ערוך לנר – יבמות – קטע 37

בד"ה להצלה דידה. ואין נראה דבהדיא אמר ליישב שיטת רש"י י"ל דלא אמרינן דמספקא קטלינן לה אלא היכי דאיכא ריעותא דמחיקה שניכר ובזה מוחזקת שהזמן הי' לדעתה דאל"כ למה מחקתה ומכ"מ ל"ק מהא דגטין דגזיא לזמן אף דהתם ניכרת ג"כ הריעותא מכ"מ כיון שהחשש הוא שהוא יעשה כן ולא גבי דידה כדמוכח מהא דמשני לרמאי לא חיישינן וזה ודאי לא שייך גבי דידה דמשום הצלת נפשה ודאי תעשה רמאות ג"כ וכיון דהחשש משום דידי' הוא לא שייך בזה מוכחא מלתא דזינתה באיסור לקטלה מספק דדלמ' אדרבא הזמן הגט הי' מסייע לה ומורה דלאחר גירושין זינתה והוא שונאה שהרי יש רגלים לדבר שגירשה ולכן גזיא לזמן לאוקמה אחזקת אשת איש ולקטול אותה או לאוסרה עכ"פ אבועל ולכן התם מספיקא לא קטלינן אבל הכא שהיא מוחקת ודאי מוכחא מלתא שהזמן הי' מנגד לה ולכן קטלינן משום חזקת אשת איש אפי' בספיקא:

בד"ה שלשה אחין. הו"מ למינקט ואחד מופנה: י"ל דלא נקט כן דא"כ הי' צריך להאריך בלשון המשנה כיון דרצה לאשמעינן דאפילו צרתה חולצת וא"כ הי' צריך למינקט ומת א' מבעלי נכריות ועשה בה בעל נכרית השני מאמר ומת הרי אלו חולצות וכולה האי לא רצה להאריך:

בד"ה מדרבנן. משמע דאשת ב' מתים: פי' דאי ס"ד דיש בשום מקום דאורייתא לימא בש"ס גזירה משום אשת ב' מתים ובזה מייתרינן דל"ק ונייבם לחדא ולחלוץ לחדא דהא גזירה דאשת ב' מתים שייך בצרה כמו בדידה רק דלקמן במסקנא כתבו התוספ' דמתניתן דלקמן סברה דלא גזרינן בצרה אכן הכא הוכיחו התוספ' דלישני הכא כן ומתניתן דידן באמת יפלוג אמתניתן דלקמן וכמו שסובר הריב"ן באמת דב' מתניתן פליגי בזה אי גזרינן בצרות ואף שהתוספ' השיבו על פי' ריב"ן לא השיבו רק דהסוגיא דהכא ע"כ לא סובר כן מדלא מתרץ הכי וזה גופא היא ראית התוספ', וראיתי בתוספ' ר"ע לקמן (ס"פ האשה רבה) שתמה על מש"כ התוספ' הכא ומיהו כי ליכא צרה בהדה נמי אסירא וכו' ע"ש שהרי רק אמתניתן דשם אמר רבא כן דס"ל הטעם משום אשת ב' מתים ומנ"ל להתוספ' דגם לטעם דמתניתן דהכא אמרינן כן והניח בצע"ג, ולא ראה שכבר הרגיש בזה היש"ש (שם) על הרי"ף והרא"ש שכתבו ג"כ כדברי התוספ' וכתב דס"ל דמסתמא לא פליגי התנאים בזה, ולענ"ד מדברי רבא גופא משמע דגם אמתניתן דהכא אחר כן מדקאמר הא דאמור רבנן וכו' דהא הכא משמע הא דאמור רבנן בעלמא והיינו במתניתן דהכא כפירש רש"י ועוד דאל"כ צריך לדחוק דררא רק לר"י ושמואל איירי דהא לרב לא פליגי מתניתן כלל:

דף ל"ב ע"א בגמרא תתייבם יבומי: עיין לעיל (י"ג:) בתוספ', והמהרש"א תמה שם שהתוספ' הקשו קושית הגמרא ותירצו תירוץ הגמרא וכבר כתבתי לעיל יישוב לזה, ועוד נלענ"ד שאין עיקר קושית הגמרא כקושית התוספ' דלעיל שתתייבם באמת דבזה ודאי הי' פשיטא להגמרא סברא דמתלי תלי איסור אחות אשה ולכן לא מקשה הש"ס כבר לעיל על ב"ש ותירץ כן כמו שהקשו ותירצו התוספ' באמת ולכן פשיטא להו להתוספ' דלעיל דלענין הא ודאי ידע סברא דמתלי תלי והרי היא צרת אחות אשה אבל הכא הכי קפריך כיון דלא חל איסור אחות אשה א"כ מטעם אשת אח תתייבם ייבומי וא"ל משום דבשעת יבום יחול איסור אחות אשה א"כ גם בנשא מת ואח"כ חי ליכא רק איסור אחות אשה ואכתי איך אמר ר"ש חייב משום אשת אח ומתרץ כיון דאי פקע אשת אח חייל אחות אשה דמתלי תלי א"כ לא פקע ושפיר הוי החיוב מטעם אשת אח וזהו מה שחדש הכא דלא פקע אבל לב"ש ל"ל לזה דבין פקע בין לא פקע עכ"פ הוי צרת ערו' שלא במקום מצו' ואף דהתוספ' לעיל ג"כ נקטו הלשון הלכך לא פקע צ"ל דשיגרא דלישנא דהכא נקטו דלעיל ל"צ לומר כן וברמב"ן ורשב"א וריטב"א באמת ליתא שם. שם בתוספ' ד"ה גט למאמרו דגזרינן גט למאמרו אטו גט לזיקתו: ק"ק דאכתי תקשי' קושיתם לרב חנניא דמבעי' לי' לקמן (נ"ב:) כתב גט לזיקתו ולא למאמרו מהו וסליק בתיקו דלפשוט ממתניתן דעכ"פ נתן גט לזיקתו פסל דאל"כ למה בב' יבמים ויבמה א' שעשו מאמר צריכה ב' גטין וחלילה יתן האחד גט למאמרו ותשתרי לאידך ליבום אע"כ דגזרינן אטו גט לזיקתו וא"כ מוכח דגט לזיקה מהני וי"ל דלרב חנניא י"ל דגזרינן גט למאמרו אטו גט למאמרו וזיקתו דזה ודאי פוסל:

בד"ה דאי דחייא. דלא שמעינן מבבא דלעיל: לענ"ד י"ל דהכי קפריך כיון דהכא דמדחייא לגמרי כש"כ הוא חשים הך חדוש דלא אמרינן כיון דאיחזיא בהך נפילה לא הוי צריך למיתני משנה יתירה דגם זה הוי מצי לאשמעינן במתניתן דלעיל דתחת דנקט וכנס נשוי נכרית ואח"כ מתה אשתו של שני ה"ל למינקט דמתה אשתו ש"ש ואח"כ כנס נשוי נכרית אחותה ומת דאעפ"כ אסורה עליו עולמית דשמעינן תרווייהו דלא מהני מה דלא אדחייא לגמרי וגם מה דאחזיא בהך נפילה:

בד"ה לא פקע. כמו אילונית לפי מה דמסקינן לעיל (י"ב) צרת אילונית מותרת אין ראי' משם אבל מכ"מ ג"ב אין ראי' לסתור דהתם ה"ט דהאילונית לא חשיבא מקום מצו' וכמש"כ רש"י שם והא דלא הביאו ראי' דאיסור אשת אח לחוד פוטר צרתה מצרת אשת אחיו שלא הי' בעולמו דג"כ ליכא רק איסור אשת אח י"ל דשאני התם שנעשיח ערו' מכח נישואין אחרים שאין בהם דין ייבום אבל הכא אינה ערו' רק מצד נישואי אח זה:

בא"ד. למ"ד בפלוגתא קמיירי: עיין בתוספ' לעיל (דף י') שכתבו דרק בפלוגתא דסבירא לי' התנא כוותי' קמיירי, ולפ"ז גם מהכא לא קשה שהרי התנא דהכא אית לי' איסור חע"א כדמוכח ממתניתן דלקמן וא"כ יש ג"כ איסור אחות אשה:

בד"ה ונעשית. ואין זה מכח זיקה ראשונה: בזה יש לישב הגירסא שהביא רש"י לקמן ותו חמותו ונעשית א"א איסור מוסיף הוא וכו' ורש"י כתב עלי' ושבוש הוא בידם ע"ש ולפ"ז י"ל דה"ק איך מפרש הברייתא הך נדון בזיקה הראשונה הבאה עליו ג"כ אחמותו ונעשית א"א הא הך איסור מוסיף הוא וא"כ מטעם נדון בזיקה הראשונה לא הי' נדון בחמותו דהא א"א חל עליו מטעם מוסיף והא דנדון בחמותו הוא רק משום דחמור הוא ואיך קאמר מטעם זיקה הראשונה שפירושו כיון שהאיסור הזה חל ראשון אע"כ ור"י מוסיף לית לי' וא"כ טעם דנדון בזיקה ראשונה שייך גם על זה וא"ל דאכתי ל"ל טעם דנדון בזיקה ראשונה אפילו לית לי' מוסיף מכ"מ נדון בחמותו משום דחמיר די"ל דקמ"ל ודוקא משום דזיקה ראשונה היא ולכן אם התרו גו משום אשת איש בלבד ולא משום חמותו פטור לגמרי כיון דאיסור א"א לא חל אאיסור חמותו ועל זה מתרץ מעלה אני עליו וכו' וא"כ לפי בריותא זו באמת ר"י מוסיף לית ליה ואף דכתבו התוספ' חמה דקאמר רבי יוסי בכריתות (דף י"ד) אם עבר הזקן ונשאה וכו' מוכח דאית לי' א"מ מכ"מ י"ל דלפי מש"כ התוסמ' שם די"ל דר"י איירי באיסור בת אחת לא מוכח כן וא"כ י"ל דהך תירוץ הכי ס"ל:

ע"ב בגמרא ובפלוגתא דאתמר: לכאורה אינו מפרש היאך שייך זה בהך פלוגתא דמייתי, ונ"ל דסמיך אסוף הסוגיא דמפרש רב אשי דהך דזר דשמש בשבת דמחייב ר"י שתים לענין לקוברו והתם לא שייך אחע"א כמש"כ התוספ' שם דקל על חמור לא חל בכולל וא"כ ע"כ פליגי ר"י ור"ש היכי דלא חלו האיסורים אהדדי אם קוברים בין רשעים גמורים או לא וזהו ממש כמו דמפרש פלוגתא דר"י ור"ש הכא:

ובזה א"ש ג"כ מה שכתב רש"י לקמן לפי מה דמתרץ דפליגי בא"כ אליבי' דר' יוסי דלפ"ז הא דקתני ר"ש אינו חיים אלא משום א"א בר קפרא לא תני לה והקשו התוספ' עליו למה לא קאמר דתני לה ולקוברו בין ר"ג ע"ש, ולפ"ד א"ש שהרי רק לפי המסקנא מסקינן דאף דאין אחע"א מכ"מ קוברים בין ר"ג לר"י אבל להך ס"ד דאכתי לא אסיק אדעתי' כן שפיר כתב רש"י דצ"ל דב"ק לא קתני לה:

שם שבת לכל הותרה: אפשר דתלי פלוגתא דר"ח וב"ק הכא בפלוגתא דאמוראי ביומא (מ"ו:) אם שבת הותרה או דחוי' בצבור וכן לענין טומאה לקמן יש לפרש פלוגתייהו כן בפלוגתא דאמוראי שם (דף ו') אם טומאה דחוי' או הותר בצבור:

שם בתוספ' ד"ה איסור כולל. לא חשיב א"כ: א"ל א"ה מאי מקשו התוספ' בחולין (ק"א.) לשיטת רש"י דלמה לא קאמר דר' יוסי היא דא"כ לית לי' וא"מ אית לי' דלמ' סוגי' דהת' אזלא אליבי' דר"ח וב"ק דס"ל דנעשי' חמות לא חשיב כולל וא"כ אין ראי' דר' יוסי לית לי' כולל, די"ל דהתוספ' הקשו לרבא לשיטתו דרבא הוא דמתרץ התם ריה"ג היא ורבא הכא ע"כ אית לי' דר"י לית לי' כולל מדמתרץ מעלה אני עליו: בא"ד.

כל חיש אשר בו מום לא יגש: אף דהך גבי בעל מום כתיב ואנן גבי טומאה קיימינן דאתיא הלאו מוינזרו מקדשי בנ"י כמבואר בסנהדרין (פ"ב:) ושם לא כתיב לשון קריבה, צ"ל דהתוספ' לא רצו רק להביא ראי' דאשכחן גבי עבודה לשון קריב':

בד"ה ותו חמותו. אלא משום דנדון בחמורה: כבר כתבתי לעיל מה שי"ל ביישוב הגירסא דמדייק מלשון נדון בזיקה ראשונה גם כתבתי דלהך גירסא לפי מה דמתרץ רבא מעלה עליו הכתוב באמת ר' יוסי לית לי' איסור מוסיף, ובזה יש ליישב מה שקשה על הרמב"ם בפי' המשניות בסנהדרין (פ' ט') שמפרש שם הך דמי שנתחייב בב' מיתות נדון בחמורה לענין חמותו ואשת אביו ע"ש, וזה לכאורה תמו' דא"כ היאך פליג ר' יוסי שהרי אשת אב על חמותו הוא איסור מוסיף וכמש"כ התוספ' סנהדרין (דף פ"א), אבל לפ"ז א"ש די"ל דהרמב"ם מפרש אליבי' דמסקנא דהכא דר"י באמת לית לי' א"מ:

בד"ה בין. ולא כמו שפי' בקונטרוס: י"ל דדעת רש"י דאי כפי' התוספ' מה לשון רשעים גמורים הל"ל שכמותו או חייבי ב' כריתות ומדנקט גמורים ע"כ דה"ק אצל החמורים שאין למעלה מהם והם הנסקלים והנשרפים:

ובזה א"ש ג"כ מה שקשה לכאורה אמה דמתרץ רבא בסנהדרין (דף פ"א) אטו בתרי קטלי קטלית לי' הרי רבא לשיטתו מפרש הכא דברי ר' יוסי דקאמר חייב משום וכו' ומשום א"א לענין לקברו א"כ אכתי היאך קאמר שם נדון בזיקה הראשונה הא בכלל דינו יש ג"כ קבורתו אצל רשעים שכמותו וא"כ כיון שמודה ר"י בא"מ אכתי הל"ל דחייב גם משום א"א ולקברו אצל רשעים שכמותו, אבל לפי' רש"י א"ש כיון דאין קבורה חמורה מהך דנסקלין ונשרפין וא"כ כיון שנדון בחמותו כבר נקבר אצל חייבי שריפה ולכן אין נפקותא אם יתחייב גם משום אשת איש:

בא"ד. כיון דלא מחייב אלא חדא: א"ל דא"כ קשה קושית הגמרא דלעיל למה אמר ר"ש בחדא ברייתא דחייב משום אשת אח ובחדא ברייתא משום אחות אשה דלא שייך תי' הגמרא כיון דלא איירי רק לענין לקברו די"ל דמלתא אגב אורחא אשמעינן נמי נפקותא לענין מלקות או חטאת במה חטא:

בד"ה בעל מום. לא הוזהרו זרים אלא כהנים: דע דכמו דפליגי לענין בעל מום ששמש בטומאה לכאורה כמו כן פליגי לענין ערל כהן ששמש בטומאה או יושב ששמש בטומאה וכן אונן כהן ששמש שכולם הם באזהרה כמבואר בסנהדרין (פ"ג:) ולפ"ז ק"ק לרבי חייא דמחייב שתים מאי פריך בשבועות (י"ח.) אלא טמא ששמש היכי משכחת לה הא שפיר משכחת כגון בקרבן צבור שבא בטומאה או פסח שבא בטומאה שטמאים במתים מותרים לכנוס למקדש כדמוכח בפסחים (צ"ה:) מהא דאמרינן שם אין טמאי מתים משתלחים וכו' ט"ש ומשום טומאה מחייב כגון שהוא אונן או יושב או ערל שאינו ראוי לעבוד ולא הותרה עבודה בטומאה אצלו ומשום הנך אסורים ליכא מיתה רק אזהרה וא ואפילו בבעל מום משכחת לרבנן בסנהדרין (שם) דס"ל דליכא רק אזהרה גבי' ולא חיתה וא"כ משכחת שנכנס חד מהנך לשחוט קרבן הבא בטומאה ועבד עבודה אחרת ג"כ ובזה חייב מיתה משום טמא ששמש כיון שאצלו לא הותרה טומאה לר' חייא ודוחק לומר דהגמרא שם אליבי' דבר קפרא אזלא ועוד אפילו לבר קפרא משכחת שפיר כגון שנטמא תחלה ואח"כ נעשה בעל מום או אונן דהיכי דטומאה קדים גם לבר קפרא חייב משום טומאה:

והנה לכאורה קשה ג"כ אקושית הש"ס דשם מהא דאמרינן נזיר (נ"ו:) כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' וכו' ע"ש והכי פסקינן וא"כ משכחת חיוב עבודה בטומאה לכאורה בלא כרת דכניסת מקדש כגון שנטמ' בטומאה שאין נזיר מגלח דמשום טומאה איכא ומשום כניסה ליכא, אכן בזה י"ל כיון דר"מ וכן ר"ט שם פליגי וס"ל דחייב משום מקדש גם כשאין נזיר מגלח א"כ י"ל דקושית הש"ס היא להנך תנאי:

ובזה א"ש מה שקשה לכאורה אקושית ר"ת שהקשה בשבועות שם דלימא נפקותא כשלקה דנפטר מכרת והניח בקושיא, ולכאורה מאי קושיא דלמא קושית הש"ס לר' יצחק דס"ל מלקות בח"כ ליכא. אבל לפ"ז א"ש דממנ"פ ל"ק דר' יצחק י"ל דס"ל כר' יהושע ולר"ע ולר"מ ג"כ ל"ק דדלמא הם לא ס"ל כר' יצחק ור"ע בלא"ה בפי' חולק עליו מכות (דף י"ג) אבל מכ"מ מסוגיא דהכא קשה, ועיין במ"ל (ה' ב"ח פ"ג) שהקשה ג"כ דלוקמי' בבמה או בנכנס דרך גגות ותירץ, ולענ"ד ממה שהקשתי כאן יותר קשה ולא שייכים תירוציו וצ"ע:

דף ל"ג ע"א בגמרא אתיא לה שבת חנו דקמתסר במלאכה: מכאן ק' אפי' רש"י שפי' בחולין (ק"א:) דשבת איוה"כ חשיב א"מ שמוסיף מיתת ב"ד וא"כ ה"נ שבת אזרות הוי מוסיף ולא כולל והרי מוסיף ע"כ ר"י אית לי' כדמוכח ממה דאמר בכריתות אם עבר זקן ונשאה כמש"כ התוספ' לעיל וא"כ מ"ט דבר קפרא, ואחרי כתבי זאת מצאתי קושיא זו בשער המלך (הל' א"ב פ' י"ז) והניח בצ"ע, אכן כעת נלענ"ד דלק"מ שהרי הך זר ששמש ע"כ לא משכחת רק בהקטרה כדמסקינן דתירוץ שחיטת פר של כה"ג הי' נראה דוחק לרב אשי לומר שזר אצלו קאמר' ולהכי קאמר דתרתי איסורא קאמר וכיון דכן לא הוי איסור שבת דהקטרה מוסיף דהא לית בי' מיתת ב"ד רק מלקות לר"י:

שם אלא מליקה בבת א' הוא דמשכחת לה: ק"ק הא במליקה הוא ג"כ איסור טרפה שחותך שדרה ומפרקת קודם שיגיע לסימנים וכמו שכתבו התוספ' בחולין (כ'. ד"ה לא אמרן) והרי הוא קדם לאיסור זרות ובשלמא לתי' הראשון דהתוספ' כאן דלא חל על איסור מעילה א"ש דגם טרפה לא חל אבל לתי' בתרא דאיסור זרות חל משנמלק קשה הא איסור טרפה חל אפילו קודם שנמלק, אכן גם בזה י"ל כיון דאיסור מעילה לא אזיל עד שנראה לזריקה דהיינו כשנגמרה המליקה ח"כ חלים טרפה ונבלה כאחת, אבל מכ"מ קשה דלמה קאמר זר שאכל מליקה חייב ב' ליחייב ג' משום טרפה ומשום נבלה, וי"ל דשם (י"ט:) פליגי אי אמרינן דמחזיר סימנים אחורי עורף או לא וא"כ אי אמרינן דמחזיר אז לא שייך טרפות לאחר מליקת סימנים וכן למ"ד אף מחזיר אף דלדידי' משכחת טרפה כשלא החזיר מכ"מ משכחת ג"כ שאינו טרפה כגון שהחזיר, ולפ"ז י"ל דבהכי מיירי הכא הך זר שאכל מליקה דהיינו כשהחזיר ולכן הוי רק נבלה ולא טרפה ומכ"מ תירצו התוספ' הנ"ל בחולין שפיר די"ל הך מ"ד דאין שחיטה לעוף סבר כמ"ד אף מחזיר וכיון שהתורה התירה מליקה כשלא החזיר ג"כ א"כ שפיר התירה טרפה ג"כ:

ובהכי ניחא לענ"ד מה ששמעתי מקשים אגמרא דחולין (ק"ך.) דקאמר נבלה נמי אישתראי מליקה דחטאת העוף לכהנים ע"ש, הרי לר"ל קיימינן התם וריש לקיש ס"ל אין שחיטה לעוף מן התורה בנזיר (כ"ט.) ולפ"ז א"ש דהתוספ' כבר כתבו בנזיר (שם) דר"ל ס"ל מחזיר סימנים כי היכי דלא ליהוי טרפה אכן כי היכי דלא יקשה מגמרא דהתכלת שהקשו התוספ' בחולין ממנה למ"ד אין שחיטה לעוף מן התורה צ"ל דאף מחזיר ס"ל ומכ"מ לא הוי טרפה בקטן שהדירו אביו בנזירות כיון שיכול להחזיר והגמרא במנחות דייק שפיר הואיל ואשתרי מליקה לגבייהו כיון דעכ"פ גם בלא החזיר התירה התורה מליק', והנה בהפסוק דנבלת עוף טהור כתיב ג"כ טרפה דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר ולכן קאמר בגמרא שפיר נבילה נמי אישתראי די"ל דכיוון ג"כ לטרפה דהותרה במליקה וכמו שכתבו התוספ' אגמרא דהתכלת, אלא דק"ל עדיין על הרמב"ם דפסק (פ' ו' מהל' מעשה הקרבנות הל' כ"ג) דאינו מחזיר הסימנים ופסק שם (פ' י"א הל' ט') דזר שאכל מליקה לוקה ב' וא"כ לילקי ג' גם משום טרפה ואי נימא דאיסור טרפה קדים ולא אתי נבלה וחל עליו כש"כ דקשה איך כתב א' משום אוכל נבלה משום טרפה הל"ל שהרי נבלה לא חל עליו ועוד הרי עד גמר מליקה גם איסור זרות ונבלה לא חיילי על איסור מעילה ואז חלו בבת אחת כמש"כ הכס"מ שם וא"כ ליחול אז גם איסור טרפה בהדייהו וצ"ע:

שם א"נ שחתך אצבעו: הרמב"ם (פ"ט מהל' ביאת מקדש) הביא דין זה דזר ששמש בשבת ובטומאה חייב שתים בסתמא והראב"ד השיג עליו דבבת א' דוקא חייב שתים, והכס"מ שם העיר על הראב"ד הא פסקינן דבכולל אחע"א וא"כ לדידן אפילו בלא בת א' חייב שתים, ולענ"ד י"ל דשיטת הראב"ד כך היא דפוסק כמסקנת הגמרא אליבי' דר"ח וב"ק דר' יוסי אית לי' כולל וא"כ לכאורה ק' מה שהקשה התוספ' לעיל דא"א ונעשית חמותו נמי כולל הוא וצ"ל כתירוצם דבב' שמות לא אמרינן כולל אך על זה קשה מבעל מום ששמש בטומאה דג"כ ב' שמות הם וכמו שהקשו התוספ' וכן זרות ושבת י"ל דחשבינן לב' שמות דעבודה היא שם לחוד ומלאכה הוא שם לחוד דעבודה שייך אפילו בדבר שאינו מלאכה כגון קבלה והולכה ומלאכה שייך בדברים שאינם עבודה כגון שאר אבות מלאכות שאינם בעבודה ולכן אי אמרינן כולל מגו דמתסר במלאכה מתסר נמי בעבודה כולל מב' שמות הוא וא"כ ק' מבעל מום ששמש בטומאה וגם מזר ששמש בשבת ותירוץ התוספ' י"ל דלא ניחא לי' להראב"ד אלא מתרץ כמו דמתרץ ברשב"א דכי חשיב לי' בש"ם להני כולל באמת הוי מצי להקשות דא"כ גם א"א ונעשית חמותו כולל הוי אלא דעדיפא מיני' פריך, א"נ דלא חשבינן להו כולל רק לענין לקוברו בין ר"ג ע"ש ולכן ל"ק נ"כ לפי המסקנא דמסקינן בברייתא דלקמן דזר ששמש בשבת ובעל מום ששמש דטעמא דר' יוסי משום כולל הוא אלמא דאמרינן כולל גם בב' שמות דהא לפי מה דמסיק רב אשי גם התם לא איירי רק לענין לקברו בין רשעים אבל לעולם י"ל דכולל מב' שמות לא חשיב כולל כדמוכח מא"א ונעשית חמותו, ולכן הרמב"ם דכתב בזר ששמש בשבת וב"מ ששמש בטומאה חייב שתים ממש על זה שפיר השיג הראב"ד דזה לא הוי רק בבת א' דבזא"ז לא מחייב שתים דלא חשיב כולל כיון שאינו משם א' אבל הרמב"ם י"ל דס"ל כשיטת התוספות דחשיב שפיר משם א' ולכן אפי' בזא"ז חייב שתים משום כולל: