ערוך לנר – יבמות – קטע 3

בא"ד. משוה ספק איילונית בזה יש לתרץ גם קושיא דלעיל ממתניתין דהממאנת והשניי' והאיילונית דג"כ יש לפרש דמיירי גם בספק איילונית ולכן לא מצי למיתני דלא בעי גט אבל כתובה אפילו ספק איילונית לית לה דמספקא לא מפקינן ממון, וכן משמע דהא אהך דהמוציא אשתו משום איילונית קתני נשאת לאחר וילדה והיא תובעת כתובתה וכו' משמע דכל זמן שהיתה ספק איילונית לא יכלה לתבוע כתובתה:

בד"ה דלבתר. בחנם נקט הכי: לענ"ד י"ל דמה דקאמר דלבחר שריפה סקילה חמורה אין הפי' דחמורה משאר מיתות ב"ד אלא דחמורה מכל שאר עריות דקתני במתניתין כיון דכולהו אינן במיתה רק בכרת ואף דלפ"ז הוי מצי למימר מיתה חמורה מכ"מ לא הוי שייך למיתני בתר שריפה מיתה חמורה כיון דגם שריפה היא מיתת ב"ד:

בד"ה בתו. ואמר ר"י דלא דמי: לכאורה זהו החילוק שחילק גם רש"י בסנהדרין (דף ע"ו ד"ה גלויא) בין בתו לאחותו ע"ש, אכן לפ"ז יקשה דהא שם רק לאביי אמרינן כן אבל רבא הרי ס"ל בסוגיא דשם דאין עונשין מן הדין בכה"ג וא"כ היאך כתב הר"י הכא כן אליבי' דרבא דהא ארבא קיימינן הכא, וי"ל דיש ג' חלוקים דהיכא שהוא בכלל ממש כגון בתו שהיא בכלל בת אשתו אפי' רבא חודה שאין זה ק"ו והיכא שהקורבות חלוקות והשתא קשה מברייתא זו על התוספ', ולכן נלענ"ד כגון אחותו מאב ואם אפילו לאביי אין עונשין מ"ה אבל היכי שאינו בכלל אבל אתי מהך קורבא בזה פליגי אביי ורבא:

וראיתי בטורי אבן ספ"ק דחגיגה שהקשה על רש"י דסנהדרין הנ"ל מסוגיא דתמורה (דף ט') דקאמר אביי שם מי גרע טוב מרע ע"ש והרי שם לא אתיא רע מטוב, ולענ"ד לק"מ שהרי אביי מפרש כיון דלא קפיד קרא רק אחילוף דהקדש וזה נעשה גם בטוב לכן הוי שפיר בכלל שהרי הרע שהם קדשים שהוממו אתי מטוב שקודם שנפל בהם המום היו טוב והוי רע דאתי שטוב כמו בת בתו דאתי מבתו:

בא"ד. היכי דנכנסה לחופה: כ"כ התוספ' גם לקמן (דף צ"ז) ומדנקטו נכנסה לחופה משמע דבנתקדשה לבד בלא חופה מותר בבתה. אבל לא כן דעת הרמב"ם שכתב (בה' איסורי ביאה פ"ב) כיון שקדש אדם אשה נאסרו עליו מקרובותי' שש נשים וכו' ע"ש וכ"כ גם בה"ג, ויש נפקותא טובא בין הרמב"ם להתוספות דאפילו אי נימא דבנתקדשה לבד ג"כ יש חשד לאסור בתה מדרבנן כדאמרינן לקמן (שם) לענין אונס ומפתה מכ"מ היכי דעבר וקדש הבת להרמב"ם אין תופסין הקידושין ולר"י תופסין ובמתה האם שנתקדשה להרמב"ם הבת עדיין ערו' עליו ולר"י מותר לישא אותה לכתחלה ולא ראיתי הוזכר מזה בפוסקים, ותמהתי שהרי יש נפקותא טובא גם לדידן שאפילו נחמיר כדעת הרמב"ם מכ"מ הרי יש קולא ג"כ דלדעת הרמב"ם אם קדש הבת אחר שקדש האם אינה מקודשת ולר"י הוא א"א גמורה וצריכה גט:

שוב אחר עיון ראיתי בשער המלך בקונטרס חופת חתנים שהרגיש ג"כ בזה שיש פלוגתא בין הרמב"ם והתוספ' לענין קידש וכתב שם שמה שכתבו התוספ' לקמן (שם) הטעם דאף דכתיב ערות אשה ובתה מכ"מ גם בנכנסה לחופה לבד בתה אסורה מדכתיב שאר וע"י הנישואין בא השאירות, מזה מוכח דדוקא בנכנסה לחופה הוי ערוה דבנתקדשה לא מיקרי שאר שהרי קיימא לן דאשתו ארוסה אינו יורשה ואינו מטמא לה מטעמא דלשארו כתיב והאי לאו שארו היא כמש"כ רש"י לקמן (דף כ"ט) ובכתובות (דף נ"ג), וכתב עוד שכן משמע ג"כ ממה דקתני בבריית' לקמן (דף צ"ז) נשא אשה אסור לישא בתה משמע דוקא נשא דאל"כ קידש אשה הל"ל עכ"ד, וא"כ מזה קשה על שיטת הרמב"ם, אבל נלענ"ד שבאמת ראיתי ראי' מפורשת לדעת הרמב"ם בריש מסכת דרך ארץ ששם כתוב ממש הלשון של הרמב"ם ובה"ג המקדש את האשה ה"ז אוסר עליו שבע עריות אלו הן וכו' ע"ש, דהרמב"ם והתוספות לענין דינא לא פליגי כלל שהרי לפי הנראה בזה יש פלוגתא בין הברייתו' דלברייתא דמס' דרך ארץ גם בקדש הוי ערו' אבל לברייתא דלקמן (שם) דוקא בנשא:

ובזה יש ליישב מה שהקשו המהרש"א ויש"ש שם ושניהם לא ראו שכבר הקשה כן ג"כ בנימוקי יוסף למה הוצרך רבא ליתן טעם אחר מטעם הברייתא דשם דיליף מדכתיב קיחה דרך ליקוחין אסרה תורה דהשתא י"ל דלרבא הוקשה דאי הטעם למעט אנוסה מכי יקח א"כ גם בקידושין לבד תאסר ולמה נקטה הברייתא נשא דוקא ולכן ס"ל דבאמת הך ברייתא דיליף מלשון קיחה ס"ל כהך בריייתא דמס' דרך ארץ דגם ע"י קידושין נאסרה ולכן רצה הוא לפרש טעם דאידך ברייתא דבעי נשא דוקא ומפרש דהיא סברא דבאמת מכי יקח אין ראיה דבעינן קדושין כמו בכי יקח את אחותו וכקושית המקשן (ועיין ברמב"ן פ' קדושים שמפרש לשון כי יקח אצל עריות שאין הפי' קדושין) ולכן יליף כן משאר שלא נקראה כן רק נשואה ולא ארוסה:

ובזה מדויק לשון רבא דאמר אנס אשה מותר לישא בתה מהכא, דהל"ל בקיצור רבא אמר מהכא כדרך הש"ס בשאר מקומות, אבל לפ"ז א"ש דרצה ליתן טעם על הברייתא בין ארישא דמתיר באנס בין אסיפא דלא אסר רק בנשא ולא בקידש ג"כ ולכן כפל ונקט לשון הברייתא, ואפשר שהי' כתוב בגמרא הברייתא כולה בדבריו אלא שהסופרים קצרו והשמיטו הסיפא:

ובזה יובן גם המשך דברי התוספ' דכאן ומה שקשה שדבריהם נראים כסותרים שפתחו בנכנסה לחופה ואח"כ כתבו אלמא בקידושין תליא מלתא, אבל לפ"ד י"ל דהכי קאמרי דלכ"ע נכנסה לחופה ול"נ אסורה אף דכתיב ערות מכ"מ כיון דאנוסה שרי אלמא לאו בביאה תלי אלא בקידושין שהרי בת אנוסתו ממעטינן אליבי' דברייתא קמייתא דלקמן מדכתיב אשה וכמש"כ לעיל לבאר שיטת רש"י, ולפ"ז היה לנו לומר דאפילו ע"י קידושין נאסרה דע"י קידושין לבד ג"כ נקראת אשה דהא אזהרת נערה המאורסה לא אתיא רק מאל אשת עמיתך לא תתן שכבתך, אכן לפי המבואר בריש פ' נושאין שיש עוד טעמא אחרינא למעט אנוסה משאר לכן בעינן נישואין דוקא דבקידושין ליכא שאר אשר על כן עכ"פ בנכנסה לחופה אסורה כן יש לבאר דעת התוספ'. אבל הרמב"ם פסק כברייתא דמסכת דרך ארץ לא בלבד מפני שהברייתא שהביא הש"ס דיליף מכי יקח ס"ל ג"כ הכי וסמי חדא מקמי תרתי אלא ג"כ מפני שסתם גמרא הך ברייתא דכי יקח לטעמא דמתניתין דשם, ולכן לענין הלכה אפשר שגם התוספ' ס"ל כהרמב"ם שלא באו רק לפרושי אליבי' דרבא ולכן נקטו נכנס' לחופ':

דף ג' ע"א בגמרא. חולצת מתייבמת: מה דפשיטא לי' להמקשן דגזרינן כן הי' נראה משום דהכי קאמרינן לקמן (דף ל"א) דמוכח שם כן ממה דלא אמרינן בספק גירושין דחולצת, אבל קשה שהרי שם מסיק אביי יגיד עליו ריעו דבספק גירושין באמת חולצת ע"ש הרי דלא גזרינן אם אתה אומר חולצת מתייבמת. וצ"ל דדוקא התם דרק ספק ערו' היא משום ספק לא פטרינן מחליצה אבל הכא בודאי ערו' שפיר י"ל דגזרינן, אכן השתא אכתי קשה מהיכי פשיטא לי' להמקשן דגזרינן כן, ועוד ק"ל דלפ"ז הי' לנו לפסוק כן דעריות וצרותיהן אסורות לחלוץ מטעם גזירה כיון דפשיטא לי' הכי לסתם גמרא כאן ולא ראיתי להפוסקים שהביאו כן שלא כתבו רק כלשון המשנה דפטורות מחליצה ולא שאסורות לחלוץ וצ"ע:

בתוספ' ד"ה דאמר רבא. וצ"ל דתרי ריב"א הוי: עיין בתוספת חולין (דף ק"י) ומנחות (דף צ"ג) שעוד כתבו ראי' אחרת לזה דתרי ריב"א היו מדמזכיר אותו שם אחר רב חסדא:

בד"ה מקמי. וחדא מינייהו נקט: וכ"כ גם רש"י ז"ל, אכן לענ"ד דחוק הוא דנקט א"א שלא הי' במולמו המאוחר במשנה ושביק א"א מאמו המוקדם, וגם מה שפירשו רש"י והתוספ' דלא משום קורבא הוא דאסירא היינו קורבא דידי', ולא משמע כן דהל"ל קורבא דידי' ולא קורבא סתם, ולכן לולא דבריהם היה נלענ"ד לפרש דבאמת לא נחשבה כלתו טפי קורבא מא"א מאם ולכן לא קאמר רק דבדין דליקדים כלתו לא"א שלא הי' בעולמו דהוא חלוק מכולהו דכולהו אחרינא דקתני במתניתן הם ראוים לייבום ורק משום קורבא הוא דאסירא וילפינן מאחות אשה אבל א"א שלא הי' בעולמו משום קורבא לא נאסר דהא קורבא דאשת אח משרי שרי אצל ייבום וא"כ איסורו אינו רק משום דפטרו הכתוב מייבום ואף שהשתא שנפלה הצרה לפניו ואחיו שהיה בעולמו שיש כאן דין ייבום פסולה הוא מטעם קורבא מכ"מ עיקר האיסור שעל ידו נאסרה עתה אינו משום קורבא אלא מפני שפטר הכתוב מייבום:

ע"ב בגמרא. למעוטי דרב: הנמוקי יוסףמסופק באשת כהן שנאנסה אי אמרינן בי' דינא דרב, והמשנה למלך (ה' יבום פ"ו ה' י"ט) תמה עליו מגמרא ערוכה דסוטה (דף ו') דקאמר אלא מעתה אשת כהן וכו' כ"ש, הרי שפשיטא להש"ס דמתיבמת והניח בצ"ע, ולענ"ד אולי יש לומר ע"פ מה שכתב המשנה למלך שם דלתירץ התוס' דלקמן דלא אמרין הא דרב אלא היכא דכתיב הטומאה בלשון לאו א"כ לר' יוסי בן כיפר ע"כ לית לי' דרב ע"ש, וא"כ י"ל דקושית הגמרא היא לריב"כ דהוא ודאי לא יפלוג אהא דסוטה לא מתיבמת:

ועוד י"ל ע"פ מש"כ הרמב"ן והרשב"א כאן דלמאן דאית לי' דצרות ממאנת ומחזיר גרושתו אסורות ע"כ לית לי' דרב ודרב אסי ולקמן (דף י"ב) קאמר רבא הלכתא צרת איילונית מותרת ורבין אר"י אחת צ"מ ואחת ל"א ואחת צמ"ג כולן מותרות ע"ש, ומשמע שם מדסמיך הא דרבא לרבין דרבא פליג ארבין וס"ל דרק צרת איילונית מותרת אבל לא צרת ממאנת וצמ"ג, וא"כ רבא ע"כ ס"ל דמנינא אתי למעט דרב ודרב אסי וכיון דבסוטה לרבא פריך כן דהוא המפרש הטעם שם במותר לה נאסר וכו' לכן אין פשיטות משם לספק הנימוקי יוסף דלרבא לשיטתו דוקא יש לומר דמתיבמת כיון דהוא לא ס"ל כרב כדמשמע ממה שכתבנו, ועיין בב"ח (סי' קע"ג) שכתב שמשמע דסתמא דגמרא דכאן לית לי' דרב מדקאמר בפשיטות למעוטי דרב, וא"כ פשיטא ג"כ דאין ראי' ממה דפריך סתמא דגמרא התם להוכיח שגם אליבי' דרב תהי' אשת כהן שנאנסה מותרת להתיבם ועיין בבית שמואל (סי' קע"ג) שכתב בפשיטות לפשוט ספק הנ"י להחמיר ושכן כתב גם הב"ח ותוספ' ר' עקיבא (פ"א דסוטה) תמה עליו מסוגיא דסוטה הנ"ל דמוכח בפי' להיפך, אכן במכ"ה לא נזכר שכבר הקשה המשנה למלך כן רק שהניח ג"כ בצ"ע, אבל לפמ"ש שפיר יש להחמיר להלכה כדעת הב"ח ובית שמואל:

בתוספ' ד"ה למעוטי והא ארבעה קתני: לכאורה יתיישב קושיא זו ע"פ הכלל שכתבו התוספ' בסוטה (דף ט"ז) דלא אמרינן דמנינא אתי למעוטי אלא היכא דקאמר בפי' כמו בקידושין דאי אתה מוצא יותר, ובמנחות (דף י"ח) ג"כ כתבו כן בביאור יותר והביאו ראי' מגטין (דף ח') דגם דהיכי דתני מנינא י"ל תנא ושייר, אלא דקשיא לי על הכלל הזה מסוגיא דכריתות (דף ב') דמוכח שם דגם היכא דתני מנין לבד בלא ואי אתה מוצא יותר ג"כ לא אמרינן תני ושייר ובחידושי שם הארכתי:

בד"ה לפי. לענין בועל: עיין מש"כ יישוב לזה לקמן (דף י"א):

בד"ה טעמא. דבעלמא דחי: הנה מלשון הש"ס דקאמר ל"ת שיש בו כרת מי דחי ולא קאמר ל"ת שיש בו כרת מנ"ל כמו דפריך בתר הכי לענין ל"ת גרידא מזה משמע דלענין ל"ק שי"ב כרת לא פריך מנא ילפינן אלא דפשיטא לי' דאמרינן בכל דוכתא דלא דחי ועל זה קמקשה א"כ עלי' ל"ל, וא"ע ראיתי שגם בריטב"א דייק מגמרא כן, ובזה לענ"ד יש ליישב קושית התוספ' זו דהכי קפריך הא מדאצטריך עלי' ט"כ מוכח דע' דוחה ל"ח שיש בו כרת וא"כ יקשה הא דאמרינן בכל דוכתא דלא דחי:

דף ד' ע"א רש"י ד"ה אנוסת. אלא מקודשת: בלא"ה הוי מצי לפרש דהא כתיב ערות כלתך לא תגלה אשת בנך היא ואשת ע"י קדושין כמש"כ לענין אשת אב ג"כ:

בד"ה מה שוכב. דמיהם בם: בסנהדרין (דף ס"ז) כתב ג"כ הכי שכתב שם הא ילפינן לה בהאי פרקין מדמיהם בם, אכן לכאורה קשה דלא בלבד שלא נמצאה דרשה זו שם בשום מקום אלא אדרבא יליף שם (דף נ"ד) כן מגז"ש דתהרוגו ממסית ע"ש, ועוד דרש"י סתר דברי עצמו דבברכות (דף כ"א) כתב באמות כן מה שוכב עם בהמה בסקילה כדיליף מגז"ש דתהרוגו ע"ש, ומזה נלענ"ד ראי' שגם רש"י גרס כהסמ"ג שהביא המהרש"א שם (דף נ"ד) שגרס שם בגמרא דמתרווייה יליף רק שמהרש"א כתב שלא נמצא כן בש"ס שלנו וכ"כ גם המהרש"ל בביאוריו לסמ"ג, אבל מזה נראה בפי' דגם גירסת רש"י היה כן:

בתוספ' ד"ה דכתיב. ולחייב לשים בציצית: אין להקשות הא האי סמוכים לאו מיותר הוא דצריך לדרוש דע' דוחה ל"ת וכמו שתירץ באמת הריטב"א בקידושין (דף ל"ד), די"ל דכוונת התוס' דכמו דאין היקש וגז"ש למחצה כך אין סמוכין למחצה, אכן לפ"ז ק"ק מנ"ל בתירוצם לומר דהיקש עדיף מסמוכים דאפילו שוין ואפילו סמוכים עדיף מכ"מ היקש דלא אתי רק לדבר זה עדיף מסמוכים דבלא"ה נדרש ודלא דרשינן לי' לזה רק מטעם דאין סמוכים למחצה וכמו שכתבו התוספ' בזבחים (דף מ"ח) לענין גז"ש והיקש דאף דגז"ש עדיף מהיקש מכ"מ שלא לעשות גז"ש למחצה או לבטל היקש לגמרי בכגון זה היקש עדיף מגז"ש, ויש לומר דגם היקש דתורה לתפילין לענין מ"ע שהז"ג לא הוי רק למחצה דהיקש זו צריך להא דדרשינן מיני' מכות (דף י"א) לחד מ"ד לתופרן בגידין ולחד מ"ד למותר בפיך:

בא"ד. חייבין בציצית מסמוכין: אין להקשות דא"כ מאי מקשה בקידושין (דף ל"ה) לר' יהודה דס"ל ב"כ הבאים כאחד א"מ מנ"ל דלא ילפינן לחייב נשים במ"ע שהז"ג ממצה והקהל ע"ש, הא ר' יהודה הוא המ"ד דס"ל דתפילין לאו מ"ע שהז"ג הוא כמבואר שם ואליבי' הך מ"ד כתבו התוס' כאן דנשים חייבין בציצית מסמוכים וא"כ דלמא ר' יהודה כר"ש ס"ל דלילה לאו זמן ציצית הוא והוי ציצית ומצה והקהל ג' כתובים הב"כ דגם לר' יהודה אין מלמדין דיש לומר דהא בלא"ה משני התם שפיר שיש שמחה כתוב השלישי ולא צריך לאוקמי' ר"י דכר"ש ס"ל אכן עכ"פ יש לתרץ בזה קושית התוספ' (שם) שהקשו לאביי דאית לי אשה בעלה משמחה הא ליכא רק ב"כ, ולפ"ז י"ל דאביי מוקי ר"י דכר"ש ס"ל והוי ציצית בהדייהו, אבל ק"ל מה פריך במנחות (דף מ"ג) ורבנן האי אשר תכסה בה מאי דרשי בי', דלמא לעולם ס"ל ג"כ כר"ש דלילה לאו זמן ציצית הוא ודרשי קרא כוותי' למעט כסות לילה, וא"ל דא"כ למה נשים חייבים הא הוי מ"ע שהז"ג דדלמא ס"ל דתפילין לאו מ"ע שהז"ג הוי וילפי מסמוכים דנשים חייבים בציצית אבל ר"ש ס"ל דתפילין הוי מ"ע שהז"ג ולכן לא יליף מסמוכים דהיקש עדיף מסמוכים, ואולי י"ל דהש"ס דייק מדקאמר בברייתא (שם) ר"ש פוטר משום דהוי מ"ע שהז"ג, משמע דטעם דחכמים דמחייבי משום דלא הוי מ"ע שהז"ג:

בא"ד. דעדיפא מינה: ק"ק מאי עדיפא הא לפי התירוץ שם דוחק הוא מה דקאמר ובמברך בצפרא דוקא הא גם בפניא הי' צריך לברך משום דמחליף מכסות יום לכסות לילה, וראיתי בהרא"ש הל' קטנות שהקשה כן וכתב דצ"ל שלא הי' פושט כסות לילה, וזה ודאי דוחק, והרא"ש באמת כ' בלשון וצ"ל, וגם מפי' רש"י לא נראה כן, ולכן לכאורה הוי עדיף לפרש טעם דרב יהודה דס"ל לילה לאו זמן ציצית הוא דאז אתי שפיר מה דקאמר בצפרא דוקא, וי"ל דמה דכתבו דתירוץ דהתם עדיפא הוא ראם נפרש טעם דרב יהודה דיליף מסמוכים ע"כ צ"ל דתפילין לאו מ"ע שהז"ג וא"כ ע"כ דס"ל שבת זמן תפילין הוא וכבר כתב הרא"ש (שם) דדוחק הוא לאוקמי רב כהך מ"ד כיון כולהו אמוראי לא ס"ל כן וא"כ ה"ה לרב יהודה, אבל מכ"מ ק"ל אתירוץ גמרא דשם דאיך אפשר לומר דרב יהודה כרבי ס"ל הא בסוכה ודף מ"ה) קאמר רב יהודה א"ש דסוכה יום אחד ושם (דף מ"ו) פריך בגמרא ב' ברייתות אהדדי ומתרץ תנאי היא ע"ש, הרי דלרבי מברך אסוכה כל פעם שנכנס וא"כ רב יהודה ע"כ לא ס"ל כרבי. ואם נדחוק לומר דרב יהודה משום שמואל קאמר ולי' לא ס"ל זה ודאי דוחק יותר מאוקימתא דרב יהודה כמ"ד דתפילין לאו מ"ע שהז"ג וצ"ע:

בא"ד. למפטרינהו מכלאים: עיין בערכין (דף ג') שתרצו שם קושיא זו דהיקשא דהשו' הכתוב אשה לאיש עדיף מסמוכים והא דלא תרצו הכא כן משום דשם הקשו על זה מחיוב נשים במצה ותירוצם שם על זה תלי בשני תירוצי התוס' בשבועות (דף ך') ע"ש ובערכין אזלו התוס' אליבי' דתירוץ ראשון דתוס' דשבועות והכא אזלו אליבי' דתירוץ שני ואליבי' דתירוץ זה גם בשבועות לא תרצו מידי על קושיא זו. ולענ"ד אפשר ליישב כיון דקושיתם במה שכתבו דכלאים אימא דחזי לנשים היא דשמא מתניתן דביצה אתיא כמ"ד נשים פטורות מן הציצית וע"ש בשבועות שכתבו בפי' כן, ולפי מה שכתבו כאן למ"ד תפילין לאו מ"ע שהז"ג נשים חייבות בציצית מסמוכים וכבר הזכרתי לעיל דהך מ"ד הוא רב יהודה ולכן לעולם י"ל דלמ"ד נשים פטורות מן הציצית באמת אינן באיסור כלאים ומכ"מ פריך התם שפיר כלאים למאי חזי דאי נימא חזיא לנשים א"כ יקשה לרבי יהודה דפליג במתניתן שם אמנעל וקאמר אף לא מנעל לבן אמאי לא פליג גם אהא דמשלחין כלאים דהא לדידי' כלאים לא חזי לנשים כיון דאית לי' נשים חייבות בציצית אע"כ דבכלאים אין הטעם משום דחזי לנשים, ועיין לקמן (דף ק"א) דדייק הש"ס ארבי יהודה גופא כן מדפליג בסיפא מכלל דברישא מודה כש"כ שיש לדייק כן בנדון זה דבחדא בבא הוא:

בד"ה וכי מפני. וא"ת דלמא הכא: הקשה בתוס' גורניש הא ע"כ מוכח שפיר דר"י לא דרש סמוכים דאי דרש ל"ל דמיהם בם בבא על הבהמה לילף מאוב וידעוני דבסקילה הא נוכל למילף מכח סמוכים ממכשפה דהא השתא ילפינן מכשפה מאוב וידעוני דבסקילה מדבר שהי' בכלל אע"כ דר"י לא דרש סמוכים, ולענ"ד ביותר יש להקשות דגם אי נדייק כן הא היכי דמוכח או מופנה כתבו התוספ' לקמן דדרש ר"י סמוכין בכל התורה ולקמן ד"ה דאם כן הקשו התוספ' הא גם במכשפה הוי מוכח דלכתוב בהמה גבי עריות ותרצו דלא חשיב מוכת כיון שהלמד נכתב במקומו והנה זה שייך דוקא אי מכשפה נלמוד משוכב עם בהמה אבל כשנלמוד שוכב ע"ב ממכשפה שפיר הוי מוכח כיון שהלמד אינו במקומו וא"כ קשה לפי האמת לר' יהודה דמיהם בם ל"ל וכן וקשה לפי האמת לר' עקיבא דפשיטא להו להתוס' דדרש סמוכים והוא יליף בסנהדרין (דף ס"ז) דמכשפה בסקילה מלא יחיה בסיני א"כ ל"ל דמיהם בם בבא על הבהמה נילף ממכשפה בסמוכים, וכל זה יש להקשות ג"כ לפי מה שכתב רש"י בברכות כנ"ל דילפינן סקילה בשוכב עם בהמה מגז"ש דתהרוגו ממסית דל"ל גז"ש זו נילף כן מסמוכים ממכשפה, והי' נלענ"ד דלק"מ דאפילו נוכל לילף שוכב עם. בהמה דבסקילה מסמוכים מכ"מ דמיהם בם לא מיותר דצריך משום בהמה דגם היא בסקילה כדכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה מות ימותו דמיהם בם דזה לא נוכל למילף מסמוכים דבקרא דכל שוכב עם בהמה לא הוזכר דין מיתת הבהמה ולכן ל"ק ג"כ מגז"ש דתהרוגו דגם התם צריך משום בהמה, אבל אחר עיון נראה דזה אינו שהרי בסנהדרין (דף ט"ו) ילפינן דבהמה בכ"ג דאתקש לאדם וא"כ אפילו לא הוי כתיב סקילה בבהמה מכ"מ הוי ילפינן דבסקילה מדאתקש לאדם ובאדם ידעינן סקילה מסמוכים למכשפה, ואולי י"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' (שם) דנחשב יתור מדלא כתיב איש אשר יתן שכבתו גבי מכשפה כמו כן י"ל דאוב וידעוני תרווייהו מיותרים גם לר' יהודה מדלא כתיב סקילה דידהו גבי מכשפה, והשתא כמו דאמרינן לכולהו תנא שם דלא ילפי סקילה מדבר שהיה בכלל משום דהוי אוב וידעוני ב' כתובים הבאים כאח' ורק ר"י דס"ל ב"ב הב"כ מלמדין יליף משם כמו כן אמרינן לר"י כיון דג' כתובים גם לדידי' אין מלמדין דאין למדין מסמיכות למכשפה סקילה בשוכב ע"ב דה"ל מכשפה ואוב וידעוני ג"כ הב"כ ועיין ברש"י זבחים (דף נ"ז) דס"ל דאין למדין מב"כ הבאים כאחד אפילו בגז"ש וא"כ כש"כ מסמוכים שהרי גז"ש עדיף מהיקש כמש"כ התוספ' זבחים (דף מ"ח) והיקש עדיף מסמוכים כמש"כ התוס' הכא ולכן אפילו לדעת התוספ' קדושין (דף ל"ד) דבגז"ש למדין גם מב"כ הב"כ מכ"מ י"ל דבסמוכים דנחית ב' דרגי אין למדין: