ערוך לנר – יבמות – קטע 38

שם שחתך אצבעו בסכין טמאה: עיין במהרש"ל שהקשה דלוקמי בקיצור שנטמא מקודם וכשנעשה ב"מ אז חל עליו איסור טומאה ג"כ דקודם שהי' ב"מ הי' מותר להקריב טמא ותי' דסברה הגמרא כמ"ד דחוי' בצבור וא"כ אם יש כהן טהור לא הותרה טומאה אפילו קודם שהי' ב"מ ע"ש, והנה מש"כ דסבר כמ"ד דחיי' אחת הוא ועדיפא מינה המ"ל כיון דקיימינן השתא ברבי אליבי' דר' יוסי ור"ש ור' יוסי ור"ש תרווייהו ס"ל טומאה דחוי' בצבור כדאמרינן בפסחים (ע"ז ע"ח) אבל מכ"מ קשה דלוקמי' דליכא כהן טהור אלא כל הכהנים טמאים וכגון דמית נשיא דמצו' לכל ישראל להתעסק בו כדאמרינן בפסחים (דף ע') וא"כ ליכא איסור טומאה מקודם ואתי א"ט ואב"מ כהדדי, ועיין ביומא (ו':) דמוכ' דהיכא דליכא טהור בכל המשמר לכ"ע נעשה בטומאה, והמהרש"א רצה לתרץ קושית המהרש"ל כיון דאיסור טומאה הותר קודם שנעשה ב"מ לא שייך שיחול אחר שנעשה ב"מ, ולפענ"ד אין סברא זו מוכרחת שאיסור טומאה לא הותר מעולם רק שקודם שהי' ב"מ לא חל א"ט שמותר לעשות בטומאה ואחר שנעשה ב"מ חל עם איסור ב"מ כא', והגע עצמך אם היו הכהנים או כלי שרת טמאים דאז קרבן צבור נעשה בטומאה ואח"כ נטהרו כהנים וכלי שרת וכהן א' נשאר בטומאתו הכי נאמר שלא תחול עליו איסור טומאה כיון שהותר מקודם ומ"ש נטהרו כ"ש או נעשה הוא ב"מ, ולולא דברי הגדולים הללו הי' נ"ל לתרץ קושי' המהרש"ל בפשטות דלא מקרי זה איסור בת א' כיון שאיסור ב"מ הוא שמסבב לאיסור טומאה ובלא איסור ב"מ ליכא א"ט כלל א"כ לעולם אי אפשר שלא תקדם הסיבה להמסובב רגע אחת בזמן ומבלי שנאמר בתחלה שיש כאן איסור ב"מ לא נוכל לדון שיש כאן א"ט וא"כ קדים איסור ב"מ לא"ט:

שם כי אתניי' לב"ק אליבי' דר"ש: מכאן ק' אמה שכ' הרשב"א לעיל אהא דפריך במאי קמפלגי שהרי פליגי ר"ח וב"ק אי לכל הותרה או במקדש ולכהנים תמימים דוקא ותי' דע"כ הנך סברות רק מדנפשייהו קאמרי דאל"כ ק' שקורי קמשקר ע"ש, אכן אכתי ק' דאיך שייך למימר דאתני' ב"ק אליבי' דר"ש הא לפי סברת ב"ק לעולם אין כאן רק איסור א' ולא שייך בזה אחע"א, וביותר ק' אמה דאמרינן לקמן דב"ק סבר כי אתניי' לר' חייא אליבי' דרבי יוסי א"כ ע"כ מודה ב"ק דרבי מחייב תרתי אליבי' דרבי יוסי והרי לפי סברתו דבמקדש הותר לעולם לא מחייב אלא חדא, ומזה לכאורה ראי' לפי' התוספ' דהא דקאמר ב"ק הותרה ולא הותרה ה"ק כיון דהותרה א"כ קיל האיסור, ולפ"ז בלא"ה מתורץ קושית הרשב"א דאף דהתוספ' לא פירשו כן רק בתירוץ דבב"א קמפלגי מכ"מ גם בתי' ראשון דבכולל קמפלגי יש לפרש כן ע"פ מש"כ התוספ' דבכולל קל על חמור לא חייל וא"כ ה"ק ב"ק דבאיסור כולל כזה לא מחייב אלא חדא כיון דשבת וטומאה הותרו א"כ הוי קל על חמור ור"ח סבר כיון דעכ"פ גבי זר לא הותר שבת וגבי ב"מ לא הותר טומאה לא חשיב קל על חמור:

ובזה מתורץ ג"כ מה שהעירו רש"י ותוספ' לב"ק דס"ל דר' יוסי לית לי' כולל איך מחייב ר"י תרתי בנשא מת ואח"כ נשא חי, ולפ"ז א"ש די"ל דבאיסור כולל כי האי גם ב"ק מודה דלא הוי קל על חמור כמו שהוכיח המהרש"א בתוספ' לקמן (ע"ב) דאיסור אחות אשה אאיסור אשת אח לא חשיב קל על חמור וגם בתוספ' הרא"ש כתב כן דנגד חומרא שיש לאשת את דאין לו היתר לאחר מיתה יש חומרא גם לאחות אשה דאין לה היתר בשעת איסור משא"כ גבי אשת אח שיש לה היתר בשעת איסור ע"י יבום ע"ש:

שם אלא לב"ק ר"ח שקורי קמשקר: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה הא איכא ר"מ דס"ל איסור כולל ומוסיף וב"א ותי' כיון דאית לי' כולל ג"כ א"כ הוי מצי למינקט רבותא טפי, אכן אכתי ק' הא תנא דיש חורש תלם אחד במכות (דף כ"א) לית לי' א"כ כדאמרינן בגמרא שם ואעפ"כ אית לי' איסור ב"א כמו שכ' הרמב"ם שם בפי' המשניות ודלמא הך תנא הוא ולולא דברי הרא"ש הי' נ"ל דהי' פשיטא לי' להגמרא דרק בדרבי יוסי ור"ש פליגי דידעו ר"ח וב"ק שהי' נשנה בזה פלוגתא מפי רבי בין ר"י לר' שמעון בזר ששמש וב"מ ששמש כדמייתי באמת ברייתא לקמן ולכן רצה הש"ס לפרש דרק בין ר"י לר"ש הי' שייך טעות והחלפה:

שם ברש"י ד"ה מגו דמתסר במלאכה. דהא משום שבת לא מתסרי כהנים: לפ"ז בקרבן יחיד דמתסרי כהנים ע"י שבת שפיר הוי א"מ וא"כ ק' מאי פריך לקמן אי בהקטרה האמר ר"י הבערה ללאו יצאת דלמא איירי האי זר ששמש בשבת שהקטיר אימורי קרבן יחיד בשבת וא"כ ל"ק האמר הבערה ללאו יצאת די"ל דמי לא מני לאווי גרידי ג"כ כקושית התוספ' שם ולא שייך כתירוצם דהוי קל על חמור דהא בק"י איסור מוסיף הוי ובא"מ שפיר חל אפילו קל על חמור וכמש"כ שם האוספ' גופא, וביותר קשה כיון דלכ"ע עולת חול אינו קרב בשבת א"כ דלמא איירי שהקריב בשבת אימורי תמיד של ע"ש דה"ל מוסיף ור"ש לית לי' מוסיף כמש"כ התוספ' לקמן וי"ל מדקאמר ר' חייא לעיל לכהנים הותרה ולא לזרים משמע דבקרבן צבור איירי שהותרה לכהנים בשבת ועיין מה שכתבתי לקמן (ע"ב):

שם בתוספ' ד"ה במאי קמפלגי אלא לר' חייא ל"ל לאשתבועי: מהא אפשר דלא הי' ק' כ"כ דהא י"ל דצריך לאשתבועי דלכאורה מוכח דר' יוסי לית לי' כולל מאשת איש ונעשית חמותו דנדון באשת איש וכמו דדייק רבא ור' יוחנן באמת לעיל מזה דר"י לית לי' כולל ולר' חייא צריך לחלק דלא מקרי כולל כיון שהוא מב' שמות וכמש"כ התוספ' לעיל ודלמא להכי אשתבעי להשמיענו חילוק זה אבל מכ"מ ק' קושית התוספות אחי' שני דקמפלגי באיסור ב"א ואליבי' דר"י דבהא שפיר המ"ל ל"ל לר"ח לאשתבועי:

שם ד"ה אלא מליקה. דלא חייל איסור נבלה על איסור מעילה: ק"ל הא לענין מעילה תלי השיעור בשוה פרוטה ולא בכזית ולפמש"כ התוספ' בשבועות (דף כ"ב כ"ג) אחצי שיעור אף שאסור מ"ה מכ"מ חל איסור אחר וא"כ אכתי ק' מאי מקשה אלא מליקה בבת א' הוא דמשכחת לה הא משכחת ספיר ע"י כולל כגון שאכל כזית מליקה שאינו ש"פ ובזה איסור נבלה קדים ואיסור זרות הוי איסור כולל שחל אח"כ ובזה א"ל דנבלה אינו חל על מעילה הא משכח' דלענין מעילה לא הוי רק ח"ש ושפיר חל עליו איסור א', וא"ל לפמש"כ המשנה למלך וריש הל' מעילה) לדעת הרמב"ם דאפילו היכי דליכא ש"פ רק כזית מכ"מ חייב בכל א' משום לאו המפורש בו ע"ש זה א"ש לדעת הרמב"ם דס"ל דלוקין בלפני זריקה בק"ק משום לא תוכל לאכול בשעריך אכן הרי בתי' זה ע"כ לא ס"ל התוספ' כשיטה זו דאל"כ לא צריכים לתירוצם קמא שהרי זה הוא תירוצם השני על קושיא זו דלא תוכל הוי איסור גם קודם זריקה וא"כ קשה, ובשלמא לדעת הרשב"א הביאו הש"ך בי"ד (סי' רט"ו) דאחצי שעור לא חל איסור אחר א"ש אבל להתוספ' לשיטתם קשה, ואפשר דב' תירוצי התוספ' הכא תלי בזה אי אח"ש חל איסור אחר דגם בשבועות שם בב' מקומו' הנ"ל הביאו התוספ' ב' תירוצים ע"ש ומשמע שנסתפקו בזה:

בא"ד. דהיתר זריקה שנינו: לא מצאתי שם במעילה כן דבר קפרא לא פשיט מידי רק קאמר דחזקי' ס"ל היתר שחיטה שנינו ור' יוחנן ס"ל היתר אכילה שנינו אבל הוא לא גילה דעתו:

בד"ה באיסור בת אחת. אלא אפילו בא"מ: א"ל דלמה לא מוקמינן הברייתות דלעיל כן אפי' לפי המסקנא ול"ל לר"י ורבא לתרץ לקוברו בין רשעים גמורים די"ל שהרי מברייתא דזר ששמש בשבת מוכיח לקמן דר"ש אית לי' איסור בת א' וא"כ יקשה הך ברייתא דאינו חייב אלא משום אשת אח בלבד במאי מיירי אי בבת א' מ"ט דר"ש ואי בזה אחר זה מ"ט דר"י הא ליכא רק כולל ולכן ע"כ מוכח או דר"י כולל אית לי' וכאוקמתא דר' חייא או דאיירי לענין לקוברו בין ר"ג כאוקמת' דר"י ודרבא ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' איסורי ביאה) ובמה שהשיג שם הראב"ד עליו ותי' הלח"מ על הראב"ד תמו' הוא כיון דפסקינן כמ"ד דאית לי' כולל והרי בת אשתו א"כ הוא שכולל שאר בנותי' לאוסרה עליו, אכן ביישוב שיטת הראב"ד נלענ"ד דבשלמא באמו ואשת אביו שפיר י"ל דחייב ב' חטאות כיון דתרווייהו כתיבי בלאוין חלוקין אבל בתו מאנוסתו לא כתיב רק דילפינן בגז"ש מבת אשתו כדאמרינן לעיל (דף ג') א"כ היאך שייך לחייב ב' חטאות כיון דבת רק פעם א' כתיב בפרשה ולכן ט"ל להראב"ד דבזה אין נפקותא רק לקוברו בר"ג דעכ"פ חמיר האיסור כיון דכפול הוא:

בד"ה בר קפרא. וחייב לר' חייא שתים באיסור בת א' לר"ש: עיין במהרש"א שהקשה דכמו שכתב רש"י לעיל דבר קפרא לא תני להא דר"ש דלמא הכא גם ר' חייא לא תני לה וצריך לפרש כוונתו אף דהתוספ' באמת גם לעיל לא פירשו כן אלא דבר קפרא תני לה לקברו בין ר"ג מכ"מ לרש"י עכ"פ ל"ק קושית התוספות, א"נ דאפשר דהכא אפילו התוספ' ס"ל כן אלא דלעיל כתבו דלא צריכנא לומר כן, אבל מכ"מ נראה דאפילו לשיטת רש"י הקשו התוספ' שפיר דבשלמא לעיל שפיר י"ל דבר קפרא לא תני לה ומכ"מ ל"ק דלפרוך לבר קפרא מהברייתא דלעיל כמו דפריך לדידי' מהך ברייתא דזר ששמש בשב' לקמן די"ל דלא חש להקשות כן כיון דלא קיים במסקנא ועדיפא מיני' פריך וכעין מה שכתבו התוספ' לעיל ד"ה במאי אבל הכא דקיים תי' דפליגי בבת א' ואליבי' דר"ש במסקנא א"כ אי ס"ד דלרבי חייא לא נוכל לאוקמי' ברייתא דלעיל שפיר מ"ש דפריך לבר קפרא מברייתא דזר ששמש וסליק בתיובתא לפרוך לר' חייא ג"כ מברייתא דלעיל ואי נימא דלא קתני בה ר"ש א"כ גם לבר קפרא לא פריך מידי דנימא ג"כ דלא הוי קתני בה ר"ש:

בא"ד. כגון אחות אשה: עיין במהרש"א שנדחק בפי' התוספ' מאי הותרה שייך גבי אחות אשה ועוד בלא"ה צריך לפרש דעת התוספות אי ס"ד דטעמא דבר קפרא משום דהותרה הוא א. איך תלי טעמא דלא מחייב רק חדא באיסור בת א' תיפוק לי' דליכא ב' איסורים כלל דהאיסור הא' הותר לגמרי אכן מתוספ' הרא"ש נראה דהכי פי' דברי התוספ' דהא דקאמר ב"ק לעיל דהותר לגמרי ה"ק כיון דהאיסור הא' הותר קיל מאיסור זרות דלא הותר וא"כ כשחלו בבת א' רק החמור חייל ולא הקל וכן גבי אחות אשה כיון דהותר לאחר מיתת אשתו א"כ קיל מאשת אח ולכן כשחלו בבת א' חל אשת אח ולא אחות אשה זה דעת ב"ק ולכן הכא דוקא לא חייל בת א' אבל ר' חייא השיב כיון דרק לכהנים הותר ולא גבי זר א"כ לענין זר ליכא כאן קולא באיסור שבת וטומאה ונבלה, ומכ"מ יתכן ג"כ לפרש כמש"כ המהרש"א שהתוספ' מפרשים הפלוגתא דר"י ור"ש לאחר מיתת אשתו ומה שהקשה על זה דא"כ היאך מחייב ר"ש משום אחות אשה והניח בצ"ע על זה י"ל דכבר הביאו הרשב"א והריטב"א בברייתא דלעיל שיטה זו בשם ר"ח דאיירי לאחר מיתה ואף שהם ג"כ חלקו עליו מטעם זה מכ"ח י"ל שהתוספ' כאן כתבו בשיטת רבינו חננאל, אבל מכ"מ מש"כ בתחלה כפי' התוספ' מחוור טפי:

ע"ב בגמרא ואילו מליקה שיירא: א"ל דאטו כי רוכלא צריך לחשוב כל האיסורים כיון דכבר תני שנים דבבת א' די"ל דאכתי למה תני הנך דאיכא למיטעי בהו דאיירי בכולל ליתני מליקה דלא שייך למיטעי דלא משכחת רק בב"א ולאשמעינן חדוש לר"ש דאפילו באיסור ב"א לא מחייב אלא חדא, ועור י"ל דע"כ מוכח דזר ששמש לא בבת א' איירי דאי בב"א א"כ לר"ש דלא מחייב אלא חדא ע"כ אחמור מחייב והרי האיסור החמור הוא שבת דבסקילה ואיך קאמר אין כאן אלא זרות אלא ע"כ דבזה אחר זה מיירי וחייב אזרות דקדים:

שם והולכה טלטול בעלמא: א"ל דבהולכה בלא"ה אי אפשר לאוקמי' לפי מה דאמרינן בזבחים (י"ד:) דלר"ש הולכה בזר כשרה א"ב איך קאמר ר"ש דיש כאן משום זרות די"ל דפריך לר' אלעזר (שם) דס"ל דגם לר"ש הולכה פסולה בזר, אכן לא ידעתי למה שבק בגמרא זריקה וישיב ג"כ עליו טלטול בעלמא היא שהרי זריקה עבודה תמה היא ואפילו מיתה בידי שמים איכא משום זרות:

שם והאר"י הבערה ללאו יצאת: ק"ק כיון דאחתיכה שחל עליו האיסור דיינינן ולא אאיסור סתמא וכמש"כ הרשב"א נגד הראב"ד א"כ מאי פריך והאר"י הבערה ללאו יצאת פי' וא"כ הוי כולל בקל על חמור וכמו שפירשו התוספ' דלמא איירי בקרבן שהקדישו בשבת וא"כ כשחל שבת עדיין לא הי' על בהמה זו איסור זרות כיון שעדיין אינה קדשים אבל איסור שבת הי' דגם כשהיא חולין אסורה להקטיר חלבה בשבת וא"כ חל זרות אשבת בחמור על קל בכולל שכולל שאר עבודות שאינן מלאכות בשבת כגון קבלה הולכה וזריקה וא"ל דאכתי לא הוי חל שבת אאיסור חולין בעזרה דקדים דגם קודם שבת וקודם שהוקדשה הי' אסור להקטיר. חלבה משום חולין בעזרה דאיכא איסור ע' ואע' לא חל איסור אחר וכמש"כ התוספ' בשבועות (כ"ג:) דהניחא למ"ד חולין בעזרה דאורייתא אבל למ"ד לאו דאורייתא אפילו השחיטה וכמו שפי' רש"י בקידושין (נ"ח.) אכתי ק' וא"כ מאי פריך לר' יוסי דלמא ר' יוסי כוותי' ס"ל ואפילו לפי מה דפליגי התוספ' בפסחים (כ"ב.) על רש"י וס"ל דהשחיטה לכ"פ דאורייתא מכ"מ ק' כיון דשבת חשיב מוסיף לגבי בהמת חולין דאתוסף משום שבת עלי' איסור לשוחטה גם בחוץ לעזרה או לשחטה לשם קרבן יחיד ובמוסיף אפילו קל על חמור חייל כמש"כ התוספ' וא"כ איסור שבת קדים דחל על איסור חולין בעזרה במוסיף וכשחל אח"כ איסור זרות הוי חמור על קל, וי"ל דע"כ לאו בהכי איירי שהקדישו בשבת דא"כ היאך קאמר ר"ש דאין כאן אלא משום זרות משום שבת הל"ל כיון דאיסור שבת קדים, וא"ל דר"ש לשיטתו קאי דס"ל בסנהדרין (ס"פ הנשרפין) דזר ששמש הוא בחנק ודלמא ס"ל הבערה ללאו יצאת וא"כ הוי זרות על שבת כולל בחמור ושפיר חל איסור זרות ולכן חייב משום זרות, דז"א דא"כ אכתי הו"ל לחייב תרתי לר"ש גם משום שבת דקרים ועוד הרי ר"ש אפילו כולל בחמור על קל לית לי' כמש"כ רש"י בחולין (ק"א.) ועוד דר"ש ע"כ לא ס"ל הבערה ללאו יצאת כמש"כ התוספ' בשבת (ק"ו.) ע"ש ועיין לקמן:

שם הבערה ללאו יצאת: ק"ל הא בשימת חלבים על האש יש ג"כ מלאכה אחרת משום מכבה הגחלים כדמוכח מהא דאמרינן בביצה (דף כ"ב) איבעיא להו מהו לעשן וכו' תחלתו מכבה וסופו מבעיר ע"ש, הרי דאפילו במוגמר שייך משום מכבה כש"כ בשימת חלבים על האש וא"כ שפיר יש בהקטרה מלאכה שיש עלי' סקילה וא"ל דכיבוי דבר שאינו מתכוון הוא ואין חייבין עלי' דאכתי קשה הרי הוי פסיק רישא דמודה בי' ר"ש ג"כ דדבר שאינו מתכוין חייבין עלי', ובשלמא לפמש"כ התוספ' בכתובות (דף בשם הערוך דפסיק רישא דלא ניחא לי' פטור עליו א"ש אבל לכאורה מוכח דעת רש"י דאינה כן שהרי הערוך מביא ראי' לשיטתו מהא דאמרינן בזבחים (דף צ"א) דאליבי' דר"ש מזלפין ין ע"ג האשים אע"ג דפסיק רישא הוא דודאי מכבה אע"כ כיון דלא ניחא לי' בהאי כבי שרי ע"ש, ורש"י בזבחים (שם) הקשה ג"כ קושיא זו דפסיק רישא הוא ותירץ דכיון דאפשר לזלף בטפין דקות לא הוי פ"ר ע"ש, וא"כ מדלא תירץ כתירוץ הערוך משמע דלא ס"ל כוותי' וא"כ אכתי קשה לשיטת רש"י מאי פריך אימא דהמלאכה היא הכבוי, וי"ל דקושית הגמרא הוא לרבי יוחנן דמתרץ בשבת (ל"א:) דרבי יוסי ס"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור ולכן פריך שפיר לר' יוסי לשיטתו דא"ל דהמלאכה היא הכבוי שהרי הכיבוי מלאכה שאצ"ל היא כדאמר נמי בזבחים לענין מזלפו ע"ג האשים שפטור עלי':

שוב ראיתי בשער המלך (ה' י"ט פ"ג) שהקשה ג"כ קושיא בכה"ג דלמה לא קאמר שעבד במליחת אימורים לפי מה שהוכיח שם דמליחה בעי כהונה ובמליחת חלבים יש מלאכה דעבוד וא"כ הוי זרות ושבת במלאכה גמורה ותירץ ג"כ כתירוצינו על קושיתנו הנ"ל כיון דר"י ס"ל מלאכה שאצ"ל פטור עלי' לא חייב במליחה משום מעבד ע"ש, ולא ידעתי למה כתב בפשיטות כיון דר"י ס"ל מלאכה שאין צ"ל פטור שהרי בשבת (דף ל"א) נראה שיש פלוגתא דאמוראי בזה אליבי' דר"י אבל עכ"פ י"ל דהסוגיא דהכא ס"ל אליבי' דר"י כן, אבל מכ"מ תמוה לי לפי מה שכתב הרמב"ם (בהל' ביאת מקדש פ"ט) דזר שיצק ובלל לוקה משום זרות ע"ש והרי ביציקה ובלילה יש מלאכה גמורה שהיא לישה וא"כ מאי פריך זר ששמש במאי לימא ששימש ביציק' ובלילה שיש זרות ושבת ובזה לא שייכי תירוצינו דלעיל דהא הוי דבר המתכוון ומלאכה הצריכה לגופה, הן אמת שלכאורה יש סתירה בזה בדברי הרמב"ם עצמו שבהל' פסולי המוקדשין (פ' י"א) כתב דיציקה ובלילה כשרה בזר וכ"כ ג"כ הרמב"ן בויקרא בפסוק כי כל שאור וכ"כ גם הברטנור' במנחות (פ"ב) ובסוטה (פ"ג) אבל מכ"מ לפי מה שכתב בהל' ביאת מקדש בפי' דזר לוקה על יציקה ובלילה קשה דלימא דעבד ביציקה ובלילה וצ"ע:

שם בשחיטת פרו של כה"ג: הקשה בשער המלך (הל' יוה"כ) מזה על מה שכתבו התוספ' ביומא (דף מ"ב) בשם הר"י קלצון דפסול פרו של כה"ג בזר לא משום דעבודה היא השחיטה אלא דקפיד קרא על בעלים דוקא ע"ש דא"כ היאך חייב הכא משום זרות והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל דהנה התוספ' שם ביארו דע"כ לא הטעם משום עבורה דהרי גם שאר כהנים פסולים אלא הטעם משום בעלים והנה ראיתם מפסול שאר כהנים לכאורה אינה מוכרחת כ"כ שהרי גם הכא אמרינן זר אצלו קאמר א"כ גם והזר הקרב יומת דקרא יש לפרש כן, אבל ביותר קשיא לי אפכא אי אמרינן דהטעם משום בעלים למה פסולה שחיטת פר בשאר כהנים הא גם שאר כהנים אקרו בעלים דפר כדאמרינן ביומא (נ"א:) אחיו הכהנים אי לאו דקנו בגווי' היכי מכפר להו ע"ש, אכן באמת הא אתי שפיר ע"פ מה דקמבעי' לי' לרבי אלעזר שם (נון:) אי כהנים בקביעותא מתכפרי או בקופיא מתכפרי דאי בקביעותא מתכפרי מקרי קרבן השותפין ואי בקופיא מקרי קרבן דכה"ג ע"ש דלפי המסקנא אבעיא זו לא אפשטה שם גם נראה מדברי התוספ' שם דרק לר"מ מבעי' לי' כן אבל לת"ק פשיטא לי' דפר מקרי קרבן של כל הכהנים, והשתא תרצו התוספ' שפיר דלמ"ד הפר בזר פסול לא הי' יכול לפרוך הרי שחיטה לאו עבודה די"ל דס"ל כר"מ וס"ל בקופיא מתכפרי וא"כ הטעם משום בעלים ומכ"מ הכא לתי' רב אחא ב"י ל"ק די"ל דהוא מתרץ דהך תנא באמת ס"ל בקביעותא מתכפרי וא"כ ע"כ אין הטעם משום בעלים אלא משום זרות או דס"ל כת"ק דר"מ דפשיטא לי' דפר מקרי קרבן של כל הכהנים וכמו שפסק גם הרמב"ם (ה' תמורה פ"ב):