ערוך לנר – יבמות – קטע 41

שם אותה פרט לשלא כדרכה: ק"ל דהכא מצרכינן ב' קראי אהעראה ואשלא כדרכה ואלו לענין שפחה חרופה ממעטינן תרווייהו משכבת זרע בכריתות (י"א.), ואולי נאמר דסוגיא דשם אליבי' דרבי יהודה אתיא דיליף גם הכא תרווייהו מחד קרא, שוב א"ע ראיתי כן ברשב"א לקמן (דף נ"ה) שכתב כן ע"ש, אכן אכתי ק' על הרמב"ם דפסק הכא כרבנן ולענין שפחה חרופה מייתי תרווייהו (בפ"ג מהל' א"ב), והנה באמת שם בדברי הרמב"ם יש נוסחאות דלא גרסו הך דין דשלא כדרכה ויש ליתן טעם להנוסחא דלא גרס מכח קושיתנו אבל מכ"מ גם אי גרסינן בהרמב"ם שלא כדרכה י"ל שהי' נראה לו דוחק לומר דסתם גמרא אליבי' דר"י אתיא ולכן ס"ל כיון דגלי קרא הכא דאין חילוק בין העראה לשל"כ גם התם לא מחלקינן בינייהו וילפינן תרווייהו מחד קרא:

שם שוב אינה יולדת: לא ראיתי לפוסקים ראשונים ואחרונים שהביאו לדין זה ולכאורה יש נפקותא טובא לענין דינא שלא ישא אותה מי שאין לו בנים כמו שאסור לישא עקרה וזקנה וא"כ ה"ל להפוסקים להביאו רק המהרש"ל ביש"ש כתב דין זה לענין אם נשאת לכהן וילדה שתצא דאמרינן ודאי זינתה, ולענ"ד ק' טובא דא"כ כש"כ דלא ה"ל להפוסקים להשמיט מימרא זו, ולכן נ"ל דכבר הביא המהרש"ל בשם י"מ דמה דאמר ר"נ דעתה להנשא בעינן שתהי' דעתה לאיש הזה דוקא שנשאת לו והוא חלק על י"מ וכתב דאפילו לא הי' דעתה רק על איש דעלמא ג"כ ראוי' להתעבר ע"ש, וראיתי ראי' לדבריו מדברי הריטב"א בשמעתין שכתב אהא לכותי נבעלתי לא שנבעלה לו ממש אלא שהי' דעתה עליו, הרי בפי' דס"ל דלא בעינן שתהי' דעתה דוקא לאיש הזה שנשאת לו וא"כ כיון שבדעתה תלי מלתא אין להחזיקה באינה בת בנים:

ובזה מתורץ מה שקשה על רבא היאך נשאה וגם מה דקאמר מרנני רבנן אבתריך ומה רנון שייך דאפשר שהי' דעתה להנשא אבל י"ל דודאי רבא כבר ידע שדעתה עליו ולא חשדה ורק ששמע מרבנן שלא ידעו הך דר"נ וסברו דנבעלה ממש בעינן שרננו ואמר לה דרך בדיחותא לשמוע מה תענה לו אבל היא פי' פתחה בחכמה ואמרה האמת וכן הך דבאה קמי' דר"י או דלא ידעה דדעתה להנשא ג"כ מהני או דאמרה בפי' שלא הי' דעתה להנשא ולכן לבסוף הודה שנבעלה לכותי או כפי' הריטב"א שהיתה דעתה לו ובזה אמרה אמת שלא הי' דעתה להנשא כיון שאין לו בה נישואין, אכן עכ"פ ע"פ המסקנא דפסקינן כר"נ דדעתה להנשא ג"כ מהני אין להוציא אשה מחזקתה שהוא ב"ב אלא אמרינן שדעתה להנשא הי' ואפילו אמרה בפי' שלא הי' דעתה להנשא אינה נאמנת לגבי הבעל ולכן השמיטו הפוסקים ולכן לענ"ד אין להחמיר שתצא מבעלה כהן:

שם ואי בגט האמרה שמואל: ק"ק מאי יתורא יש בדברי שמואל הכא דהרי הך אבל קטנה ב"י לא שמואל גופא קאמר אלא הש"ס הוא דקדייק מדבריו, וראיתי במהרש"א מ"ב שהרגיש בזה ורצה לומר דהקושיא הוא אסתם גמרא ל"ל לדייק מדברי שמואל כן, אך אין זה במשמעות הלשון, ולכן לולא פי' רש"י והתוספ' הי' נלענ"ד דאפשר לומר דלהמקשן הי' ק' קושית התוספ' שמואל כמאן ס"ל ולכן ס"ל דשמואל ודאי כרבי יוסי ס"ל ומתיר אפילו גיורת ומשוחררת גדולה מטעם מנטרה נפשה ודלא כהתוספ' שכתבו דמכ"מ אסורות משום אטו ב"י אלא דבאמת מותרות לגמרי וא"כ הא דנקט גיורת ומשוחררת דוקא ע"כ משום דיוקא נקטה לידוק מינה דבבת ישראל אפילו קטנה צריכה להמתין ועל זה פריך שפיר דהאמרה שמואל חדא זימנא וא"כ לא הי' לי' למינקט קטנה, ומתורץ בזה גם כן קושית התוספ':

שם ברש"י ד"ה להעראה. שלא הזריע: ק"ק הרי לקמן (נ"ה:) מוכח דגבי שפחה חרופה לא ממעטינן משכבת זרע רק שתהא ביאה הראוי' לזריעה ולכן בהעראה אפילו הוציא זרע פטור ובגמר ביאה אפילו לא הזריע חייב כמש"כ התוספ' שם, והנה ברש"י אפשר לדחוק שמה שכתב שלא הזריע כוונתו שלא עשה ביאה שראוי' לזריעה דהיינו שתתעבר ממנו, אבל מכ"מ ק"ל על הרמב"ם (הל' אבות הטומאות פ"ה) שכתב הבועל את האשה ולא הוציא ש"ז טהור אע"פ שהערה עכ"ל, הרי שתלי בהוצאת ש"ז ולא בביאה שראוי' לזריעה ועוד מאי אע"פ שהערה דקאמר הא בכלל הבועל לפחות הוא העראה וא"כ לדבריו הל"ל אע"פ שגמר ביאתו, ועוד שבהל' א"ב (פ"ג) לענין שפחה חרופה כתב דתלוי בגמר ביאה וא"כ היאך כתב הכא דתלוי בהוצאת ש"ז וצ"ע:

שש בתוספ' ד"ה ולא. ותימ' דבפ' ב' דנדרים: לכאורה לק"מ להך שיטה שהבאתי שהי' להם דין בני נח והרי התוספ' הביאו שב"נ חייב על ביאה שלא כדרכה וא"כ דלמא מטעם זה היו ער ואונן חייבים מיתה מה שלא שייך בישראל אבל באמת ז"א שהרי רק להס"ד בסנהדרין חייב ב"נ הבא על אשתו של"כ אבל לא במסקנא, אלא שראיתי בפרשת דרכים (ד' א') שהביא בשם חכם אשכזי שחטא ער ואונן הי' שבאו על תמר של"כ דב"נ נהרג עליו והסכים עמו המ"ל ע"ש, וזה תימא דהרי לא מסקינן הכי, אבל י"ל דמה שחזר רבא בסנהדרין מדברי ר"א א"ר חנינא הוא מכח קושיא דמי איכא מידי שהביאו התוספ' כאן, ולפי הנראה בחולין (דף ל"ג) בסברא דמי איכא מידי יש פלוגתא דאמוראי וע"ש בתוספ' שכתבו דר"ל לית לי' מי איכא מידי וא"כ י"ל דגם ר"א אר"ח ס"ל כוותי' וקיימינן אליבייהו במסקנא דב"נ נהרג על אשתו שלא כדרכה ורק רבא דס"ל מי איכא מידי לא דרש כן ולכן אליבי' דהך מ"ד שפיר י"ל דחטא ער ואונן הי' זה:

ובזה יש ליישב מה שהקשה הריטב"א הכא וכן הקשה הרא"מ פ' וישב על רש"י שכתב דחטא ער ואונן הי' שדש בפנים וזורה בחוץ וזהו דלא כסוגיא דהכא, אבל לפ"ז י"ל כיון דסוגיא דהכא ע"כ לא קאי רק למ"ד דס"ל מי איכא מידי לא אמרינן לכן ניחא לרש"י בחומש לפרש כהמדרש שהי' דש בפנים וזורה בחוץ שהוא אליבי' דהלכתא דפסקינן מי איכא מידי וא"כ ליכא איסור בשל"כ:

בד"ה התורה. שתעמוד תפלוט: מה דפשיטא להו להתוספ' כן היינו משום דאמרינן הכי נדה (מ"א:) שאי אפשר לה שלא תפלוט ע"ש, אכן ק"ק דהתם מוקמינן שהטבילוה במטה ולמה לא תרצו ג"כ התוספ' הכי דאיירי שלא עמדה כל ג' ואי משום דזה דוחק יותר משנוקי שנתנה מוך א"כ ק' אפכא למה מתרץ בנדה שהטבילוה במטה ולא ג"כ בשנתנה מוך וא"ל דלרבא לשיטתו אי אפשר לתרץ הכי כיון דס"ל שם ודף מ"ב) דאותו מקום בית הסתרים הוא וביה"ס עכ"פ בעינן ראוי לביאת מים מכ"מ יקשה לפמש"כ הריטב"א קידושין (דף כ"ה) דזה רק מדרבנן אבל מ"ה ל"צ ראוי לביאת מים א"כ אכתי לוקמי ר"ש דאיירי מדרשת הפסוק שם בכה"ג דנתנה מוך וצ"ע:

בד"ה אבל קטנה לא שייך למיגזר אטו גיורת גדולה: לא כן דעת רש"י אלא משום דגיורת לא שכיח ומה שגזרו בגיורת גדולה ה"ט דרק גיורת דקטנה לא שכיח אבל דגדולה שכיח וכנראה מדברי הרשב"א, אכן בין לפי' רש"י בין לפי' התוספ' מה שפי' רש"י דאיירי בסתם גיורת לאו דוקא דה"ה זינתה ודאי ג"כ לא גזרו בקטנה:

בד"ה נתן לה גט. אברייתא דרדופה אפשר לומר דזה ודאי פשיטא דמיתת הבעל שכיח יותר מגירושין ולכן ממימרא דשמואל דהלכה כר"מ בגזירותיו לא שמעינן אלא דבמיתה דשכיח גזרינן קטנה אטו גדולה אבל בגירושין דלא שכיח אכתי לא שמעינן לכן אשמעינן גם בגט, ועוד י"ל דרדופה י"ל דאיירי בקטנה נשואה ע"י אבי' דהוי אשת איש גמורה ולכן גזרינן אטו גדילה אבל הכא דאיירי בנשאת ע"י אמה ואחי' דנתן לה גט קאי אהך דקאמר מיאנה בו וס"ד דלא גזרינן אטו גדולה שהיא א"א קמ"ל:

דף ליה ע"א בגמרא ומי גזרינן קטנה משום גדולה והתנן: ק"ק דאימא אמתניתן ר' יהודה היא דס"ל בהדיא לקמן (דף מ"ב) דקטנה אינה צריכה להמתין שהרי שמואל כר"מ ס"ל וכמש"כ התוספ' לעיל, ואפשר לומר דהכי קפריך כיון דלעיל (דף ל"ד) אוקמינן מתניתן כר"מ משום דסתם מתניתן ר"מ וכמש"כ הראשונים שם, ולכן א"ש הא דרב הוצרך הכא לתרץ הוראת שעה היתה דרב הוא דאוקי מתניתן לעיל כר"מ אבל ק"ק דמה מקשה אשמואל הא י"ל דשמואל ס"ל כתי' בתרא דלעיל דאוקי מתניתן באיסור בת א' ושפיר מוקי מתניתן לעיל כר' יהודה ולא כר"מ:

שם אי במיאון האמרה שמואל: גם בזה קשה מה שהקשינו ללישנא קמא מה יתורא יש בדברי שמואל שיקשה האמרה ומה שתירצנו שם לא שייך ללישנא בתרא, ולכן לענ"ד מזה ראי' לפי' הר"מ שהביא בתוספ' הרא"ש דהך אבל קטנה ב"י ללישנא בתרא שמואל גופא קאמר:

שם כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה: זהו לשמואל לשיטתו דס"ל לקמן (מ"ב ע"א) טעם דהבחנה כן אבל לרבא דהוי הטעם שמא ייבם אשה אחיו מאמו לכאורה דוחק לומר שתחוש לכך ותנטור נפשה, וצ"ל כיון שתקנו חכמים שצריכה להמתין מטעם זה מסתמא תשמר תקנת חכמים:

שם שמא לא נתהפכה יפה יפה: הא דלא מפרש טעם דר' יהודה גם אליבי' תירוץ רבה י"ל ע"פ מש"כ השיטה מקובצת בשם הרא"ש בכתובות (דף ל"ז) שהקשה מאי פריך מאנוסה ומפותה דלמא איירי בביאה ראשונה דלא שייך הבחנה וטעם דר"י י"ל דגזר בתולה אטו בעולה וכן ל"ל טעמא דר"י שמא לא נתהפכה יפה לימא דטעם דר"י דגזר נתהפך אטו לא נתהפך ותירץ לגירסת הר"י דלא גרס יתירות על בנות ג' שנים לעיל בברייתא דגיורת ושבוי' ושפחה א"כ הברייתא מגדולה איירי ולא שמעינן לר"י דגזר קטנה אטו גדולה לא ניחא לי' ג"כ הכא לומר דטעם דר"י משום גזירה דבתולה אטו בעולה או דמתהפכת אטו אינה מתהפכת מ"ש, ולפ"ז א"ש דלרבה לא צריך לפרש טעם דר"י די"ל דטעמו משום דגזר משמשת במוך אטו שלא במוך אבל אביי דפריך מאנוסה ומפותה וק' כקושית הרא"ש וע"כ צ"ל כתירוצו דלא ס"ל דר' יהודה אית לי' גזירה ולכן פריך שפיר לאביי ואידך דליכא למימר דטעמו משום גזירה כמו לרבה והוצרך לומר שמא לא נתהפכה יפה יפה:

עש ברש"י ד"ה הוא דאמר כר"י. גזר שמואל זנות אטו נשואין: עיין ברשב"א שהביא שיטת הרי"ף דלא ס"ל כן אלא דגם לשמואל לא חיישינן בזנות והביא ראי' דאי שייך גזירה הזה ל"ל להגמרא ליתן טעם לר' יהודה שמא לא נתהפכה יפה יפה לימא דמשום גזירה אוסר ע"ש, ונ"ל שאין מזה קושיא על רש"י שהרי הגמרא צריך ליתן טעם לר' יהודה ג"כ לענין גיורת ושם לא שייך גזירה כיון דאפילו בנשואין מנטרה נפשה כמש"כ רש"י:

בד"ה מנטרה נפשה. ומזומן לה: הוצרך לפרש כן משום דזה ודאי פשיטא שאין שייך לומר כיון שרוצה להתגייר שומרת עצמה מלזנות כדי שלא תתעבר דא"כ ל"ל הך טעמא דמשמשת במוך אע"כ שחוששין שמא יבואו עלי' באונס וא"כ מאי מועיל מוך באנוסה כמו דפריך לקמן על כן הוצרך לפרש שמולכת מוך בהדה ומזומן לה כשתבעל באונס:

בד"ה נפסלו מתרומה. נפקא לן חייבי כריתות: עיין לקמן (דף ס"ח) שהביא רש"י עוד פי' אחר בשם י"מ על הקושיא דואימא ח"כ ולפי פי' זה לפי האמת ח"כ לא פסלי מלאכול בתרומה, ובזה א"ש מש"כ רש"י לעיל (י"ג:) דח"כ לא פסלי מלאכול מתרומה והביא ראי' מסוגיא דלקמן (דף ס"ח) והתוספ' שם הקשו עליו דהרי זונה היא וגם שסתר דברי עצמו, ולפ"ז א"ש דשם פירש אליבי' הפי' די"מ דלקמן ומה שהקשו התוספ' עליו דהרי זונה היא הקשה הוא בעצמו על פי' זה לקמן (דף ס"ח), ואין לתמו' על שרש"י פי' לעיל בסתמא כפי' הי"מ שהקשה עליו שכן מצינו ג"כ בסנהדרין (פ"י.) שכתב רש"י בסתמא שזבה צריכה מים חיים ובנדה (דף ס"ז) ובשבת (דף ס"ה) הביא רש"י כן בשם י"מ והקשה עליו ע"ש:

שם בתוספ' ד"ה חוץ. יהא דתניא: לענ"ד י"ל דהך ברייתא איירי מעיקר התקנה שהרי אי לא דתקנו חכמים כן דגיורת צריכה הבחנה לא נסמוך עלי' דמינטרה נפשה דמהיכי תיתי דתעשה כן אי לא משום דתקנו חכמים דצריכה להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לשלא בקדושה ולכן עכ"פ הוצרכה הברייתא להשמיענו דגיורת צריכה הבחנה:

בד"ה כהנות אין. אכתי אית לי' פירכא אחריתי: מזה משמע דס"ל דלעולם לשון כהנת משמע אשת כהן רק דהכא לא הוי ס"ד לומר כן משום קושיא דנשי ישראלים לא, ולענ"ד אי אפשר לומר כן דודאי לשון כהנת משמע אשת כהן ומשמע נמי בת כהן שהרי לקמן (דף ס"ח) דקתני כהנת לוי' וישראלית שם הפי' בת כהן כמבואר שם וכן בהא דתנן כתובות (דף י"ב) אלמנת כהנים הפי' אלמנה בת כהן ע"ש וכנגד זה תנן שם (דף כ"ז) כל כהנות שנמצאו בתוכה ושם הפי' נשי כהנים, ולכן לענ"ד י"ל דודאי לשון כהנת משמע הכי ומשמע הכי רק דהכא קדייק מדלא קתני סתמא ונפסלו מן התרומה דרצה לומר שהיא כהנת דהיינו בת כהן ואשת כהן ולכן פריך הרי דכיון דבאשת כהן איירי וכמש"כ ג"כ רש"י הואיל ואשת כהן היא א"כ הך כהנת מיותר לגמרי ומתרץ דבאמת לא קתני במתניתן רק שהן נשי כהנים אבל ק"ק מאי פריך דלמא מתניתן איירי כפשוטו שהיתה אוכלת עד עתה וע"י החופה נפסלו וע"פ משנה אחרונה דכתובות אין אשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה ולכן רק אם היא ב"כ שהיתה אוכלת בתרומה עד עתה שייך נפסלו אבל אם היתה ב"י הרי לא אכלה קודם החופה ולא שייך נפסלו ובשלמא אהא דפריך נשי ישראלים לא והאמר וכו' ל"ק דלמא להכי נקט נשי כהנים לאשמעינן דנפסלה מתרומה שהיתה אוכלת עד עתה דז"א דהרי לפי מה דמתרץ נשי כהנים לא איירי בב"כ וא"כ עדיין לא אכלה עד עתה אבל אקושיא דכהנות אין ישראלית לא שפיר יש להקשות כן ולכאורה יש להביא ראי' לזה דניחא לי' לנקוט לשון נפסלו היכי דנפסלו ממש מתכשרן ולא מראוי שלהן בלבד שהרי בהך מתניתן שהבאתי דכל כהנות שנמצאו בתוכן ה"ה ג"כ ישראלית וכמש"כ באמת הרמב"ם (הל' א"ב פ' י"ח) וכתב ה"ה שם דס"ל דכהנות לאו דוקא וכ"כ הר"ן וא"כ ודאי יקשה למה דייק הכא נשי ישראלים לא הרי י"ל ג"כ דלאו דוקא הוא אע"כ דלהכי נקט שם כהנות לאשמעינן דנפסלו מהכשרן של עתה וא"כ גם הכא י"ל כן, שוב ראיתי בש"מ בכתובות שכתב בשם הריטב"א דמה דנקט שם נשי כהנים לאשמעינן רבותא דמפקינן להו מבעליהן ובשם שיטה ישנה כתב דנקט כהנות מפני שבהן תרי פסולי פסול כהונה ופסול גופייהו שנאסרות מלאכול בתרומה ע"ש וא"כ אין ראי' מכאן דשייך לשון נפסל יותר בפסול מהכשר מבפסול מהראוי, אכן אכתי ק"ק מאי פריך ישראלית לא הא ודאי משמע דנקט נפסלו מן התרומה ולא נקט בענין החזרה דאיירי בו שמפרישין ג' חדשים ואם היו כהנות דאסורות לעולם דרצה להשמיענו דזונה פסולה לתרומה ולאפוקי מהנך שיטות דלא פסולה דהא דזונה פסולה לכהונה כתוב בפי' ולא צריך להשמיענו ולכן כיון דרצה להשמיענו דנפסלה מן התרומה ע"כ נקט כהנת דישראלית לא אתי לידי תרומה לעולם דבעודה תחתיו הרי לא אכלה עדיין ועתה פשיטא שלא תאכל אפילו לא פסולה מטעם זונה כיון שאין לה חופה עוד וכיון דאסורה לכהן לא תבא לידי אכילת תרומה לעולם ולכן נקטו כהנת שאכלה עד עתה בתרומה דבי נשי וע"י זנות נפסלה וא"כ דלמא משום הכי נקט כהנת דוקא וצ"ע:

בד"ה אע"פ שמותרת. ולר"י נראה דמבת איש כהן: עיין לקמן (דף ס"ח) שכתב הר"י גופא כמו שכתבו הכא בשם רש"י דמבת איש כהן נפקא ח"כ, אכן לפמש"כ התוספ' לקמן (דף מ"ד) חזר בו הר"י וכפי שיטה זו הם דבריהם גם כאן:

בא"ד. והכי משמע בהבא על יבמתו: לפי מש"כ רש"י הכא וגם לקמן (דף ס"ח) רח"כ מכי תהי' אלמנה וגרושה נפקא מתורצים הב' קושיות שהקשו על הפי' דמאיש זר נפקא דהתם לא בעינן זר מעיקרא וגם ליכא לאו יתירא ללקות עליו דכי תהי' אלמנה וגרושה ליכא לאו:

בא"ד. דכל באונס לא מקרי זונה: ק"ל דא"כ ח"כ שנבעלו באונס מנ"ל דפסולי' לתרומה דמשום זונה ליכא ע"י אונס ומשום לאיש זר ליכא דלא הוי זר מעיקרא ומשום טומאה ליכא דטומאה לא כתיב רק באשת איש שנבעלה ולא בשאר ח"כ, והי' נ"ל ע"פ מה שכתב הרמב"ם (פי"ח מהל' איסורי ביאה הל' ו' דנבעלה מח"כ נעשית זונה אף באונס וע"ש בהרב המגיד שכתב טעם הרמב"ם דרק לענין א"א מחלקינן בין אונם לרצון אבל לא לענין שאר פסולים והביא ראי' ממתניתן דס"פ קמא דכתובות מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין ונאנסה ע"ש, וכן נ"ל ראי' ג"כ ממתניתן נדה (מ"ד:) דאם בא עלי' א' מן הפסולים פסלה מן הכהונה ע"ש והרי פתוי קטנה אונס הוא כמבואר לעיל (ל"ג:) אבל המשנה למלך שם הביא בשם תשובת הרשב"א דגם לענין שאר ח"כ מחלקינן בין אונס לרצון ע"ש, וכן מוכח ג"כ ממה שכתב הרשב"א לקמן ודף ס"ח) והמ"ל לא היו לפניו חדושי הרשב"א, אכן הקשה המ"ל על שיטת הרשב"א שמלבד ראית ה"ה עוד קשה עליו מהסוגיא דלקמן (ס'.) דקאמר ראב"י אנוסת חבירו ומפותת חבירו אם נשא הולד חלל ומפרש רב הונא א"ר טעמא דראב"י משים דסבר כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה אלמא דאפילו באונס נעשית זונה וכתב המ"ל על זה שזה ראי' שאין עליה תשובה, ולפענ"ד לא הבנתי ראיתו שהרי החלוק שבין אונס לרצון לא מחלקינן אלא ללישנא בתרא דרבא דלקמן (דף נ"ו) אבל ללישנא קמא הרי אמרינן דאפי' באונס האשת איש נעשית זונה ולוקה משום זונה א"כ כש"כ בשאר פסולים והרי לקמן (דף ס') רק רב הונא א"ר מפרש טעמא דראב"י כן וסליק בקושיא אבל רב אשי מפרש בענין אחר ואפילו ברב הונא א"ר גופא משמע שיש ב' לשונות שם, וא"כ שפיר י"ל דהך איכא דאמרי דרב הונא א"ר שם דמפרש טעמא דראב"י כר"א ס"ל כלישנא קמא דרבא דלא מחלק בין אינם לרצון ולישנא בתרא דרבא סובר כרב אשי או כלישנא קמא דרב הונא א"ר שם, וכן אהראי של ה"ה מתנוקת שנאנסה יש להשיב לדעת הרשב"א דהנה זה ודאי דהחלוק שבין אונס לרצון לא שייך רק לענין זונה דבזה יש סברא שלא נקראת זונה אלא אותה שנוטה מדעתה מדרך הטוב לדרך הרע אבל הפסולים דאתו מכי תהי' לאיש זר או מכי תהי' אלמנה וגרושה בזה ודאי אין סברא לחלק בין אונס לרצון, וכן מוכח בפי' מרשב"א (דף ס"ח) שכתב דלכך קאמר הפסול מכי תהי' ולא מטעם זונה דאיירי באונס דלא הוי זונה ע"ש וכיון דהפסולים לכהונה דחיישינן להו שם הם או חייבי לאווין או נו"ע והם אתו מקרא דכי תהי' לאיש זר ומכי תהי' אלמנה וגרושה דפסול כהונה אתיא בק"ו מפסול תרומה כמש"כ התוספ' כאן שפיר אמרינן דאפילו בנאנסה נפסלה, וא"כ לא בלבד שאי משם ראי' נגד הרשב"א אלא אדרבא יש להביא ראי' משם לשיטתו ממה שהקשה בשיטה ישנה הביאו הש"מ שם אהא דקאמר רבי חייא בר אשי א"ר בכתובות (ט"ו.) הלכה כרבי יוסי דמה בכך שרוב אנשי העיר משיאין לכהונה הרי מכ"מ לא תנשא לכהונה מטעם זונה דרב ס"ל כר"א דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ע"ש שהניח בצ"ע, ולדעת הרשב"א א"ש דמשום זונה לא שיין איסור כיון שנאנסה, אכן באמת נראה שאין מזה ראי' דא"כ תימא על שיטה ישנה שלא תירץ כן כיון שהוא סובר ג"כ דבאונס לא נעשית זונה כמש"כ הש"מ בשמו בריש פרק אלו נערות הביאו גם המשנה למלך הנ"ל, אע"כ שאין מזה ראי' כיון שראית השיטה ישנה הוא מן סוגיא זה דיבמות (דף ס') הנ"ל וסוגיא זו ע"כ לא מחלקת בין אונס לרצון כנ"ל: