ערוך לנר – יבמות – קטע 43

בד"ה זו לא תנשא. אלא צרתה אצטריך: לא זכיתי להבין למה הוצרכו לכך דאיך הוי שייך למיתני שהיא לא תנשא ולא תבעל שמא לא יהא הולד בן קיימא שהרי בלא"ה ואפילו יהא ב"ק ג"כ אסורה להנשא משום מעוברת חבירו וכש"כ שלא תבעל ליבם דאיכא ג"כ חשש איסור כרת אם יהא הולד ב"ק ולכן ע"כ לא הוי מצי למינקט רק בצרה:

דף ל"ו ע"א בגמרא וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה: עיין בריטב"א שביאר דאביי ורבא בהא פליגי דלאביי כיון דלבסוף הוברר שלא היתה מעוברת עילה לייבום קרינן בה ורבא השיב לו דלא מקרי עולה ליבום כיון שלא יכול לייבם באותה שעה ממש, אכן ק"ל דא"כ יקשה לרבא מהברייתא דאמרינן לקמן (דף מ"א) דספקות חולצות ומפרשינן טעמא דאם יבא אליהו ויאמר דהך קידש בת יבום היא וא"כ ה"נ אם יאמר אליהו דלא מתעברת בן קיימא באותה שעה בת יבום היא:

שם אלא תחלוץ בתוך ט'. ותנשא לאחר ט': ק"ל לפי מה שהקשו התוספ' לקמן (מ"א: ד"ה אמאי) מאי פריך דלמא לא תחלוץ תוך ג' שמא תנשא ג"כ והי' הולד ב"ק ע"ש א"כ הכא נמי ק' דלמא לכך לא תחלוץ שמא תהי' צרתה מעוברת בב"ק ותנשא היא באיסור לשוק שהוא ממש כקושיתם שם ובזה לא שייך כתירוצם דהתם ודאי תוך ג' לא תנשא כיון ששום אשה אינה מותרת לינשא תוך ג' אבל אתוך ט' לא שייך זה כיון שגזירה זו אינה בשום אשה וי"ל דכבר הקשו התוספ' הכא ד"ה ולטעמיך איך המקשן לא אסיק אדעתי' וליטעמיך דפריך וי"ל דחדא קושיא מתורצת באחרת והכי קפריך דתחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט' אע"כ דחליצת מעוברת לאו שמה חלילה ואז אתי שפיר ג"כ דלא תחלוץ לאחר ט' די"ל דגזרינן לאחר ט' אטו תוך ט' ושמא לא והא הולד בן קיימא ויש כאן אסורא דאורייתא אבל אי אמרת דחליצת מעוברת שמה חליצה אז ק' דתחלוץ תוך ט' ותנשא לאחר ט' וא"ל דאסור משום גזירה שמא תנשא תוך ט' ג"כ אי אפשר לומר כן דא"כ אכתי ק' דתחלוץ ותנשא לאחר ט' דא"ל אז דאסור שמא תחלוץ תוך ט' דהיא גופא גזירה ואנן ניקו ונגזור גזירה לגזירה וכעין מה שכתבו התוספ' לקמן (דף מ"א), ומתורצים ב' הקושיות וזהו סברת ר' אלעזר אבל המקשן שהשיב לו וליטעמיך לא ס"ל דגזרינן לאחר ט' אטו תוך ט' ולכן הקשה דתחלוץ ותנשא לאחר ט':

שם ולא תנן לה במתניתן: הא דפשיטא לי' כן דודאי ר"ל ממתניתן קדייק לה י"ל כיון דבין אי בקרא פליגי ר"י ור"ל או בסברא ליכא הוכחה לר"ל טפי מר"י ולר' יוחנן הוי סייעתא מברייתא דהכונס יבמתו דמייתי לעיל דר"ל צריך להגי' בברייתא שמא לא יהי' הולד בן קיימא א"כ ודאי אי לא הי' לר"ל שום הוכחה לא הי' מגיה בברייתא דמסייע לר' יוחנן ולכן אחרי דמשיב הש"ס דממתניתן דהאשה אין ראי' מייתי תניא כוותי' דר"ל ומהכא סייעתי', ובזה א"ש המשך הסוגיא שבתחלה הקשה מהא דהכונס ומתרץ אליבי' דר"י ור"ל ואח"כ הביא הא דר"א ואח"כ הביא ברייתא דתניא כוותי' דר"ל:

שם ברש"י ד"ה אלא תחלוץ. וקשה לי היכי מצי לאותובי הכי: התוספ' הקשו על גירסא זו עוד דאימא ה"ט דלא תחלוץ משום דאינה עולה ליבום ומה שרש"י לא הקשה קושיא זו ג"כ י"ל דריש לקיש באמת לא ס"ל טעם דלא תחלוץ תוך ג' משום דאינה עולה ליבום אלא משום דחליצת מעוברת לאו שמה חליצה וכמש"כ הרשב"א לקמן (מ"א:) רק דבתוספ' הרא"ש ביאר קושית התוספ' דהכא יותר דא"כ ל"ל לר"ל להקשות ממתניתן דהאשה לפרוך ממתניתן דלקמן (דף מ"א) דאמרינן דלא תחלוץ ולא תנשא תוך ג' חדשים דלא תחלוץ אמאי אע"כ משום דחליצת מעוברת לא שמה חליצה, אבל י"ל דממתניתן דלקמן לא רצה לפרוך די"ל דהא דלא תחלוץ משום שמא תנשא כקושית התוספ' דלקמן ובזה תוכל לבא לידי איסור דאורייתא אם מעוברת בולד של קימא אבל הכא לא ס"ל דניחוש לכך כיון שודאי אינה מעוברת שמזמן מרובה הלך בעלה ואם משום לא פלוג צריכה ג"כ להמתין ו' ג' חדשים להנשא מכ"מ אין סברא שנאמר שעשו ג"כ גזירה שלא תחלוץ משום שמא תנשא כיון דבנשואין גופה לא תוכל לבא לידי איסור לכן אלימא לי' לר"ל להקשות ממתניתן דלקמן דהאשה:

שם בתוספ' ד"ה הלכתא כר"ל. אע"ג דס"ל כוותי' בפ"ב דזבחים: לפי מה שמבואר בחולין (דף כ"ט) הנפקותא בין ר"י לר"ל הוא בשחט סימן א' בפנים וא' בחוץ לענין שחוטי חוץ, ולפי מה שכתב רש"י בב"ק (דף ע"ב) גם לענין מחשב בקדשים, ואף דבחולין (דף ל"ו) לכאורה משמע דתלי בפלוגתא זו ג"כ אי דם שחיטה מכשיר בנתקנח וזה שייך גם שלא בזמן הבית מכ"מ מדלא מייתי הש"ס פלוגתא דרבי ור"ח לענין פלוגתא דר"י ור"ל משמע דלא תלי בהדדי, וכן מוכח משיטת הרמב"ם דפסק בהל' פסולי המוקדשין (פ' א') דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף, וכן פסק בהל' שחיטה ובהל' ק"פ ואעפ"כ פסק לענין הכשר דתולין הרי דמספקא לי' אע"כ דהך דהכשר לא תלי בפלוגתא דר"י ור"ל:

וא"כ לכאורה בפשטות יש לתרץ מה שהקשו התוספ' דליחשוב ג"כ הא דישנו לשחיטה מתחלה ועד סוף דבשלמא הני דקחשיב דנוהגין גם בזמן הזה שפיר י"ל בהם הלכתא כר"ל אבל בשחוטי חוץ או מחשב קדשים שאינן נוהגין אלא בזמן הבית איך שייך בזה לומר הלכתא כר"ל דא"כ יקשה הלכתא למשיחא כדמקשה הש"ס בזבחים (דף מ"ה), וכן י"ל אמה שהקשו התוספ' עוד מהא דזאב וארי כיון דב"ד של כ"ג שדנין דיני נפשות אינן נוהגין אלא בפני הבית כדאמרינן בסנהדרין (ל"ז:):

אכן נראה דזה תלי בשיטות התוספ' בסנהדרין (נ"א:) דלתירוצם הראשון דשם דבכל מקום שאין נפקותא בזמן הזה לא שייך למימר הלכתא, שפיר יש לתרץ אקושיתם דהכא כן, וכשיטה זו נראה שסוברים ג"כ במנחות (דף כ"ב) ובפסחים (ס"ט:) וכן לתירוצם השני בסנהדרין שם דרק רב יוסף הוא דס"ל הכי דלא שייך הלכתא למשיחא ג"כ י"ל כתירוצינו ורבא כרב יוסף ס"ל אבל לתירוץ הר"ר חיים שם דלא שייך אלא היכי דאיכא תרתי שהוא למשיחא וגם עביד אסורא שייך תרוצינו רק לענין ישנו לשחיטה מתחלה וע"ס דהתם ג"כ איכא אסורא דשחוטי חוץ אבל לא לענין זאב וארי ולתירוצם בתרא דשם דלא פריך אלא היכי דלא נ"מ אלא ליישב לישני דשמעתין ע"ש שכן נראה גם דעת רש"י דשם אפילו לענין שחיטה מתחלה וע"ס ג"כ לא שייך כתירוצינו, וא"כ י"ל דהתוספ' דהכא כתירוצם בתרא דשם סברו, שוב ראיתי בשבת (ע':) שהקשו התוספ' דליחשוב ג"כ הא דאין הפרשות מחלקות ותרצו דלא קחשיב אלא מה דנוהג בזה"ז ע"ש והיינו כתירוצינו ואזלי שם אליבי' דהך שיטה דלא שייך הלכתא למשיחא אפילו לענין חיוב ופטור:

שם בא"ד. דמכ"מ התם הלכתא כר' יוחנן: כן כתבו התוספ' גם בע"ז שם, אכן לכאורה ממה שהביאו משום דמוקמינן חכמים דת"ק כר' יוחנן אין ראי' שהרי רק לחד תירוצא בע"ז (ז':) מוקמינן כן אבל יש שם עוד ג' תירוצים אחרים דלא פ"ל הכי, וא"כ י"ל דתירוץ זה מתרץ הש"ס אליבי' דר' יוחנן, והנה בשלמא הכא מתרצים התוספ' שפיר די"ל דרבא ג"כ כתירוץ זה ס"ל ולכן שפיר פסק כר' יוחנן אף דתניא כוותי' דר"ל אבל לענין פסק הלכה כר"י שכתבו התוספ' שם אין ראי' לפענ"ד דאדרבא מדלא מתרץ הש"ס שם בשני איבעית אימא בתראי כן כוותייהו ה"ל לפסוק ולכן כיון דתניא כוותי' דר"ל א"כ הלכתא כוותי', וזה נ"ל טעם הרמב"ם דפסק (ר"פ ט' דהל' עכו"ם) כריש לקיש ואף שבלחם משנה שם כתב דהרמב"ם פסק כר' יוחנן כמדומה שאגב ריהטי' במחילת כבודו הרמה לא עיין בסוגיא דע"ז היטב דכפי המבואר משם הרמב"ם פסק כר"ל וכן נראה דעת הכס"מ שם, וכן מוכח ודאי דמודה ר"ל דנשא ונתן ביום אידיהן אסור דהא מתרץ שם לא אידיהן דוקא וכן לאיכא דאמרי שם וראי שהגמרא ידעה דהברייתא דמייתי תניא כוותי' דר"ל לא איירי רק בנשא בג' ימים לפניהם ולכן ודאי הרמב"ם פסק כר"ל:

בד"ה משום ירושה. מוקמא לדרשא אחריתי: התוספ' לא ביארו לאיזה דרשה ונ"ל שכוונו להא דדרשינן בסנהדרין (ל"ד:) והי' ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה ע"ש, ומש"כ התוספ' עוד בזה ולא יוכל לבכר אצטריך משום דהורע כחו לא לבד אליבי' דרבנן צ"ל כן אלא גם אליבי' דריב"ב וכמו שכתבו בבבא בתרא שם, אכן מה שכתבו עוד בזה דס"ד כיון דשנואה בנישואי' יכול לבכר צ"ע דא"כ כי פריך בב"ב מה ת"ל לא יוכל לבכר לישני ג"כ הכי, אבל באמת כבר תירץ זה הש"מ בשם תוספי הרא"ש שם דא"כ לכתוב לא יכול לשנות ומדכתיב לא יוכל לבכר משמע דמחלק בכורה איירי ע"ש וא"כ גם אליב' דרבנן לא יישבו התוספ' בזה וצ"ע:

ע"ב בגמרא מת בתוך ל' ועמדה ונתקדשה: בשבת ודף קל"ה) פי' רש"י דאיירי שמת האב קודם שנולד הבן, ולכאורה צ"ב לאיזה ענין צריך לפרש כן, גם כתב שם אהא דקאמר ונתקדשה דלאחר זמן איירי ומאי רצה לפרש בזה, ונ"ל דכיון דלפי המבואר בסוגין בקדש תוך ג' צריך להוציא בגט לרבנן דהא אמרינן דבקדש תוך ג' וברח אי לאו דעירוקי' מסתיי' צריך לגרש לרבנן וזה אפילו באשת כהן כמבואר ג"כ בסוגיא דלקמן דקאמר ואי כרבנן האמרי בגט וא"כ לכאורה אין נפקותא בזה במה דפליגי אי אשת כהן חולצת או לא כיון דמכ"מ צריך גט ופסולה עי"ז מלחזור לבעלה כהן כיון דנתקדשה בתוך ג' שהרי כיון דמת הבן תוך ל' א"כ לא שהתה אחר מיתת בעלה ג' חדשים ולכן כתב רש"י ב' פירושים בזה הא' דמיירי שמת האב קודם שנולד הבן וא"כ כשנתקדשה אף שנתקדשה תוך ל' בחיי הבן מכ"מ אפשר שהו' כבר אחר ג' חדשים למיתת הבעל והב' דמיירי שנתקדשה לאחר זמן לאחר מיתת הבן ואז איירי שפיר אפילו דנולד הבן בחיי האב ואח"כ מת האב ולאחר ג' למיתתו נתקדשה וא"כ מה שכ' רש"י ונתקדשה לאחר זמן הוא פי' שני ואפשר שחסר תיבת א"נ:

שם אם אשת ישראל היא חולצת: בשבת כתב רש"י חולצת מן הספק ואח"כ תנשא עכ"ל ולענ"ד שבזה רצה רש"י ליישב מה שהקשה ה"ר משה מפיהם שם ולעיל (דף כ"ד) למה באשת כהן אינה חולצת הרי ספק חלוצה לא אסורה לכהן ע"ש וגם בגמרא יש לדקדק למה נקט עמדה ונתקדשה ולא עמדה ונשאת כמו דאמר לענין מעוברת ומינקת חבירו לשון ואם נשא, ולכן י"ל דרש"י סובר דנקט הש"ס כן שלא יקשה קושית התוספ' דדוקא דאם כנס הכהן כבר ספק חלוצה בזה אמרינן דאין צריך להוציא דעל מה שאמר קדמו וכנסו א"מ מידם תני שילא (שם) ואפילו שניהם כהנים אבל בנתקדשה ועדיין לא כנסה לא אמרינן לכתחלה לכנוס. וכ"נ מדברי התוספ' בשבת שם גופא שכתבו בד"ה ואם דספק חלוצה היכי דנכנסה שריא עכ"ל משמע דוקא היכי דנכנסה כבר, וזהו מה שדייק רש"י חולצת ואח"כ תנשא לאפוקי כהן דלא אמרינן לי' שתחלוץ ואח"כ תנשא לי אבל ספק חלוצה הנשאת כבר לכהן באמת לא תצא ולכן נקט נתקדשה דוקא, ויהי' נפקותא טובא לענין דינא דלפ"ז בנשאת באמת אמרינן שתחלוץ, אכן שאר הפוסקים לא חלקו בזה:

שם ברש"י ד"ה תנא משום ר"א ומיהו בגט בלא חליצה סגי: עיין במהרש"א שכתב דוה לר"י הוא דא"ל דיחזור ויבעול ויקיים קאמר כיון דצריך להוציא אין סברא שנאמר לו שיבעול, ולפענ"ד משום זה אין דוחק שנאמר דרש"י ביחזור ויבעול ויקיים קמיירי כיון דאמרינן לעיל (ך':) חליצה במקום יבום לאו מצוה היא א"כ י"ל דלענין יבום לא העמידו חכמים קנס שלהם רק אלאחר יבום, אבל לא ידעתי איך ס"ר כלל דביחזור ויבעול איירי שהרי כתב רש"י דאיגלאי מלתא דייבום מעלייתא הוי עכ"ל הרי בפי' דיבום דמעוברת ס"ל דמהני והיינו כר"י, גם הלח"מ כתב כן דרש"י פי' אליבי' דר"י ע"ש, ונ"ל משום דלשון יוציא בגט משמע כן בלא חליצה ואעפ"כ הלכה כר"ל דתניא כוותי' בסתמא משא"כ ר"א דיחיד הוא ובלא"ה אין הלכה כוותי' ועיין בריטב"א:

בד"ה אינו נפל. ופוטר את אמו מן החליצה: עוד יש נפקותא לענין ההורגו דחייב ולענין להתאבל עליו ולענין פדיון בכור ורש"י נקט חליצה הכא משום דבי' איירי בסוגיין לקמן, ואף דלענין פדיון לכאורה אין הטעם משום נפל דאפילו קים לן דכלו לו חדשיו דלענין שאר דברים לא חשיב כנפל מכ"מ אינו נפדה קודם ל' כמש"כ התוספ' בבכורו' (מ"ט.) מכ"מ דעת רש"י שם אינו כן כמש"כ התוספ' שם, וטעם של רש"י נ"ל מדיליף רשב"ג דשהה ל' יום באדם אינו נפל מופדויו מבן חדש תפדה ע"כ קים לי' דטעמא דקרא משום נפל הוא דאל"כ מנ"ל דבעינן ל' יום להוציא מידי נפל דלמא בפחות סגי ולענין פדיון גזיה"כ הוא דבעינן ל' יום דוקא:

וליישב זה לשיטת התוספ' צ"ל כמש"כ המשנה למלך (בפ"ג מהל' אסורי מזבח) לענין בן ז' בבהמה וע"ש שבמכ"ה נעלם ממנו שלענין פדיון יש פלוגתא בין רש"י לתוספ' א"נ י"ל דה"ק רשב"ג דזה ודאי דבשהה ל' יום אינו נפל מדאמרה תורה שיפדה ולא המתינה עד שיצא מכלל נפל אבל לעולם י"ל אפילו יצא קודם לזה מכלל נפל או כשקים לן דכלו לו חדשיו מכ"מ גזיה"כ הוא שלא יפדה:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהקשה המ"ל מתוך ח' שכלו לו חדשיו דאף דגזיה"כ הוא דאפילו בכלו לו חדשיו לא ירצה עד יום ח' מכ"מ אפכא מוכח שפיר ג"כ דודאי ביום הח' יצא מכלל נפל מדהתירה התורה להקריב ולא חילק בין קים לן דכלו לו חדשיו או לא ולכן לא קאמר רשב"ג כל שלא שהה ל' יום הוי ספק נפל דלזה אין לו ראי' מפדיון רק שבכלות ל' ודאי אינו נפל:

שם בתוספ' ד"ה ואמר ריש לקיש. לענין אחר שאין ראוי ליורשו: ק"ק למה לא קאמרו ג"כ לענין בכור דמודה בו ריב"ב שאין יוכל לבכר וכמו שכתבו התוספ' לעיל ומשכחת כגון שיש לו ג' בנים וא' מהן בכור ויש לו ג' שדות וא"כ ע"פ הדין יהי' להבכור א' וחצי ולכל א' מהפשוטים ג' רביעי שדה וכתב הוא לכל א' מהפשוטים שדה שלמה לא' בלשון ירושה ולא' בלשון מתנה, ולכן נ"ל שהגירסא עיקר דלא גרם לענין אחר אלא לענין שאין ראוי ליורשו ובכלל זה הוי בין בכור בין אחר דנקטו לשון של ריב"ב דקאמר ג"כ על מי שראוי ליורשו ושכור ואחר אין בכלל, שוב ראיתי בנימוקי יוסף בב"ב שכתב ג"כ הכי שיש נפקותא לדידן לענין בכור א"נ לענין אחר ולכן נ"ל שהגירסא כמו שכתבתי:

בד"ה ורבי יוחנן. דהוי כמו מה שאירש מאבא: ק"ק מאי קושיא דלמא ר' יוחנן כר' ינאי רבי' ס"ל דס"ל לקמן (צ"ג.) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולדידי' מהני אם אמר מה שאירש כמו דמהני אם אמר שדה זו שאני לוקח לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו דמהני כפי המבואר שם להך מ"ד, ואולי דדעת התוספ' מדמתרץ ר' יוחנן גופא הך ברייתא דקתני בה דמה שאירש מאבא לא מהני בבבא מציעא (ט"ז) משמע דהכי ס"ל ע"ש:

בד"ה קנין פירות. אין לי בפירות נכסיך. בכתובות (נו"ן) הביאו התוספ' עוד תירוץ אחר דמיירי בשדה שנתן לה הבעל במתנה וממנו אינו אוכל פירות ע"ש, ומזה נראה שדעתם כדעת הרשב"א הביאו הש"מ ב"ב (דף נ"א) שאע"פ שאינו אוכל פירות מכ"מ במתה מוציא מיד הלקוחות, והנה בב"ק (דף פ"ט) אמרינן דבמכרה כתובתה בטובת הנאה ג"כ הבעל אינו אוכל פירות, והשתא מדלא תירצו התוספ' דגם לענין הא צריך תקנת אושא משמע דס"ל דאם קנתה קרקע בטובת הנאה ומכרה אפילו ע"פ תקנת אושא אין הבעל מוציא מיד הלקוחות וכן כתב הש"מ שם אבל בפוסקים באהע"ז (סי' פ"ה) לא מבואר ע"ש

בד"ה חזוק לדבריהם. משים דלא אצטריך לחזוק: פי' דחומש גופא לאו מטעם קנם הוא אלא גזיה"כ היא וא"כ לא שייך להחמיר בדמאי יותר מבתרומה כן בארו התוספ' דבריהם שם בב"מ, ולכן א"ש ג"כ הא דגזר ר"מ במדמע ומטמא שוגג אטו מזיד משום דדברי סופרים צריכים חזוק כמבואר בגטין (נ"ג:) דהתם ג"כ צריך לחזוק, אכן בלא"ה צ"ל שאין כל הגזירות שוות שהרי הכא קאמר אביי דר' אליעזר עשה חזוק בדבר שהוא מן התורה יותר מדרבנן והרי ודאי לא פליג אמגילת תענית שגזרו לפניהם ולאחריהם ואעפ"כ בשבת וי"ט לא גזרו מטעם דדברי תורה ל"צ חזוק כדאמרינן תענית (י"ז:):

בא"ד. וי"ל דבמלתא דשריחא עבדו חזוק: חלוק זה עושה אביי גופא אליבי' דרבי יהודה בכתובות שם, ולפ"ז הכא לא מחדשים התוספ' אלא דמעוברת ומינקת לא שכיח מקרי וכן צ"ל ג"כ דמטמא ומדמע לא שריא מקרי דהא גם לא עשה ר"י חזוק בשל סופרים לגזור שוגג אטו מזיד כמו ר"מ:

בד"ה ולא קתני יפריש. א"נ התם שקנא לה ונסתרה: א"ל הא אמרו רבנן שתשתה כיון שראוי' לו שיכול להחזירה וא"כ אם תשתה הרי ליכא איסור סוטה עוד וא"כ ה"ל למימר שתצא, די"ל דה"ק כיון שאם תשאר בלא שתשקה כדעת ר"מ א"צ אלא הפרשה א"כ ראוי' לו וממילא צריך להשקותה ולהוציאה בגט:

ובהכי א"ש מה שהקשה המהרש"א על התוספ' דכתבו דבקדש אפילו לר"מ א"צ אלא הפרשה כיון דה"ל אסורה משום כלה בלא ברכה דא"כ למה פטר ר"מ מלהשקותה הא גם שם אסורה משוה סוטה וכתב דברא"ש באמת לא גרס אפילו לר"מ ולכן גירסת התוספ' משובשת, אכן ראיתי בתוספ' הרא"ש ששם גרס ג"כ אפילו לר"מ כמו בתוספ' שלנו ומה שלא כתב ברא"ש כן י"ל כיון דאין נפקותא בזר לדינא כיון דלא פסקינן כר"מ וא"כ ק' כקושית המהרש"א:

והנה בלא"ה כבר אמרתי וא"ע מצאתי גם בספר קרבן נתנאל כן לחלק בין קדושין דמתחלה לא היתה ראוי' לקנס לסוטה מינקת כיון שבתחלה נשאה באסור במקום שהיה שייך שיוציא אותה שלא להחזיר עולמית כיון שאז עדיין לא היתה סוטה א"כ איסור זה לא פקע, אבל לפי דברינו בלא"ה י"ל עוד כיון שאם נאמר לר"מ שאין צריך להוציאה אלא להפרישה משום דיש עלי' בלא"ה איסור סוטה א"כ ראוי' לו מקרי ושותה ולאחר ששתתה אזיל לי' איסור סוטה ושייך שפיר קנס להוציאה א"כ לעולם לא ראוי' לו מקרי ואינו שותה דהא ודאי לענין ראוי' לו לא דנין אלא מה שתהי' אחר ששתתה דהא קודם ששתתה בלא"ה אינה ראוי' מטעם איסור סוטה:

בא"ד. דאתרוייהו מדרבנן: ברא"ש ביאר יותר דמה לי חד דרבנן מה לי תרי דרבנן ע"ש, אכן עיין בתוספ' מגילה (י"ט:) שחלקו בין חד דרבנן לתרי דרבנן וא"כ י"ל דזה ג"כ שיטת הר"י דאורליינש, אבל הקשיתי על שטה זו מגמרא דנדה (מ"ז.) דקאמר שם אתי דמוע דרבנן ומפקא לחלה דרבנן ע"ש דמוכח לכאורה דלר' יוסי גופא תרי דרבנן מפקא חד דרבנן שהרי התרומה המעורבת דרבנן ודמוע דרבנן ואעפ"כ מפקא חלה דרבנן ואיך כתבו התוספ' במגילה דטעם רמ"ד דקטן אינו מוציא שהוא רבי יוסי כדאמרינן שם הוא משום דאין חד דרבנן מפיק בד"ר וצ"ע: