ערוך לנר – יבמות – קטע 36

בד"ה ודבתרא לאו קדושין. ומקדש לאחותה: צ"ל שהיא אחותה מן האם ולא מן האב והראשונה היא ערוה להיבם והאחרת לא דאל"כ מאי ראי' מדאסרינן הצרה ליבומי דהא ממנ"פ צרת ערו' היא אי מכח קדושי האחות הראשונה או מכח השניי', גם צ"ל לפי מה שמפרש רש"י הסוגיא בצרת הבת דאיירי ששתי האחיות נולדו מן הפנוי' האחת מאחיו והאחת מן הנכרי דאל"כ אכתי ממנ"פ היא צרת ערו' או שהיא צרת בתו או שהיא צרת בת אשתו, שוב א"ע ראיתי שגם בתוספ' הרא"ש כתב כן ועיין לקמן

בא"ד. וישאנה אחיו מאמו: דאחיו מאביו ליכא למימר דהוא ממנ"פ שפיר קנסיב או מכח יבום או מכח שהיא נכרית וא"ל שיהי' תקלה אחר שכבר חלצה הצרה א"כ שמא האחרונה מקודש' ונושא צרת חלוצתו או חלוצת אחיו הרי בזה ליכא רק ספק לאו ולכן ניחא לרש"י לנקוט אחיו מאמו דהוי ספק כרת ואף דאכתי הוי מצי לפרש שישא אותה אחיו מאביו שלא היה בעולמו דג"כ הוי איסור כרת גבי' אי יבמתו היא די"ל דדוחק הוא שטעות בזה יתהוה אחר כמה שנים כשיגדל האח וישא אותה ולכן נקיט רש"י הפשוט יותר, ועל כן לא הבנתי מש"כ הרשב"א דרש"י הל"ל אחיו מאביו וכתב שהאריך בזה בתשובה, ואני בעניי לא מצאתי שם, שוב ראיתי בריטב"א שהקשה ג"כ קושיא זו דלנקט אחיו מאביו ותירץ כיון דרש"י מפרש לענין צרת הבת א"כ אחיו מאביו לא משכחת שהרי היא בתו ע"ש אכן זה תמו' ע"פ מש"כ לעיל דע"כ החי אחותה הייני מאמה שאינה בתה דאל"כ היא ממנ"פ צרת ערו', ולא זכיתי להבין למה לא תרצו הראשונים כמו שכתבתי שהרי באחיו מאביו לא יבא כלל לידי ערו' וצ"ע:

שם בתוספ' ד"ה כתב בכתב ידו. וא"ת מאחר שדעתו לגרשה: א"ל הא בגטין (דף י"ז) מפורש דלמ"ד משום פרי תקנו זמן בגטין היינו שלא יאכל הבעל פירות האשה שלא כדין וא"כ אדרבא כיון שדעתו לגרשה חיישינן לזה, די"ל דהא חשש זה לא שייך רק בשיאחר זמן הגט אז יאכל פירותי' משעת נתינה שלא כדין אבל זה לא שייך הכא דאם יאחר הזמן האשה לא תקבל ממנו אותו הגט או תביא אותי מיד לב"ד ותערער ולכן באמת כתב הר"י דוקא שיכול להקדים הזמן כמו שירצה ובזה אין חשש רק שהיא תעשה קנוניא עמו שיקדים הזמן למען תטרוף מהלקוחות שלא כדין כאלו מאותה שעה נתגרשה ועל זה הקשו שפיר הא מאחר שדעתו לגרשה איך חיישינן לקנוניא עמה:

בא"ד. א"כ אנן לא נסמוך על הזמן הכתוב: עיין בגטין (ג:) שתירצו על קושיא זו דחיישינן שמא תתפוס האשה ולא יוכלו הלקוחות להוציא ממנה מכח ספק וגם מבואר שם שהקושיא היא רק לר"ל אבל לר' יוחנן שמפרש משום שמא יחפה בפשטות לק"מ דזה הטעם שייך גם הכא אכן לא זכיתי להבין דכפי מה שהקשו לר"ל דלא נסמוך על הזמן ואכתי אמאי פסול כמו כן יקשה לר' יוחנן ובזה לא שייך לא תירוצם דהכא ולא תירוצם דגטין, אכן לקמן כתבתי תירוץ ששייך גם לר' יוחנן

בא"ד. ואמאי פסול: לולא דברי התוספ' הי' אפשר לומר דהחשש הוא שמא יקדים הזמן למען לקלקלה שאם תתעבר ממנו אחר הזמן יאמר שגטה קודם לבנה והבן לא ממנו הוא או בלא מתכווין יביא את עצמו ואותה לחשש קלקול זה דהיינו שלא ידקדק בכך לכתוב זמן הגט כראוי ואח"כ ימשך מזה שיאמרו שגטה קודם לבנה וכה"ג מפרשינן בגטין (כ"ו:) הטע' דתקנו זמן בגט ארוסה אף ששם ג"כ לא שייך משום פירי אבל כשיש עדים ליכא חשש זה שהם לא יחתמו על גט מוקדם משום חשש קנוניא על הלקוחות וא"ל דאכתי איכא חששא שיכתוב הזמן כראוי ויחתמו העדים ואח"כ ישהה מליתן לה עד אחר זמן ויאמרו גטה קודם לבנה להא ע"כ לא חיישינן דאל"כ גם התם לא הועילו חכמים בתקנתם מה שתקנו זמן בגט ארוסה:

בד"ה אשה זו. ואומר ר"י דהתם חיישינן לספק דרוסה: במה שיוצא מדברי התוספ' הללו דהיינו אי אסרינן ספק טרפה שנולד קודם שחיטה בדלא שכיח יש פלוגתא בין הפוסקים כמבואר בי"ד (סי' נו"ן) ע"ש, אכן לכאורה תלי קושיתם דהכא בפלוגתא שבין רש"י ותוספ' בביצה (כ"ה.) דרש"י סובר דחזקת איסור דרב הונא הוא איסור אבר מן החי והתוספ' סוברים שהוא איסור דאינו זבוח ע"ש, והנה לכאורה לשיטת התוספ' שם יש לומר כיון דמבואר הוא בש"ס ופוסקים דנקיבת הושט ופסוקת הגרגרת הוא נבילה ועיין בש"ך (סי' ל"ג) אי אפילו נבלה מחיים הוי אבל זה פשיטא דלאחר שחיטה הוי נבלה גמורה וגם מבואר בחולין (נ"ד.) דושט דרוסתו במשהו ואפילו בקנה אמרינן שם דדרוסתו במשהו משום דמקלי קלי זיהרי' ואזיל וא"כ בדרוסה נגד הושט והקנה לכאורה נבלה הוי דמקום הדריסה שנשרף ע"י הארס הוי בשר שרופא גורדו והוי כאילו ניקב, והנה הראיות שהביאו התוספות הכא שחיישינן לספק טרפה שנולד מחיים הם מדחיישינן לספק דרוסה ומישב לה קוץ בושט שחיישינן שמא הבריא ומארי שנכנס לבין השוורים שהוא גם כן ספק דרוסה וי"ל דודאי אין מחזקינן מאיסור לאיסור אחר ולכן שפיר אמרינן הכא דאשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת דזה ודאי כשימות בעלה אזיל לי' איסור אשת איש אבל התם לענין ס"ט דבהמה בחיי' בחזקת איסור שאינו זבוח עומדת בזה לא שייך לומר שיש לה חזקה דלאחר שחיטה מותרת כיון דהספק הוא שמא נדרסה א"כ ש חשש ג"כ שמא נדרסה נגד הושט והקנה ואז נבלה היא וכן בשמא הבריא ואי נבלה היא לא מהני לה שחיטה ונשארת באיסור שאיני זבוח ולכן אסורה שעדיין עומדת בחזקת איסור שאינו זבוח של קודם שחיטה:

והיוצא מזה לענין דינא דבספק טרפה שאיני שושט וקנה שעושה אותה נבלה באמת לא אמרינן דאסורה אף שנולד מחיים ואף דאמרינן בחולין (נ"ג:) דדרוסה שאמרו צריכה בדיקה כנגד בני מעים ונקבו בני מעים טרפה היא לא נבלה מכ"מ אין קושיא מזה די"ל דהתם כיון דאפשר לברורי מבררינן ולא סמכינן אחזקה, אכן כל זה לא שייך רק לטעם התוספ' אי החזקה היא איסור אינו זבוח אבל אי החזקה היא דאבר מן החי כפי' רש"י א"כ כל החילוק הזה נפיל בבירא וע"כ צריך לחלק כמו שחלקו התוספ' בין ריעותא דשכיח ודלא שכיח התוספ' אפשר דאזלו הכא אליבי' שיטת הריצב"א שהביאו בשבועות (כ"ד.) דלא ס"ל הך סברא דאיסור שאינו זבוח וטעם דרב הונא לפ"ז ע"כ הוא מטעם אבר מ"ה וסובר דבהמה בחיי' לאברים עומדת ולכן הוצרכו לחילוק זה וכיון דהרמב"ם פסק דבהמה בחיי' לאו לאברים עומדת כמו שהוכיח המהר"ל בן חביב מדבריו (בפ"ה מהל' מאכלות אסורות) הביאו הלחם משנה שם וגם פסק כרב הונא (פ"א מהל' שחוטה) א"כ החזקת איסור הוא ע"כ איסור דאינו זבוח דלמ"ד לאו לאברים עומדת פשיטא דלא שייך איסור אבר מן החי כמו שכתבו התוספ' הנ"ל בביצה ובשבועות א"כ יש טעמא רבה להחמיר בספק טרפה בקנה וושט כיון דעדיין חזקת איסור אינו זבוח עלי' ואפילו בריעותא דלא שכיח דחילוק זה לא כתבו התוספ' רק היכי שחזקת איסור הלך לגמרי ובא אחר במקומו אבל בנדון זה שעדיין לא יצאה מחזקת איסור שאינו זבוח לעולם אפשר דגם התוספ' מודו, וצ"ע לדינא לפ"ז לענין ספק טרפה בושט וקנה במקום שהש"ך מיקל לענין ספק טרפה בי"ד (סי' נון) ע"ש:

דף ל"א ע"א בגמרא ואמרינן למאי הלכתא: הא דמפרש בהכי דוקא ולא בפשטות מגורשת לענין שאם קדשה אחר שצריכה גט ממנו מספק משום דקדייק לישנא דמגורשת ואינה מגורשת ולא קאמר בקיצור הרי זו ספק מגורשת כמו במשנתינו דלעיל אלא ע"כ דה"ק דלענין דברים דיינינן לה כודאי מגורשת ולענין דברים כאינה מגורשת והיינו דקאמר לענין כהן דאי רק מכח ספק הוי לא תאסר על בעלה כהן מכח ספק דהא יש לה חזקה דאשת איש אלא ע"כ דלהך מלתא כודאי מגורשת דיינינן וכן בהא דצרת ערו' אי מכח ספק הוי הי' לן לאוקמה בחזק' היתר לשוק ולא תיבעי חליצה אע"כ כודאי מגורשת דיינינן לה והיינו דפריך אמתניתן דלעיל, ולכן א"ש הא דפריך מהך דאמרינן למאי הלכתא לרבה דלכאורה הא י"ל דרבה באמת לא מפרש כן מתניתן דשם אלא ע"כ דמלישנא דמתניתן קדייק, עוד י"ל דלא לרבה קפריך אלא אמאי דאמרינן למאי הלכתא ומפרש לענין צרת ערו' לדידי' קפריך ממתניתן דהכא, אכן זה דוחק קצת שנאמר דרבא ואביי דשקלי וטרו לקמן לא אתו רק לתרץ הך דאמרינן למאי הלכתא. והנה מה שהקשו התוספ' דהך למאי הלכתא לא אמרינן שם בגטין כה"ג משכחינן גם עוד סוגיות בש"ס כמו הך דרבה בר אבו' בפסחים (ע"ג:) שכתב רש"י שם דלא איתפרש לי' היכא אתמר וכן הא דרב אחא בר יעקב בעירובין (מ':) ועוד בשאר דוכתי', ואפשר דבש"ס מהדורא קמא שאינו בידינו עוד היו כתובים דברים אילו:

שם מידי דהוי אנכסי דבר שטיא: לכאורה לא הי' צריך להביא בזה מבר שטיא דאזלינן בתר חזקה דבכל מקום אזלינן בתר חזקה, והי' נ"ל לומר ע"פ מש"כ התוספ' בכתובות (כ"ו:) בשם ר"י בר ברוך לחלק בין היכי שעדים הראשונים מחזקים החזקה או מרעים החזקה ע"ש וא"כ אכתי הוי משכחת בב' כתי עדים דספקא דאורייתא הוא כגון שכת הראשונה אמרה קרוב לה הוי ומוציאה מחזקתה דהיתר לשוק ולזה מייתי מהא דבר שטיא דאמרה ג"כ כת הראשונה כשהוא חלים זבון ומרעה חזקתו ואעפ"כ מוקמינן בחזקתו, אכן לפ"ז יקשה מהא דבר שטיא אשיטת ר"י בר ברוך, אבל באמת ראיתי בכתובות (דף ך') מייתי ברישא הנך בי תרי דאמרי כשהוא שוטה זבין וא"כ אין קושיא עליו ולא ידעתי איזו מב' הגירסות יכשר, אכן מסוגיא שלנו לכאורה מוכח נגד שיט' ריב"ב דלפי שיטתו לא מקשה מידי דאכתי משכחת ב' כתות דהוי ספק דאורייתא כגון דאמרי ברישא קרוב לה הוי ומרעי לחזקתה וכמו שכתוב באמת כאן בתירוץ רבה ור"י קרוב לה ברישא אבל שם בגטין (דף ע"ח) גרסינן שנים אומרים קרוב לו ושנים אומרים קרוב לה ומפרש הנך דקרוב לו ברישא וגם כאן לא מבואר איזו גרסא עיקר:

שם בתוספ' ד"ה נפל. כאן יש תימא: אלעיל ל"ק מ"ש דחשבינן בספק מגורשת טפי בחזקת היתר לשוק מליבום דהא כמו כן שימות הוא יש לחשוב ג"כ שתמות הערו' או יגרשנה והרי היא בחזקת היתר ליבם די"ל דשאני התם דיש לה ג"כ חזקת אינה מגורשת דמסייע לחזקת היתר לשוק אבל הכא דמתו שניהם וליכא חזקת חי הקשו שפיר:

בד"ה אי בשתי. גזרו רבנן שלא תתייבם בכת אחת אטו ב' כתי עדים: ק"ק דא"כ גם בגירושין הי' להם לרבנן לגזור שלא תנשא לשוק בכת א' אטו ב' כתות דהא גם שם היו בב' כתית איסור דאוריית' דיבמה לשוק וא"ל דשאני יבמה לשוק דלא הוי רק איסור לאו משא"כ איסור יבום שלא במקום מצוה דהוי איסור ערו' דבכר' דהא רבה גופא דאליבי' קיימינן הכא אמר לקמן (פ') כל בדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת ועיין מה שכתבתי לקמן (שם) דמשמע דלא רבה אלא רבא גרסינן ולפ"ז א"ש, אכן בלא"ה ג"כ י"ל דבספק גירושין לא גזרינן שתחלוץ בכת א' אטו ב' כתות דיש לגזור ג"כ אפכא אם אתה אומר חולץ תתייבם וכיון דאיכא הכא גזירה והכא גזירה שב ואל תעשה עדיף אבל בקידושין לא שייך זה דתתייבם ואין בכך כלום:

ע"ב בגמרא ארוסה לית לה פירי: בגיטין (דף כ"ז) אמרינן דתקנו זמן בגט ארוסה שלא יאמרו גטה קודם לבנה שפגם הוא שנולד מן הפנוי' א"כ כש"כ שניחוש לפגם זה גופא שנדע מי הוא הולד הפגום שנולד מן הפנוי', ולפ"ז גם למ"ד משום פירי מצי להקשות שיתקנו זמן בקדושין שמא תתעבר ממנו קודם הקדושין והוא יקדים הזמן שיסברו שלאחר קדושין נתעבר' ממנו ובשלמא לדעת הרשב"א דאין בו עדים ודאי אינה מקודש' א"ש דאין חשש להקדמת הזמן שעל זה לא יחתמו העדים אבל לדעת הרא"ש דאם בלא זמן כשר גם כלא עדים כשר קשה כן דשמא הבעל יקדים הזמן לכסות פגם בנו:

שם ברש"י ד"ה ותקון רבנן. של עבד כדי וכו' שזה קנה: כן הגי' המהרש"ל אכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ונ"י הביאו לשון רש"י ותקון רבנן זמן בכל שטרי מכר לידע מאיזה זמן יאכל פירות שדה ויקנה נכסי העבד עכ"ל ומזה נראה שגרסת המהרש"ל אינה, וראיתי בר"ן שפירא על הרי"ף שהקשה על מש"כ רש"י ויקנה נכסי העבד דהא כל מה שקנה עבד קנה רבו וא"כ אין נכסים לעבד ט"ש שנדחק בישוב לשון רש"י, גם רצה להגי' מעשה ידי העבד ולענ"ד לק"מ שהרי אם קנה העבד נכסים קנה הרב לא הפירות בלבד אלא גם הגוף כמש"כ התוספ' קידושין (דף כ"ד) וכן פסק גם הרמב"ם (בה' זכיי' פ"ג) א"כ שפיר תקנו זמן בשטר מכירת העבד לידע מאיזה זמן קנה הרב השני נכסים שקנה העבד:

והנה התוספ' הקשו על רש"י שתי קושיית למה פריך על עבד דוקא ולא על שטר מכירת קרקעות ועוד הרי התם לא תקון רבנן זמן ובגטין (דף י') הוסיפו לבאר קושיא זו דאינו נפסל כשאין בו זמן, ולענ"ד יש ליישב קושיותם דמה שלא הקשה ממכירת קרקעות י"ל ע"פ מה דאמרינן קידושין (דף ה"ו) דבמקום שכותבין השטר לא קנה אלא בשטר ע"ש ולכן לא רצה למיפרך מקרקעות דאיכא דקני בכספא ואיכא דקני בשטר ואעפ"כ תקנו רבנן זמן דהי' יודע שיש לתרץ כיון דבמקו' שכותבין שטר דאינו נקנה אלא בשטר ע"כ צריך לתקן זמן לא חלקו חכמים בתקנתם ותקנו בכ"מ אבל מעבד פריך שפיר דמדקאמר בקידושין כן על קרקעות המאוחר במשנה ולא על דין עבד כנעני המוקדם שם משמע דרק בקרקעות יש מקומות שנהגו כן אבל לא בעבדים, ועל קושיתם השניי' י"ל דודאי מוכח שתקנו זמן בשטרי מכירות מהא דתנן גטין (דף כ"ו) שטרי מקח וכו' מקום השדה ומקום הזמן ע"ש והרי גם שתקנו זמן בגט ארוסה לא ידענו רק ממשנה זו ממה דתנן שיניח מקום הזמן כדמוכח בגמרא שם (ע"ב) וגם מה ששטר מכירה פסול כשאין בו זמן טעמא רבא איכא דהרי תנן בשביעית (פ"י) שטרי חוב המוקדמין פסולים מטעם שלא ש לקוחות שלא כדין ולכן אי שטר מכירה כשר בלא זמן מה הועילו חכמים בתקנתם לתקן זמן בשטר מלוה ולפסלו אם הקדימו אכתי יבא לטרוף לקוחות שלא כדין אם לא ידענו זמן המכירה ומסתמ' נוקי ברשות המוכר כל זמן שלא יביא לוקח ראי' שקדמ' מכירה להלואה ואם יביא ראי' זו גם בשטר מוקדם אין חשש אע"כ מדפסלו חכמים שטר מוקדם פסלו ג"כ שטר מכירה בלא זמן וכל זה שייך ג"כ לענין עבד אם עשאו רבו אפותיקי ולכן פריך שפיר משטר מכירה של עבד ומיושב שיטת רש"י:

שם בתוספ' ד"ה וארעא. לא דמי להא דאמר בקדושין: לכאורה אין כאן קושיא דהא קאמר בר שטיא זבין נכסי משמע שהוא בר שטיא לפנינו וא"כ כש"כ דמוקמינן ארעא בחזקתו דאיכא ב' חזקות והא דנקט רק הך חזקה דארעא י"ל דנקט הפשוטה יותר אבל מכ"מ קשה קושיתם אסוגיא דכתובות (דף ך') דאמרינן בפי' דהיכי דלית לי' חזקה דאבהתא אמרינן כשהוא שוטה זבן כשהוא שוטה זבין ועל זה הקשו שפיר

בד"ה אי יגיד ריעו. הוי מצי למיפרך: לולא דבריהם הי' נ"ל דהכא לא שייך להקשות כן דאדרבא הי' צריך להוסיף בדבריו שהרי גבי קדושין קתני חד ספק וגבי גט קתני שלשה וא"כ אם הי' מתני חדא באידך הי' צריך להוסיף א' וזה לא רצה התנא אבל התם פריך שפיר כיון דקתני במתניתן דבמה טומנין חמשה וכן במתניתן דלא יחפור א"כ אי יגיד עליו ריעו לא ליתני רק בחדא מתניתן ששה דהיינו חול וסלעים ובאידך מתניתן רק א' ומייתר תלתא בין כולם והנה בב"מ (ל"א.) פריך ג"כ רבא אאביי אי יגיד עליו ליתני קילתא וכש"כ חמירתא ע"ש וזה ק' לכאורה ג"כ הכא דליתני ספק קרוב לו גבי גט דאיכא סברא דבחזקת היתר לשוק עומדת ואעפ"כ חולצת וכש"כ בקדושין, וי"ל דגם בקידושין יש חדוש שאינה מתיבמת ולא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם:

בד"ה למעוטי מספקא לר"י: לא ידעתי למה מסופק הא לכאורה מוכח דמהני דאי לא מהני היאך קאמר זהו בקדושין הא יש עוד בקדושין כמו בגירושין אין עליו עדים או אין בו אלא עד א' ובשלמא לדעת הרא"ש שכתב בפשיטות דמהני ל"ק למה קאמר זהו למעוטי זמן דוקא ולא הני דאין עליו עדים או רק עד א' דמה דכשר גופא משום דלא בעי זמן וא"כ בכלל זמן הוא וכן לדעת הרשב"א דכתב אין בו עדים ודאי אינ' מקודש' ל"ק דא"כ לימא זהו למעוטי אין עליו עדים דבגירושין הוא ספק ובקדושין ודאי אינם קדושין די"ל דלא אתא למעט בזהו רק מה שבגרושין לא הוי גירושין ובקדושין הוי קדושין אבל מה שיש רק חלוק בין ספק לודאי לזה לא נחית דהא עכ"פ בעיקר הדבר אין חלוק דבגירושין צריך גרושין אחרים וכן צריך קדושין אחרים אבל לפי מה דמסופק ר"י אי קדושין הוי כגירושין לענין אין עליו ערים שפיר ק' איך ס"ד לומר כן דא"כ איך קאמר זהו בקדושין הא איכא גם אין עליו עדים ודוחק לומר דזהו לא אתא למעט רק א' דהיינו אין בו זמן וצ"ל דספק הר"י הוא אם לפסוק כהרא"ש דודאי מקודשת או כהרשב"א דודאי אינה מקודשת:

בד"ה והא עבדא. והשתא ניחא הא דמשני התם רובא: נסתפקתי הא דאמרינן דהמשחרר עבדו עובר בע' איך הדין במוציא העבד ע"י גרעון כסף דלכאורה נראה דאם אינו עובר דמשמע מלשין הרמב"ם דיציאת כסף הוא בעל כרחי דאדין דאם נותן העבד או אחר בשבילו כסף לאדון כדי פדיונו אז ייצא מעצמו דין תורה וא"כ ודאי אין בזה עביר' לאדון ומר"א ששחרר עבדו לדבר מצו' כדאמרינן ברכות (דף מ"ז) ל"ק דהי' לו לעשו' תקנה אחרת שאין בה דחיית ע' דהיינו שיתן לאחר כסף שיפד' בו את העבד ממנו וכענין שאמרינן מעשרים אדם על מעשר שני של מעשר שני פ"ד), די"ל שלא הי' נזדמן לו באותה שעה מעות לפדותו מיד שהרי תיכף הי' צריך לו לדבר שבקדושה ואם אמנם אינו עובר ק' אפי' התוספ' דרובא בשטר ומעוטא בכסף איך ס"ד דרובא יעברו על ע' והמעוט יוציאו העבד כדין התורה, ואולי כוונתם דרוב היוצאים מאדוניהם הוא ע"י הפלת א' מכ"ד ראשי אברים והוא צריך גט שחרור כדאמרינן בקדושין ודף כ"ד) וזהו בלא עבירה, אכן ממעשה דר"ג ששמח כשהפיל שן טבי עבדו ושמח שמחה גדולה בב"ק (ע"ד:) מוכח לכאורה דגם בגרעון כסף עובר דאל"כ הרי הי' יכול ר"ג לעשות תקנה לו כיון שנתאו' לשחררו ועיין מש"כ לקמן (מ"ז:):

בא"ד. וגטי נשים משום פירי. ק"ק דאי בגטי נשים משום פירי גם בעבד הוא מטעם זה כמבואר ברמב"ן ורשב"א וריטב"א ואפי' לא ד משום שמא יחפה ג"כ בעבד לא תקנו זמן אלא משום דדומה לזה מה שיחפה על הבנים דאל"כ מנ"ל דתקנו רבנן זמן בגט שחרור אם לא דפשיטא דהשוו בכ"מ שחרור לגט מדגמרינן לה לה מאשה כמבואר בראשונים הנ"ל, אכן בגטין (דף י') באמת לא תרצו התוספ' כן אלא דלא תניא הכא כיון שרגילין לעשות זמן בכל שטרות: