ערוך לנר – יבמות – קטע 44

בד"ה הא לא שהה. וא"ת ואמאי לא אזלינן בחר רוב נשים: ק"ל הא נגד רוב זה יש ג"כ חזקת היתר ליבם וא"כ סמוך מעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא וכן ק' אמה שהביאו התוספ' ראי' ממים שאין להם סוף ומגוסס דהתם ג"כ יש חזקת א"א וחזקת חי נגד הרוב וי"ל דסמוך מעוטא לחזקה לא אמרינן רק לר"מ דחייש למעוטא אבל לא לרבנן דלדדהו מעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף כדאמרינן בנדה (י"ח:) ואנן כרבנן פסקינן, ועיין מה שאכתוב לקמן בתוספ' ד"ה וזו:

בד"ה מת למינקט ביום ל' טפי: א"ל דלמא הא גופא קמ"ל דיום ל' כבתוך ל' חשבינן לי' די"ל דהא כבר אשמעינן ממתניתן דבכורות: בא"ד.

דאי לאו הכי מניין הי' להם חילוק זה: ולשיטת בה"ג אתי שפיר ג"כ מה שהקשו הראשונים בשבת (דף קל"ו) דמימרא דרבא דהכא היא נגד אביי דשם כיון דלאביי בפיהק ומת כ"ע מודו דנפל הוא ורק בנפל מן הגג פליגי והכא איירי במת מאליו ואעפ"כ אמרינן דבאשת כהן סמכינן ארבנן, וזהו מה שהקשו התוספות לעיל ג"כ אפי' הקונטרוס דהכא והרי"ף באמת דחה עי"ז מימרא דאביי שם מהלכה ע"ש ברשב"א, אבל לשיטת בה"ג א"ש, ואפשר דזה ג"כ דחק לבה"ג לפרש הכא כן, אכן בין מה שכתבו התוספ' לעיל בשם הקונטרוס דאיירי בפיהק ומת בין מה שכתבו הכא דרש"י גריס מת ביום ל' כל זה אינו ברש"י שלפנינו אבל עכ"פ חדא קושיא מתורצת בחברתה ארש"י ע"פ דברי בה"ג:

דף ל"ז ע"א בגמרא דתשתרו אף תרבא: בפי' זה יש לומר ע"פ מה דאמרינן חולין (מ"ט.) חלב שע"ג הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר"י וסימנך ישמעאל כהנא מסייע כהני ע"ש, וזהו מה דקאמר אחר דשריתו לאשת כהן שאינה חולצת שלא תאסר לבעלה א"כ מסייעי כהני אתם והא רעו' דתשתרו אף תרבא דהיינו חלב ע"ג קיבה לסייע להם:

שם יהא רעוא דתשתרו אף תרבא: עיין בתוספ' הרא"ש שפי' בזה דה"ק התרתם חלוצה אף גרושה עתיד שתשתרו, וזה תמו' לכאורה דהא מאן דשרי בלא חליצה מתיר אותה, ונ"ל שדעת תוספ' הרא"ש כדעת התוספ' בשבת (קל"ו:) כיון דאית לן דספק חלוצה מותרת לכהן א"כ לכ"ע אם חלצה לא נאסרה לבעלה כהן רק שלכתחלה אמרינן לה שלא תחלוץ שלא יבוא להתיר חלוצה לכהן וא"כ מ"ד אחת זו ואחת זו חולצת הוא שמיקל כיון שמאיר חלוצה לכהן וזהו דקאמר בגמרא שריתי ולכאורה שריתון ה"ל למימר ובמסכת שבת בסוגיא זו כתוב באמת כן אבל נראה דגירסא דהכא עיקר וה"ק דאחר שאמר לו דרבא חזר בו וס"ל דאינה חולצת השיב רב משרשיא שריתי כבר התרתי לה לחלוץ אף שאשת כהן היא ואני עומד בהיתר שלי ואין אני חוזר ועל זה השיב רבינא יהא רעוא דתשתרו אף תרבא פי' דעי"ז דאתם מתירים חלוצה זו ותתנו מקום לעולם לטעות להתיר חלוצה לכהן עי"ז יבא קלקול איסור דאורייתא ג"כ להתיר גרושה לכהן כיון דרבנן גזרו חלוצה אטו גרושה ואף דלא כתיב אמר לי' יהא רעוא וכו' כבר מצינו סוגיות כיוצא בזה דקיצר בש"ס בכה"ג וסמך על המבין כן נלענ"ד דעת הרא"ש בזה אף שהרא"ש בפסקיו לא כתב כן אלא כדברי התוספ' (דף כ"ד) מכ"מ י"ל דפי' זה כתב אליבא דהך שיטה דהתוספ' בשבת:

אלא דבאמת תמו' לי מאוד על שיטת התוספ' בשבת דס"ל דלעולם מותרת לכהן וטעם מאן דאמר אינה חולצת הוא שלא יבואו להתיר בעלמא חלוצה לכהן א"כ מאי פריך בגמרא הכא לענין מעוברת ומינקת חבירו הנשואה לכהן מי עביד רבנן תקנתא לכהן או לא הא התם ג"כ לא עבדינן תקנתא לכהן דהא לעולם מותרת משום ספק חלוצה מה שלא שייך הכא כשמקבלת גט דאסורה מדאורייתא, ועיין באבן העזר (סי' קס"ד סעיף ז') דכתב בש"ע שאין אוסרין על זה אשתו משום ספק חלוצה משמע דאם נחלצה שאסורה וזה שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שם ולכן לכאורה מזה ראי' לשיטתם נגד התוספ', גם מדברי רש"י דהכא נראה דס"ל דאם נחלצה אסורה לכהן דלא כשיטת התוס' בשבת:

שם איתרע לה רובא: הקשה בתוספ' ר"ע אכתי היאך קפסיק ותני דמייתי אשם תלוי הא לפעמים משכחת ספק שהם בחטאת כגון שהיבם כנס אותה ך יום אחר מיתת בעלה ואחר ב' חדשים ועשרה ימים מכניסתו הוכר עוברה ולבסוף ט' חדשים ממיתת בעלה ילדה והוי ספק בן ט' לראשון והוכר עוברה לשליש של ט' חדשים או בן ז' לשני והוכר העובר בשליש העובר של ז' חדשים דהוא ב' חדשים ועשרה ימים ובזה לא איתרע רובא וליתי חטאת וצ"ע עכ"ל, ולא זכיתי להבין דהא אין זה ספק בן ט' ספק בן ז' אלא ודאי בן ט' שלמים דאי בן ז' הוא לא הוכר עוברה עד ד' חדשים ועשרה ימים אחר מיתת בעלה שהוא ד' חדשים ועשרים יום קודם לידתה שהם מנין ימים של ב' שלישי ז' הנשארים אחר היכר עובר לשליש ימי' וא"כ שפיר קפסיק ותני דבספק בן ט' ספק בן ז' לא משכחת רק אשם תלוי ולא חטאת, וגם בלא"ה לא הבנתי שהרי עובר ניכר לשליש ומי' גם ביולדת לז' אינו רק אחר ג' חדשים שלמים כמו שהוכיח המהרש"א נדה (דף ט') מדברי רש"י שם וכן הוכחתי מסוגיא דלקמן (דף מ"ב) עיין מה שכתבתי שם:

שם ברש"י ד"ה כותי. גז"ש דקיחה קיחה: זה שייך לענין קדושי כסף ולענין שטר צ"ל דלית להו היקשא דויצאה והיתה דילפינן מיני' דשטר קונה באשה בקדושין (דף ה'), והנה רש"י נקט הכא כיש אומרים דס"ל שם (דף ע"ו) דספקן הוא שאין בקיאין בטיב גטין וקידושין אבל יש שם עוד טעמים אחרים ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה מי עביד רבנן ומכאן מדקדק בה"ג: ק"ק היאך מדקדק כן דלמא הכא שאני דהא ע"כ אליבי' דרבא קמבעיא לי' אי עביד רבנן תקנתא דהא הוא דס"ל לעיל דגם לרבנן צריך להוציא בגט וגם הוא דקאמר דאשת כהן אינה חולצת והרי רבא הוא דקאמר לעיל דר"מ ור"א אמרו דבר א' וא"כ סתם מתניתן דקאמר יקיים ופליג אר"א כמש"כ רש"י לעיל פליג אר"מ ג"כ ולכן דוקא הכא פסקינן כסתם מתניתן ולא כר"מ אבל בעלמא דלמא כר"מ פסקינן אפילו בקנסותיו:

בד"ה רוב היולדת. ואין צריך להמתין אלא חדש א'. הא דצריך להמתין חדש א' י"ל משום דבנדה (דף ל"ח) איכא פלוגתא אי יולדת לט' יולדת למקוטעין או לא וא"כ למ"ד יולדת למקוטעין ליכא לברורי אי מן הראשון הוא או מן השני אלא אם תמתין חדש שלם שאם לא המתינה חדש שלם וילדה לסוף ט' ממיתת בעלה אכתי ספק מן הראשון וולדה לתשעה שלמים או מן השני וילדה לתשעה מקוטעים כן י"ל בפי' התוספ', אבל בתוספ' הרא"ש באמת לא כתוב כן אלא שכל הנשים ינשאו לאלתר ולדידי' צ"ל דהקשה למ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעין

בא"ד. וי"ל דכ"כ לא הי' משתהה הכרת העובר: ק"ל דהתינח אהבחנה דאשה דעלמא אבל אכתי קשה היאך מתירין ליבמה להתייבם אחר תשעים יום כמבואר באהע"ז (סי' קס"ד) שמא למחר יוכר עוברה ותמצא מעוברת ונמצא בעל אשת אח שלא במקום מצוה, ולענ"ד מזה לכאורה ראי' לגירסת המהרש"א מ"ב בדברי התוספ' דכאן שהגי' בדבריהם תחת עד שליש ימי' כתב עד ג' ימים מן השני וכוונתם שג' ימי קליטה הם נכללים בהג' חדשים דלפ"ז גם ביבמה א"ש אבל לפי' המהרש"ל בתי' התוספ' ודאי ק' ועיין בתוספ' הרא"ש שמשמע שם כגירסת המהרש"ל. שוב זמן רב אחרי כתבי זאת מצאתי קושיא זו בשו"ת נו"ב (אה"ע סי' ס"ט) בשם גדול א' וכתב שקושיא חמורה היא גם בתוס' ר"ע הביא קושיא זו והניח בצ"ע אבל לא הזכירו מגרסת המהרש"א ולפענ"ד יהי' ראי' מכח קושיא זו לגרסתו:

בד"ה וזו הואיל. דסמוך מיעוט יולדת לז' אחזקה: ק"ל דהא רק לר"מ אמרינן לקמן (דף קי"ט) סברא זו דסמוך מיעוטא לחזקת היתר דיבום דהא מוקמינן מתניתן שם כר"מ אבל לרבנן הרי לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה דמיעוטא כמאן דליתא דמי כדאמרינן בנדה (י"ח:) וא"כ מה הקשו התוספ' הא י"ל דמתניתן רבנן היא ולא ר"מ ויש לישב בדוחק דעיקר קושיתם סמכו אמה שכתבו דיהא נמי ולד שני כשר ובזה קשה דאי ס"ד דלר"מ באמת ולד שני כשר א"כ מה הקשה בש"ס לקמן מאי קאמר דלמא ראב"י כר"מ ס"ל והכי קאמר אין ממזר מספק דמכח ספק אין לו דין ממזר אלא כשר דסמוך מיעוטא לחזקה ואזלינן בתר רובא דלז' ילדן משום דעוברה ניכר לשליש ימי' וא"כ מן השני הוא ודאי והולד השני כשר, ועיין לקמן (דף קי"ט) ברשב"א דלגירסת ופי' רבינו האיי גאון שהביא שם גם רבנן ס"ל סמוך מיעוטא לחזקה וא"כ י"ל שהתוספ' אליבי' דהך שיטה הקשו הכא כן, שוב ראיתי שגם בתוספ' ר"ט הקשה כן והניח בצ"ע והנלענ"ד כתבתי, אכן מה שהקשה שם עוד למה לא הקשו התוספ' בפשטות שיש רוב דלט' ילדן נגד רוב דניכר ויכריע החזקה והניח בצע"ג, לע"ד י"ל כיון דרוב וחזקה רוב עדיף א"כ החזקה כמאן דליתא דמי ולא הוי רק רוב נגד רוב:

בא"ד. ולקמן היא דאמר לה: צ"ב דא"כ מאי קושיא כיון דלקמן קאמר כן ויש לפרש דה"ק דודאי הסברא נותנת דנשים ששהו כמה שנים ולא ילדו ע"פ רוב שלא תלד עוד אכן כנגד זה הסברא נותנת דרוב נשים יולדת כשלא שהתה עדיין זמן רב ושאין ראי' שאינה מן הרוב היולדות ולכן כיון שאין ליתן שיעור מתי מתחיל ומתי מסיים הרוב זיל הכא לחומרא והכא לחומרא ולכן לקמן מקשה שפיר אהא דקאמר היתה לה חמות אינה חוששת דאמאי הא כשלא שהתה זמן רב שיש רוב נשים יולדות וא"כ אמאי פסיקא לי' דאינה חוששת או שהי' לו לחלק בין זמן רב לאין זמן רב או שהי' לנו לחוש לעולם מפני שאין שיעור מסוים וכמו כן קשה הכא אפכא דאיך אמרינן דמחייבין באשם תלוי הא בשהתה זמן רב איכא רוב שהוא מן השני ואיך יבי' חולין לעזרה כן י"ל בדברי התוספ', אבל בתוספ' הרא"ש הביא הראי' מגמרא דלקמן דרוב נשים מתעברות ויולדות באמת לתירוץ על קושיתם:

שם ע"ב בגמרא זו מה היא: ק"ל דא"ר אביי דלא ס"ל כן היאך פליג אבר קפרא דמפרש לפני רבי לשון זימה כן זו מה היא בנדרים (נ"א:) וי"ל דודאי גם אביו מודה דזימה לשון ספק הוא רק מדקאמר ממזרים משמע לי' ממזרים ודאי קאמר ודייק מזה דראב"י ספק כודאי משוי לי' ורבא מפרש מדקאמר ועל זה נאמר ומלאה הארץ זימה משמע דבזה רצה להודיע זימה דקאמר ממזרים הוא רק לשון ספק ואביי לא דייק כן:

שם והאמר רבא תבעוה לינשא: ביומא (י"ח:) הקשו התוספ' של זה דלמא קטנה שלא הגיע זמנה לראות היתה ותירצו דרבא לא מפליג בין קטנה לגדולה, וק"ל דהתינח אמה שמקשה מרבא אבל אכתי מאי פריך מראב"י דלמא קטנות היו שעדיין אנן ראויין לילד ולא שייך חשש שאח ישא אחותו וע"כ צ"ל כיון דאמרינן נדה (דף י"ג) הנושא את הקטנה מעכב את המשיח א"כ ודאי רב ורב נחמן לא היו עוברים על זה ועוד דאי קטנות היו א"כ ע"כ מה דאכריזו מאן בעי ליומא הפי' הוא איזה אב יקדש לו את בתו קטנה שהרי קטנה אינה בת קדושין להקדש מעצמה והרי רב גופא הוא דאמר וריש פ"ב דקדושין) אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה וא"כ גם התוספ' שם לא מקשו מידי דלמא קטנות הוי:

שם תנא ראב"י אומר לא ישא אדם אשתו: מה דמייתי מימרא דראב"י זו סמוך לכאן דלכאורה יקשה אמימרא ראשונה איך אפשר דכוונת הכתוב שלא יחלל בתו להזנותה דשמא אח ישא אחות הא חשש זה יש ג"כ ע"י קידושין שיקדש נשים בכל מקום ויבוא אליהן ואח"כ יגרשן דהא אשה מתגרשת בע"כ וא"כ אח נושא אחותו וא"ל דבקידושין אין חשש הרי יתחייב ליתן לכל אתת ואחת כתובה דז"א שהרי כתובה דרבנן ומדאורייתא אינו חייב רק בשאר כסות ועונה כל זמן שהיא תחתיו ומשיגרשה פטור לכן הביא אידך מימרא דבקידושין אין לחוש דבלא"ה אסור לקדש ודעתו לגרשה ושיקדש ע"מ לגרש מיד כגון הך דרבנן דמייתי הכא ל"ה אין לחוש משום דלא שכיח:

שם ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא: ברשב"א הקשה דניזל כתר חזקה ליבם ותירץ דאיכא ג"כ רובא דרוב יולדת לט' ע"ש, ואין להקשות דאכתי יקשה לשמואל דס"ל אין הולכין בממון אחר הרוב די"ל דממונא דאתיא מכח איסורא דין איסור יש לו, ועוד גם בלא"ה א"ש ע"ע מה שחילקו התוספ' בכתובות (ט"ו:) דדוקא להוציא מיד המוחזק שבא לידו בהיתר ס"ל לשמואל דאין הולכין בממון אחד הרוב, ובזה א"ש ג"כ מה שהקשינו לעיל (דף כ"ב) לחה ממזר יורש אביו ואחיו לשמואל ע"ש, אכן בעיקר קושית הרשב"א י"ל דלענין זה לא שייך שהיו הנכסים בחזקת יבם שהרי אפשר שיחלוץ ואז הנכסים לסבא ולא לו, ובלא"ה הוכיח הרא"ש דאיירי שהסבא עדיין קיים ע"ש:

שם הוי ממון המוטל בספק: עיין במהרש"א שהקשה בזה טל הרא"ש והניח בצ"ע, וראיתי בספר קרבן נתנאל שרצה לתרץ קושיתו דבשלמא בסבא וספק בנכסי יבם לא נחשב הסבא יותר מוחזק מהספק אבל הכא כיון דעובר אינו נוחל א"כ כשמת האח הראשון עמדו הנכסים בחזקת יבם דהעובר אף אם בנו הוא עדיין אינו ראוי לירושה וכשנולד מספק אין יכול להוציא מחזקת יבם כן מפרש דעת הרא"ש והטור, ותמהתי איך אשתמיטתי' במכ"ה שהרא"ש גופא פסק לקמן (ר"פ אלמנה לכה"ג) דעובר נוחל וכוותי' פסק גם הטור (בי"ד סי' של"א), ועיין מש"כ לקמן ישוב לקושית המהרש"א:

שם אלא אי דמיא למתניתן להא דמיא: ק"ק ואי דמיא שייך בזה הא זה הוא הך דינא גופא דמתניתן דלקמן וי"ל דאיירי הכא שכבר עמד היבם עם הספק בדין וטען את ברא דידי את לענין נכסי מיתנא וכיון שמי שאמר זה בני לאמן כמבואר בקדושין (פ"ד) ה"א דאז אין יכולים האחים לומר לו עוד אייתי ראי' דאחונא את קמ"ל דאפילו הכי הוי דומיא דמתניתן דלקמן כיון דהאב לא בברי טען את ברא דידי את אלא בשמא וא"ל דבאמת בכזה הוא יורש עמהם דהאב אמן דז"א שהרי ממה דאמרינן לקמן קם דינא מוכח אפילו היכי שכבר טען היבם שהוא בנו מכ"מ אין הספק ורש את היבם:

שם קם דינא: יש להסתפק אם לא מקבל הספק חלקו בהחצי שחלק היבם עמו דזה ממנ"פ שייך לו או מאח הראשון אם הי' אביו או מיבם אם הי' אביו ובזה לא שייך מה דאמרינן לקמן דהתם קאמר ממנ"פ דרכי גבך הוא אבל הכא אי איכא למימר הכי דהכא ג"כ יכול לומר כן לענין חלקו בהחצי האחר של נכסי מיתנא שקבל היבם, אכן מסתימת לשון הפוסקים משמע דבכל ענין קאמרינן דקם דינא ואפילו חלק זה אינו מקבל הספק וא"ל דא"כ למה קאמר ספק ובני יבם שרצו לחלוק בנכסי יבם ולא אשמעינן רשותא טפי דאפילו מחלק היבם בנכסי מיתנא אינו מקבל די"ל דאשמעינן אפכא רבותא למ"ד הדר דינא דאפילו לענין שאר נכסי יבם אמרינן כן:

שם בתוספ' ד"ה דאמר לי'. ולא תטול כלום: לכאורה אפשר לפרש דלכך לא מצי אמר לי' לכי תהדר משום דהוא קאמר אי שתקית אתן לך בדמים יקרים ואי לא שתקית אהדר שטרא למרייהו והם אפשר אפילו בדמים יקרים לא יתנו לך כי על מנת כן אחזיר להם שטרם שלא ימכרו לך כלום וזה הפי' או יקח דרך במאה מנה או יפרח באויר, אבל מדברי התוספ' לא משמע כן, ועיין במהרש"ל ומהרש"א מש"כ בפי' התוספ' למה דלא שייך למימר לכי תהדר ובתוספ' הרא"ש נראה בפי' כפי' המהרש"א, אכן בכתובות הביא בשיטה מקובצת בשם מהר"י מטראני והרא"ה ותלמידי ר' יונה והריטב"א תי' על קושיא זו דלא יכול למימר לכי תהדר דה"ק לי' כיון דאי מהדרנא שטרא למרייהו לא תוכל לאשתעי דינא בהדייהו גם ממני השתא לא תוכל לתבוע כלום כיון שהם מכרו לי כל א' כל זכות שיש לו ע"ש, ובתירוץ זה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן דבחד דאתא מכח חד נמי נימא דאי בעי מזביננא לארבעה דבזה שפיר יכול להשיב לכי תזבן. ובמה שהקשו התוספ' על רש"י ממה דקאמר יקח דרך במאה מנה י"ל דצריך לנקוט כן להשמיענו עיקר הדין שהרי רק ע"י שדינו הכי יכול לומר לו אם תאמר לכי הדרת אז ע"כ או תקח במאה מנה או תפרח באויר:

דף ל"ח ע"א ברש"י ד"ה שנפלו לה. וסלקא דעתין שנפלו לה: הא דפירש בלשון וסלקא דעתין משום דלתירוץ רבה י"ל דאיירי כשנפלו לה כשהיא נשואה תחת בעלה הראשון אבל לתי' עולא ואביי ורבא אפילו לפי המסקנא איירי בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם כמבואר בסוגין, א"נ י"ל דנקט רש"י וסלקא דעתין אכל המשנה וזה אינו כן לפי המסקנא אליבי' דאביי דאיירי הסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל:

שם בתוספ' ד"ה הוי יבם. ואין נראה כלל: לענ"ד י"ל ביישוב שיטת רש"י ורשב"ם דודאי חזקה במקצת לא חשיבא חזקה לקנות גם חלק המוטל בספק אלא א"כ דמאותו השם שיורש המקצת יש לו תביעה גם על חלק האחר כגון הכא דהיבם שהוא יורש ודאי של הסבא תובע מכח ירושה שיורש חלקו גם חלק הספק ולכן לא דמי זה לבא ב"ח ונטל חלקו של אחד שאף שחלק האחד ודאי שלו מכ"מ השם מכח מה שלו הוא עדיין ספק הוא שהתובע טוען החלק הוא לך מכח ירושה ולא בתורת לקוחה ותחזיר לי חלקי מהירושה ולכן אין לומר בזה מדמוחזק בחלק האחד גם האחר שלו כיון שלא ע"י השם שמוחזק יש לו תביעה גם על חלק האחר וכן ל"ק ג"כ מכולה שלי וחצי' שלי כיין שלא ע"י מה שמודה לו שהחצי שלו יש לו תביעה גם על החצי האחר אפילו אינה של תובע אבל בהירושה דהכא דיבם בנכסי סבא או דהתם בירושה בבני האם בנכסי האם כיון דמאותו טעם ושם שיש לו תביעה על החלק האחד יש לו תביעה גם על חלק הספק ויהי' ודאי שלו אם אינו של הספק בזה אמרינן שהחזקה במקצת הוי חזקה לכולו ולכן לא הוצרך רש"י לחלק רק בין הא דרב משרשי' להכא דלכאורה התם ג"כ ע"פ טענתו שהוא יורש המת יש לו עכ"פ ודאי חלק בירושתו וע"פ טענה זו יירש הכל, אכן בזה מחלק רש"י שהרי זה עצמו הספק אם חלק ודאי שלו הוא מכח ירושת יבם או ירושת המת ולכן לא יכול להחזיק ע"י זה גם בחלק הנשאר בספק ודמי זה להא דבא בע"ח ונטל חלקו ומיושב שיטת רש"י:

בא"ד. שהיבם הוא ודאי יורשו של סבא: נ"ל פי' דבריהם שקודם שנולד הספק הי' מוחזק היבם שהוא יירש את הסבא לבדו אף שהסבא הי' עוד בחיים מכ"מ נקרא זה חזקה כמו אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת דלעיל (דף ל') דאיירי ג"כ כשהבעל עדיין חי בשעה שנולד הספק ואעפ"כ מוקמינן אותה בחזקת היתר ליבם כיון שקודם שנולד הספק היתה מוחזקת שאם ימות בעלה שתהא זקוקה ליבם והכא נמי קודם שנולד הספק הי' היבם מוחזק שהוא יירש כל נכסי סבא וכמו שכתב הרשב"א אבל בנפל עליו ועל אמו לא הי' בנימין מעולם מוחזק לירש החצי של יוסף ולכן כשמת יוסף שנולד הספק אין א' מוחזק יותר מחבירו ויחלוקו וכן בנפל הבית עליו ועל אביו גם שם לא היו אחיו מוחזקין מעולם בחלקו בנכסי אביו ולכן כשמת ונולד הספק אין להם חזקה על חלקו להוציאו מהבעל חוב: