ערוך לנר – יבמות – קטע 46

שם בתוספ' ד"ה אמר רב. אין נראה לומר דכופין: הרמב"ן והרשב"א הוסיפו להקשות על רש"י דמאין כותבין אגרת מרד לא ידעינן רק דאין כופין אותה לייבם אבל אכתי מנ"ל שכופין אותו לחלוץ, ולענ"ד י"ל ביישוב כל הקושיות על שיטת רש"י דנראה בפי' שמה שכתב רש"י דבכל אמתלא שתתן כופין דלא בעינן שתתן טעם לדבר למה מיאנה בו דהרי כתב דכל הני אין כופין הוא דוקא היכי דתרווייהו ניחא להו הרי בפי' אם היא אינה רוצה אף שלא תתן טעם לדברי' מכ"מ כופין אותו לחלוץ וגם מוכח ממה דאמרינן לעיל חוזרין אצל גדול ואומרים עליך מצו' או חלוץ או ייבם דכל היכי שאין כופין אותה לייבם כופין אותו לחלוץ, ולכן מתורצים כל הקושיות שמה שהקשו למה במעשות דלקמן (דף ק"ו) היו טורחים להטעות ולא כפו זה תירץ רש"י בעצמו שכל שאפשר להטעות אין כופין ומשמע אפילו ע"י טירחא, ומה שהקשו דא"כ באגרת מרד אפילו בלא אמתלא נמי ועוד דהתם משום דמצות חליצה קודמת, ומה שהקשו הראשונים על זה דאכתי מנ"ל דכופין אותו, זה מתורץ ע"פ דברינו הנ"ל דר"ש סובר מדאמרינן התם דאין כותבין א"מ על שומרת יבם ע"פ משנה אחרונה אם אינה רוצה להתייבם ומשמע דע"פ משנה ראשונה כופין ע"כ ה"ט משום דזה גופא הוא אמתלא שלה על מיאונה שאנו תולין שלא רוצה שמתיירא שמא לא מכווין לשם מצו' או שאומרת כן בפי' א"כ ממילא כופין אותו לחלוץ כדמשמע מהא דחוזרין אצל גדול דבעינן עכ"פ שתתקיים מצות יבום או חליצה, ומה שהקשו התוספ' עוד מאי קמ"ל ר"י דאין זוקקין לייבם השתא לחלוץ כופין א"ז לייבם מבעי' י"ל דכיון דפתח בתבע לחלוץ נזקקין לו נקט ג"כ לייבם אין נזקקין אף דהוי מצי להשמיענו רבותא טפי דאפילו לחלוץ כופין אותו, ומה שהקשו מלשון בדידך תלי רחמנא י"ל דסובר רש"י שהיא לא מיאנה בייבום רק שהם באו לפני רב ושאלו שהם רוצים לייבם אם יש עכוב בדבר והשיב לו רב בדידך תלי רחמנא ואין בידינו לכוף אותך אף שלכתחלה אנו יועצים לך לחלוץ וכן משמע לשון כי אתו שבאו מעצמם לשאול ולא בדרך ירידה לדין גם לפי' ר"ת כן נלפע"ד ליישב שיטת רש"י:

וראיתי ברשב"א שהביא עוד ראי' נגד רש"י ממה דאמרינן לקמן (דף ק"ו) דחליצה מעושה פסולה גט מעושה כשר והיינו ע"כ היכי דכופין ע"פ דין דומיא דגט מעושה והניח בצ"ע, ותמהני דהא מסקינן דבאמת אין חילוק בין חליצה לגט ומה דמעושה פסול הוא כשאין אומר רוצה אני אבל היכי שאמר רוצה אני באמת גם בחליצה כשר, שוב ראיתי בריטב"א שהביא ג"כ ראי' זו וכתב שאינה כלום ונראה שכוון לדברינו:

בא"ד. וכי הוי אתו לקמי' דרב אותם שמתכוונים לשם מצוה: ולא ניחא להו לפרש דרב ורב יהודה כרמי בר חמא ס"ל דחזרו לומר כרבנן וכדמשמע פשטות הגמרא לפירוש ר"ת כיון דהר"ת פסק לקמן הלכתא כאבא שאול לא ניחא לי' לפרש דרב ורב יהודה כרבנן ס"ל אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם דפסקי כרבנן באמת י"ל דראייתם הי' מרב ורב יהודה:

בד"ה ולשום אשות. היינו לשם מצות יבום: לא זכיתי להבין היאך שייך לפרש לשם מצות יבום שהרי קאי אבתחלה קודם שהיתה אשת אחיו ואיך שייך בזה מצות יבום וע"כ הפי' הוא לשם אישות לשם מצות נישואי אשה וכמו זה יש לפרש ג"כ הכא לשום אישות שנתכוון לשם מצות נישואי אשה בעלמא ולא נתכוון לשם מצות יבום ומנ"ל להתוס' דאין הפי' הכא כהאי דבסמוך:

בא"ד. דרבי רחמנא ביאת שוגג כמזיד: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה שלשון זה לא מצא שם, ותמהני אם נעלם מעיני קדשו מה שקאמר בש"ס הכי (נ"ו.) ע"ש, ומה שהקשה עוד על התוספ' דל"ל להביא ממימרא דרבי חייא ולא ממתניתן וגם מה שסיימו וכן אפילו הוא שוגג והיא מזידה דשם הפי' כמו במימרא דרבי חייא והניח בקושיא י"ל דמה שכתבו וכן באמת לא אמה דסיים מיני' קאי דהיינו שהפי' דמזיד הוא לשם מצוה אלא אדלעיל קאי להביא ראי' עוד שפי' מזיד הוא שלא לשם מצוה רק דבתחלה הביאו הא דרבי חייא דשה מוכח בפי' כן דאי מזידים לשם מצוה הוא מאי קמ"ל ומאי אפילו דקאמר אבל מהוא שוגג והיא מזידה לא מוכח כן אלא בשנדייק עור מלישנא דמתני' וכמו דדייק בגמרא שם ולכן בתחלה הביאו התוספ' הא דרבי חייא דשם מוכח בפי' כן ושוב הביאו גם לשון מתניתן דהוא שוגג והיא מזידה דדייק בש"ס דהוי הפי' שלא לשם מצוה:

דף מ' ע"א בגמרא רצה כהן אחר אוכלה ת"ל: ק"ל על הרמב"ם שלא הביא דין זה דצריך שיאכל ממנה כהן המקריב וא"ל דפסק כתי' בתרא דברייתא כאבא שאול אתיא דא"כ ה"ל לאתויי דאין אוכלים אותה חלוט וגם זה לא הביא ועוד דלמה פסק דאבא שאול הוא כיון שהוא פוסק כרבנן א"כ ודאי יותר טוב לאוקמי' גם הך ברייתא כרבנן וא"כ קשה למה לא הביא דצריך הכהן המקריב לאכול ממנה או אפילו כולה כפי תירוצי התוספ' דהכא, ואולי י"ל דהרמב"ם ס"ל כתי' ראשון דהתוספ' דאיש כאחיו קאי אאותו משמר או בית אב ומה דמעטינן הכא כהן אחר היינו דוקא מי שאינו מאותו משמר ולכן פסק (בהל' מעה"ק פ"י ה' י"ר) בין זה שהקריב בין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב דיקא חולקין משמע הא כהן אחר לא והיינו מברייתא דהכא:

שם והכתיב ואכלו איתם אשר כפר בהם: לכאורה הבעלים מתכפרים לא שייך רק בקרבן דאתי לכפר וא"כ לא שייך זה הכא דהרי במנחה דאיירינן בה לא שייך כפרה רק במנחה חוטא ובה לא איירי בה קרא דהכא שהרי כחוב שמן ולבונה ובמנחת חוטא אין שמן ולבונה, ולא ידעתי למה לא מביא הש"ס והכתיב והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו דמזה ידעינן דמצו' לאכול שירי מנחה וכמש"כ גם הרמב"ם (הל' מעה"ק פ"י) ע"ש:

שם הכא מה תרי גווני איכא הא דפשיטא לי' דצריך הך דמצות להיות שוה להך דיבמה היינו משום דבתורת כהנים אחר דתני הך ברייתא דמצות תאכל קתני כיוצא בו יבמה יבא עלי' מצוה וכו' אלמא מדמייתי ראי' מהך דיבמה ע"כ שוה הוא להך דמצה ולכן א"ש הגירסא לעיל אימא רישא מצות תאכל וכו' והמהרש"ל הגי' אימא סיפא ואולי דהטעו כן מה שכתוב ברש"י ד"ה אבל הכא דומיא דרישא עכ"ל אכן בודאי ט"ס הוא וצ"ל דומיא דסיפא דבת"כ הך דמצות כתוב ברישא:

שם והאמר ר"ל האוכל אכילה גסה: ק"ק מאי ראי' מיוה"כ דכתיב בי' ענוי ללשון אכילה הרי האוכל כזית אף דפטור משום דעדיין מעונה הוא מכ"מ איקרי אכילה וא"כ דלמא אכילה גסה ה"נ דכוותי', וי"ל דהש"ס מייתי מימרא דר"ל משום דמימרא קמייתא דריש לקיש היא שם אבל לעולם סמיך אאידך מימרא דר"ל דקאמר שם האוכל תרומה אכילה גסה פטור דכתיב אשר יאכל פרט למזיק אלמא דמלשון אכילה ג"כ ממעטינן א אכילה גסה:

שם לעולם אימא לך מצה היא: במהרש"א מ"ב הקשה למה לא קאמר לעולם אימא לך לאו מצה היא ושינה בי' קרא דמצות תאכל לעכב בדיעבד וכן הקשה במהרש"א מ"ק אהא דפריך למאי הלכתא חלוט מצה היא הא הוי נפקותא דאי לאו מצה הוא א"כ שינה עליו הכתוב לעכב אפילו בדיעבד אבל כיון דחלוט מצה היא לא ידעינן רק לכתחלה אכן ב' הקושיות מתורצות ע"פ מש"כ בתוספ' הרא"ש דלא שייך כאן לעכב בדיעבד מאחר שנקטר הקומץ בהכשר לא שייך עוד שיפסל המנחה בדיעבד ונראה ששינה הרא"ש מלשין התוספ' ליישב קושית אלו:

שם מידי יבום בנחלה תלה רחמנא: אף דלעיל (י"ז:) באמת אמרינן כן יבום בנחלה תלי רחמנא וכן אמרינן לעיל דף כ"ד) שם הפירוש בראוי לנחול זה את זה דזה ילפינן מיחדיו המיוחדים בנחלה וזה ודאי לעכובא אבל דבעינן ביבום שיירש את נחלת אחיו ואי לא לא ייבם זה לא מצינו דקרא לא תני יבום בנחלה אלא נחלה ביבום:

שם ואי לא לא שקיל: עיין מה שכתבתי בזה לעיל (דף כ"ד):

שם ברש"י ד"ה ואבא שאול היא. דהא כל כמה דבעית ליכלה: כן כתבו גם התוספ', ולכאורה זה דוחק קצת דמאי קושיא דשמא גזירת הכתוב הוא דצריך שיאכל דוקא לשם מצוה, ולולא דבריהם הי' נלענ"ד לומר דכה"ג ליכא לפרושי דאין זה כלל במשמעות מצית תאכל שנאמר דאתי לרבות שצריך שיאכל לשם מצוה דבשלמא כל הני דמפרש בגמרא שפיר ישנם במשמעות דקרא דלמעט אכילה גסה מיתורא דקרא דמצות תאכל דרשינן דאכילה מעליתא בעינן וכן למעט חמץ או חלוט שפיר הוא במשמעות מצות תאכל וכן לרבנן לעיל דמפרשינן למעט כהן אחר שפיר יש לפרושי דהוא בכלל מצות תאכל כיון דמואכלו אותם אשר כופר בהם לא דרשינן רק אכילה בכהנים אבל לא בכהן העובד דוקא א"כ הא דשני קרא וכתב מצות תאכל דמשמע תאכל מכל מקום וממי שיהי' ומשמע דאתי' לרבות ג"כ כל כהן שירצה זה הוי כמו רבוי אחר רבוי ואתי למעט כהן אחר, ולפי מה שכתבתי פי' הרמב"ם דמה דממעטינן כהן אחר הוא אותו שאינו של אותו משמר שאינו עמו במקדש בלא"ה א"ש דממעטינן מיתורא דבמקום קדוש דדוקא אותם שהם עתה במקום קדוש דהיינו המשמר העובד יאכל אותה אבל שיאכל לשם מצו' דוקא אין למעט ממשמעות דמצות יאכל:

בד"ה ה"ג אלא ס"ד. לפסלה מן האחים: ק"ק הא חליצה אינה עד שיחזור על כל האחים אם ירצו לייבם ואחר שלא רצו חולץ וא"כ היאך שייך קנס על שפסלה מן היבום על האחים הרי לא רצו לייבם, וי"ל דאשמעינן מתניתן דיש לו חלק בנכסים אפילו קדם וחלץ קודם שחזרו על האחים, ובזה א"ש ג"כ מה שק' למ"ד לעיל חליצת גדול עדיפא מביאת הקטן ממנו א"כ היאך ס"ד לקנוס לגדול על שפסלה על האחים שרצו לייבם הא לכתחלה חליצתו עדיפא מביאת הקטן ממנו אע"כ דאשמעינן דאפילו היכי שחלץ הקטן קודם ששאלו לגדול אם ייבם אפילו הכי לא הפסיד חלקו בנכסי אחיו:

ובזהיש ליישב הגירסא ישנה שהביא הריטב"א ושנראה שהיתה גם לפני רש"י דלא גרס אלא רק גרס סד"א הואיל ואפסדה וכו' ורש"י מגי' דצ"ל אלא כיון שחזר מתירוץ הראשון, אבל לפ"ז א"ש דבאמת לא חזר לגמרי דתרתי קמ"ל מתניתן דאם חלץ הגדול כדין אפילו הכי אינו יורש יותר משאר האחים ועל מה שהקשה דא"כ הל"ל אינו אלא כאחד ע"ז מתרץ דאי הוי תני כן אז ה"א שאין כל החדוש רק זה אבל היכי שקדם הקטן וחלץ באמת הפסיד חלקו כיון שפסל מיבום לכן נקט סתמא הרי הוא כשאר האחים לאשמעינן דבין שחלץ הגדול בין שחלץ הקטן לעולם יש לו חלק כשאר האחים לא פחות ולא יותר, ולא ראיתי להרמב"ם הביא משנה זו דהחולץ הרי הוא כא' מן האחים ולא ידעתי למה השמיטה ובטוש"ע הביאוה

שש בתוספ' ד"ה מאי דאין צריך שיתכוין לשם מצו': ק"ק לפי מה דאמרינן פסחים (קי"ד:) דפליגי תנאי אי מצות צריכות כוונה דלרבי יוסי אם אכל חזרת בלא כונה לא יצא ידי מרור ע"ש א"כ מאי קושיא דלמא אבא שאול ס"ל כוותי' ושפיר משכחת תרי גווני, וי"ל ע"פ סברא שכתב הטורי אבן בר"ה (דף כ"ז) דלא שייך מצות צריכות כוונה אלא בדבר שכל המין ראוי למצותו כגון מצה דאין חתיכות מצה זו מיוחדין למצותו דאפשר למצו' זו שתתקיים ע"י דברים אחרים של מין זו בזה אמרינן דמסתמא לא למצותו קאי עד שיתכוון דוקא אבל באכילת פסח וקדשים דמצות אכילתן מיוחד בגופן דמי לשחיטת קדשים דאמרינן דסתמן לשמן קאי ע"ש, וא"כ ה"נ כיון דאם אכל המנחה שלא לשם מצו' ביטל המצו' אפילו לא נתכוין למצו' בפי' אמרינן דמסתמא למצוה נתכוון ולכן לכ"ע לא בעינן שיתכוון לשם מצו', אבל באמת זה אינו מספיק דאכתי משכחת שלא לשם מצו' היכי דאכוון בפי' שלא יהי' רק לאכילה ולא למצו', ולכן נ"ל דלכך לא מפרש בתרי גווני לענין כוונה דממנ"פ למ"ד מצות צריכות כוונה לא צריך קרא דלא תחזור להתירא הראשין כיון דבלא כיונה לא חשיב מצו' והוי כמו דפריך לענין אכילה גסה ולמ"ד א"ל כוונה אין סברא למעט כיון דגם בעלמא לא בעינן שיתכוון לשם מצו':

בד"ה מצות אמר רחמנא. דלא ילפינן דורות משעה: לולא דבריהם י"ל דאף שרש"י בפי' החומש פירש ג"כ דההיא קחו את המנחה ואכלוהו מצות אצל המזבח איירי במנחת נחשון ומנחת מליאים היינו כדמפרש התם דבשאר מנחות כבר מפורש דינם, והנה לפי דרשת רב יצחק בר אבדימי אליבי' דאבא שאול דהוצרך ב' קראי דאכלוהו מצות ודמצות תאכל למעט חלוט שפיר י"ל דקרא דאכלוה מצות גם במנחות קדשי דורות איירי והוכפל בהם המצוה למען נדע דמצות תאכל הוא למעט חלוט וא"כ שפיר י"ל דלא דורות משעה אלא דורות מדורות יליף ר"י בר אבדימי אליבי' דאבא שאול והא דכתב רש"י מהת"כ דקרא בקדשי שעה איירי י"ל דאתיא כרבנן דאבא שאול דלא דרשו כן אבל לא"ש שפיר י"ל דגם משום קדשי שעה כתב כן: ע"ב

בגמרא לאו משום חולץ: הא דפשיטא לי' משום חולץ ולא הוי ס"ד דמשום מיתנא וכן הא דפריך תו כל הני קושיות אחר שכבר תירץ בכל א' משום מיתנא נ"ל דהמשך הסוגיא כך היא דבתחלה פריך מאבי אביו דמתניתן דס"ד טפי משום חולץ כיון דקתני במתניתן החולץ ליבמתו הוא אסור וכו' והיא אסורה וכו' משמע טפי דאיסור דידה משום חליצה דידי' הוא דאל"כ איך שייך גבי הני דמתניתן ותירץ לו אעפ"כ דמשום מיתנא הוא ותו פריך מבן בנו דלא הוי ס"ד דשייך משום מיתנא משום דקשה לאמימר ואחר שתירץ משום מיתנא פריך באמת לאמימר ותירץ דמוקי בבר ברא דסבא ותו פריך מאבי אביו דברייתא דהוי ס"ד דלא משום מיתנא הוא דומיא דאבי אמו דקתני דהוי ס"ד דע"כ דלאו משום מיתנא הוא אלא משום חולץ כמו שנכתוב ואעפ"כ תירץ משום מיתנא ותו פריך מאבי אמו דלא הוי ס"ד לומר משום מיתנא דבשלמא בכל הני דלעיל אף דמשום חליצה לא מתסרי מכ"מ לא תני מלתא דשקרא כיון דלעולם מה שהיא קרובה לחולץ היא קרובה ג"כ למיתנא אבל באבי אמו אי משום חולץ לא מתסרא רק משום מיתנא איך קפסיק ותני דאסורה לאבי אמו של חולץ הא לפעמים לא מתסרא כגון שהמת והחולץ הם אחים מן האב ולא מן האם ותירץ אעפ"כ משום מיתנא ומוקי לה דבאמת לא מיירי רק מאחים מן האם ג"כ ותו פריך מבן בנו דידע דליכא לאוקמי' משום מיתנא דא"כ ק' לאמימר ובבר ברא דסבא לא שייך כדלעיל דא"כ דאורייתא הוא ומתרץ משום מיתנא ולאמימר באמת מוכח דגזרו שניות אבל אכתי לדידן לא ותו פשיט מבן בתו אפילו לדידן נמי:

שם ברש"י ד"ה וקתני אחיו מן האם. אחיו מן האב ומן האם: במהרש"א הקשה למה קתני במתניתן באמת בכה"ג שאחיו של החולץ הוא ג"כ מן האם כיון דמשום חולץ לא מתסר וכן הקשה במ"ב לענין מה נקט בבנו משום אשת אב ובאחיו משום אשת את דחולץ כיון דקים לה בדרבה מיני' משום מיתנא, אכן כבר יישב הריטב"א קושיות האלה דאע"ג דלא צריך להא אצטריך למילף מיני' לעריות ושניות דעלמא דשייכי משום חולץ לחוד ע"ש:

בד"ה כאן שנה רבי. בצרה לא גזור: לא מפרש מאי טעמא דלא גזר בצרה כיון ששוה לחלוצה, והרשב"א מפרש דזה הי' קושית הגמרא מ"ש האי ומ"ש האי ועל זה מתרץ דטעמא דגזרו באחות חלוצה הוא דמשום דאזלא בהדה לבי' דינא ויסברו העולם שחלץ לאחותה וכשנשאה יאמרו שחלוצתו נסיב ולכן הך אחות חלוצה דאזלא עם החלוצה לבי' דינא גזרו בהו רבנן אבל אחות הצרה דלא אזלא עם החלוצה לבי' דינא ולא שייך למטעי דחלוצתו נסיב לא גזרו בה רבנן, אבל רש"י לא פי' כן אלא דאמתניתן קאי והיינו משום דהי' גורס בגמרא מ"ש רישא ומ"ש סיפא כמש"כ הרשב"א אבל לפי גירסא שלנו באמת יש לפרש כן ואפילו לגירסת רש"י עכ"פ י"ל דהיינו טעמא דלא גזרו בקרובת צרת חלוצתו ג"כ, אכן התינח לענין קרובת צרת חלוצה אבל אכתי ק' לר' יוחנן דס"ל איהו שליחותא דאחים קא עביד מ"ש הוא דאסור בקרובותי' ומ"ש אחים דמותרים אבל לפי' התוספ' דלו נראת החלוצה כגרושה ומה"ט גזרו בקרובת חלוצה א"ש דגבי אחים לא שייך זה דלא אזלו בהדה לבי דינא:

ואם בתוספ' ד"ה אבל אמה. היינו דיעבד: הוי מצו לתרץ ג"כ כיון דטעמא דס"ד לאסור לאחים הוא משום דאיהו שליחות דאחים קעביד א"כ לא שייך זה רק באותו אח שהיתה זקוקה לו מעיקרא ולכן יש לאוקמי' ונשא אחיו את אחותה היינו אחיו שלא הי' בעולמו של האח המת או שהיתה היבמה ערוה לו דמעיקרא לא היתה זקוקה לו ולא שייך דאחיו עשה שליחותו לחלוץ שיאסר אסר באחותה:

בד"ה ש"מ גזרו. דלא תנא בן אחותו: פי' אפילו מן האב דה"ל אשת אחי האם מן האב דשני' הוא כדאמרינן לעיל (דף כ"א) אבל בבן אחיו הוצרכו לפרט מן האם דאי חן האב ה"ל אשת אחי אביו מן האב דערוה דאוריתא תא היא:

בא"ד. דקתני מנינא קשה: עיין לעיל (ג':) שהבאתי שיטות התוספ' דאפילו היכי דקתני מנינא מכ"מ אמרינן תנא ושייר:

דף מ"א ע"א בגמרא ר' אלעזר היא: עיין במהרש"א שהקשה שהרי בנאסרה מתחלה והותרה אפילו רב מודה דאסורה להתייבם באיסור דאורייתא, ולא זכיתי להבין דעתו שהרי בהך דר"א לא נאסרה מתחלה אלא הותרה ונאסרה וחזרה והותרה שהרי סבר נשואין ראשונים מפילין א"כ לכתחלה כשנשאה אחיו הי' מותרת לו וכשגרשה נאסרה וכשהחזירה חזרה והותרה ובהאי גוונא אפילו היכי דהאיסור הוא איסור דאורייתא מתיר רב, וכן מוכח לעיל (כ"ח.) דהך דר"א הותרה ונאסרה וחזרה והותרה הוא דקאמר ולימא ר"א היא ע"ש:

שם במתניתן והארוסות ינשאו: יש להסתפק אם הארוסות ג"כ מתייבמות דדלמא שאני לי' לר' יהודה איסור כרת דייבום מאיסור הבחנה דגבי שאר נשים לגזור יותר ארוסות אטו נשואות, ועיין לקמן (ע"ב) בתוספ' ד"ה הא קטנה, וכן הייתי מסופק אי ביהודה נשואות יתארסו לר"י כיון שמייחדים הארוסות, וא"ע ראיתי בתוספ' י"ט שכתב בפשוט לאיסור והעיר שכן משמע ממה שכתב רש"י דלמא בעיל, ולענ"ד עדיין יש להסתפק דבשלמא גבי ארוסות ינשאו שפיר מפלגינן בין יהודה לשאר ארצות כיון שמייחדים שם ומאי דהוי הוי אבל לענין נשואות יתארסו הרי נוכל לאסור להם לייחד, אכן מצאתי בראב"ן (ק"ך:) שכתב ג"כ כדברי התי"ט וז"ל מפני שלבו גם בה אתרווייהו קאי הארוסה שביהודה לא תנשא מפני שלבו של ארוסה הראשון הי' גס בה שמא בא עלי' וליכא הבחנה והנשואה לא תארס שלבו של ארום יהא גם בה ויבא עלי' וליכא הבחנה עכ"ל, אלא שבאמת ק"ל שהרי לפי מה דאמרינן בכתובות (דף י"ב) היו מייחדים את הוא"ה שעה א' קודם כניסתן לחופה משמע שרק סמוך לחופה היו מייחדים וא"כ איך שייך לאסור לארוס ביהודה הא היחוד לא הי' רק בשעת נישואין וסמוך להן ואז בלא"ה כבר עברו ע"כ ג' חדשים, הן אמת שלכאורה על משנתינו יש להקשות למה נאסרה ביהודה יותר להנשא כיון שרק סמוך לנישואין היו מייחדים, אכן בזה יש לדחוק דמיירי במת אחר ייחוד סמוך לנישואין אבל על הראב"ן ודאי קשה, אבל ראיתי ברמב"ם בפי' המשניות בכתובות שכתב שמיד בשעת סעודת אירוסין היו מייחדים, ולפ"ז משנתנו דהכא א"ש וגם ד' הראב"ן א"ש, אבל צ"ט לשון הברייתא דקאמר שעה א' קודם כניסתן לחופה וצ"ע: