל לכאורה ליכא דהא אמרינן לעיל מי לא טבל לקריו ומשום דמזג חמרא ליכא דממה שאמר דאיכא לכרמא לא תקרב ולא אמר בקיצור דאסור משום כחו מזה נראה דלא איירי הך מזג שהגבי' הכלי ויצק לתוך כלי ישראל אלא כלשון מזיגה בכ"מ שהנכרי שפך מים כשיעור מזיגה תוך היין ובזה מן הדין ליכא איסורא רק הכא אסר ר"י אחר שלאו בני תורה הם יזהרו שלא יקרב הנכרי ליין כלל ומטעם דאינן בני תורה עשה גם בניהם ממזרים דמסתמא לא טבלו משום קרי ג"כ ולכן שפיר קאי הך לפי שאינן בני תורה אכולהו, וא"ש ג"כ שלא מיחה בהם רחב"א כיון דמן הדין אין איסור:

שם והתניא ר"א אומר מניין לפסח דורות: עיין במהרש"א מ"ב שכתב שצ"ל דהא דילפינן מגר ג"כ היקשא הוא מדפריך לר"א דנילף אפשר מא"א, ולא ידעתי למה כתב בלשון צריך לומר דהא בפי' כתבו התוספ' כן במנחות (פ"ב:) דככם כגר היקשא הוא ומה"ט הקשו שם דגם לר"ע תקשה כן כיון דהיקשא הוא ע"ש, ואין לומר דלמא ר"ע לא ס"ל הך היקשא שהרי בלא"ה משמע (ריש פרק ב' דכריתות) דרק רבי ס"ל הך היקשא ות"ק דברייתא לא ס"ל דא"כ גם לר' אליעזר לא מקשה מידי דלמא גם הוא לא ס"ל הך היקשא, אכן בלא"ה לא הבנתי דעת המהרש"א בזה דהא במנחות ושם) משמע בפי' דר"א אפילו בלא היקשא ס"ל דנין אפשר מא"א דקאמרינן שם לדבריו דר"ע קא"ל לדידי דנין אפשר מא"א וכו' לדידך דאמרת אין דנין אמא"א ועבדת ע"ש משמע דר"א אפילו בלא היקשא ס"ל דנין אפשר מא"א:

שם ברש"י ד"ה א"ל ר"ע. ומאן דגרס ר' יהושע קשיא: לפענ"ד יש לישב הגירסא ע"פ מה שחלקו התוספ' במנחות בין היכי דאיכא לאוקמי' היקשא לשאר מילי או רק לדבר זה, ולפ"ז י"ל דהיקשא דככם כגר דקאי רק לדבר הזה בזה ס"ל ר' יהושע דנין אפשר מא"א אבל היקשא דועבדת דקאי למילי טובא לא ס"ל דנין מאי אפשר אבל לר"א מכח כל שכן קפריך, ואף דהתוספ' כתבו שם דמסתבר קרא דככם כגר למילף אנשים מאנשים ונשים מנשים י"ל דמאן דגרס ר' יהושע ס"ל דאדרבא מדגלי קרא היקשא ע"כ למילף לכל אופני כתיב דאי רק למילף דכוותי' לא הי' צריך לכתוב קרא היקשא דגם במה מצינו הוי ילפינן כן דמכח קושית התוספ' שם ודאי דלא מצרכינן להך סברא אי גרסינן ר"י דרק אי גרסינן ר"ע שייך להקשות למה מקשה מר"א לשיטתו דוקא אפילו אי ס"ל כר"ע ג"כ הוי מצי להקשות אבל אי לא גרסינן שם ר"ע רק ר' יהושע א"כ הא דמקשה מר"א דוקא מכח כש"כ קפריך מרומיא דר"י אדר"י דעדיף למילף הכא גר מאמהות מלילף פסח דורות מפ"מ א"כ לר"א דיליף התם כש"כ שיליף גם הכא:

שם בתוספ' ד"ה א"ל ר"ע. תימא לר"ע מנ"ל דאין משלשין: עיין מש"כ הריטב"א בזה במכות (ה'.) ועיין בסנהדרין (דף י'.) ובמש"כ הר"ן שם דמשמע לכאורה דגם לאביי תלוי בפלוגתא דתנאי אי לכל מילי דרשינן גז"ש דרשע רשע או לא וא"כ להך תנא דלא יליף גז"ש גם אביי מודה דיליף מכאשר זמם לעשות וליכא וא"כ י"ל דגם ר"ע הכי ס"ל:

ע"ב בגמרא ואין הזאה בלא טבילה: מזה ק"ל אהא דילפינן בכריתות (רפ"ב) מככם כגר דצריך לדורות ג"כ קרבן לגירות כמו במ"ת ע"ש והרי במ"ת היו ב' דברים שהחצי הדם זרק משה על העם וחצי הדם על המזבח ולמה בעינן הזאה על המזבח דוקא לדורות ולא ג"כ הזאה על הגר כמו גבי מצורע דניתן עליו מדם האשם והרי לא יליף (שם) מויזרוק על העם רק הרצאת קרבן וא"ל דס"ל כתרגום אונקלוס דמפרש ויזרוק על העם וזרק על מדבחא לכפרא על עמא וא"כ לא הי' שם הזאה על העם כלל ז"א דגמרא דילן ע"כ לא ס"ל כן מדקאמר אין הזאה בלא טבילה דהיינו טבילה לקבל הזאה וזה לא שייך רק בהזאה על גוף האדם, וגם ברא"מ פ' משפטים כתב כן דהש"ס שלנו חולק על התרגום. וגם התוספ' דיומא (דף ד') כתבו כן דויזרוק על העם הוא הזאה טל העם ממש וכ"כ תוספ' ישנים בכריתות שם וכן איתא במכילתא, וא"כ ק' ח"ש דהרצאת דם על המזבח בעינן ולא ג"כ הזאה טל הגר: