ערוך לנר – יבמות – קטע 4

ועוד י"ל ביישוב קושיות הנ"ל דאף דהיינו למדין מסמוכים מכ"מ לא קשיא ל"ל דמיהם בם ותהרוגו דמלתא דאתיא בי"ג מדות טרח וכתב לה קרא וכדאמרינן קדושין (דף ד') ואע"ג דגם מדמיהם בם ותהרוגו עדיין לא ידעינן אי לא ילפינן בגז"ש מאוב וידעוני ומסית מכ"מ בכזה לא ילפינן רק פי' הפסוק אבל לא עיקר הדין:

בא"ד. דאטו ר"ע: קושית התוספ' צריכה ביאור דאיך אפשר לומר דר"י צריך קרא לאפוקי מגז"ש הא ע"כ לא קבל הגז"ש דא"כ לדידי' מאי אהני אכן בתוספ' הרא"ש ביאר קושייתם יותר דדלמא ר"י קבל גז"ש זו לענין מילי אחריני ולכן אי לאו קרא הוי דרישנא ג"כ למילף מלא תחי' כל נשמה דבסייף ע"ש, אכן לפ"ז ק"ל איך אפשר לומר דלכך דרש ר"ע גז"ש ולא יליף מסמוכים כי היכי דלא נלמוד מגז"ש דלא תחי' כריה"ג הא לר"ט ע"כ הגז"ש רק לדבר זה דמכשפה נמסר ולא למילי אחריני דאל"כ אכתי מנ"ל דילפינן בסקילה ולא בסייף להקל כריה"ג וא"כ היא גופא קשיא דלמה נמסרה הגז"ש כלל הא אז לא הי' אפשר למטעי לילף דבסייף כריה"ג אי לאו גז"ש וממילא הוי ילפינן סקילה מסמוכין וי"ל דלעולם גם לר"ע צריך הגז"ש למילי אחריני והא דיליף להחמיר ולא להקל כריה"ג היינו מטעמא דמפרש בסנהדרין אני דנתי ישראל מישראל אכן לפי דברי התוספ' כאן הוי מצי למימר ג"כ דסמוכים גלי למילף מלא יחי' דבסקילה ולא אלא תחי' דבסייף:

בא"ד. לכל בני אהרן תהי' ותו לא: ק"ק דהא איש צריך למיכתב להא דדרשינן מיני' בקידושין שם למעט קטן דאינו חולק בקדשים וצריך לומר דכוונתם דהוי מצי למיכתב לכל איש מבני אהרן תהי' אכן מה שכתבו ותו לא צ"ע:

בד"ה דאם כן. הכא להיקשא: ק"ק אימא היא גופא קשיא דגם ממזר לכתוב התם גבי עריות ונדרוש שם סמוכים דאין ממזר רק מח"כ דעריות דהא מה שכתבו התוספ' בין לר"ע ע"כ כוונתם לומר דגם לר"ע לא ידעינן ממזר רק מסמוכים ולכן גם לדידי' אי אין לנו ראי' דקרא באנוסת אביו איירי אמרינן דקרא בשומרת יבם של אביו ובאמת אין ממזר רק מחייבי כריתות כמו דאמרינן לרבנן דפליגי עליו לקמן (דף מ"ט) ולכן גם ממזר הוי שייך גבי עריות אי לא איירי קרא דולא יגלה באנוסת אביו ואם נאמר דממזר לא שייך להתם אלא הכא הוי מקומו דכתוב אצל פצוע דכא ומצרי ואדומי ושאר פסולי קהל דלא שייכי גבי עריות א"כ קשה מה מתרצי התוספ' דהיא גופא נילף ממוכח או מופנה הא ממזר הוא הלמד ולפי מש"כ התוספ' לקמן היכי דהלמד במקומו לא חשיב מוכח ואין לומר דהכי קאמרי דלעולם ממזר מקומו גבי עריות ואעפ"כ הקשו שפיר כיון דר"י לא דרש סמוכים רק במוכח א"כ דלמא כתוב ולא יגלה הכא למדרש ממזר מסמוכים דא"ל דגם מחזר לכתוב גבי עריות דא"כ לא הוי מוכח גבי ממזר ולא הוי דרשינן דיש ממזר מח"כ דוקא כיון דממזר במקומו נכתב דזה אינו דאז הוי מוכח בממזר מדכתיב גבי עריות ולא גבי שאר פסולי קהל דרק אי ממזר מח"כ אז הוי מקומו גבי עריות ולכן קשה או דלא מקשו התוספ' מידי או דלא תרצו כלום וצ"ע:

בא"ד דאין זנות לבהמה: כבר הקשה המהרש"א מ"ב דאכתי ה"ל למיכתב גבי עריות דבהמה בבא על הבהמה ואשה המביאה את הבהמה הכתובים בפ' קדושים ולא תירץ ואולי י"ל דכוונתם דר"י סבר דהיא גופה קמ"ל קרא דאין זנות לבהמה ולכן נכתב כל שוכב ע"ב בפ' משפטים להורות דאחריני דכתיבי בפ' קדושים לא נכתבו שם במקומם דוקא ועיין לקמן (דף נ"ד) בתוספ' ואף דלקמן (דף נ"ט) יליף הש"ס דאין זנות לבהמה מקרא אחרינא דלמא ר"י מהכא יליף:

ע"ב ברש"י ד"ה ואפילו מוכרי כסות. להנאת חמום: הרמב"ן והרא"ש הקשו על רש"י ז"ל דהרי אליבי' דר' יהודה קיימינן הכא דס"ל דבר שאין מתכוון אסור וכן הקשה הריטב"א בשם התוספ' ולכן פירשו דאיירי שאין לו הנאה כגון בימות החמה בחמה, ולענ"ד נראה ליישב דעת רש"י ז"ל דהיה נראה לו דוחק לפרש כן דא"כ היאך תלוי במוכרי כסות הל"ל ואפילו אינו נהנה דהרי מוכר כסות סתמא נהנה כמו דאיירי כן במתניתין כלאים (פ"ט) ולכן פירש רש"י דאיירי הך מוכרי כסות דהכא כמו במתניתין שם דנהנה רק דאין מתכוון להנאה והיינו ע"פ מה שפסק הרמב"ם (בה' כלאים פ"י) כמתניתין דמוכרי כסות מוכרים כדרכן וגם כמתניתין דלא ילבש כלאים אפילו לגנוב את המכס, והכס"מ הקשה עליו שהרי הני מתניתן פליגי אהדדי דחדא כר"ש וחדא כר"י, ותירץ דבלובש ממש אפילו ר"ש מודה, אכן הקשה מסוגיא דב"ק (דף קי"ג) דמפורש דגם בלבישה אינו מתכוון חלי בפלוגתא דר"י ור"ש ע"ש, ומלבד קושיתו עוד יקשה מנ"ל להרמב"ם לחלק בכך, ולכן הי' נלענ"ד דבאמת הרמב"ם פוסק כר"י דדבר שאינו מתכוון אסור רק שחילק בין מתכוון ללבישה לאינו מתכוון ללבישה כלל ולכן בלגנוב את המכס דעכ"פ מתכוון ללבישה רק דאין כוונתו להיות נהנה מלבישה אסור למ"ד דבר שא"מ אסור אבל למ"ד מותר אין כאן איסור ולכן שפיר תלי הגמרא בב"ק זה בפלוגתא דדבר שא"מ אבל במוכרי כסות שאין רוצה כלל בלבישה רק להראות מדת הבגד זה גרע מדבר שאינו מתכון דצא מקרי לבישה רק העלאה וכמו שכתב זה גם הכס"מ ולכן זה גם לר"י מותר, והכריח הרמב"ם חילוק זה מדקאמרינן הכא דמוכרי כסות לר"י מותרין שהוא ג"כ פירש כפי' רש"י מדנקט מוכרי כסות כלישנא דמתניתין ובב"ק אמרינן דלמ"ד דבר שא"מ אסור שהוא ר"י אסור ללבוש כלאים לגנוב חה"מ לכן ע"כ צריך לחלק כנ"ל דהכא במוכרי כסות מותר ואפילו נהנה דכיון דאינו לבישה רק העלאה לא הוי דומיא דלבישה דמסתמא עושה להנאה ולכן בה אסור אפילו אינו מתכוון להנאה ורק במוכרי כסות שמתכוונים להנאה אסור דבזה הוי דומיא דלבישה, וא"ש לפ"ז דלא צריך לפרש דתרי סתמי דכלאים הסמוכים זה לזה אתי כתרי תנאי כמו שפירשו הר"ש והרא"ש. אבל מה אעשה שלא בלבד שלהרמב"ם אי אפשר לומר כן שפסק כר"י שהרי (בה' שבת פ"א) לענין גורר אדם מטה, ובה' נזירות (פ"ה) לענין נזיר חופף, ובהל' בכורות (פ"ב) לענין בכור שאחזו דם פסק כר"ש דדבר שא"מ מותר, אלא גם לרש"י לא שייך כתירוצינו שהרי בשבת (דף כ"ט) ופסחים (דף כ"ז) מוקי הש"ס המשנה דמוכרי כסות כר"ש ע"ש, ולכן היותר נראה בשיטת רש"י דס"ל כיון דלשון מוכרי כסות משמע כדכתבנו שנהנה אבל אינו מתכוון לכן פירש הכא כן אף דאזלא הש"ס הכא אליבי' דר"י מכ"מ כיון דדרשה זו דלא יעלה דומיא דלבישה ע"כ כ"ע ס"ל וכמו שנראה מפי' רש"י בשבת (שם) שפירש כן טעם דמתניתין דמוכרי כסות אף דאתי כר"ש. ולכן נקט הש"ס לישנא דמוכרי כסות כיון דלדידן אליבי' דהלכתא דפסקינן הר"ש ע"כ מה דקמ"ל קרא דבעינן העלאה דומיא דלבישה אפילו מוכרי כסות מותרים ומזה ידענו דלגם לר"י אף דלא מותר מוכרי כסות לדידי' היכי דנהנה מכ"מ אצטריך קרא להתיר העלאה שמתכוון לה אם אינו נהנה כגון בימות החמה בחמה:

בתוספ' ד"ה אבל. וא"ת אפילו חד: הי' אפשר ליישב דמשום טעות זה אכתי לא הוי צריך למיכתב צמר ופשתים אלא הוי מצי למיכתב כלאים דכתיב בהעלאה אצל לבישה וממילא הוי ידעינן דאפילו גבי לבישה בעינן ב' מינים דוקא וכש"כ גבי העלאה, ואין לומר דהא כזה יקשה גם אקושית הגמרא דאיך אפשר למיטעי דבלבישה משום דנפיש הנאתה כל ב' מינים אסורים ולכך כתיב צמר ופשתים דאכתי לזה לא הוי מצרכינן דלכתוב בגד דכתיב גבי העלאה אצל לבישה (וא"ע ראיתי שמהרש"א בשבת באמת הקשה כן) די"ל כיון דתערובות לא ידעינן אלא מכלאים אי הוי כתיב בגד גבי לבישה ה"א דגבי לבישה אסורים צמר ופשתים כל א' בפני עצמו משא"כ בהעלאה דכתיב גבה כלאים אבל ע"י תערובות אכתי ה"א דאסורים כל המינים בהעלאה וכש"כ גבי לבישה לכן שפיר צריך לכתוב צמר ופשתים גבי לבישה, אבל באמת זה אינו מספיק ליישב קושיא זו דאכתי יקשה לכתוב בגד וכלאים תרווייהו גבי לבישה ולא גבי העלאה וממילא ידעינן דגבי לבישה לא אסורים רק צמר ופשתים וע"י תערובות דוקא וכש"כ גבי העלאה וע"כ צ"ל דאין זה דיוק דמה דכתיב גבי העלאה לכתוב גבי לבישה ונילף העלאה מק"ו ולכן הקשו התוספ' שפיר אבל על תירוצם ק"ק דאיך אפשר דשעטנז משמע לשון תערובות דא"כ כלאים גבי העלאה ל"ל כיון דשם ג"ר כתיב שעטנז ואף דלפי מה שתירץ הש"ס דר"י מגז"ש דשעטנז יליף יש ליישב זה דבעינן שעטנז דגבי העלאה מופנה לגז"ש כמו שאכתוב לקמן בשם הרא"ש מכ"מ השתא דאכתי לא ידעינן מגז"ש זו אי אפשר לפרש כן ואכתי קושית התוס' במקומה עומדת, והנלענ"ד ביישובה כיון דאפילו לא כתיב צמר ופשתים עכ"פ הוי צריך למיכתב יחדיו דדרשינן מיני' לקמן דתוכף תכיפה אחת אינו חבור וא"כ ממילא ליכא למטעי דמין א' אסור דא"כ יחדיו ל"ל ולכן לא קאמר הש"ס רק דה"א דכל ב' מינים אסורים:

בד"ה אם כן דבמסקנא דנפקא לן: המהרש"א העיר בזה על מה שכתבו התוספ' בשבת ע"ש והנה הרא"ש בשמעתין הקשה דאיך ר"י משעטנז שעטנז יליף הא לא מופנה דצריך להא דבעינן שוע טוי ונוז ותי' בשם רבינו מאיר דגבי העלאה מופנה ולר"י לשיטתו לא בעינן רק מופנה מצד אחד ע"ש, אכן לפ"ז ק"ל דקושית התוספ' בשבת במקומה עומדת דאי לר"י מופנה דסמוכים משעטנז נפקא במסקנא צמר ופשתים ל"ל דא"ל כתירוצם שם דאי מופנה משעטנז אתיא לא שייך למידרש גז"ש מיני' כיון דאינו מופנה לגז"ש דהא אכתי הך שעטנז דהעלאה מופנה הוא דבין סמוכים ובין שוע טוי ונוז ידעינן משעטנז דלבישה כדאמרינן לקמן כולה משעטנז נפקא וא"כ מופנה שעטנז דהעלאה לגמרי לגז"ש והרי לר"י רק מופנה מצ"א בעינן וצ"ע:

בד"ה ואמר רחמנא וא"ת והיכי משמע ק"ק לפי מה שסברו התוספ' בהקושיא דלחוטי ציצית ליכא קרא דבעינן שזורים א"כ עדיפא מזה ה"ל להתוספ' להקשות היכי משכחת כלל דשרי כלאים בציצית מטעם ע' דוחה ל"ת הא אפשר לקיים שניהם דיטול חוטין שאינן שזורין ואפילו אין לו רק שזורין יתיר שזורן, ויש לומר ע"פ מה שכתבו התוספ' במנחות (דף מ') לחד תירוצא דמדאורייתא אפילו היכי דאפשר לקיים שניהם הותר כלאים בציצית ע"ש בד"ה כיין דלפ"ז א"ש, אי נמי יש לתרץ דודאי אי לאו קרא להתיר כלאים בציצית אז אפשר לטעות דציצית לא בעינן שוע טוי ונוז כקושית התוספ' אבל השתא דגלי קרא דסמוכים להתיר כלאים בציצית מזה גופא ידעינן דבעינן בציצית שוע טוי ונוז דאל"כ היאך התיר הכתוב הא אפשר לקיים שניהם וכמו דדייקינן מהיתר כלאים בציצית דקשר עליון דאורייתא:

בא"ד קרא מיחדיו: דברי התוספ' צריכים ביאור דהא י"ל דאי לא הוי כתיב יחדיו הוי טעינן אפכא דע' דוחה ל"ת ותכיפה אחת חבור. שוב ראיתי שכבר הרגיש בזה המשנה למלך (בה' ציצית פ' ג') ופירש כוונת התוספ' דלשתוק קרא מיחדיו ולכתוב צמר ופשתים ובגדיהם ואז ידענו שפיר מדאצטריך צמר ופשתים להתיר כלאים בציצית דתכיפה אחת אינו חבור דאל"כ מבגדיהם לבד שמעינן עי"ש, ועל פי דבריו נלענ"ד ליישב מה שראיתי מקשים למה דלא תירצו התוספ' גם אקושיא קמייתא כן דאיך נאמר דלעולם דכלאים בציצית אסור ויעשה ציצית בלא שוע טוי ונוז דא"כ שעטנז גבי לבישה ל"ל הא בלא"ה מוכח דבעינן שטו"נ בלבישה כמו בהעלאה מדאמר רחמנא עביד להו תכלת אבל ע"פ הנ"ל י"ל דאי לאו שעטנז ה"א דלעולם בלבישה לא בעינן שטו"נ ומשכחת תכלת בציצית בלא קשר קשר עליון דתכיפה אחת אינה חבור כקושית התוספ' וא"ל דא"כ יחדיו ל"ל די"ל דה"א אפכא דאי לאו יחדיו וגם שעטנז אז הוי אמרינן דלעולם תכיפה אחת הוי חבור ותכלת בציצית משכחת בלא שטו"נ ובאמת בלבישה בעינן ג"כ שטו"נ כמו בהעלאה ולכן ע"כ צריך למכתב יחדיו להורות דתכיפה אחת א"ח ולכן אי ל"כ שעטנז ה"א דבלבישה לא בעינן כטו"נ ותכלת בציצית משכחת ע"י תכיפה אחת וע"כ צריך למיכתב שעטנז להורות דגם בלבישה שטו"נ בעינן ולכן שפיר הקשו התוספ' דאיך מוכח דכלאים בציצית מותר הא יכול לעשות ע"י חוטין שאינן שטו"נ:

בד"ה ותכלת עמרא. לא הי' צריך לכך לפענ"ד לפירוש רש"י מתורצת קושיא זו וגם קושית התוספ' בד"ה מדשש כתנא שפירש כוונת הש"ס דע"כ תכלת עמרא מדכתיב ביחזקאל גבי יוה"כ בגדי פשתים ילבשו ולא יעלה עליהם צמר א"כ ע"כ שם תכלת לא נופל רק על צמר צבוע תכלת ולא על פשתן צבוע כן דהא בבגדי כהונה כתיב בד שהוא שש למין לבדו ותכלת למין לבדו וביוה"כ כתוב בתורה כתונת בד ומכנסי בד וגו' וא"כ ע"כ לא הי' רק פשתן לבן ולא תכלת אפילו נימא דתכלת הוא פשתן וא"כ בבגדי יוה"כ דיחזקאל דכתיב פשתים ע"כ ג"כ צבוע תכלת אינו בכלל דהא בתורה כתיב בד ביוה"כ ובד ע"כ אינו תכלת מדמני להו בבגדי כהונה לשני מינים ואי ס"ד דגם פשתן צבוע תכלת נקרא תכלת למה פרט הכתוב ולא יעלה עליהם צמר דוקא ולא ג"כ תכלת אע"כ דתכלת הוי בכלל צמר דלא נקרא תכלה רק צמר צבוע תכלת ומזה הוכיח הגמרא דתכלת עמרא הוא כן נלענ"ד כוונת פי' רש"י:

ובזה מתורץ מה שהקשו התוספ' דלמא תכלת שם הצבע לבד ונימא דעושין פתיל תכלת של פשתן לבגד פשתן ופתיל תכלת של צמר לבגד צמר, אכן זה שייך דוקא אחרי דמוכח מקרא דיחזקאל דתכלת עמרא הוא אבל אי נוכל לומר דתכלת הוא כתנא כקושית התוספ' ושלא נדרוש ראי' מקרא דיחזקאל אז לא הי' מוכח מזה היתר דכלאים בציצית דהוי נוכל לומר דתכלת שם הצבע ועושין פשתן לפשתן וצור לצמר ועל כן ע"כ הי' צריך לומר ותכלת עמרא הוא ומתורצת גם קושית התוספ' בד"ה מדשש:

בד"ה דאפילו צמר. דמגו דלבן פוטר: לפי מה שכתב בתוספ' הרא"ש דסד"א כדרבא היינו משום דכתיב הכנף והקשה דלא לכתוב הכנף ולא בעינן צמר ופשתים, ותירץ דא"כ לא הי' מותר רק תכלת לפשתים אבל השתא דכתיב צמר ופשתים חזה שמענו דהותר צמר לפשתים ופשתים לצמר ע"ש בלא סברת התוספ' מתורץ מה שהעירו כאן דמוכח מקרא דפשתן לצמר מותר, וא"כ לכאורה יקשה על הרא"ש שאחר שכתב כנ"ל כתב ג"כ כדברי התוספ' דהותר פשתן בשל צמר מכח מגו ולמה הוצרך לכך, ויש לומר דאף דגלי קרא מכ"מ יקשה היאך ילפינן מזה דעשה חה ל"ת שהרי אפילו באפשר לקיים שניהם התיר הכתוב וא"כ עכ"פ נילף מזה דאפילו היכא דאפשר לקיים שניהם ע' דוחה ל"ת ולכן הוצרך לפרש שאחר שהתיר הכתוב צמר ופשתים מכח ע' דוחה ל"ת שהרי תכלת אי אפשר בע"א לכן הותר ג"כ פשתן בצמר מכח מגו, אכן לפ"ז יקשה אפכא דקושית הרא"ש במקומה עומדת דקרא ל"ל כיון דידענו מכח מגו דאפילו פשתן לצמר מותר, וצל כמו שכתבתי לעיל (דף ב') ע"פ התוספ' דשבועות דלפעמים אין הסברא פשוטה כ"כ וצריך קרא להשמיענו הסברא:

דף ה' ע"א בגמרא נפקא להו מראשו: מצאתי בשם תוספ' גורניש וז"ל ק"ל עשה דמצורע היכי דחי והא בעידנא דמיעקר לאו לא מקיים ע' וא"כ נילף מהכא דדחי אפילו בכה"ג והא בכל דוכתי אמרינן דלא דחי היכי דבשעת דחיית הלאו לא מקיים העשה כדמשמע בביצה, ונ"ל שמיירי שאין לו רק פיאה אחת ושאר השיער ופיאה השנית גילח מקודם ואז מקיים הע' בשעת דחיית הלאו וכן צ"ל בלאו הכי שהרי לעיל פי' ר"י דגילח את ראשו דמצורע מקיים בשיער ההיתר והא אמר ריש לקיש (בפ"ב) כל מקום שאתה מוצא ע' ול"ת אם אתה יכיל לקיים את שניהם מוטב וכו' אע"כ צ"ל דמיירי שאין לו יותר רק פיאה האחת עכ"ל, וראי' זו לא הבנתי דאיך אפשר לפרש כוונת התוספ' במה שכתבו לעיל (דף ד') דמקיים הע' במגלח שיער ההיתר לבד והא אמרינן במתניתן (נגעים פ' י"ד) שאם שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום, אע"כ דכוונתם רק לגבי הא דלא נקרא מציתו בכך דלזה כתבו שפיר דאפילו אמרינן לא דחי ע' לל"ת מקיים הע' בשער ההיתר לבד דהפיאות לא יהיו בכלל כל שערו כמו שאין המלאכות שבהן נדחה שבת הן בכלל כל מלאכה אבל ודאי אחרי שאין סברא לומר שאין הפיאות בכלל ע' לא מיקרי אפשר לקיים שניהם במניח הפיאות ולכן גם תירוצו אינו מועיל דאפילו איירי שאין לו רק פיאה אחת מכ"מ אכתי לא הוי בעידנא דכשגילח את הפיאה ולא שייר רק ב' שערות כבר עבר על הלאו שאין כאן עוד שיעור פיאה והע' עדיין לא קיים עד שגילח גם ב' שערות האחרונות:

אבל לענ"ד הקושיא שהקשה התוספ' גורניש מעיקרא ליתא ע"פ מש"כ הנימוקי יוסף (בב"מ פ"ב) דאיכא דמקשו ל"ל טעמא דאין הכהן מטמא להשיב האבידה שבביה"ק משום דאין ע' דוחה ל"ת וע' תיפוק לי' דלא הוי בעידנא, ותי' בשם הרנב"ר וז"ל דהכא נמי בשעה שעבר הלאו קיים הע' כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצות השבה בשעת עקירת הלאו ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא נגמרה עד דפרע דק"ל מל ולא פרע כאילו לא מל ולא ממעטין אלא כההיא דאמרינן בפ' ר"א דמילה ויקוץ בהרתו ויעבוד שבשעה שקוצץ בהרתו אינו מתעסק בגופה של מצוה דהיינו עבודה אלא במכשירה עכ"ל, ואף שכתב אח"כ שרבינו יהוסף כתב בנימוקיו שי"מ חולקים על זה הרי אינם חולקים רק דלא שייך לקרות אתחלתא דמצות השבה מתחלת ראיית האבידה שהרי כתב וז"ל דלא דמיא למילה דמילה כל מה שנעשה בה הוא גוף המצוה עצמה ואם לא גמרה לא נעשה אלא חצי המצו' וכו' אבל גבי השבת אבידה עיקר גוף המצוה השבה בבית הבעלים שזהו ע קר גוף כוונת המצו' והשאר הוי כעין מכשירי מצו' וכו' ע"ש, וח"כ פשיטא דהכא דכל ראשו הוא בכלל הע' מקרי שפיר בעידנא לכולי עלמא מה שמגלח הפיאות הראשונות כיון דמתעסק במצו' הוא אף שלא נגמרה המצו' עד שגילח גם האחרונות כמו דמקרי בעידנא לכ"ע מה שקוצץ הבהרת במילה אף שהמצוה לא נגמרה עד דפרע ובמכ"ה שגה בזה ג"כ הגאון בעל שאגת ארי' שהקשה (בסי' צ"ז) לפי מה שכתבו התוספ' דצריך קרא שאינו יוצא במצה של טבל ולא ממעטינן מגז"ש דלחם לחם דבעינן מצתכם כיון שאם אכל כ"כ עד שאם הי' נותן התרומה ומעשרות לכהן וללוי ולעני אכתי אכל שיעור מצה חשיב שפיר כשלו, והקשה אכתי ל"ל קרא דאיך ס"ד דע' דמצה דוחה ל"ת דטבל הא כשאכל כזית מצומצם עבר על לאו דטבל ואכתי לא קיים ע' דמצה כיון דמעורב באותו כזית המעשר וע"כ צריך לאכול יותר מכזית וא"כ מה שאוכל יותר על שיעור כזית אוכל איסור טבל שהרי אין בזה עוד חובת מצות מצה ע"ש, אבל לפ"ז לק"מ דהיא הנותנת כיון דבכזית טבל יש מעשר שאינו שלו א"כ עדיין לא קיים מצות מצה עד שיאכל המעט יותר וגם אין איסור בזה שיאכל כזית טבל קודם שאכל כזית מצה דמכ"מ מקרי בעידנא כיון דאתחלתא דמצו' הוא ואפילו לא דמי למילה בצרעת כיון דבאכילת השיעור דתרומה ומעשרות לא מקיים מצות מצה כלל מכ"מ ודאי דמי להא דהשבה: