ערוך לנר – יבמות – קטע 49

בא"ד. ומיהו קשה דבסוף פ"ק דע"ז: לפענ"ד י"ל לפי מה דאמרינן בחולין (מ"ג.) דאמוראי ננהו אליבי' דר' יוחנן אי הלכה כסתם משנה או לא א"כ כש"כ שי"ל דשמואל לית לי' הלכה כסתם משנה וכן משמע בסוגיא דעירובין גופא שהביאו התוספ' לעיל שהרי שמואל כר"י ס"ל התם דהלכה כר"ש בין ערבו בין לא ערבו ולכן הקשה רב חסדא התם קושיתו הראשונה בין לשמואל בין לר"י וכי פריך הש"ש התם מסתם מתניתן לא פריך רק לר"י ולא לשמואל משמע דפשיטא לי' להש"ס די"ל דשמואל לית לי' הא דר"י דהל' כסתם משנה, ובאמת כי פריך הש"ס הכא לרב אסי אר"י דהלכה כרבי יוסי מהא דאר"י הלכה כסתם משנה הוי מצו לתרץ ג"כ דרב אסי ס"ל כאידך אמורא דלית לי' לר"י הלכה כסתם משנה דאפילו לפי מה דמשמע מהתוספ' שבת (פ"א:) דרק בסתם מתניתן ומחלוקת בברייתא פליגי אמוראי אליב' דר"י אי הלכה כסתם משנה או לא מכ"מ הי' מצי לתרץ כן הכא שהרי הכא ג"כ מחלוקת בברייתא הוא אלא דקושטא משני דמחלוקת במתניתן הוא ולכ"ע אין הלכה כסתם אבל מכ"מ לשמואל אין קשיא אם פוסק דלא כסתמא:

דף מ"נ ע"א בגמרא א"ל והא אנן מסרק של פשתן: לכאורה אין קושיא זו שייך אהא דר' אבו' דאכל מקום שאמר ר"י הלכה כסתם משנה הי' יכול להקשות כן וי"ל דבלא הך דר' אבו' לא הי' ק' לו דסבר דלמא בברייתא פליגי תנאי בהך דין שנשנה במשנה סתם ואף שהוא לא ידע מהברייתא הא אין אמורא צריך לידע הברייתות כמבואר בכמה מקומות בש"ס (ועיין במהרש"א ס"פ אלו קשרים) אבל השתא דא"ל ר' אבו' דסתם במתניתן ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם פריך דגם אי פליגי תנאי בברייתא ה"ל לפסוק כסתם מתניתן:

שם ג' אין ב' לא: לא מדיוקא הי' צריך להקשות דהא בפירוש קתני היתה החצונה א' מהן טהור אף שנשארו שתים בלא החצונה אלא שזה דרך הש"ס בכמה מקומות דניחא לי' להקשות מרישא מדיוקא מלהקשות מסיפא דבפירוש, ובזה א"ש ג"כ למה לא מתרץ כדרך הש"ס כשמקשה מדיוקא דרישא לדיוקא דסיפא הא שתים במקום א' נעשה כג' במ"א וטמא:

שם דלמא הא בגווייתא: וא"כ הא דקתני גבי מסרק של פשתן ונשתיירו בו שתים טמאות הוא אפילו בברייתא דאי בגוויתא דוקא אפילו של צמר טמאות ומ"ש של צמר מפשתן דחלוק להו בתרתי בבי גם משמע דבשל פשתן אפילו רחוקות השנים זו מזו טמאות דהא ל"ק נשתיירו שתים במקום א' כמו דקתני גבי צמר ג' במקום א', אכן צ"ע שלא יהי' להדבר שיעור וכי ס"ד כשרחוקים השנים הרבה זה מזה שיהיו ראוין עדיין למלאכתן:

שם משום דמסיימי בה דווקני זו דברי ר"ש: הרמב"ם (פי"א מהל' כלים) פסק כמשנה זו ותמה עליו הכס"מ שהרי מסקינן הכא דאין הלכה כמשנה זו גם הקשה עוד עליו דהך חילוק דרב פפא שבין קטינתא לאלימתא הביא הרמב"ם בפסקו והחילוק דסתם גמרא שבין גווייתא לברייתא השמיט והניח בצ"ע, גם קשיא עוד שהרמב"ם הביא כל דיני המשנה בלשון המשנה ממש למה השמיט הך דמסרק של צמר שנטלו שיניו א' מבנתים טהור, ונ"ל דדעת הרמב"ם כיון דקתני סתמא זו דברי ר"ש ולא פירש מה דעת רבנן בזה לפסוק כמותם וודאי אי הוי פליגי אעיקר דינא דמתניתן לא הוי שתיק הש"ס מלפרשו ולכן סבר דבכל עיקר דיני דמתניתן גם רבנן מודו רק מה דמשמע מדיוקא דמתניתן ושיצא לנו דין חדש מהם בזה אמרינן דרק ר"ש שנה משנה זו כן ולא רבנן ולכן מה דקתני בפי' במתניתן דבשל פשתן שתים טמאות ובשל צמר שלש דוקא דזה הוא עיקר דין מתניתן בזה ודאי שוו רבנן ור"ש ולכן פסקינן כן אבל מה שמשמע מדיוקא דניטל א' מבנתים טהור הא שתים טמא ובזה צריך לחלק בין גוייתא לברייתא זה רק ר"ש קתני לה ולא רבנן אבל מה שתירצו אביי ורב פפא הוא לפרש לשון המשנה ולכן הך חילוק פסק הרמב"ם גם הביא מתניתן כולה ולא השמיט רק הך דניטל א' מבנתים דזה דברי ר"ש הוי ועל זה אמרינן בגמרא דאין הלכה כמשנה זו פי' כמו שהיא כתובה לפנינו:

שם מארסין תוך ג': ק"ק וכי פליג אר"י דחזר בו לעיל מהא דאחר הלכה כרבי יוסי מכח מתניתא דכרמא ומזה לכאורה ראי' לפי' רש"י דהכא דר' יוסי מתיר ארוסות לנשא וא"כ מה דאמר ר"י הלכה כר"י הוא לענין לנשא ומזה חזר ממתניתא דכרמא די"ל דכולן צריכין להמתין היינו לענין לנשא דוקא שהוא כר"מ דמתניתא דרדופה דכבר כתבו התוספ' לעיל דיש לפרש דלענין נשואין דוקא קאמר אבל לענין אירוסין י"ל דגם ר"י ס"ל הלכה כרבי יוסי:

שם רובו של ראשון ורובו של שלישי: מדקאמר וכן הי' נראה לכאורה דגם מה שמלמדנו רבי אלעזר הוא רק לענין ארוסין אבל לענין נשואין לכ"ע ג"ח שלמים בעינן, אכן ממש"כ המהרש"א בנדה ודף ט') נראה שדעתו דלענין נשואין קאמר ר"א ופליג על סומכוס דבעי ג"ח שלמים וכן הוא מפורש בירושלמי דסוגין והמהרש"א שהביא מב"ר הי' יכול להביא ראי' מירושלמי זה:

ובמה שכתבתי בזה א"ש ג"כ מה דקשיא לכאורה כיון דר"ח הגדול התיר אפילו לענין נישואין למה נקט רבי חייא בר אבין דוקא מארסין תוך ג' כיון שהביא ראי' מהא דר"ח הגדול, אכן לפי הנ"ל י"ל דודאי דאף דר"ח התיר אפילו לענין נישואין מכ"מ בהא לא סבר רבי חיי' כוותי' אלא כחכמים דכרמא דכולן צריכין להמתין ג' חדשים דמשמע שלמין והיינו דגזרינן אם נתיר ע"י ב' רובא וחדש שלם דהיינו ס"ב יום יטעה ויאמר מה לי ס"ב יום בתרי רובא או בחד רובא ויתיר לינשא כשמת הבעל בה' לחדש ניסן בז' לחדש סיון ויהיה חשש מעוברת בזה אבל לענין אירוסין סבר דלא גזרינן כיון דאירוסין גופא לא הוי רק מטעם אטו נישואין ה"ל גזירה לגזירה:

שם והא רב ושמואל דאמרי תרווייהו: ק"ק מאי פריך לאמימר דלמא אמימר לא התיר רק ביום תשעים חוץ מיום המיתה וכיון דבג' חדשים עכ"פ הוי אחד חסר דג' מלאי' לא שכיחי א"כ לא הוי רק פ"ט יום ושפיר הותר גם לרב ושמואל ליום צ' דהוי ג"ח חוץ מיום שנתארסה, ונ"ל דאיתא בירושלמי בשמעתין רב אסי אמר תשעים יום שלמין שמואל אמר הן ועבוריהן עכ"ל, ופי' המפרש בדברי שמואל ב' פירושים הא' דהני ג"ח צריכים להיות עם עבוריהן דהיינו כל חדש שלשים יום והיינו דרב אסי א"נ סגי בפ"ט יום קאמר דג' חדשים מלאים לא שכיח ופליג ארב אסי, והשתא יש להוכיח כפירושו הראשון דהן ועבוריהן דקאמר שמואל היינו דתשעים יום שלמים בעינן ולכן פריך שפיר לאמימר מרב ושמואל דע"כ הני ג"ח חוץ מיום שנתארסה דקאמרו היינו ליום צ"א:

שם מקום שמותר לכבס אינו דין שמותר לארוס: ק"ק לפי מה דאמרינן בתענית (י"ב:) עברו אלו ולא נענו ממעטין במו"מ בבנין ובנטיעה באירוסין ובנשואין ע"ש וספור וכבוס לא אסור א"כ לימא אהאי ק"ו דהני ימים שאחר תענית של גשמים יוכיחו דאסורים באירוסין ומותרין בספור וכבוס וא"ל דלא שייך למימר הני ימים ליוכיח דמה להני שכן אסורים במו"מ משא"כ לשלשים של אבל שמותרין במו"מ דא"כ לא מכבוס ה"ל למיעבד קל וחומר אלא ממו"מ כמו דעביד באמת לבסוף דהרי מכבוס פריכא הוא ועוד ק' אדמקשי' ק"ו הכא לר' יוסי לקשי' לכ"ע דיהי' מותר לארוס בימים אלו בק"ו מכבוס, ואולי י"ל דמהני ימים אין לעשות יוכיח ולא למילף ק"ו דבהם אין הטעם משום אבלות אלא משום נדוי כדאמרינן במתניתן שם כבני אדם הנזופים למקום ואף דלענין יחיד אין חלוק בין מנודה לאבל דגם מנודה אסור בספור וכבוס מכ"מ י"ל דהני קילי לענין כבוס וספור כיון דרבים הם וגם אינם מנודים גמורים ואף דאמרינן שם (דף י"ד) ויושבים כאבלים מכ"מ לא הטעם משום אבילות אלא משום נדוי אבל אין להשיב על קושיתנו דאירוסין דקתני התם היינו סעודת אירוסין וכדפרשינן גם אירוסין דקודם דקודם בסוגיא דלקמן דא"כ יקשה על הפוסקים דאסרי אירוסין ממש ג"כ:

שם ברש"י ד"ה אלימתא. ואינם צריכות בית יד: עיין בכלים (פי"ג) בר"ש ורא"ש שפירשו פי' א' בזה דבאלימתא שראוי לכתוב בו כמחט של סקאים לא צריך תיקון אבל בקטינתא שלא ראוי לכתוב רק לנר ולמתוח וזה צריך תיקון, אכן לשני הפירושים ק"ק דהל"ל הא באלימתא הא בקטינתא כיון דהך דפשתן איירי באלימתא והך קתני ברישא וכדרך הש"ס בכ"מ להקדים המוקדם למוקדם וכמו דמקדים גם בשמעתין באוקמתות דהא בגווייתא וכן דהא בקתייהו המוקדם למוקדם, ולולא פירושם הי' נ"ל לפרש הא בקטינתא דהנך דפשתן איירי שהם דקים וראוים לנר ולמתוח בלא תקון אבל הנך דצמר איירי שהם עבים וצריכים תקון וחתוך לעשותם דקים להיות ראוים לנר ולמתוח:

שם בתוספ' ד"ה במקום שמותר לכבס. אליבי' דר' יוסי קיימי דשרי תספורת באבל: ק"ק כיון דתספורת באבל מקרא ילפינן במ"ק (י"ד:) מדקאמר לי' רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דשאר אבלים ופרעו ושם (י"ט:) ילפינן דהך יפרעו הוא ל' יום פרע פרע מנזיר וא"כ ר"י הנך קראי היאך מוקי' לי', ונ"ל דהנה הרמב"ם (פ"ו מהל' אבל) כתב דאיסור תספורת דל' יום הוא מדברי סופרים והראב"ד שם השיגו שהרי ילפינן גז"ש פרע פרע מנזיר, והנראה לענ"ד בדעת הרמב"ם דלכאורה ק' אהא דילפינן איסור תספורת מראשיכם אל תפרעו הרי בסנהדרין (ספ"ב) אמרינן דכהן הדיוט מגלח אחת לשלשים יום ויליף מפרע לא ישלחו דהכי קאמר קרא פרע להוו דהיינו שלשים יום אבל טפי לא ישלחו ע"ש וא"כ מה שנאמר ראשיכם אל תפרעו הוא ג"כ יותר משלשים לא אבל שלשים מותר כמו בכל כהן הדיוט ואיך ילפינן אבל מדיוקא דאסור לספר ל' יום וצ"ל דהכי דרשינן כיון דאמרינן בסנהדרין (שם) אי כתיב לא ישלחו פרע אז משמע דלא יהי' פרע אלא יגלח קודם ל' וא"כ הכא דכתיב ראשיכם אל תפרעו הכי משמע שיגלח קודם שיהי' פרע דהיינו קודם ל' ומזה ילפינן שפיר דגבי אבל צריך פרע של ל':

אכן לפ"ז ק' מנ"ל לילף מדהוצרך הכתוב לאסור לבני אהרן שלא לפרע מכלל דשאר אבל צריך לפרע דלמא לכך צריך לאסור משום דשאר כהן הדיוט צריך פרע של ל' כדילפינן מקרא דיחזקאל וזה ודאי קודם יחזקאל הי' הלכה למשה מסיני דעד דאתא יחזקאל מאן אמרה אלא ודאי גמרא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכי' אקרא כדאמרינן בסנהדרין (שם) וא"ל דהיא גופא דייקינן מ"ט אסור לבני אהרן כיון דשאר כהנים צריכים פרע ג"כ אלא ע"כ שלא יהי' נראין כאבלים ומזה מוכח דאבל אסור בתספורת דא"כ מטעמא דקרא ילפינן והרי אנן לא פסקינן כר"ש דדריש טעמא דקרא, וצ"ל דהענין כך דהרמב"ם (פ"ה מהל' אבל) כתב די"א דברים באבל דיום ראשון הם דאורייתא ובשאר ימים דרבנן והביא הדרשות לי"א דברים שם ע"ש, והנה הרוב דברים ילפינן מפסוקים של נביאים ע"ש וזה ודאי יקשה איך ילפינן מזה דדאורייתא כגון איסור סיכה דילפינן משמן אל תסוכי שצוה יואב לאשה חכמה, אכן י"ל כיון דעיקר הדין שצריך להתאבל אבל ביום הראשון הוא דאורייתא כמש"כ הרמב"ם (ריש ה' אבל) א"כ סמכו רבנן אקראי מה שמצינו שדרכו באבל שהוא בכלל מה שצוה התורה להתאבל וכיון שסברא עכ"פ איכא שהזהירה התורה לב"א לשלח פרע שלא יראו שמפני אבל עשו כן שפיר ילפינן מזה דאבל אסור בתספורת דלא שייך בזה דלא דרשינן טעמא דקרא דלא העיקר הדין ילפינן באבל מכח טעם זה דעיקר הדין ילפינן באבל מואכלתי חטאת היום כמו שאר דיני אבל ודרשה זו דאל תפרע אינו רק על דרך אסמכתא דגם זה בכלל אבל, אכן כל זה ביום ראשון שהוא דאורייתא לדעת הרמב"ם אבל תוך שלשים דכל דיני אבלות הם רק דרבנן אין שייך לילף מפרע פרע שהוא דאורייתא דא"כ הוי דרשינן טעמא דקרא ולכן שפיר כתב הרמב"ם דתספורת תוך ל' הוא דרבנן, ולפ"ז גם על ר' יוסי לא קשה כנ"ל איך אפשר דתספורת מותר תוך ל' הא מקרא ילפינן דע"פ דברינו לא מוכח מקרא מידי:

ועוד י"ל לישב דעת הרמב"ם וגם קושיתנו לר' יוסי ע"פ מש"כ הריטב"א במ"ק (י"ד:) וז"ל ויש שואלין ומנא לן דאסור תספורת ל' יום והלא מבני אהרן למדנו והי' אבלותם יום שמיני למלואים שהיא שמיני להקמת המשכן והוא שמיני בניסן והם ז' ימים קודם הפסח וקיימא לן דכי האי גוונא הרגל מבטל גזירת ל' ומותר לגלח ערב הרגל וכיון שכן אפילו תרצה ללמוד פרע פרע מנזיר שהוא ל' יום דכיון דאיסור תספורת נפקא לן מכלל המקרא הזה הא קיימא לן דדבר היוצא מן הכלל אין דנין אותו בגז"ש לסתור הדין היוצא מן הכלל וי"ל דאפילו למ"ד איסור תספורת מדאורייתא ה"מ שבעת הימים אבל איסור ל' יום מדרבנן הוא ואסמכוה למילף פרע מנזיר עכ"ל, ולפ"ז מיושב השגת הראב"ד די"ל דגם הרמב"ם סובר כמש"כ הריטב"א וגם קושיתנו לר' יוסי מיושב שפיר כיון דלאו דאורייתא הוא אלא אסמכתא:

בא"ד. אבל לספר אסור: פי' ספור הוא ג"כ בראש אבל לא מגלח כל השערות אלא מגלח אותם דרך נוי ליפות וזה אסור באבל אבל גלוח שמגלח כל השערות זהו דרך ניוול ולא דרך נוי ולכך שרי וכן נראה מתוספ' הרא"ש ושייך לשון תספורת בראש כגון תספורת של בן אלעשה בסנהדרין (דף כ"ב):

בד"ה מאי היא. בעי למימר דתנא היא: ק"ק מאי ראי' מלקמן הא זה קאי לפי מה שתירץ כבר הש"ס דקודם דקודם קאמר וא"כ אין כאן סברות הפוכות דברייתא דלקמן סובר דקודם דקודם אסור בין כבוס ותספורת בין אירוסין ותנא דהכא דס"ל דאירוסין מותר בקודם דקודם גם כבוס ותספורת ס"ל דמותר דהא רק בשבת שחל בו ט"ב אוסר וא"כ ר' יוסי דס"ל דכבוס מותר תוך ל' ואירוסין אסור לא הפוך הוא מדברי שניהם וי"ל דכוונת התוספ' הוא דאכתי ר"י ותנא דהכא פליגי בסברות הפוכות לענין משא ומתן ואירוסין דמו"מ מותר תוך ל' ואירוסין אסור תוך ל' לר"י ולתנא דהכא קודם הזמן הזה מו"מ אסור ואירוסין מותר: בד"ה ומה במקום. וא"ת מה לקודם: להך שיטה שהביאו התוספ' לעיל דגרסינן הכא לספר ושר' יוסי ס"ל דספור מותר תוך ל' או משום דאשה מותרת בנטילת שער לא קשיא קושיא זו כמובן:

בא"ד. ועוד תימא דתספורת יהא אסור: עיין במהרש"א שהקשה דלמה לא הקשו גם אפכא דמו"מ יהא מותר בקודם דקודם ותירץ דע"כ נקטינן חד סברא חצונה ונקטו הך סברא דמו"מ אסור בקודם דקודם, ולכאורה צ"ע דהרי לענין שלשים הקשו התוספ' באמת כן דבר והפוכו אלמא דלא אמרי כן דנקטינן ע"כ חד סברא חצונה ולמה לא הקשו גם לעניו קודם וקודם כן ואולי י"ל דהי' סברת התוספ' דע"כ פשיטא להגמרא דיש סברא לאסור מו"מ בקודם דקודם מדפריך לר' יוסי דיהא אירוסין מותר בשלשים מק"ו דמו"מ ולמה לא הקשה הש"ס אפכא דלר' יוסי נילף בק"ו מו"מ מותר בקודם דקודם מק"ו מאירוסין ומה בשלשים שאירוסין אסור מו"מ מותר בקודם דקודם שאירוסין מותר כש"כ שמו"מ מותר אלא ע"כ דפשיטא להש"ס שיש סברא טפי לאסור מו"מ בקודם דקודם ולכן גם התוספ' לא הקשו דלדידן יהא מותר מק"ו מתספורת, אכן בתוס' הרא"ש ראיתי שבאמת השמיט הך קושיא שהקשו התוספ' דתספורת לשרי בל' של אבלות וא"כ גם לענין שלשים נקטו חד סברא חצונה לאיסור, ובזה שפיר י"ל כתירוץ המהרש"א:

בא"ד. מק"ו מצ' יום דאבלות: קושיא זו לא קשה רק לדידן אבל לא לרבי יוסי דלר"י איכא למיפרך מה לל' יום דאבילות שכן אירוסין אסור ובקודם דקודם מותר וכן הקושיא שהקשו דתספורת לישרי בל' של אבילות ג"כ ל"ק לר"י די"ל ג"כ מה לקודם דקודם שכן אירוסין מותר לכן גם תספורת מותר אבל בשלשים שאירוסין אסור גם תספורת אסור אבל הקושיא שהקשו שאסר מו"מ בל' של אבילות קשיא בין לרבנן בין לר"י

בא"ד. ולפי המסקנא שקנא ניחא זה שייך לענין ג' קושיות האחרונות אבל אכתי קושיא הראשונה דלפרוך מה לקד"ק שמותר בתספורת לא מתורץ בזה וי"ל דגם זה א"ש דאי הי' משיב כן הי' קשה דהיא גופא תקשי' דגם תספורת יאסור וע"כ הי' צריך לבא לתירוץ המסקנא ואף דלר"י קיימינן הכא ולר' יוסי ל"ק הך קושיא דתספורת יאסור וכנ"ל מכ"מ אליבי' דרבנן הי' צריך לבא לתירוץ המסקנא ואפילו לר' יוסי ג"כ משום הך קושיא דיאסור מו"מ בל' של אבלות:

ע"ב בגמרא ולית לי' לר"י להבחין לית לי': א"ל ממנ"פ אי ידע הש"ס ברייתא דלקמן דר"י אומר כל הנשים יתארסו א"כ מאי מתרץ לית לי' הא בפי' קתני וכולן לא ינשאו עד שיהו להן ג"ח ואי לא ידע ברייתא דלקמן א"כ ג"כ לא ידענו דאבול דר"י הוא ל' יום דזה רק מברייתא דלקמן ילפינן כן כמש"כ רש"י לעיל וא"כ למה צריך לתרץ לית לי' הא הקושיא מעיקרא ליתא דאימא דאבול דר"י הוא רק ז' ימים ובזה לא שייך ק"ו ממו"מ או מכבוס דהם גם כן בז' ימים של אבלות אסורים די"ל דרישא דברייתא דכמה אבול ל' יום ידע שפיר אבל הסיפא דוכלן צריכים להמתין לא ידע, א"נ י"ל דלעולם לא ידע הברייתא ומכ"מ פשיטא לי' דמפני האבול בתוך ל' קאמר דבתוך ז' פשיטא ולא צריך להשמיענו:

שם אית לה אבול והתניא: א"ל דלמא אינה מטמאת אבל מכ"מ חייבת להתאבל דהא אחותו נשואה אין הכהן מטמא לה ואעפ"כ חייב להתאבל די"ל הא תניא במ"ק (כ':) כל קרובים שהכהן מטמא להם חייב להתאבל עליהם הוסיפו עליהן אחיו מאמו ואחותו מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו משמע הא בשאר קרובים שאין הכהן מטמא להם אינו חייב להתאבל עליהם ועוד דמאנינות קדייק דכל שאינו אונן עליו אינו חייב ג"כ להתאבל עליו דהא עיקר אבלות מאנינות אתיא מואכלתי חטאת היום כמש"כ הרמב"ם וריש הל' אבל):

וראיתי להרמב"ם (פ"ב מהל' אבל) שכתב אשתו ארוסה אינו מתאבל עליה וכתב הכס"מ דנפקא להרמב"ם מדאמרינן ביבמות (דף כ"ט) לא אונן עלי' ומשמע לרבינו דה"ה דאינו מתאבל עלי' והלח"מ כתב דנפקא להרמב"ם מדאינו מטמא לה, ולא ידעתי איר העלימו הגדולים עיניהם מגמרא דהכא כאילו הרמב"ם מסברא דנפשי' הוציא דין זה והרי הכא אמרין בגמרא כן:

והנה נסתפקתי בדין אונן שאסור בקרשים ושאסור לעבוד אי מקרי אונן לענין זה גם בקרובים שאינו מטמא להם או לא, ושוב ראיתי ברמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש הל' ט') שכתב איזהו אונן שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו, הרי שלא תלה בטומאה רק באבלות (ובפ' ב' מהל' אבל) פסק דאחותו הנשואה מאביו מתאבל עלי' דבר תורה אלמא דהוי אונן במיתת אחותו הנשואה אף שאינו מטמא לה: