ערוך לנר – יבמות – קטע 42

אבל מכ"מ נ"ל להביא ראי' לדעת הרמב"ם מהא דאמרינן לעיל (דף י"ג) נתייבמו הצרות דח"כ ב"ה פוסלים מן הכהונה ע"ש והרי זה ודאי שאין לך אונס גדול מזה באילו שנתייבמו מפני שהורו להם ב"ש שצריכים להתייבם ואיך נפסלו מן הכהונה ע"י ביאת אונס דח"כ אע"כ דגם ע"י אונס נעשו זונה, והנה על הרשב"א אין קושיא בזה די"ל דס"ל דפסול דח"כ לכהונה לא מטעם זונה הוא אלא מאיש זר נפקא וכשיטת הקונטרוס שהביאו התוספ' כאן שהיא שיטת ר"י דלקמן, א"נ כשיטת רש"י דכאן דמכי תהי' אלמנה וגרושה נפקא וכהונה מק"ו מתרומה וא"כ אין חילוק בח"כ בין אונם לרצון, ומה שחילק הרשב"א הוא דוקא לענין במה שהפסול מטעם זונה, אבל הרמב"ם לשיטתו שכתב (בפ' י"ח הנ"ל הל' ב') שפסול דח"כ הוא מטעם זונה וכן אכי תהי' לאיש זר כתב (בפ"ו מהל' תרומות) דרק ביאה שעושה אותה זונה או חללה מקרי לאיש זר וא"כ אי ס"ד דלענין שאר פסול דזונה מחלקינן בין אונס לרצון שפיר יקשה מהא דבית הלל פוסלים מכהונה כיון דלאו זונה היא ע"י אונס אע"כ הוכיח שפיר דגם ע"י אונס נעשית זונה, והנה ממה שכתבו התוספ' לקמן (נ"ט:) מוכח ג"כ שדעתם כדעת הרמב"ם דאפילו באונס מקרי זונה בשאר פסולים ולכן א"ש שיטתם דהכא:

שוב ראיתי שמה שכתב הרשב"א בפשיטות בתשובה הנ"ל דבאונס לא הוי זונה לר' אליעזר נסתפק בזה בחדושיו יבמות (נ"ט:) שכתב שם ב' תירוצים ע"ש, ובאמת גם דבריו בתשובה צ"ע שבתחלה כתב בפשיטות דהוי מצי לתרוצי דאיירי באונס וא"כ לר"א לא הוי זונה באונס ואח"כ כתב דלר"א כל ביאה דשלא לשם אישות זנות אקרי וזה כתירוצו השני ביבמות, גם הריטב"א (שם) כתב בפשיטות כן דלר"א גם באונס הוי זונה, ולפ"ז בלא"ה לק"מ מה שהקשה המשנה למלך הנ"ל מסוגיא (דף ס') אכן לא מבואר בדבריהם איך דעתם לענין אונס דשאר ח"כ ומכ"מ מדכתבו הטעם לר"א דביאה שלא לשם אישות זונה היא משמע דבשאר ח"כ לא הוי זונה באונס:

א"ע מצאתי בשער המלך (פי"ח מהל' א"ב) שכתב ג"כ לתרץ קושית המשנה למלך מסוגיא דיבמות (דף ס') כמש"כ בתחלה, גם ראיתי בו שפלוגתת הרמב"ם והרשב"א היא ג"כ פלוגתא בין הבעל המאור והרמב"ן שהבעה"מ הביא ג"כ הראי' ממתניתן דתנוקת והרמב"ן השיב עליו כדברינו הנ"ל, ושמחתי שכוונתי לדעתם, אכן תימא שלא הזכירו ג"כ הראי' ממתניתן דנדה מבאו עלי' א' מכל הפסולים שהבאתי, והנה אף שהרמב"ן השיב שי"ל דהפסול הוא מלאיש זר ולא מטעם זונה מכ"מ ראייתנו לדעת הרמב"ם ממתניתן דנדה ומצרות שנתייבמו וכן הראי' ממתניתן דתנוקת א"ש להרמב"ם לשיטתו כיון דלפי פסקו הנ"ל כל הפסולים דמקרא דלאיש זר נפקא לא מרבינן אלא פסולים שעושין אותן זונה או חללה בביאתן וא"כ אף דמלאיש זר נפקא מכ"מ מוכח דבאונס הוי זונה:

ובזה א"ש ג"כ מה שהקשה בשער המלך (שם) עוד על הרב המגיד שהקשה (בפ"א מהל' א"ב) על הראב"ד כיון שהוא סבר כלישנא בתרא דרבה למה לא השיגו בפי"ח ששם פסק הרמב"ם כלישנא קמא וכרב עמרם, ועל זה תמה השע"ה מה הקשה ה"ה על הראב"ד בזה הא פשיט די"ל דטעמא דרב עמרם מכי תהי' לאיש זר, ועוד הקשה על ה"ה למה הקשה על הראב"ד ולא ג"כ על הרי"ף שפסק ג"כ כלישנא בתרא ואעפ"כ פסק כרב עמרם והניח בצ"ע, ולפ"ז א"ש דודאי על הרי"ף לא יכול ה"ה להקשות דידע ג"כ די"ל כתי' הרמב"ן דטעמא דרב עמרם לפי דעת הרי"ף מכי תהי' לאיש זר אבל על הראב"ד הקשה שפיר למה לא השיג על הרמב"ם כיון דלפי דעת הרמב"ם גם מכי תהי' לאיש זר לא ידעינן אלא כשהיא זונה והרי ללישנא בתרא באונס לא הוי זונה ומדלא השיג הראב"ד על הרמב"ם בהל' תרומות הנ"ל משמע שגם הוא בהא כוותי' ס"ל ועוד דלא שייך תירוץ הרמב"ן לפי שיטת הרמב"ם כיון שכתב מפורש דח"כ מלאו דזונה אתיא, הרי שאין דעתו דמכי תהי' נפקא וגם שם הראב"ד לא השיגו בזה משמע דכוותי' ס"ל ואתי שפיר:

והיוצא מזה דלדעת הרמב"ם ובעל המאור והתוספ' אין חלוק בין אונס לרצון לענין זונה רק לענין אשת איש ולדעת הרמב"ן והרשב"א ושיטה ישנה והריטב"א גם לענין שאר פסולים מחלקינן בין אונס לרצון דבאונס לא הוי זונה:

בא"ד. אלא שנאסרה על הבעל: כעין זה כתבו התוספ' גם לעיל (דף ג') דאיסור הבועל תלי באיסור הבעל, ועיין במשנה למלך (הל' סוטה פ"ה) שנסתפק באשת כהן שנאסרה אי אסורה על הבועל והביא הח"מ והב"ש שכתבו שאסורה והמ"ל לא מצא ראי' לזה רק ממשמעות דבר התוספ' דהכא דמשמע רק משום דבאונס לא נאסרה על הבעל לא נאסרה על הבועל הא באשת כהן שנאסרה גם באונס על הבעל נאסרה גם על הבועל, ולענ"ד יש להביא ראי' דלא נאסרה על הבועל ממה דפריך סנהדרין (מ"א.) אלא אשה חבירה דמקטלה לריבר"י היכי משכחת לה ע"ש, ולכאורה מאי קושיא לימא דמשכחת באשת כהן דלא מצי למימר לאוסרה על בעלה באנו דא"כ למה העידו שזינתה ברצון ה"ל לומר שזינתה באונס וע"כ צ"ל דאכתי לא מייתרינן בזה דהא יכולין לומר לאסרה על בועלה באנו ואי ס"ד דבאונס אשת כהן ג"כ נאסרה על הבועל אכתי יקשה כן דלוקמי' באשת כהן דלא יכולין לומר לאסרה על בעלה ובועלה באנו דא"כ ה"ל למימר שזינתה באונס וזה ודאי עדיף ממה שתירץ בגמרא שזינתה וחזרה וזינתה גם זינתה מבועל ראשון או באחד מקרובי' אע"כ מוכח לכאורה דגם אשת כהן באונס מותרת לבועל, אכן באמת יש להשיב על זה שאין מכאן קושיא על הח"מ וב"ש ע"פ מש"כ המהרש"א שם שא"ל דאיירי שמת הבעל דאכתי יכולין לומר להפסידה כתובתה באנו ע"ש, ולפ"ז גם באשת כהן ליכא לאוקמי' דאכתי יכולים לומר להפסידה בכתובתה באנו וא"ש:

פרק רביעי

דף ל"ה ע"ב בגמרא איב"א קרא ואיב"א סברא: יש לעיין איך הדין בחלץ לה אחר הלידה בתוך ל' ואח"כ מת הבן בתוך ל' דמחזקינן לי' בספק נפל וא"כ בין אי מקרא ילפינן או מסברא ילפינן יועיל החליצה לר"י ולר"ל לא יועיל ובפוסקים לא מצאתי דין זה מבואר, ועיין בטור אהע"ז (סימן קס"ד) שהביא שם דעת הרמ"ה בנתייבמה תוך ל', ולכאורה אי חליצה הוי או לא תלי' ג"כ בפלוגתא זו ולדינא צ"ע:

שם אמאי פסלה מן הכהונה: ק"ק דהא ודאי פסולה מן הכהונה שקודם שנחלצה חליצה אחרת לאחר לידתה אסורה לכל משום יבמה לשוק כיון דחליצת מעוברת לא שמה חליצה וא"כ כהנים ג"כ בכלל ואחר שנחלצה חליצה אחרת פסולה לכהונה מכח חליצה אחרת דמעליתא היא וא"כ אדרבא אפכא ה"ל להקשות למאי הלכתא קתני במתניתן פסולה מן הכהונה ע"י חליצת מעוברת הא בלא"ה פסולה או משום יבמה לשוק או משום חלוצה וי"ל דנפקא מינה היכי שמת הוא והאחים דליכא עוד משום יבמה לשוק אבל פריך אמאי פסולה משום חליצתה דמעוברת כיון דלאו שמה חליצה, א"נ י"ל דנפקא מינה היכא שהוא כהן אם יוכל ליבם אותה אחר חליצתה והיינו לפי שיטת התוספ' דהוא בעצמו יכול לחלוץ אם ירצה דלא פקעה זיקתו ולדעת הרא"ש דפקעה זיקתו במקצת ואסור ליבם י"ל דנקט ופסלה מן הכהונה שאחיו שהוא כהן לא ייבם אותה אבל באמת לשון ופסלה מן הכהונה לא משמע כן ולכן נראה דמיירי שמת הוא:

ובהא ניחא ג"כ מה דק"ל אהא דהקשו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והריטב"א ומהרש"א למה פריך מופסלה מן הכהונה ולא מרישא דאסור בקרובותי', ומהרש"א תירץ דבזה פשיטא דאסור כיון דמהני חליצתו להפקיע זיקתו במקצת לענין שחליצתו אינה פוטרה עוד מן האחים ע"ש, אכן תירוצו לא חייך רק לשיטת הרא"ש כמש"כ הוא בעצמו אבל אכתי ק' לשיטת התוספ' דס"ל דלא פקעה זיקתו ושהוא עצמו יכול לחלוץ ולפטור אותה מן האחים, ולכן לשיטת התוספ' צ"ל כמש"כ הרמב"ן והרשב"א ותוספ' הרא"ש והריטב"א דמקרובות לא הי' יכול להקשות די"ל דיש זיקה ס"ל ואסורים מטעם זיקה:

אכן אכתי ק"ל על תי' זה דהתינח אהוא אסור בקרובותי' אבל אכתי הי' יכול להקשות מהיא אסורה בקרוביו דלא שייך תירוץ זה דממנ"פ היכי איירי אי קודם שנחלצה חליצה שניי' לא בלבד בקרוביו אסורה אלא בכל אדם מטעם יבמה לשוק ואחר שנחלצה חליצה כשירה לא מטעם חליצה ראשונה אסורה בקרוביו אלא מטעם חליצה שניי', אבל לפ"ז א"ש די"ל דמתניתן איירי שאין שם אח אלא הוא ומת קודם שחלץ לה חליצה שניי' ובזה שפיר אסורה בקרוביו כגון באחיו מן האם כיון שהיתה זקוקת אחיו ולא פקעה זיקתו ממנה:

שם ברש"י ד"ה הולד כשר. ממה נפשך: עיין בתוספ' סוטה (מ"ב:) שהביאו הירושלמי דמשנה זו והיוצא משם דבתוך גם ימים עד שלא נסרח הזרע אפשר שתתעבר מב' בני אדם וא"כ אם בא עלי' היבם תוך ג' ימים אחר שבא עליו אחיו המת הולד הספק ממזר הוא דשמא נתעברה קצת מראשון והיתה אסורה ליבם וכשיבם ונתעברה סוף עבור גם ממנו נעשה הולד ממזר, ולא ידעתי למה השמיטו הפוסקים דין זה כיון שהש"ס שלנו אינו חולק בזה על הירושלמי בפי', אכן באמת לכאורה מסוגי' דלקמן (דף צ"ח) מוכח כנגד הירושלמי דקאמר דהא שני אחין תאומים דטפה אחת הי' וכו' ע"ש, והנה אין לפרש שם דראיתו כיון דודאי אחים הם למה לא חולצין דא"כ למה צריך למיתי ראי' מברייתא הי' יכול להוכיח כן אמתניתן דקתני ג"כ לא חולצין ומ"ט לא חולצין מספק דלמא אחים הן אי לאו דרחמנא אפקרי' לזרעי' וע"כ צ"ל דרצה להוכיח מואין מייבמין ג"כ דכיון דודאי אחים הם למה אין מייבמין והשתא אי ס"ד כהירושלמי דבתוך ג' אפילו ולד א' אפשר להיות משנים כש"כ ב' ולדות וא"כ בתאומים איך יתיבמו דלמא נתעברה משנים אע"כ דהש"ס דילן חולק על הירושלמי דאי אפשר לאשה א' להתעבר מב' אנשים:

שם בתוספ' ד"ה החולץ. דלא שב מידיעתו הוא: ק"ק טעם דשב מידיעתו איך שייך בזה דשב מידיעתו לא שייך רק היכי דעשה מעשה בשוגג אבל ידענו שאם ידע האיסור ג"כ הי' עושה כגון גבי מומר לאכול חלב ואכל בשוגג חלב או דם דפטרינן בחולין (ה':) מהך טעמא דאין שב מידיעתו אף דשוגג גמור הוי אבל הכא דמזיד הוי פטור מטעם מזיד מקרבן ולא מטעם אין שב מידיעתו וי"ל דהכא ג"כ אפילו היתה מעוברת לאו מזיד גמור הוי דהא אפשר שאינו עושה איסור כגון שיהי' הולד אינו בן קיימא אבל מכ"מ יש לפטור מטעם אין שב מידיעתו דהרי אנו רואין שאינו חושש להאיסור כיון שעושה מעשה שאפשר שיבוא לידי איסור, והנה הרמב"ן ורשב"א וריטב"א לא כתבו הך דאין שב מידיעתו אלא דפטור מטעם מזיד ויש לומר דס"ל דאפילו היכי דעושה מעשה במזיד שיש בו ספק איסור ג"כ לא נקרא אין שב מידיעתו ולא פטור רק מטעם מזיד אבל התוספ' בזה לשיטתם אזלו דבכריתות (י"ז) כתבו דאוכל במזיד ספק חלב פטור מטעם אינו שב מידיעתו:

בד"ה ונמצאת דאי לאחר ג' אמאי חייב קרבן: לפמש"כ התוספ' לקמן (ל"ז.) דאפשר שלא נקלוט הזרע עד לאחר ג' ימים ושיש לחוש לכך וכן כתבו לקמן (מ"ב.) וכן כתב ג"כ המגן אברהם בא"ח (סי' תר"ו) אבל לענין יבום וחליצה לא בעי המתנה אלא ג' חדשים דוקא כמש"כ התוספ' שם, א"כ אפשר לומר דאיירי לאחר ג' חדשים ותוך ג' ימים דבזה לאו אונס מקרי אלא שוגג דהי' אפשר לאמתוני עוד ג' ימים ואעפ"כ מקרי עולה ליבום וחליצה, ולפ"ז יתורץ קושית התוספ' מה שהקשו למה אסור בקרובותי' דא"ל כיון דלא הצריכו חכמים להמתין עד אחר ג' ימים א"כ הוי אונס דא"כ יקשה היאך מחייב קרבן בסמוך לוסתה כיון דמדאורייתא מותר לבוא עלי' דלשיטת רוב הפוסקי' איסור סמוך לוסת' הוא רק דרבנן וא"כ מן התור' אנוס הוא וכיון דמדאורייתא פטור מקרבן היאך מחייבין אותו מדרבנן בשבועות (דף י"ח), אע"כ צ"ל דאף דמותר לבוא עלי' מכ"מ כיון שהי' אפשר לאמתוני' לאו אונס הוא אלא שוגג וא"כ ה"נ בלאחר ג' חדשים תוך ג' ימים:

בא"ד. כיון דמדאורייתא הוי חליצה: זה פשוט דכל אינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה הוא דאורייתא כדמוכח לעיל (דף ך') ובכמה דוכתי וא"כ מדכתבו התוספ' דמדאורייתא הוי חליצה ע"כ דמותר ג"כ לייבם תוך ג' אף דהוי ספק שמא היא מעוברת ופוגע באשת אח ומזה מוכח דדעת התוספ' ספק דאורייתא מדרבנן לחומרא, ועיין בפרי חדש י"ד (סי' ק"י) שנסתפק בזה ועיין מש"כ לעיל (י"א.) אכן בזה י"ל לפי מה דאמרינן לקמן (דף מ"ב) אם יבוא אליהו וכו' הרי דמשום עיבור מקרי עולה לייבום כיון שהפילה לבסוף ומה שאינו עולה הוא מפני שתקנו רבנן דצריכה להמתין ג"ח ולכן כתבו דמדאורייתא הוי חליצה:

בא"ד מכ"מ אסור בקרובותי' כיון דמדאורייתא צריך חליצה: בזה יש לישב ג"כ מה שהקשו התוספ' לעיל למה לא נקט החולץ למעוברת די"ל דאז ה"א דבנמצאת מעוברת דהיינו חלץ תוך ג' אפילו אינו בן קיימא לא נאסרה לקרובים כקושית התוספות:

ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה המהר"ם על התוספ' דאם כתירוצם הכא מה הקשה ר"ל לר"י ליתני א"צ חליצה מן האחים הא מתניתן איירי תוך ג' דצריך חליצה מן האחים ותי' בדוחק, ובתוספ' ר"ע שלא ראה דברי המהר"ם הקשה ג"כ קושיא זו והניח בצע"ג. אבל י"ל דהכי קפריך דלמה קתני ונמצאת מעוברת ולאשמעינן רבותא כתירוצינו ליתני החולץ למעוברת דאיכא ג"כ רבותא אפכא דאין צריכה חליצה מן האחים ודלא כריש לקיש ובזה מייתרינן דלא צריך להאריך בלשון המשנה כיון דאיכא הכא רבותא והכא רבותא עדיף לאשמעינן רבותא בלשון קצר, וכן יש לפרש ג"כ קושית ר"ל אפילו לפי מש"כ התוספ' בתירוץ קושיתם דלעיל דנקט רבותא דאפילו נמצאת מעוברת לא פסלה די"ל ג"כ דקושית ר"ל היא דיותר ה"ל לנקוט נמצאת מעוברת לאשמעינן רבותא דא"צ חליצה מן האחים, ואפילו לתי' דהתוספ' דלעיל דנקט אגב סיפא ג"כ יש לפרש קושית ר"ל כך דלינקוט החולץ למעוברת דהוא ע"כ לא ס"ד דקתני אגב סיפא דהא אפילו אגב רישא לא ס"ד דקתני דהא ר"י מתרץ לו באמת כך ועיין מש"כ לקמן בזה:

בד"ה צריכה חליצה. לאו דוקא מן האחים: עיין ברשב"א שכתב שיש לפרש שר"ל ס"ל כרב דחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחים, ולענ"ד ק"ק דא"כ הי' לנו לפסוק בזה כרב ולא כשמואל דהא פסקינן גם כר"ל נגד ר"י משום דתניא כוותי' ובברייתא קתני ג"כ הלשון דצריכה חליצה מן האחים והרשב"א בעצמו כתב לעיל (כ"ז.) דהלכה כשמואל דח"פ א"צ לחזור על כל האחים:

בד"ה והא לית לי'. כיון דהפילה לבסוף: א"ל הא זה לא שייך רק להסברא דתגלי מלתא למפרע והרי השתא קיימינן להך תרוצא דמקרא ילפינן ולא מסברא די"ל דע"כ דאיב"א ואיב"א חד תירוצא הוא דאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך קרא להשמיענו הסברא דאל"כ יקשה סברא הוא קרא ל"ל וכמו שכתבו התוספ' בכיוצא בזה בשבועות (כ"ב:) וכ"נ מדברי הרמב"ן:

ובהכי א"ש מה דק' לכאורה לר' יוחנן דרשה דאין לו עיין עליו מאי דריש בי' דהא ע"כ יתורא הוא כדמוכח בקדושין (ד'.) מדהוי מצי למיכתב אין לו דהא ודאי לא פליג ר"י אדרשה דזרע אין לו דדרשינן התם מזה, אכן בזה י"ל דר' יוחנן דריש לי' לרבות זרע פסול דפוטר מיבום וכדרשינן לעיל (כ"ב:) וריש לקיש יליף תרווייהו מיני' דעיין עליו משמע הכל וכמו שכתבו התוספ' שם, אכן לפ"ז יקשה מ"ט לא דריש ר"י ג"כ תרווייהו. ודוחק לומר דפליגי בזה אי תרתי שמעת מיני' או לא, אבל לפ"ז א"ש דרק ר"ל יליף גם דרשא דהכא מיני' כיון דהסברא מסייע לו אבל לר"י דאית לי' מסברא דאמרינן תגלי מלתא למפרע לא דריש לענין מעוברת דרשה דעיין עליו דהכא:

ובהכי ניחא ג"כ מה דק' אמה שכתבו התוספ' לעיל דדרשינן הכל מעיין עליו דא"כ מאי פריך בקדושין (דף ד') והא אפקתי' לזרע זרעה לימא ג"כ דתרתי שמעת מיני' אע"כ דלא אמרינן תרתי ש"מ וא"כ ודאי דקשיא אר"ל איך יליף מיני' עיין עלי' לענין מעוברת כיון שצריך לממזר, אבל לפי דברינו א"ש דרק הכא דרשינן תרתי כיון דבלא"ה מכח הסברא חשבינן העובר לולד שלא לקרות בו ובן אין לו ועיין לקמן:

בד"ה וריש לקיש. וי"ל דאמרינן נמי עיין עליו: בזה נ"ל ליישב מה דק"ל ל"ל לקמן (ס"ז:) קרא דכנעורי' למידרש מיני' דעובר פוסל לר"ל תיפוק לי' מדכתיב וזרע אין לה דדרשינן עיין עליו ואפילו לפי מה שכתבתי דרק הכא דריש ר"ל תרתי דרשות מעיין עליו משום דהסברא מסייעו סברא זו שייך גם שם וא"כ גם שם יש לרבות תרתי, והנה לפי מש"כ לעיל (דף כ"ב) דלכך דריש ר"ל הכא דרשה דעיין עליו משים דלא צריך לדרשה דלעיל לרבות ממזר יש ליישב זה דכיון דצריך וזרע אין לה לרבות זרע פסול כדדרשינן בקדושין (דף ד') לכן צריך כנעורי' למעט מעוברת דלא אמרינן תרתי שמעת מינה כדמוכח מסוגי' דקדושין וכנ"ל, אכן אכתי להתוספ' דלא ס"ל כן אלא דלר"ל תרתי ש"מ קשה, אבל לפי דבריהם דהכא י"ל כיון דר"ל דרש עיין לה לא דלהוי כולד ודאי אלא כולד ספק א"כ אי לאו כנעורי' ה"א דמעוברת שאכלה תרומה במזיד פטורה ממלקות ובשוגג פטורה מחומש כדין תרומה ספק לכן כתיב כנעורי' שתהי' כזרה ודאית:

בד"ה רצה יוציא. ולא קתני רצו: לכאורה לב"ש אין קושיא בזה כיון דס"ל (סוף גטין) דלא יגרש אדם אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר ואז אסור לקיימה וא"כ לא שייך למיתני לב"ש רצו יוציא רצו יקיים דבמצא ערות דבר לא שייך רצו יקיים ובלא ערות דבר לא שייך רצו יוציא וצ"ל דקושית התוספ' היא לאבא שאול דקתני לעיל (כ"ח.) בברייתא דב"ה אית להו יקיימו וא"כ קושיתם היא לבית הלל, א"נ י"ל דקושיתם היא לר"ש דס"ל (שם) לכ"ע יקיימו ויש נוסחאות דבאמת גרסו בתוספ' רבי שמעון תחת ב"ש אבל בתוספ' הרא"ש כתוב ג"כ ב"ש כמו בגמרות שלנו ולב"ש לכאורה אין קושיא כלל, והנה אגמרא ל"ק מאי פריך רצה יוציא רצה יקיים מבע"ל דלמא מתניתן ב"ש היא ומכ"מ בזמן שהולד של קיימא שפיר קתני יוציא דערו' היא די"ל דדחיק לי' לאוקמי' מתניתן כב"ש ואף דלעיל (כ"ז.) מוקי ברייתא כב"ש מכ"מ מתניתן דחוק לי' לאוקמי' כן ובפרט דהכא לר' יוחנן פריך דס"ל הלכה כסתם משנה ודאי לא אוקי מתניתן כב"ש, אכן הא קשיא לאבא שאול אליבי' דב"ש איך אמרו יוציאו כיון דאחות זקוקה דרבנן א"כ מדאורייתא אשתו מעליתא היא והיאך יאמרו יוציאו להקל על דברי תורה שהרי מן התורה לא אסורה לו ואסור לגרשה, וצ"ל דלאו דוקא יוציאו אלא יפרישו ואיידי דתנא ב"ה יקיימו קתני ב"ש יוציאו אבל מכ"מ דברי התוספ' צ"ע היאך הקשו דב"ש יאמרו רצו יוציא שהרי לשון יוציא משמע בגט כ אמרינן לקמן (ל"ו:) ולב"ש אסור לגרשה: