ערוך לנר – יבמות – קטע 35

בא"ד. ונקט מאמר משום ב"ה: לכאורה לשיטת התוספ' לא קשה כ"כ דא"כ איך אמר ב"ש אשתו עמו דאי מאמר אינו קונה אכתי לאו אשתו היא רק לפי מש"כ התוספ' לשיטת רש"י דהך אשתו עמו איירי אחר שבעל יקשה דדלמא ה"ק אשתו עמו שיכול לבעול אותה שתהי' אשתו וליכא בזה משוה אחות זקוקה או בטול מ"י:

בא"ד. שיהא שום תנא מיקל. אף דר"נ ס"ל כן מכ"מ גם ר"ג לא קאמר רק בכנוס' אצלו מעיקרא וכחו שכתבו התוספ' לעיל

ע"ב בגמרא דאיסורא לא דחי: ק"ק היאך קרי לי' דאיסורא כיון דאין איסור במאמר וכמו שכתב רש"י בד"ה ואי מאמר וי"ל ע"פ מש"כ התוספ' לעיל ודף י"ח) דלכך לריב"ב אחור לישא עד שיעשה אחיו מעשה והכא פריך ר' אבין בפשיטות זה יעשה מאמר ויקנה ה"ט דריב"ב ס"ל יש זיקה ור' אבין אית לי' אין זיקה ולכן אין איסור לעשות מאמר ע"ש, ולפ"ז י"ל דה"ק אלא מאי דוחה דחיי' וכו' אלא מאי אית לך למימר וכו' דאיסורא לוז דחי דהיינו דב"ש אית להו יש זיקה ולכך יש איסור לעשות מאמר וכמו שכתבו גם התוספ' לעיל (דף י"ח) דלריב"ב מקרי קידש אחות זקוקה קדשה באיסור א"כ ה"נ י"ל דלעולם מאמר קונה ק"ג ומכ"מ הכא לא קונה כיון דיש זיקה א"כ הוי קדשה באיסור, ובזה א"ש מה שהקשו התוספ' לעיל על רש"י למה בלשון השני דר"א משנה הגמר' הלשון אלא יבמה דחזיא לכולהו וכו' ולא קאמר ג"כ דהיתרא דחי דהשתא א"ש דכיון דלאידך לישנא לא מוכח דס"ל יש זיקה לא יכול למינקט לישנא דהתירא ודאיסורא:

שם כגון דעבד בה מאמר: וטעמא דר' יהושע מפרש בנדרים דלא הוי מאמר קנין גמור בשנים כיון דהאח האחד יכול לבטלו ע"י ביאה או גט ולפ"ז ק"ק מאי מייתי ר' אבין לעיל ראי' לדברי ר"א דמאמר אינו קונה לב"ש קנין גמור מהא דאמרינן יקיימו דלמא רק התם דאיכא ב' אחים אין המאמר קונה קנין גמור אבל ב"ש דמתניתן דידן דאיירי באח א' שפיר י"ל דקונה קנין גמור וא"ל דגם במתניתן בשעת מאמר עדיין הי' האח השני חי והוי ב' אחים בשעת מאמר דזה אינו דהא הטעם דבב' אחין אין המאמר קונה הוא משום דיכול לבטל ע"י ביאה או גט וזה לא היה שייך באח השני כיון שנשוי אחותה א"כ אין ביאתו או גטו פוסלים וצ"ל דבלא"ה משיב שפיר:

שם ברש"י ד"ה לא אונן. לאסור בקדשים: ה"ה ג"כ לענין לעשות עבודה דאונן אסור בה רק דזה לא הוו שייך לענין היא לא אוננת גם לא הוי שייך רק בכהן ולא בישראל ולכן נקט רש"י לאסור בקדשים דשייך בכולהו:

בד"ה ולא מיטמאת. אינה צריכה: הרמב"ם ופרק ב' מהל' אבל) פסק דאין אשה מצוה לטמא לקרובים והראב"ד השיג עליו מברייתא זו דלא מיטמאת לו וכבר כתב הלח"מ שם די"ל דהרמב"ם פי' כפי' ב' דרש"י דלענין רגל איירי, ונ"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל והראב"ד לשיטתו אזיל דהרמב"ם (פי"ו מהל' טומאת אוכלים) כתב הטעם דחייב לטהר ברגל מפני שחייב בראיי' וחגיגה ושמחה, ולפ"ז לכאורה אין איסור בנשים לטמאות משום ראיי' וחגיגה שפטורים מהם וליכא רק משום שמחה שנשים חייבות בה כמבואר ברמב"ם (ח"א מהל' חגיגה) ואף שבטורי אבן בר"ה (דף ט"ז) רצה לומר כיון דאין עלי' החיוב רק על בעלה לא שייך בה איסור לטמאות ורצה מזה להוכיח נגד שיטת רש"י והתוס' במכ"ה אין זה כדאי לפענ"ד לחלוק על שיטתם שהרי עכ"פ מבטלת מ"ע מאחרים וכי ס"ד דאין בזה איסור והרי בכה"ג אמרינן בפסחים (פ'.) מדחהו אתה מחגיגתו ע"ש וכן מוכח ג"כ דאלת"ה מאי פריך בזבחים (ק') אהא דטמאו ליוסף הכהן מהא דאמרינן דולאחותו אינו מטמא ע"ש דדלמא הוא אינו מטמא שמבטל מעצמו מצות ע' אבל אחרים מטמאין אותו שהרי אין מבטלים מ"ע מעל עצמם אלא מעל אחרים אלא ודאי לא שנא וא"כ שייך שפיר ולא מיטמאת לו ברגל משום שלמי שמחה ואף שאין לה בעל לשמחה שהרי מת והיא אינה מחוייבת מכ"מ הרי אמרינן בקדושין (ל"ד:) שאלמנה בעל ביתה מחוייב לשמחה וממנו מבטלת מ"ע כשמטמאה את עצמה ועיין שם בתוספ' שכתבו בפי' בשם ר"ת שדוקא בשלמי שמחה צריך לשמחה:

אכן התינח לשיטת הרמב"ם (שם) דס"ל דבעלה וכן שכנה משמחה בשלמי שמחה אבל לדעת הראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם וס"ל דלא בש"ש אלא בכסות נקיי' וכדומה משמחה לא שייך באשה איסור טומאה ברגל וא"כ ע"כ הא דקאמר הכא ולא מיטמאת הפי' הוא דאינה חייבת לטמאות ולכן שפיר השיג הראב"ד לשיטתו על הרמב"ם שכתב דבכל אשה אין מצוה לטמא לקרובים אבל הרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל דאשה בעלה משמחה בשלמי שמחה א"כ שפיר יש לפרש דברגל איירי, אבל מכ"מ דעת רש"י ק' שכתב דנראה לו הפי' דברגל איירי ובקידושין (דף ל"ד) פי' דבעלה משמחה בכסות נקיי' וא"כ מאי איסור טומאה שייך באשה, ואולי י"ל דרש"י פי' הכא למ"ד בחגיגה (דף ז') דאשה גופא חייבת בשמחה ובזה ודאי שלמי שמחה צריכה להביא ומכ"מ למ"ד בעלה משמחה ג"כ שייך איסור טומאה גבה לענין פסח דלפי המבואר בזבחים (דף ק') מותר לטמאות בערב פסח לקרובים לחד מ"ד קודם חצות ולחד מ"ד אפילו אחר חצות קודם שחיטה וזריקה וכפי המבואר בפסחים (דף צ"א) גם נשים חייבו' בפסח וא"כ בכה"ג קאמר הכא דאין מטמאת לו כיון שאינו מז' קרובים א"כ אסורה לבטל מצות פסח אבל נשואה מטמאת לו ובקודם חצות כדפרישית:

ולפ"ז מיושבת קושית הראב"ד מברייתא דהכא אפילו לשיטתו דלא בעי לשמחה בש"ש דוקא, ומכ"מ ק"ק בין על תי' הלח"מ דלענין רגל איירי בין על תירוצינו דלענין פסח איירי כיון דלהרמב"ם אשה אינה מצו' לטמאות א"כ מ"ש ארוסה דאינה מטמאת לו ומ"ש נשואה דמטמאת, וצ"ל דילפינן מטומאת כהן דאמרינן לה יטמא רשות אלמא היכי שיש מז' קרובים אף שאין מצו' בטומאה מכ"מ הותרה א"כ ה"ה דהותר לבטל ע' דש"ש ודפסח ואף דמשמע בזבחים (דף ק') דלמ"ד לה יטמא רשות בע"פ אחר חצות אסור לו לטמאות מכ"מ י"ל דהכא בקודם חצות איירי וגם ברגל קודם שהגיע זמן חיוב ש"ש:

בד"ה אלא לתרי אמאי. יפרו שניהן מב"ל: ובנדרים פי' בגמרא אף דיש זיקה מכ"מ אין ברירה ע"ש, ואין להקשות דלמא ר"א ס"ל יש ברירה דהא פלוגתא דתנאי היא וכשבא עלי' לבסוף הוברר הדבר שזו היתה אותה שזקוקה לו וכמו שכתב הרשב"א בשמעתין די"ל דהא פרכינן מר"א אב"ש כמו שכתבו התוספ' ביצה (ל"ד:) משום דר"א שמותי הוא וב"ש ס"ל אין ברירה גבי המת בבית ולו פתחים הרבה כמבואר שם (ז'.) ועיין בתוספ' יומא (נ"ו.) ועיין בר"ן בנדרים שכתב בשם רש"י דהכא היפך ממה שכתב כאן:

שם בתוספ' ד"ה ועבד בה מאמר. אלמא מהני ליורשה: לכאורה הי' אפשר לומר כיון דאביי באמת חולק שם על רבא א"כ י"ל דאביי הכא לשיטתו קאי ורבא לשיטתו רק דרבא לשיטת אביי השיב דמכ"מ שייך ספק לענין מסירה לחופה אלא דהתוספ' לקמן בארו הדבר יותר דמשמע דלפי המסקנא גם רבא מודה דלא שייך לענין ירושה אבל מכ"מ לפמש"כ המהרש"א מ"ב הכא דלפי המסקנא דמוקי במאמר ובעל שפיר י"ל דגם לענין ירושה מספקא ליה א"כ הי' אפשר לומר דגם הך מאמר דאיירי מיני' רבא לקמן (ל"ט.) איירי בכה"ג וטעמא דב"ה שם כמו שכתב המהרש"א לר"ע ור' יהושע הכא ולא הי' מן הצורך להגי' רבה תחת רבא:

בד"ה כגון. ולר"ע אפילו ביבם א': א"ל דלפ"ז ר"ע פליג אהך דרב פנחס משמי' דרבא וא"כ כתנאי אמר למלתי' די"ל שהרי לכאורה גם רבנן דר"א לא ס"ל כוותי' בנדרים (ע"ג:) ע"ש אכן כבר כתב הר"ן שם די"ל דלא פליגי רק דרבנן ס"ל דאדעתו נודרת לא אמרינן עד שהיא נשואה לגמרי שתכנס לחופה וכן י"ל ג"כ לר"ע דאין נודרת על דעתו עד שהיא נשואה לו אף שהוא מפרנסה כמו שאם אחר מפרנסה ג"כ אינה נודרת על דעתו: דף דף ל' ע"א במתניתן מת הנשוי נכרית וכו' עשה בה מאמר: במהרש"א הקשה מאי אריא משום אחות אשה תיפוק לי' משום אשת ב' מתים והניח בקושיא, ולענ"ד י"ל שהרי גם על משנה זו יש לדייק כדפריך על מתניתן קמא טעמא דעבד בה מאמר וכו' וצריך לתרץ אין זיקה כרב נחמן או קמ"ל לאפוקי מב"ש כדאמרינן לרב אשי לקמן דא"ל שהרי זה כבר ממשנה קמא שמעינן דאין זיק' אפילו בחד כש"כ במתניתן זו שהיא זיקה לתרי וכן לאפוקי מב"ש כבר שמעינן ממשנה קמא וכה"ג הקשו גם התוספ' לעיל (י"ח.) ולא שייך בזה תירוצם שם דלק"מ שהרי אמרינן בגמרא דהך משנה נשנה בתחלה ומשנה לא זזה ממקומה, ולפ"ז מתורץ קושית המהרש"א די"ל דנקט לענין אחיות להשמיענו דאין זיקה ודבעינן מאמר דוקא דזה לא הוי שמעינן אי הוי נקט באשת ב' מתים גרידא דאז ה"א דלעולם יש זיקה ואפילו הכי בעינן מאמר דוקא דמשום זיקה לא הוי אשת ב' מתים כמו שכתב רש"י לקמן (ע"ב) וכן לרב אשי דקאמר דרצה התנא להשמיענו לאפוקי מב"ש א"ש דא"ל דאפילו מאמר קינה מכ"מ מאשת ב' מתים חולצת דז"א דאי מאמר קינה ק"ג גם אשת ב' מתים לא הוי דמטעם זה באמת פליג ר"ש לקמן (ל"א:):

שם ברש"י ד"ה אמר לך ר"א. הואיל וערוה על בעלה לבדה הוית רמיא: הא דהוצרך לכך שהרי גם אם על האח האחר ג"כ רמיא מכ"מ הוית צרתה בזיקה דהא רב אשי ס"ל יש זיקה אפילו בב' אחי י"ל דהרי רש"י כתב לעיל בד"ה טעמא דבלא כנסה לבסוף לא נחשבה ע"י זיקה כאשתו ע"ש, ונראה שרצה לתרץ בזה קושית התוספ' בד"ה זאת שהקשו היאך נסבה המגרש ע"ש, ולדבריו א"ש דדוקא היכי דנשאה לבסוף בזה כבר היתה כנשואה מדרבנן ע"י זיקה כנלענ"ד דעת רש"י, ואף דלקמן (ע"ב) ד"ה זו היא משמע דעת רש"י דאי יש זיקה אפילו לא נשאה היא ככנוסה י"ל דשם לא כתב כן רק לרבא דמטעם זה באמת חולק על רב אשי ועיין ברשב"א ולכן ה"נ נימא כיון דלא כנס את הערו' לבסוף שהרי בלא כנס ובלא עשה בה מאמר קיימינן השתא א"כ לא נחשוב הערו' כאשתו משום זיקה לבד ולא תהי' הנכרית כצרת ערו' ותתייבם לאח הראשון וא"כ מה קשה על רב אשי מהא דר' נחמן, ולכן כתב רש"י דהכא אפילו בלא כנס לבסוף ג"כ ע"כ נחשבת כאשתו ע"י זיקה כיון דלפניו לבד הוית רמיא דחילוק זה בין כנס לבסוף או לא לא שייך רק בב' אחים דלא שייך לחשבה ככנוסה לשנים רק לזה שנשאה והוברר למפרע שהיתה זקוקה לו וכסברת הרשב"א שהבאתי לעיל אבל לאח אחר אם יש זיקה אפילו לא כנסה לבסוף חשיבה ככנוסה: שם בתוספ' ד"ה אמר ר"נ. תימא שלא דקדק: מה שי"ל בזה כתבתי לעיל (דף י"ח) ע"ש:

בד"ה דחביבה. דחק לומר כן: גם על מתניתן דלקמן (ל"ב.) דמשני הגמרא כן צריך לומר כן מהך טעמא, אכן הריטב"א כתב כאן טעם אחר דלא קאמר זוצל"ז דא"כ ה"ל לערבינהו ולתנינהו ולא ה"ל להאריך למיתני ב' פעמים ג' אחים נשואים ב' אחיות ע"ש, אכן לפ"ז אכתי יקשה על מתניתן דלקמן דלא הוי מצי למיערב ולמיתני עם מתניתן דהכא ולכן ע"כ צ"ל כתי' התוספ':

בד"ה ונאסרה. דנכרית נמי מחסרא: מה דפשיטא בזה להתוספ' מסופק להרמב"ם בפי' המשניות אי נכרית מתיבמת דנאסרה שעה א' אינו רק דרבנן או פטורה אפי' מן החליצה שהיא ערוה דאורייתא ומספק כתב דחולצת ולא מתיבמת אבל בחבורו חזר מזה וכתב בפשיטות דנכרית היא צרת אחות אשה שעה א' ולכן פטורה מן החליצה, ובאמת לא ידעתי מקום ספק בזה אחרי שרב אמר בפי' הרי היא כאשת אח שיש לה בנים וכן נראה בחבורו שמטעם זה כתב דערו' היא וכ"כ ג"כ בתוספ' חדשים, אבל ק"ל דלפ"ז מאי מקשה בגמר' מאי קמ"ל חנינא הרי טובא קמ"ל דממתניתן הי' אפשר לומר דרבנן היא קמ"ל רב שהיא ערוה דאורייתא, וי"ל ע"פ מש"כ התוספ' דלכך נקט ואחד נשוי נכרית להשמיענו דנכרית נמי אסירא א"כ כבר שמענו ממשנתנו ג"כ שהיא ערוה דאורייתא דאי לא"ה אין נכרית אסירא כמו צרת שניי' ולכן פריך שפיר מאי קמ"ל תנינא:

בא"ד. וקצת קשה שאינו מזכיר הצרה: אולי י"ל דרק בב' משנות הראשונות נקט הצרה משום דכל החילוק שבין כנס לעשה בה מאמר הוא רק לענין הצרה אי יוצאת בלא חליצה או לא אבל הכא לא צריך למינקט דפשיטא כיון שהיא נאסרה משום אחות אשה שצרתה נאסרה משוה צרת א"א ומכל מקום נקט ואחד נשיי נכרית איידי דנקט במשניות הראשונות כן כיון שלא צריך להאריך בלישנא:

בד"ה גירש. קשיא אמאי נקט ג' אחים: לולא דברי התוספ' הי' נלפענ"ד לומר דהא יש להבין איך קאמר במתניתן זו היא שאמרו וכו' צרותיהן מותרין איך אפשר לומר דבזה קאמרה מתניתן לעיל צרותיהן מותרות הא לעולם לא היו צרות שהרי גירש ואח"כ כנס ואפילו בזיקה לא היתה צרתה כיון דגרש ואח"כ מת ואיך קרא לה צרתה אבל י"ל דקרא להן כן משום דאשת אחי בעלה דיינינן לה לקמן (קי"ז.) לענין פסול עדות לה כצרתה ששונאה מפני שיראה שסופה להיות צרתה וכיון דכן ע"כ צריך לנקוט בג' אחים דבתרי אחים שאז הנכרית לא היתה יבמתה מעולם לא שייך לקראה צרתה ולא הי' יכול למימר זו היא שאמר וכו' צרותיהן מותרות:

בד"ה זאת אומרת. וא"ת והיאך נסבה המגרש: ק"ק אימא דבאמת באיסור נשאה, ולכאורה הי' אפשר לומר ע"פ מה שהקשה רש"י דתאסר לרב אשי מטעם אשת ב' מתים ותירץ דלא שייך אשת ב' מתים ע"י זיקה רק ע"י מאמר אכן אם כנס צרת אחות אשה בזיקה כיון דמדאורייתא זיקה לאו מידי הוא א"כ קדושיו קדושין מעליא ננהו ואשת השני היא אבל מדצרת א"א בזיקה היא א"כ מדרבנן ערוה הוא גבי' ולא תפסו בה קדושין ומזיקת הראשון נפלה לפניו ליבום וא"כ הוי זה כמו אשת ב' מתים ולא היתה מותרת לאח השלישי ולכן שפיר הוכיחו התוספ' דלא היתה אסורה למגרש, אכן אכתי יש לעיין דהטעם דאשת ב' מתים חולצת ולא מתייבמת מפרש לקמן (דף ל"ב) גזירה שמא יאמרו ב' יבמות הבאות מבית א' מתייבמות וזה לא שייך בזה, א"נ י"ל כיון דחשבינן כצרת אחות אשתו א"כ מדרבנן היא כערו' וכיון שנשאה באיסור הוי כשומרת יבם שזינתה דאסורה ליבמה לרב המנונא ואיך אמרינן במתניתן דנתגרשה צרתה מותרת הרי זינתה כשהיתה צרת אחות גרושתו ולכן לא ניחא להו להתוספ' לפרש דבאיסור נשאה ולעיל כבר כתבתי שרש"י תירץ קושיתם:

ע"ב בגמרא למעוטי מאי למעוטי כנס ואח"כ גירש. ק"ק דאכתי איך מתורץ בזה קושית רב אשי דאכתי ליתני מת ואח"כ גירש ואח"כ כנס דשמעינן תרווייהו דאין זיקה שכנס ואח"כ גירש אסור דאל"כ ליתני רבותא טפי דהיינו מת וכנס וגירש וי"ל בשלמא לרב אשי דאכתי לא שמעינן דאין זיקה ממתניתן דלעיל מהא דקתני עשה מאמר דהא מתרצינן אליבי' דקתני מאמר לאפוקי מב"ש א"כ שפיר קדייק מדלא תני רבותא טפי דהיינו מת ואח"כ גירש מותר להשמיענו דאין זיקה דהך תנא יש זיקה ס"ל אבל לרב נחמן אין זה דיוק להשמיענו רבותא טפי במתניתן די"ל דלא חש התנא למיתני הכי כיון שכבר השמיענו דלעיל דאין זיקה ולכן ל"ק רק מדקתני זו היא שאמרו דמשמע דאתי למעוטי מת ואח"כ גירש ועל זה מתרץ שפיר דאתא למעוטי כנס ואח"כ גירש, ועיין במהרש"ל ומהרש"א שהאריכו בפי' דברי הרי"ף, והמהרש"א לא ראה את דברי הרשב"א שכתב בפי' כגירסת המהרש"ל:

שם ברש"י ד"ה ספק קרוב לו שהיו ח' אמות מצומצמות: עיין ברשב"א שהקשה על רש"י למה לא פי' בשמסופקים העדים אי היא יכולה לשמרו או הוא כמסקנא דגטין דהא בהך אוקמתא לא קיימינן לפי המסקנא, ולכאורה אין זה קושיא כ"כ דהא כמסקנא דהתם ע"כ ליכא לפרושי דהתם מפרש לא בשיש ספק אם היא או הוא יכולן לשמרו אלא כשודאי שניהם יכולים לשמרו או א"י לשמרו והיינו משום דהתם לא קתני ספק רק מחצה על מחצה אבל הכא דקתני ספק קרוב לו ספק קרוב לה ע"כ בספק צריך לאוקמי' ולכן גם הרשב"א שינה מסוגיא דהתם ומפרש במסופקים אי היא יכולה לשמרו או לא וכיון דלא דמי לאוקמתא דהתם ניחא לי' לרש"י לפרושי כאוקמתא קמייתא דשם שהיו ח' אמות מצומצמות:

אכן לולא פי' רש"י ורשב"א הי' אפשר לפרש כתירוץ ראשון דגמרא דגטין שם שמונח בד' אמות של שניהם ובאו שניה בהן בבת אחת ואף דמקשה שם והא אי אפשר לצמצם אדרבא מכח זה הוי ספק קרוב לה ס"ק לו והא דלא מתרץ התם כן היינו טעמא דלשון מחצה על מחצה לא שייך בזה כמו שפירשו התוס' והרשב"א שם אבל הכא דקתני ספק קרוב לו וכו' שפיר יש לפרש כן:

אכן לכל הפירושים ק"ל דלפי מש"כ הרמב"ן והרשב"א בגטין הא דד' אמות קונות הוא רק מדרבנן ובגטין חשו רבנן להכי משום חשש עגונות ואף דמן התורה אינו גט מכ"מ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ועקרינהו רבנן לקדושין מיני' ע"ש א"כ מאי פריך ואלו בגירושין ספק קרוב לו סק"ל לא קתני דלמא באמת הוי מצי למיתני ג"כ רק הא דקתני בג' גטין משום דרצה הך תנא להשמיענו דמיתה מפלת ס"ל נגד הך תנא במתניתן שלפני זה דסבר נשואין ראשונים מפילין וכמו שכתב באמת הרמב"ן עצמו בספר המלחמות בסוגיא דלעיל דהך תנא דהכא מיתה מפלת ס"ל ודלא כמש"כ התוספ' לקמן דלר' ירמי' אייר ג"כ בגירש ולבסוף כנס ולכן אי הוי קתני בספק קרוב לי לא הי' מוכח דמיתה מפלת דגם אי נשואין ראשונים מפילים מכ"מ א"ש דצריכה חליצה דהא אי הגט קרוב לה הוי א"כ עקרינהו רבנן לקדושין מינה ולא היתה צרת ערוה אפילו ע"י נשואין ראשונים משא"כ גבי ג' גטין דלעולם לא צריכה חליצה אי נשואין ר"מ כיון דהיתה ודאי צרת ערו' בנשואין ובשלמא לתי' רבא דהך תנא דלעיל ג"כ מיתה מפלת ס"ל וזו ואצ"ל זו קתני א"ש דלא מצריך להשמיענו הכא דמיתה מפלת אבל לרב נחמן ור' ירמי' דהך תנא דלעיל סבר נשואין ראשונים מפילים לכאורה לא מקשה מידי, ודוחק לומר דקושית הש"ס היא באמת רק לרבא ורב אשי וי"ל דכבר סמך המקשן אמה דקאמר זהו ספק גירושין דע"כ למעוטי אתי וכמו דמפרש רבא הקושיא בסוף הסוגיא:

בד"ה יש עליו עדים. הלכך אי שרית לי' אמרי אינשי צרת. ערו' מתייבמת: ק"ק הרי לפי מה דמשמע בגטין (פ"ו:) אדרבא חששינן לטעות שיסברו העולם דגט מעליא הוא אם יראו דלא תצא וכמ"ד לא תצא פסקינן, ולא ידעתי למה לא פי' רש"י כיון דמחמרינן דהגט פסול ולחד מ"ד שם אפילו אם נשאית תצא אבל לכ"ע לכתחלה לא תנשא אפילו בהלך בעלה למדינת הים דלית לה תקנתא א"ר מה"ט מחמרינן נמי גבי יבמה דלא מת מתייבמת דאי מתייבמת א"כ היינו מחזיקים הגט לכשר: