ערוך לנר – יבמות – קטע 51

ובזה י"ל מה שהתוספ' מקשים דהא אדרבא ה"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם, ונ"ל דעוד הקשו לקמן דאכתי לקשי' דכבר סתים רבי כר"ש התימני במתניתן דקדושין דקתני כל מקום שיש קדושין ויש עבירה וכו' ועיין במהרש"א שכתב דלפי' רש"י קושיא זו אפילו לפי האמת קשיא, ונ"ל ליישב קושיות אלו חדא בחברתא ע"פ מש"כ התוספ' לעיל (מ"ב:) דר' יוחנן ס"ל דבתרי מסכתי אפילו בסתם ואח"כ מחלוקת הלכה כסתם משום דמסתמא אמרינן דהסתם נשנה לבסוף דאין לנו לומר דרבי חזר מפסקו עד שנראה בפירוש ע"ש, ולפ"ז היכא דמוכח דע"כ חזר רבי מפסקו ודאי יותר טוב שנאמר שלא חזר רק פעם אחת משנאמר דחזר מדעתו הראשונה ואח"כ חזר מחזרתו ושב לדעתו הראשונה, וא"כ י"ל דה"ק דלמא קסתם לן תנא כר"ש דהיינו דלמא רצה רבי להשמיענו דאין הלכה כר"ש התימני ולכן ע"כ סתם הכא כר"ש דאי לא מתניתן דהכא ה"א דאזלינן בתר סתם דקדושין דאמרינן מסתמא דמחלוקת ואח"כ סתם הוא ולכן סתם עוד הכא כר"ש קודם הפלוגתא למען תהוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ומזה נדע שהסתם דקדושין נשנה קודם המחלוק' כמו הסתם דהכא ואח"כ חזר רבי פעם א' ושנה במחלוק' להשמיענו דאין הלכה כסתם וזה לא יכול להשמיענו אחר ששנה סתם דקדושין אלא ע"י שסתם הכא כר"ש דעי"ז מוכח דאין הלכה כסתם אף ששנה הלכה כדבריו:

שם הכתוב קראו ביתו: הנה יש לחקור דלפ"ז משמע דלר"ע קרובת חלוצתו ח"כ הוי כמו קרובת אשתו וכ"כ הריטב"א בפי' דח"כ היא לר"ע א"כ איך הדין בהחלוצה אצל האחים לר"ע דאף דר' יוחנן ס"ל לעיל (י':) דהאחים אינם בכרת רק בלאו משום דאיהו שליחותא דאחים קעביד היינו דליכא כרת משום אשת אחיו המת אבל משום אשת אחיו החולץ שפיר יהי' כרת לר"ע כיון שהכתוב קראו ביתו א"כ לגבי אחיו אשת אח היא, ולפ"ז ק"ל אהא דדחיק ר' יוחנן גופא דהוא מרא דשמעתתא דהכא לאוקמי' ברייתא דלעיל (שם ע"ב) דקתני החולץ ליבמתו וחזר וקדשה ומת צריכה חליצה מן האחים רישא רבנן וסיפא ר"ע וזה גופא סליק בקושיא לימא דהך תנא דברייתא סבר כר"ע בהא דהכתוב קראו ביתו אכן בהא דקדושין תופסין בח"ל לא ס"ל כוותי' ולכן ברישא צריכה חליצה מן האחים דהוי כמו המגרש את אשתו והחזירה דמותרת ליבם כדאמרינן לקמן (ק"ח) ולכן א"ש דצריכה חליצה מהאחים אפילו דיינינן הך חליצה כמי שגירש את אשתו כיון שהחזירה אבל מכ"מ הכא אסורה לייבם משום איסור דלא יבנה מאחיהם הראשון כיון שחלוצת אחיהם היא אבל בסיפא דקדשה א' מן האחים לאחר חליצה הוי כמי שקדש את אשת אחיו לאחר שגירשה ואין הקדושין תופסין וי"ל כיון דס"ל לרבי יוחנן דאיהו שליחותא דאחים קעביד א"כ אין חילוק בינו לבין אחיו ולכן ממנ"פ אי חשבינן לה ע"י חליצה כביתו ה"ל כבית כל האחים ולא תפסי בה קידושין של החולץ ואם נימא דלא שייך לומר שהיא בית של כולם א"כ גם קידושין דידהו תפסו בה דח"ש הוא ומ"ש אחים כולם:

שם ברש"י ד"ה ודלמא לעולם. ודקאמרת לאשמעינן שאר ח"כ: עיין מהרש"א שהקשה דמפי' זה משמע דקאי לפי המסקנא דאשמעינן סתמא כר"ש התימני וא"כ קושית התוספ' במקומה עומדת הרי כבר סתם בקדושין כן, ולפענ"ד לא ידענא משמעות מרש"י בזה דהא דכתב רש"י ודקאמרת לאשמעינן שאר ח"כ היינו משום דעד השתא זה הי' הקושיא דהי' קשה אי אמרת דלא איירי בה אבל השתא דקאמר ואיידי דתנא וכו' לא אמרינן עוד דסתים כר"ש התימני אלא דקתני ומודים בקרובת מחזיר גרושתו משום דהוי דומה לקרובת חלוצתו דאיירי בה ר"ע ולכך קתני ומודים ולא משום לסתום כר"ש התימני שיקשה על זה לאשמעינן שאר ח"כ, ואולי דיוק המהרש"א הוא דא"כ דלפי המסקנא לא מוקמינן עוד כר"ש התימני למה נקט רש"י לענין האי ולא איירי קושיא בתרייתא דהגמרא דליתני שאר ח"כ יותר ה"ל למנקט קושיא קמייתא והכי הל"ל ודקאמר מאי ומודים דהא זה קאי לפי המסקנא, אכן מכ"מ אין זה דיוק גמור להקשות מזה על רש"י די"ל דרש"י נקט הקושיא דהוי קאי בי' השתא:

שם בתוספ' ד"ה ונייבם לחדא. דכיון דאינו עולה לחליצה: לכאורה אין מזה קושיא דאף דדרשינן כיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה זהו במשמעות דקרא דכתיב אם לא יחפוץ לייבם יחלוץ משמע דחליצה אינו רק היכי שהי' בידו לייבם אבל אכתי מנ"ל דדרשינן אפכא דאם אינו עולה לחליצה אינו עולה לייבום דזה אינו במשמעות דקרא ועוד מנ"ל למחוק הגירסא דהא אכתי לא ידע דיבום וחליצה בהדדי תלי שהרי מקשה אח"כ ונייבם לחדא ונחלוץ לחדא ובאמת עדיפא מזה היו יכולים להקשות דאי דרשינן מלא יבנה שלא יחלוץ לא' וייבם לא' א"כ ל"ל בית חלוץ הנעל שלא יחלוץ לשתיהן דכיון שחלץ לא' הרי קאי באחרת בלא בנה שלא ייבמה וכיון שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, ונ"ל דהתוספ' נקטו הכא לישנא דלעיל (יו"ד:) דשם כתבו בלשון תירוץ סברא זו שהקשו שם מנ"ל דלא יבנה אתי לנתק מכרת ללאו הא צריך אלגופא דלא יחלוץ לא' וייבם לא' כדמתרץ הכא ותירצו דלפי המסקנא ל"ל קרא להכי כיון שאינו עולה לחליצה אינו עולה לייבום ובדרך תירוץ ודאי י"ל סברא זו גם לפי דבריהם שם לא צריך לומר דלא גרסינן הכא כן אלא דלפי המסקנא לא צריך עוד לא יבנה לזה ועיין ברמב"ם פי' המשניות (פ"ב דסנהדרין) ובברטנורא שם וכן ברמב"ם בהל' מלכים שכתבו דמלך אינם מיבם כיון דאינו עולה לחלוצה ובתוספ' י"ט כתב דלא מצינו כן. ובמכ"ה נעלמו ממנו דברי התוס' דהכא:

בא"ד. ועוד דאינו חולץ עוד לשני בתים: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז גם אינו בונה לשתי בתים משמע כן וא"כ מאי פריך לייבם לחדא ונחלוץ לחדא ותירוצו לא זכיתי להבין ולפענ"ד י"ל ע"פ מה שמבואר באהע"ז וריש סימן קס"א) דדעת הב"ח כשחלץ לאחת אסור לחלוץ לשניי' דמבית חלוץ הנעל ילפינן דיש איסור בדבר והבית שמואל שם הביא ראי' נגד שיטת הב"ח דאין איסור בדבר וכדעת הב"י ע"ש ולפ"ז א"ש דבשלמא לענין אינו בונה ב' בתים דאיכא איסור בדבר כיון שאשת אחיו היא וא"כ הפי' הוא אסור לבנות ב' בתים בזה שפיר י"ל דמכ"מ הזיקה לא אזלא לגמרי אלא צריכה עדיין חליצה אבל לענין אינו חולן ב' בתים דהפי' ע"כ הוא אין צריך לחלוץ ב' בתים ודאי משמע דאין כאן זיקה עוד ומותרת האחרת לשוק לגמרי:

בד"ה כל שאינו עולה. וא"ת והרי חרש וחרשת: הא דנטרו התוספ' להקשות קושיא זו הכא דוקא אף דהך מימרא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כבר הובא לעיל (דף ג' ודף ך' ודף ל"ו ודף מ"א) י"ל דהיינו טעמא דבהני מקומות לא מוכח רק דמי שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ומזה עדיין לא קשה מחרש וחרשת דעדיין לא ידעינן דנימא אפכא ג"כ אבל הכא מדלא אמרינן דנחלוץ לחדא ונייבם לחדא מוכח דאמרינן ג"כ כל שאינו עולה לחליצה אינו עולה ליבום וכמש"כ התוספ' דמלא יבנה אין למילף כן דצריך לאנתוקי ולכן הקשו שפיר מחרש וחרשת בד"ה ועוד. לא גרסינן: וצ"ל שנשתרבב הטעות מסוגיא דלעיל (ל"א:) דגרסינן שם כן אבל התם מדרבנן מיירי:

בד"ה כי איכא תרתי דאינו חולץ לשני בתים: ביישוב קושיא זו י"ל בהקדם מש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' יבום) דהחלוצה וצרתה בין לו בין לאחים לא אסורים רק מדברי סופרים וכתב הרב המגיד שם דדעתו דמה שאמרינן בגמרא כיון שלא בנה שוב לא יבנה הוא רק אסמכתא בעלמא אכן הקשה עליו ממה דאמרינן לעיל (י':) בשלמא לדידי דאמינא ח"ל היא וכו' וכן מוקמינן שם כר"ע דס"ל אין קדושין תופסין בחייבי לאווין אלמא דלאו ממש וכן הקשה ממה דאמרינן לקמן (נ"ג.) בשלמא לר' יוחנן דאמר כולה ביתא בלאו קאי אצטריך לאשמעינן דאין קידושין תופסין בח"ל וכו' אלמא דחייבי לאווין ממש קאמר והניח בקושיא, והנה לעיל (דף י') כתבתי ישוב לזה אבל ביותר ק"ל שלא שייך יישוב הנ"ל ממשנה שלמה דלקמן דקתני והנושא חלוצתו כו' הולד ממזר דברי ר"ע והיינו משום דס"ל יש ממזר מחייבי לאווין אלמא דלר"ע הוי לאו ממש:

והנה גם זה יש ליישב ע"פ הרמב"ם לשיטתו שהביא הרשב"א לקמן (נ"ב:) דס"ל דלר"ע החלוצה להחולץ היא ערו' בכרת ועיין מה שכתבתי שם, אבל באמת בלא כל זה יש ליישב שיטת הרמב"ם דהנה לקמן מפרש טועם דר"ע דס"ל הנושא קרובת חלוצתו הולד ממזר משום דכתוב בית חלוצת הנעל הכתוב קרא ביתו, וי"ל מ"ט דרבנן דפליגי אר"ע למה לא דרשו ג"כ הכי, ועוד ק' כיון דלפי דרשת ר"ע ע"כ ליכא למידרש מבית חלוץ הנעל בית א' הוא חולץ ולא ב' בתים כיון דבית לא מיותר הוא, ועוד דלפי דרשת ר"ע דדרש בית אחלוצה דהיא נקראה בית לא שייך למדרש בית ח' הוא חולץ דא"כ קאי בית אמה שהיתה אשת אחיו ואין זה במשמעות דרשת ר"ע וא"כ מנ"ל לר"ע דאין חולץ לשתיהן, ולכן נ"ל דר"ע ורבנן בהא פליגי אי לא יבנה הוא לאו גמור על חלוצה וצרתה או רק אסמכתא בעלמא ולר"ע הוי לאו גמור וא"כ ממילא מוכח דאין חולץ לשניהם כיון דידעינן מכח דלא יבנה דלא יחלוץ לאחת וייבם לאחת וכמו לגירסת תוספות הנ"ל וא"כ ידעינן ג"כ דלא יחלוץ לשניהם דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה וא"כ מיותר לדידי' בית חליץ הנעל ולכן מפיק לי' לאסור קרובת חלוצתו אבל רבנן ס"ל דלא יבנה אינו לאו גמיר לאסור חלוצה וצרתה וא"כ שפיר צריכי בית חלוץ הנעל להורות שלא יחלוץ לשתיהן ולכן לא מיותר לדידהו לקרובת חלוצתו והרמב"ם פסק כרבנן דר"ע ולכן פסק שפיר ג"כ דלא יבנה הוא רק אסמכתא:

ובזה מתורצים גם הקושיות הנ"ל עליו דמר"ע דאמר הנושא חליצתו הולד ממזר ל"ק דלר"ע לשיטתו הוא באמת לאו גמור כדמוכח דאל"כ מנ"ל דלא יחלוץ לשתיהן וכן מסוגיא דלקמן (דף נ"ג) ל"ק כיון דאמר אצטריך לאשמעינן דאין קדושין תופסין בח"ל אלמא דכר"ע מוקי לה ולר"ע באמת הוי לאו וכן ל"ק מסוגיא דלעיל (דף יו"ד) דמוקמינן סיפא כר"ע דאחר אין קדושין תופסין בח"ל כמובן כיון דלר"ע באמת לאו גמור הוי ואף דקאמר שם ר"י בשלמא לדידי דאמינא חייבי לאוין הוא וכו' הכי קאמר כיון דע"כ סיפא כר"ע אתיא דס"ל דהוי לאו גמור א"כ אפילו ניחא דרישא אתיא כמאן דס"ל כר"ע בהא דלאו גמור הוא מכ"מ א"ש כיון דאינו רק חייבי לאוין וכש"כ דאתי שפיר טפי אי ס"ל דלא הוי רק אסמכתא שנימא צריכה חליצה מן האחים וא"כ רק לר"ע הוי לאו אבל לא לרבנן, ולפ"ז א"ש דעת הרמב"ם דפסק כרבנן:

ובזה יש ליישב ג"כ קושיות התוספ' די"ל דקושית הגמרא כי איכא תרתי לא תתקיים מצות ייבום היא לר"ע דלית לי' דרשה דבית חלוץ הנעל שלא לחלוץ לשתיהן ומלא יבנה ודאי לא מוכח דבשתים ג"כ איכא מצות יבום דהא צריך לא יבנה שאם היתה רק אחת וחלץ לה שלא ישאנה:

ועוד י"ל ביישוב קושית התוספ' ע"פ הפלוגתא שבין הב"ח והב"י שהבאתי לעיל אם יש איסור לייבם שניי' או לא דלדעת הב"ח שיש איסור פשיטא דא"ש דצריך בית א' הוא חולץ וכו' שאסור לחלוץ לשניי' ואפילו לדעת הב"י דלא ס"ל כן מכ"מ י"ל דלהך ס"ד אי לאו יבמתו הוי מוקמינן לאיסור דרק למסקנא אמרינן דלא אתי קרא רק לפטור:

בד"ה אלמה לא. אכתי צרת צרה היכי משכחת לה: פי' וא"כ ל"ל קרא דדרשינן לעיל (ג':) אצרת צרה:

בא"ד. שהערו' היא מחייבי ע': תירוץ זה הוא קצת דוחק לפענ"ד דבשלמא לענין ערו' שפיר י"ל דאבראי קיימא כיון דאינה זקוקה לו כלל ופטורה ק החליצה ומן הייבום אבל בחייבי ע' דצריכות חלילה איך שייך לומר בזה אבראי קיימא הא אגידא בי', ולולא דבריה' הי' נ"ל ליישב קושיתם בדרך אחר לפי המבואר בגטין (פ"ב:) לר' אליעזר אם קדש ראובן אשה חוץ משמעון הוי אשת איש לגבי כ"ע ולגבי שמעון לא נחשבת כאשתו וא"כ אם שמעון הוא אחיו של ראובן לא נחשבת ג"כ כאשת אח לגביה, ולפ"ז א"ש דכמו דצריך קרא אצרת ערו' משום דה"א ערו' אבראי קיימא כמו כן צריך ג"כ קרא אצרת צרה כגון שר אובן ולוי ב' אחים נשאו ב' אחיות לאה ורחל ועוד נשא ראובן אשה אחרת ולאה קדש חוץ משמעון אחיו וא"כ כשמת ראובן הותרה צרת לאה לשמעון ליבום כיון דלגבי' לא היתה לאה אשת אחיו ראובן א"כ לא הי' נשוי רק אשה זו ומותרת לו ולשמעון עוד אשה אחרת וא"כ כשמת שמעון ונפלו לפני לוי שתיהן ה"א דאשת שמעון מותרת ללוי כיון דאותה שייבם מראובן אסורה ללוי משום צרת ערו' וא"כ אבראי קיימא וה"א דתתייבם צרתה ולכן שפיר צריך קרא לאוסרה לו משום צרת צרת ערו' וא"כ י"ל דקושית הגמרא היא לר' אליעזר או אפילו לרבנן למאי דמספקא לי' לאביי' בגטין (שם) אי לענין קדושין רבנן ג"כ כר"א ס"ל וא"כ הקושיא היא דתפשוט דרבנן לא כר"א ס"ל דאי כר"א א"כ תקשי' דלמא דאימא כי איכא תרתי לא תתקיים מ"י ומדאסר קרא צ"צ אין קושיא דשפיר משכחת ע"י קדושין חוץ אע"כ דרבנן לא ס"ל כר"א ובזה א"ש אפילו לפי מה שתירצנו לעיל דהקושיא היא לר"ע וא"כ אין לפרש דלר"א פריך אבל מכ"מ לאביי י"ל דמקשה שפיר ועיין מש"כ התוספ' לעיל (דף י'.):

בד"ה א"כ לאשמעינן. אכתי הוי מצי למיפרך תנינא: א"ל לפמש"כ התוספ' בקדושין (דף ס"ו) דאיכא סתמא ג"כ כר"ע רק דהאי סתם דקדושין הוא עיקר טפי א"כ מאי קושיא דלמא רצה לסתום הכא כר"ש התימני למען יהיו תרי סתמי כוותי' דז"א חדא דאף שהתוספ' שם לא הזכירו רק חד סתמא כר"ע מכ"מ איכא גם סתם אחרינא כוותי' דהיינו הסתם דפרק ר"ג לקמן (נ"ב:) ועוד דאמרינן לקמן (דף ק"א) וקדושין (דף נ"ד) מה לי חד סתמא מה לי תרי סתמי ועוד דמה דקאמר הכא ודלמא קסתים תנא כר"ש התימני ע"כ אין הפי' דרצה לסתום נגד ר"ע דכיון דלפי מש"כ התוספ' לעיל האי סתמא דהכא לא הוי רק כרבים לגבי יחיד ושרבים פליגי אר"ע לא אצטריך לאשמעינן בהא דקתני ומודים דזה כבר מרישא שמעינן לה דקתני וחכמים אומרים אין הולד ממזר וא"כ מאי דקאמר ודלמא קסתים לן כר"ש התימני היינו ע"כ לאשמעינן דרבים הוא נגד ר' יהושע וזה ודאי כבר שמעינן ממתניתן דקדושין דהא כר' יהושע לא אשכחן סתמא:

בד"ה הכל מודים. טפי משאר ח"ל: לדעת הרמב"ם שהזכרתי לעיל דבחלוצה אין לאו רק איסור דרבנן יש ליתן טעם הא דלא נקנו רק מחזיר גרושתו דבכל שאר ח"ל לא שייך לומר כן דבח"ל דאיסור כהונה לא הוצרך להשמיענו דהא זו מן התורה חללה הוי ואדרבא מזה יליף ק"ו ובממזר ובממזרת לא שייך לומר פגום לכהונ' מק"ו דאפי' בקהל אסורים לבא ופצוע דכא וכרות שפכה לא שייך ולד פגום דאין ראוי להוליד ובבת ישראל לעמוני ומואבי י"ל דס"ל כר' יוחנן דיליף לקמן (דף ע"ז) מקרא דמעמיו דהולד כשר לכהונה ויבמה לשוק י"ל דלא רצה לנקוט כיון דאפילו ממזר הוי מדרבנן כמו שכתבו התוספ' לקמן (צ"ב:) ונכ' ועבד לא רצה למינקט דהא רב יוסף דהוא מרא דשמעתתא ס"ל לקמן דהולד ממזר וכמש"כ המהרש"א במ"ב דמה"ט מוקמינן לפי האמת בח"כ ולא בנכו"ע, ובישראל שבא על שפחה ונכר' ג"כ לא משכחת כיון דילדה כמותה אפילו נתגיירה מכ"מ פסולה לכהונה מטעם זונה כדאמרינן לקמן (דף ס"א) ולא קיימא לן כר"ש דס"ל שם (דף ס') דגיורת פחותה מבת ג' כשרה לכהונה וא"כ לא נשאר מכל ח"ל דאיסור ביאה רק מחזיר גרושתו ואף דאיכא ג"כ סוטה שזינתה זה הוא בכלל מחזיר גרושתו דהא לאו דידה מלא יוכל בעלה הראשון דמחזיר גרושתו נפקא כדאמרינן לעיל (י"א:) והרי אפילו לשיטת התוספ' גופא ג"כ צ"ל כן דאל"כ מאי מתרצו צו דס"ד מהיא תועבה דא"כ ג"פ הוי מצי למנקט סוטה דהא היא תועבה אסוטה נמי קאי, וא"כ מזה לכאורה ראי' לשיטת הרמב"ם הנ"ל דבא על חלוצתו אינו מחייבי לאווין ואף דמשכחת אכתי בבא על הקדשה דאיכא לאו כמש"כ הרמב"ם (הל' אישות פ"א) וא"כ בנה, פגים לכהונה י"ל דבזה לא שייך למילף ק"ו מאלמנה דשאני אלמנה שאין היתר לאיסורה משא"כ פנוי' שיש היתר לאיסורה ע"י קידושין:

ע"ב בגמרא היא תועבה כתיב: עיין במהרש"א שהקשה דע"כ חד מהנך פרכות ליתא ותירץ בדוחק, ולפענ"ד א"ש לפמש"כ התוספ' לעיל (ט"ו.) דלר' יהושע אצטריך היא תועבה דס"ד דטומאה כתיב בה כעריות אף דק"ו לאו ק"ו הוא ע"ש א"כ ה"נ קאמר הכי הק"ו לאו ק"ו דיש לפרוך שכן היא עצמה מתחללת ואפילו תימא מטומאה כתיב בה כעריות הולד פגום מכ"מ היא תועבה כתיב ואפילו אם נחשוב זה לדוחק לומר כן דדוקא אליבא דר' יהושע כתבו התוספ' לעיל כן כיון דהוא ס"ל דאין ממזר מח"כ א"כ שפיר י"ל דמכח טומאה כתיב בה כעריות הולד פגום לכהונה דוקא אבל הכא דאליבי' דר"ש התימני קאי איך שייך לומר מכח דטומאה כתיב בה כעריות הולד פגום דא"כ אפילו ממזר ליהוי כמו מעריות מכ"מ יש לפרש פי' הגמרא ע"פ מה שתירצו התוספ' בנדה (ע') עוד אקושיתם ל"ל לר' יהושע היא תועבה דס"ד דילפינן דהיא עצמה מתחללת מאלמנה ולכו"ע ע"ש וא"כ ה"נ ה"ק אק"ו יש לפרוך שכן היא עצמה מתחללת ואפילו תימא דר"ש ברבי ג"כ כר' יהודה ס"ל וחשיב גם מ"ג מתחללת מכ"מ היא תועבה כתיב:

שם הא כדאיתא והא כדאיתא: א"ל דקרי לי' מאי קרי לי' כיון דע"כ לר"ע ג"כ צריך לומר כן די"ל דבשלמא לר"ע הי' סובר המקשן דהוי שפיר דומה פסול דידה לפסול דולד דהיא פסולה כל פסול דשייך גבה להיות נפסלת דהיינו לכהונה דוקא וולדה פסול ג"כ כל פסול דשייך גבי' דהיינו אפילו לקהל אבל בהיא כשרה דרבנן דצריך לפרש, היא כשרה לכל, וולדה כשר למקצת דהיינו לקהל דוקא בזה לא הוי דומה היא לולדה כלל ולכן לא הוי ס"ד לומר הא כדאיתא והא כדאיתא, אבל מכ"מ מייתי שפיר ה"נ מסתברא כיון דעכ"פ גם לר"ע לא דמי שפיר היא פסולה לולדה פסול, ודע שאין להקשות לפמש"כ רש"י לקמן דף מ"ט) דלמ"ד אליבי' דר"ע דבעי ח"ל דשאר ממחזיר גרושתו אין הולד ממזר א"כ מאי פריך האמר ר"ע הולד ממזר דלמא הך ברייתא ס"ל כהך תנא אליבי' דר"ע דבעי ח"ל דשאר דז"א דא"כ יקשה למה היא וולדה פסולין לכהונה דמ"ש ר"ע ומ"ש רבנן: