ערוך לנר – יבמות – קטע 45

ונלענ"ד שזו היא ג"כ סברת הרא"ש במה שכתב לעיל גבי ספק ויבם בנכסי מיתנא וכבר הזכרתי שהמהרש"א הקשה עלי' והניח בצ"ע, ונראה שכוונתו כך היא שהקשה כיון שהי' הוא מוחזק בחיי אחיו ליורשו לאחר מותו א"כ היאך יכול הספק להוציאו ממנו ותירץ דאיירי שהסבא קיים וא"כ מעולם לא הי' היבם מוחזק לירש אחיו עד שעת יבום ובשעת ייבום ג"כ לא יכול להחזיק שאפשר שכבר היו בחזקת הספק אם היתה מעוברת מבעלה הראשון כיון דלדידן עובר יורש כנ"ל ושוו בחזקתם ויחלוקו, ולכן ל"ק מה שהקשה המהרש"א מסבא וספק בנכסי יבם דאמרינן דיחלוקו אף שהנכסים היו בחזקת סבא קודם שנולד הספק די"ל דכמו שכתב הרא"ש דספק ויבם בנכסי מיחנא איירי שהסבא קיים כמו כן י"ל דסבא וספק בנכסי יבם איירי שבשעה שנולד הספק היו בנים להיבם ואז נכסים בחזקתם הוו קיימי לירש את אביהם ולא בחזקת סבא ואחר כך מתו הבנים ובאו הנכסים לידי חזקת הסבא והספק בשוה ואין האחד מוחזק יותר מהאחר כן נלענ"ד שיטת הרא"ש, ולפ"ז יצא לנו דין חדש דאם לא היו בנים ליבם לשיטת הרא"ש באמת אמרינן דכל הנכסים של סבא הם דאין ספק מוציא מידי ודאי, ועיין באבן העזר וסי' קס"ג) שהביא שיטת הרא"ש בשם יש מי שאומר:

בד"ה ובית הלל. פורענות כשהבן מת תחלה. א"ל דא"כ מאי מקשה לקמן בשמעתין מנפל הבית עליו ועל אביו דיורשי האב ודאי ויורשי הבן ספק הא נגד זה הוי ג"כ סברא דלא שכיח שימות הבן קודם האב די"ל דעיקר קושיתו סמך על הא דקתני עליו ועל מורישיו דלא שייך לומר כן דלפעמים מורישיו הם אחיו הקטנים ממנו שאין פורענות אם ימות הוא תחלה:

בא"ד. משני התם דאתא כב"ש לפי הנראה שם רק בחדא מתרץ דאתיא כב"ש ואף שי"ל דלאחר דמתרץ בחדא דאתיא כב"ש לא מתרצינן עוד כדמתרץ שם שנשבעה ומתה אלא דמוקמינן ג"כ כב"ש, מלבד דזה דוחק לאוקמי' כל הני ברייתות כב"ש ולא נוקמי' בשנויא עדיפא דאיירי בשנשבעה אין במשמעות התוספ' בב"ב כן דהתם כתבו דמכמה ברייתות מקשה ומתרץ בחדא מינייהו דאתיא כב"ש. ואולי גם בתוספ' הכא צ"ל כן ויש חסרון בדבריהם. ודע שאין להקשות למה לא תרצו התוספ' ג"כ כדמתרץ בשבועות לרב ושמואל שנשבעה ומתה דז"א דרק התם שכבר הגיע זמן פרעון כתובתה אחר מיתת בעלה שייך שנשבעה אבל הכא דעדיין היא שומרת יבם ולא יכלה לתבוע כתובתה לא שייך שנשבעה דאין משביעין אותה וכש"כ שלא שייך כן בהא דנפל הבית עליו ועל אשתו:

בא"ד. אבל ר' יוחנן דאמר: עיין במהרש"א בב"ב שהקשו למה לא הקשו בפשיטות לרב ושמואל ל"ל טעמו דחזקה וכן לר"ל יקשו דמסתמא לא פליג ארב ושמואל והניח בקושיא, ולענ"ד י"ל דגם בהקושיא הי' פשיטא להתוספ' דאם הנכסים בחזקת יורשי האשה היא מורשת כמו לב"ש דכגבוי דמי ולכן ל"ק לרב ושמואל די"ל דס"ל כרבי אלעזר דבחזקת יורשי האשה קיימא א"ל כר"ל דמספק' לי' אי בחזקת יורשי האשה קיימא ולכן יורשים החצי בלא שבועה ולכן גם לר"ל לק"מ כמובן, ואף שכתבו דלר"א ל"ק דפליג בפי' ארב ושמואל ולא כתבו דל"ק לדידי' כיון דבחזקת יורשי אשה קיימי י"ל דהקושטא קאמרי שהרי באמת ר"א פליג ארב ושמואל, אבל לר' יוחנן הקשו שפיר דלמה למתניתן לפרושי טעמא דבחזקת יורשי הבעל קיימא כדמוכח לר' יוחנן דמתניתן מה טעם קאמר מדלא ערבינהו עם כתובה כמש"כ התוספ' לעיל ועל זה מתרצי התוספ' דגם לר' יוחנן אין הטעם דוקא משום דבחזקת יורשי הבעל קיימא אלא משום דלאו בחזקת יורשי האשה הם ועי"ז צריכים שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו:

ע"ב בגמרא וב"ח ספק: הא דלא פריך מכתובת אשה דקדים במשנה לבעל חוב דלענין כתובה ודאי ידע הסברא שלא שייך אין ספק מוצא מידי ודאי שהרי ב"ש גופא אמרו נוטלת כתובה ולא שותת והיינו ע"כ דמשום חינא עשאוה כמוחזק כמו שמפרש בש"ס, וא"ל דא"כ מ"ט התם דנוטלת כולה והכא אמרינן דיחלוקו ה"ט דהכא היורשים ודאי משום חזקת השבט והיא ודאי משום חינא אבל התם היא ודאי מוחזקת משעת מיתת בעלה והיורשים ספק שרוצים לירש מבעלה:

שם מתניתן נמי דיקא: אף דעכ"פ נמי מיירי מנכסי מלוג ושם שייך הלשון יורשי הבעל עם יורשי האב מכ"מ קדייק שפיר דאי לענין כתובה נמי איירי ה"ל למינקט הלשון ששייך בכתובה הקדום במשנה קודם נכסים הנכנסים והיוצאים עמה:

שם ברש"י ד"ה יורשי האב ודאי, שאפילו האב מת ראשון: הא דצריך רש"י לזה ולא פי' בקצור דהם בספקם שמא מת הבן תחלה כמוחזקים והב"ח בספיקו שמא מת האב תחלה אינו כמוחזק כיון שמחוסר גוביינא י"ל דרש"י ס"ל ג"כ כחד תירוץ התוספ' דלעיל דלא מקרי זה ספק שמא מת הבן תחלה כיון שפורענות הוא וא"כ לכאורה ל"ק מה שמקשה שיורשי האב ודאי וכמו שכבר הקשתי לעיל ולכן פי' דאפילו מת הבן תחלה ג"כ מקרו מוחזקים טפי מהב"ח, ועיין במה שכתב הרשב"א בזה שבדבריו ג"כ יש לישב פי' רש"י שי"ל שרצה לתרץ בזה מה שהקשה הרשב"א דאדרבא נימא דנכסים בחזקת הבן קיימי ע"ש:

בד"ה ולותבי' מכתובה. אא"כ היו יורשי' נקבות: א"ל אכתי מאי מקשה דלמא יורשי האשה דמתניתן הן נקבות ולכן לא יכול להקשות ממתניתן דיש לפרש גם טעם דמתניתן משום חינא דהא גם בכתובות מוקמינן למתניתן דאיירי הכי י"ל כיון דב"ש וב"ה סתמא קתני וב"ה איירי ודאי אפילו ביורשי זכרים דוחק הוא שנאמר דב"ש ביורשי נקבות דוקא איירי דא"כ ה"ל לפרושי, א"נ י"ל דא"כ דביורשי נקבות קמיירי לא ה"ל למימר דיחלוקו אלא דכל הנכסים בחזקת יורשי האשה כמו בסוטה דנוטלת כל כתובתה לאביי משום חינא דהחזיקוה מספק ועשו היורשים כספק נגד ודאי, ואף שלפי מש"כ התוספ' בסוטה ה"ט משום דהיא טוענת ברי מכ"מ י"ל דידע המקשן טעם משום חינא כמו שכתבנו לקמן בתוספ' ומשום הך טעמא הוי ס"ד דנוטלת כל הכתובה ולא משום ברי:

בד"ה לא פליגי. לגבות מחיים לב"ש: ק"ק מאי קשיא לי' הא הך מימרא דאביי שם ע"כ קאי למסקנא דהכא לאחר ששמע אביי מרבה וקבלה לסברא דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כמש"כ התוספ' והא השתא מפרש הש"ס מאי דסלקא דעתא דאביי דלא מקשה ארבה מקודם דשמע מיני' הסברא דשטר העומד לגבות ואז באמת לא הוי ס"ל דנתנה כתובה לגבות מחיים, וי"ל דקושית רש"י היא לפי המסקנא דהכא ודהתם דהא קאמר דיקא נמי דב"ש לענין כתובה לא פליגי שהיא כולה בחזקת יורשי הבעל ועל זה הקשה הא ס"ל דנתנה כתובה לגבות מחיים, וא"ל מ"ש דמקשה אאביי ארבה גופא ה"ל להקשות כיון דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי א"כ ניתן כתובה לגבות מחיים ומ"ט דמודו ב"ש בכתובה די"ל דלרבה מחלקינן בין שאר אלמנה ליבמה דביבמה לא אמרינן כגבוי דמי דמוקמינן בחזקת היבם כיון שאין לה לתבוע עד אחר החליצה וכמו שכתבו התוספ' לעיל אבל לאביי לא נוכל לחלק כן דהא הוא ס"ל התם אפילו לענין יבמה ניתן לגבות מחיים לב"ש דהא מקבורת יבם ליבמה איירי התם ועל זה תירץ רש"י שפיר דלהתחייב יבם בקבורתה שאני וכמו שחלקו גם התוספ' בכתובות שם לבית הלל ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה זיקת. בחזקת יורשי האב: פירשו כן אליבי' שיטת רש"י שהביאו לעיל דפלוגתא דאמוראי דהתם היא ג"כ במתניתן דהכא דג"כ ר"א מפרש בחזקת יורשי האב אבל לפי' ר"ת שהביאו דהכא כולהו אמוראי מודו דבחזקת יורשי הבעל צ"ל דהך חזקה דבחזקת היבם עומרין ס"ל לב"ה דמוציא מידי ספק וכן צ"ל לפי' רש"י אליבי' דר"י, א"נ י"ל דמה דנקטו התוספ' בחזקת יורשי האב היינו בנכסי' מלוג דבזה לכ"ע לב"ה הדין כן כדאמר בפי' במתניתן אבל מכ"מ צ"ל כמו שכתבנו לענין נכסי צ"ב לר"י:

בד"ה דאי ס"ד. שהבעל יורש את אשתו הוי מצי לאתויי: עיין ברשב"א שהקשה ג"כ למה נקט ב"ש דאמרי יחלוקו להביא ראי' דספק נשואה היא ולא ודאי נשואה ולא מב"ה דס"ל דכל הנכסי מלוג ליורשי האשה. ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה כיון דעולא תירץ אב"ש דספק נשואה עושה וא"כ רק לב"ש הוצרך להביא ראי' דס"ל דספק נשואה היא ולא ודאי נשואה אבל לא לב"ה דלב"ה לא ק' מידי דבאמת אין חלוק בין רישא לסיפא ואף דלענין ספק ארוסה הביא ראי' מב"ה ה"ט דמב"ש לא הי' יכול להוכיח ולכן הוכיח מב"ה ומסתמא לא יפלוג ב"ש אבל לענין ספק נשואה דיכול להביא ראי' מב"ש ניחא לי' להביא מב"ש גופא, ולכן א"ש ג"כ הא דלא הביא ראי' מכמה משניות דהבעל יורש את אשתו דבהני י"ל דלא אתו כב"ש ולכן הביא ראי' מאלו ואלו מודים דהוא ג"כ ראי' מב"ש גופא:

בד"ה קסברי ב"ש. דשמע מרבה סברה: עיין בכתובות שכתבו התוספ' עוד תירוץ בזה דסברא דמשום חינא עושה אותה כגבוי וכמוחזקת, אכן ק"ל על תירץ זה דהא אביי התם על יבמה שמתה קאי וביורשים לא שייך משום חינא וכמו שכתב רש"י בשמעתין לקמן וכדמוכח ממה דמקשה ולותב' כתובה דמתניתן וצ"ע:

בד"ה ב"ש אומרים. כעוברת על דת: עיין במהרש"א מ"ב שמגי' בדבריהם יש לחושבה כעוברת או אין לה כתובה כעוברת, אכן לב' הגירסות ק' דהיינו תירוצא קמא ומאי בינייהו, וי"ל דלפי המבואר בסוטה (כ"ה.) קאמר אביי דקנוי לא בעי אלא לאוסרה על בעלה אבל כתובתה הפסידה משום עוברת על דת אפילו בלא קנוי ע"ש וכיון דאז אינה אסורה על בעלה ואעפ"כ אין לה כתובה א"כ על זה אכתי יקשה קושית התוספ' לאביי דשם דבזה לא שייך תירוץ הראשון שהרי לא אסרה עצמה על בעלה ולכן כתבו התוספ' תירוצם השני דמשום עוברת על דת הפסידה. והנה המהר"ם כתב ג"כ כגירסת המהרש"א יש לחושבה אבל המהרש"ל הגי' אין לחושבה והמהרש"א הקשה עליו שהוא נגד סוגיא דהתם אבל י"ל דלהמהרש"ל הי' הגירסא אין לחוש בה ופירש דלא חיישינן בה ליתן לה כתובה מפני שהיא כעוברת ע"ד:

בד"ה בית הלל אומרים. לא שותות ולא נוטלות: בגרסאות שלנו לא כתוב כן בסוטה (דף כ"ד) אלא או שותות כמו הכא ומהתוספ' גופא נראה שגרסו שם כן ממה שכתבו שם (כ"ה:) ע"ש, אכן ממה שכתבו בכתובות (דף פ"א) נראה שיש ספרים שגרסו או שותות ויש ספרים שגרסו לא שותות והכא כתבו אליבי' דהך גירסא ובסוטה אליבי' דאידך גירסא:

בד"ה ואביי. כל הכתובה מספק: לולא דבריהם אפשר לומר דודאי גם המקשן ידע הסברא דמשום חינא רק דהוא הי' סובר דסברא זו לא מהני רק היכי שספק וספק הוא לאוקמי' בחזקת האשה אבל לא הוי ס"ד דסברא זו תועיל נגד ודאי היכי שהיורשים ודאי הם להוציא מהם משום חינא דשאר נשים ולכן פריך דאביי לידוק מזה שספק מוציא מידי ודאי והתירצן מתרץ דאפילו לענין ודאי מהני הסברא דמשום חינא:

דף ל"ט ע"א במתניתן עליך מצוה. מזה משמע דבשאר אחים אף שמחזירים עליהם אינו מצוה אלא בגדול וכמו דאמרינן חליצה במקום יבום לאו מצוה היא ואעפ"כ אם רצה שלא ליבם אלא לחלוץ הרשות בידו וא"ל דא"כ איך אמרינן בגמרא שהוי מצוה לא משהינן הא ליכא מצוה בקטן כיון שיש גדול ממנו במדינת הים י"ל דשאני התם כיון שאינו לפנינו אמרינן דאגדול האחים שיש לפנינו המצוה מוטלת:

ובזה א"ש מה דאמרינן בביצה (ל"ז.) והא מצוה קעביד ומשני ביש גדול ממנו, ולכאורה ק' במאי קמיירי אי שישנו לפנינו א"כ מאי אריא דבשבת וי"ט אין מיבם הקטן אפילו בחול נמי לא ואי בשישנו לפנינו ואינו רוצה או שהוא במדינת הים הרי שפיר איכא מצוה בקטן ממנו כיון שמחזירין עליו, ולפ"ז א"ש לעולם מיירי שישנו לפנינו רק שאינו רוצה ואף שאז מחזירין אצל קטן מכ"מ מצוה בו ליכא, וסברא זו מוכח ג"כ שם דלכאורה קושית הגמרא שם אאין חולצין אכתי ק' והא מצוה קעביד ועל זה לא שייך לתרץ בדאיכא גדול ממנו שהרי לחד מ"ד לקמן בלישנא בתרא ליכא דין קדימה בחליצה וא"כ קשיא לדידי' מתניתן, וא"ע ראיתי בשיטה מקובצת שם שהקשה כן ותירץ כיון שחליצה במקום יבום לאו מצוה הוא לא שייך לעולם בחליצה שמצוה קעביד אף שחולץ וא"כ ה"נ דכוותי':

שם ברש"י ד"ה ולקחה לו. ויבמה בעל כרחה: מה שקשה על דבריו בזה כתבתי לעיל (ך'.) ע"ש:

בד"ה ביאת קטן. מדקא פריך לקמן תלה בקטן: אכן לא ידעתי למה לא הביא ראי' לפירושו מלישנא בתרא דהא ודאי קטן וגדול דלישנא קמא הוא כמו ללישנא בתרא והתם ע"כ הוא קטן ממנו ולא קטן ממש דלכ"ע קטן לא יכול לחלוץ כמבואר לקמן (ק"ה:) ולא שייך למימר בקטן ממש כי הדדי ננהו, וביותר יקשה כן לפי מש"כ הריטב"א שהתוספ' באמת מפרשים בקטן הוא פחות מבן ט' ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה וספק נשואה. משמע דמודה דאין יורשה: עיין לעיל (דף כ"ט) מה שכתבתי בזה:

בד"ה אשה הקנו לו. ומה מרויח בכך היבם: קשה הא טובא מרויח דאם הי' נושא אחר אותה ואפילו הוא יורש את בעלה כגון מי שנושא את אשת בן אחיו והוא יורשו צריך לשלם לה כתובתה מאתים מבעלה הראשון והוא צריך לכתוב לה מדילי' כתובת מנה ויבם זה מפני שהקנו לו מן השמים לא צריך ליתן לה כלום ואין לה רק כתובתה שכתב לה בעלה הראשון וא"כ מרויח היבם מנה. ועיין באבן העזר (סי' קס"ו סעיף ד') בפלוגתא שבין הב"ח וב"ש שם ששם מבואר שהדין כן, וא"ע ראיתי שגם המהרש"ל הרגיש בזה, וי"ל דקושית התוספ' אינה אהך דאשה הקנו לו מן השמים אלא אמה דאמרינן במתניתן דכתובתה על נכסי הראשון דמה תרויח בזה אי כתובתה מנכסי אחיו הראשון או מנכסיו ולא הוי לי' למימר אלא שאין לה כתובה ממנו וממילא ידעינן שצריך ליתן לה כתובתה שהי' לה מבעלה הראשון ושהוא ואוכל הפירות ממנה כל זמן שהיא תחתיו ומה לי אם משלם מנכסיו או מנכסי בעלה הראשין וכן מבואר קושיא זו בר"ן ושאר ראשונים בשיטה מקובצת בכתובות (פ"ב:) גם מבואר שם דלא קשה קושיתם אלא להנך שיטות שאם היבם כותב לה כתובה שכותב לה מאתים אבל להנך שיטות שאין כותב לה אלא מנה לא:

ובהכי א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה עוד הא איכא נפקותא לפי מה דאמרינן לקמן (דף פ"ה) דשניי' לבעל ולא ליבם גם מיבם לית לה אף דלית לה מבעל וא"כ הרי יש נפקותא בהא דאמרינן אשה הקנו לו מ"ה, ולפ"ד א"ש דבהא דכתובתה על נכסי בעלה עכ"פ ליכא נפקותא, אכן לענ"ד יש לומר דשפיר יש נפקותא גם בזה דע"י שכתובה על נכסי בעלה הראשון לא יכול היבם למכור הנכסים אפילו קודם יבום אבל אי לית לה מראשון כגון שמחלה כתובתה וירש היבם נכסי אחיו אז יכול למכור הנכסים קודם יבום כמו שמבואר ברמב"ם (הל' אישות פ' כ"ב), ובזה מדוייק הלשון ואי לית לה מראשון ולא קאמר ואם אין נכסים לראשון, וגם מדברי הרמב"ם נראה שהי' מפרש כן כדי לישב קושית התוספ':

בד"ה ובי אחין. ה"מ למיפרך: לולא דבריהם הי' אפשר לומר דבלא הך דכוותי' לא הי' יכול להקשות די"ל דלעולם איירי שהגדול לא רצה לא לחלוץ ולא ליבם שאפשר שסבר שמא א' מן האחים ירצה ליבם ולא רצה לבטל מצות יבום שקודם למצות חליצה ולאחר שמחזירים על האחים ולא רצו הם ליבם רק לחלוץ אז מחזירין עליו שמא עתה גם הוא ירצה לחלוץ והוא קודם לאחים גם לענין חליצה וה"א דהאי חוזרין אצל גדול אינו כפי' וא"כ לא מקשה מידי ולכן קאמר דכוותי' גבי אחים שג"כ לא רצו לא לחלוץ ולא ליבם וא"כ ע"כ מה שחוזרין אצל הגדול אינו לשאול שאלה שמא ירצה הוא ולו הקדימה דמה קדימה שייך כיון שהאחים אינם רוצים לחלוץ וע"כ הפי' הוא שכופין אותו וע"ז פריך שפיר דלכפיי' לדדהו:

ע"ב בגמרא אי נמי דאתי איהו ומייבמה: ק"ק דקריא לי' מאי קרי' לי' הא ודאי יש להקשות כן ואיך ס"ד לידוק מני' דחליצת גדול עדיף, וביותר תימה דלפי הנראה בתוספ' הרא"ש לא גרס כלל הך אי נמי ובודאי ק' למה לא הקשה בגמרא כן, ונ"ל דהמקשה דלא סלקא דעתי' דשהויי מצוה לא משהינן הי' סובר דלכך לא ק' דלמא אתי ומייבם די"ל דמתניתן דהכא סברה כמשנה אחרונה דמצות חליצה קודם ליבום ובלא"ה משמע כן מדקאמר או חלוץ או ייבם ול"ק או ייבם או חלוץ וכדאמרינן לעיל (ד' ג') מדקתני פטורין מן החליצה ומן הייבום דמתניתן אבא שאול היא ע"ש ולכן עדיף החליצה של אותו אח דלפנינו מהיבום של אותו במדינת הים ולא פריך רק דנינטר דלמא אתי וחליץ, ולפ"ז צ"ל דמה דקאמר בקטן נינטר דלמא גדיל ומייבם לאו דוקא מייבם אלא אפילו מייבם עדיף משנכפה לזה לחלוץ וכש"כ דק' דלמא גדיל וחליץ:

שם ורבי חייא בר אוויא מסיים בה: הא דלא מסיים גם מ"ד קמא כן י"ל דלא קחשיב קריאה בשטר חליצה משום דאינה מעכבת ולכן לא הוצרך לכתוב לה שהי' גם קריאה אצלה, ולפ"ז צ"ל הא דקחשיב רקיקה משום דכרבי אליעזר ס"ל דאית לי' לקמן (ק"ד:) דרקיקה מעכבת אבל קריאה לכ"ע אינה מעכבת בראוי לקריאה כמבואר שם:

שם והלכתא גלויי מלתא בעלמא הוא: ק"ל ל"ל לאפסוקי הלכתא כיון דכללא הוא דבכ"מ דפליגי רבינא ורב אחא הלכה כמ"ד לקולא וכה"ג הקשו גם התוספ' בחולין (מ"ו:) וכן הקשה הרשב"א שם (ח':) ומה שתירצו שם לא שייך הכא, ואולי נקט כן משום דרצה לפרש טעם דמ"ד דמיקל משום דגלוי מלתא בעלמא הוא וכמש"כ התוספ' בחולין דנקט כן משום שרצה להביא מימרא דרב יוסף:

שם וחכמים אומרים יבמה יבא עלי' מכ"מ: הא דדרשי רבנן ואבא שאול מיבמה יבא עלי' היינו משום דמיותר הוא מדכתיב ולקחה לו לאשה ויבמה וכמו דדרשינן לקמן (ר"פ הבא על יבמתו) וע"כ כיון דפסקינן לקמן דבין בשוגג בין במזיד קנה כסתם מתניתן שם וכדמוכח ממימרא דרבה שם ע"כ דס"ל כרבנן דאבא שאול דהרי לאבא שאול בעינן שיכוון לשם מצו' דוקא ועוד כיון דקאמר כאלו פוגע בערו' ע"כ ס"ל דבדיעבד לא קנה דאל"כ אין שייך כאלו פוגע בערו' וא"כ מזה ראי' ג"כ לשיטת הרי"ף ורמב"ם דהלכה כרבנן שלא יקשה עליהם מראיות ר"ת ור"ח כיון דגם לדדהו יש ראי' מסתם מתניתן ומסתם גמרא בכמה מקומות דיבמה נקנה בביאת שוגג. שוב ראיתי בריטב"א לקמן (ר"פ הבא) שהביא ב' שיטות בזה אי מתניתן כאבא שאול או לא דלחד שיטה מתניתן כרבנן ולחד שיטה אתיא גם כא"ש דמודה א"ש דמן התורה קנה ולא קאמר רק דמדרבנן הוי כפוגע בערו', ועכ"פ י"ל דהרי"ף והרמב"ם ס"ל כשיטה זו דא"ש מדאורייתא קאמר וסתם מתניתן דלא כוותי':