ערוך לנר – יבמות – קטע 34

ועפ"ז נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשה התוספ' י"ט במתניתן דהכא על הרמב"ם דפסק כר' יוחנן דהותרה ונאסרה תחזור להתירה הראשון ואעפ"כ פסק כמשנתנו דאם קדמו וכנסו מוציאין מידם והניח בקושיא, ולענ"ד י"ל שהרי לעיל (דף כ"ג) פריך בגמרא שם אמתניתן מ"ש מהא דתנן ארבעה אחים וכו' הכי השתא וכו' ע"ש והנה התוספ' שם העירו למה לא אמרינן דלמ"ד יש זיקה דליחלוץ חד ולייבם חד כדמוכח הכא בהא דר"י ותרצו דלית לי' דיבמה שהותרה ונאסרה שתחזור להיתירה הראשון ע"ש, אכן לפמש"כ לעיל ע"כ אי אפשר לומר כן שיש חולק בזה שהרי לקמן ודף מ"א) מוכח דאפילו בערו' דאורייתא אמרינן כן, ויש לומר דזה הוקשה להרמב"ם ולכן ס"ל דרק ר"י הוא דס"ל כן דמשום ספק זיקה אחר שחזרה והותרה אין מוציאין אבל סתם גמרא דלעיל פליג אר"י וס"ל כל היכי דחדא אסורה להתייבם דהיינו שניי' גזרינן אפילו בראשונה אטו שניי' ואפילו בדיעבד אם קדמו וכנסו יוציאו והרי עכ"פ מוכח מסוגיא דלעיל דמיישב הא דכנסו יוציאו דהכא אף דעל מה שחזרה והותרה ליכא חולק לכן פסק הרמב"ם כן כסתם גמרא דלעיל דפליג אר"י:

שם בתוספ' ד"ה ולימא לי' היינו ר"א דהחולץ: הא דלא ניחא להו כפי' רש"י שהוא ר"א דפרק ב"ש דלפי מה דאמרינן שם לא מוכח רק לאביי דס"ל לר"א דנאסרה שעה א' נאסרה לעולם דעיפא דקאמר שם הכי לר"א חזר בו ולא מוכח מר"א כן לתירוץ רבא וכן לתירוץ רב אשי שם ורק לתירוץ אביי מוכח דס"ל לר"א כן וא"כ כשמקשה דלימא לי' ר"א היא צ"ל דפריך רק לאביי מר"י דהכא ולכן ניחא להו להתוספ' לומר דפריך מר"א דברייתא בפרק החולץ דקשה כן אליבי' דכ"ע:

בד"ה לא סתם לן. לר"י הוא דמסקינן הכי אבל רב חסדא: במהרש"א מ"ב כתב דלפ"ז יש לתרץ ג"כ הא דלא פריך לרב די"ל דס"ל כרב חסדא ע"ש, ודבריו צריכים ביאור דמה מייתרינן בזה לרב כיון דהוא ס"ל דאפילו נאסרה מתחלה הותרה א"כ מה בכך דאפשר לצמצם דשניה' נאסרו מתחל' הא לרב גם זה מותר ואי נימא כמש"כ התוספ' לעיל לשיטת ר"ח דרב לא התיר רק למ"ד אין זיקה והוא מוקי למתניתן כמ"ד יש זיקה הרי לשיטה זו בלא"ה תירצו התוספ' לעיל קושיתם שפיר הא דלא פריך לרב וא"כ מה מייתרינן בזה דנימא דרב מוקי למתניתן כריה"ג, אבל לפי מה שהקשתי לעיל אתירוץ התוספ' לשיטת ר"ח דמה בכך דמוקי למתניתן כמ"ד יש זיקה הא רב אפילו איסור דאורייתא התיר לקמן בהותר' ונאסרה וחזרה והותרה שפיר מייתרינן בזה דנימא דמתניתן ריה"ג היא וא"כ אין כאן רק נאסרה מתחלה וזה לא התיר רב למ"ד יש זיקה כמו שפי' ר"ח, ומתורץ בזה מה שהקשינו לעיל אתירוץ התוספ' לשיט' ר"ח ואף שדוחק לומר דהתוספ' כוונו לזה מכ"מ שיטת ר"ח א"ש בזה:

בא"ד. ואין להאריך כי שם הארכתי: שם בחולין לא כתבו התוספ' כלום מזה אבל בסוכה (דף ט"ו) ובבכורות (דף י"ז) האריכו בזה:

בד"ה הך דאינה חמותה. וי"ל דס"ל לרב אין זיקה: עיין במהרש"א שהקשה דלפ"ז גם לשיטת ריב"ן צריך לתרץ כן דהיינו כתי' ר"י דלעיל וא"כ מחי מייתר ריב"ן בתירוצו, ולענ"ד י"ל דהיה נראה דוחק להריב"ן לומר דלכך לא פריך ריב"ח לרב משום דידע די"ל הטעם משום בטול מצות יבמים אבל לר"י ידע דלית לי' חיישינן למיתה דזה דוחק הוא דמנ"ל דר"י לא ס"ל ג"כ הכי ולכן סבר הריב"ן דריב"ח באמת לא ס"ל כלל סברא דלמיתה איישינן בין לרב בין לר"י רק דלרב לא הוקשה לו מרישא די"ל דאסורה מטעם דח"פ צריך לחזור על כל האחים כיון דס"ל הכי ולר"י לא שייך טעם זה דלא מצינו דס"ל כן ולכך פריך דוקא לר"י מרישא דמתניתן אכן על זה מקשה דלמה לא השיב ר"י משום בטול מצות יבמים ומתרץ דר"י למיתה לא חייש ולכך פריך שפיר מחמותה אבל לרב לא ק' כן די"ל באמת לפי המסקנא דס"ל סברא דבטול מצות ייבמים ובאמת גם מרישא לא קשה אליבי' מכח הך וגם הריב"ן מודה דלפי האמת י"ל דטעמא דרב לא משום ח"פ אלא משום בטול מצות ייבמים וא"ש:

בד"ה ר' אלעזר וא"ת וכי טעמא דב"ש: לא אברייתא מקשו כן דזה מצינו כמה פעמים דנקט דבר בפלוגתא דב"ש וב"ה אף דהוי מצי למינקט סתמא כב"ה אלא אמתניתן קאי קושיתם כיון דת"ק כבר אמר יוציאו א"כ מה הוסיף ר"א את"ק ולכן כתבו בתירוצו לאפוקי מברייתא דאבא שאול ולא כתבו סתמ' לאפוקי מאבא שאול אע"כ דמר"א דמתניתן איירי עד השתא, ובזה א"ש ג"כ הא דכתבו לאפוקי מדאבא שאול ולא לאפוקי מדר"ש דזה כבר שמעינן מת"ק ג"כ כיון דר"ש סבר דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה והוא מטעמי' דנפשי' אמר יקיימו והרי ת"ק אמר יוציאו אבל לאפוקי מאבא שאול לא מוכח מת"ק דהיינו יכולים לטעות דת"ק ב"ש הוא משום דבכ"מ ב"ש לחומרא וב"ה לקולא וכמש"כ הרמב"ם בפי' משניות ולכן שפיר קאמר ר"א עליו דב"ה הוא דקאמר יוציאו ושזה מקולי ב"ש וחומרי ב"ה.

ע"ב בגמרא הכא איסור מצוה ואחותה: ק"ק דאכתי מתניתן דלעיל (פרק כיצד) ל"ל והרי בש"ס עשה הכא בכ"מ הצריכותא ג"כ אפכא וי"ל דאי לאו מתניתן דלעיל ה"א דדוקא היכי דאיכא עוד אח שאיננה לו איסור מצוה וא"ק בזה אסרו חכמים יבום באותו שהיא לו א"מ וא"ק אבל היכי דליכא עוד אח לא העמידו חכמים גזרותם לבטל מצות יבום שקודם למצות חליצה ולכן בדון מתניתן דלעיל דהוא באח א' ה"א תתייבם לו דרק הכא דאיכא עוד א' כשנפלה א"מ ליבום א"כ אסורה לו ומותרת לאחיו וכשנפלה גם אחותה היא להאחד אחות זקוקה ולהאחד לא אמרינן דא"מ חולצה כיון דלא בטל דין יבום לגמרי עי"ז ולכן קתני גם מתניתן דלעיל להשמיענו דא"מ וא"ק גם לאח א' חולצת ולא מתייבמת:

שם באונסין לא קמיירי: ק"ק מנ"ל הך דבאונסין לא קמיירי והתוספ' לעיל (ט':) רצו ליתן טעם לזה דבכולן אני קירא משמע הרגיל להיות, אכן בזה לשיטתם אזלי שפירשו לעיל (ב'.) דארבי חייא קאי אבל לפי' רש"י דאמתניתן קאי לא שייך טעם זה ועוד במאי פליגי רב יהודה ואביי אי איירי באונסין או לא, ונ"ל דלשניהם הי' קשה קושית הש"ס דלעיל (דף ט') דליתני אמו אניסת אביו, והנה רב יהודה תירץ זה דמתניתן לא איירי באונסין ולכן מתרגם מחמותו ואילך אבל אבתו לא דלא משכחת רק באונסין ובאונסין ע"כ לא איירי מתניתן דא"כ ליתני אמו אנוסת אביו אבל אביי ס"ל דלעולם איירי באנוסה ג"כ והא דלא תני אמו הוא משום דבפלוגתא לא קמיירי ולכן הוצרך לומר דבפלוגתא לא קמיירי וכדמתרץ לעיל (דף ט') אקושיא זו אבל לרב ספרא דאיירי מתניתן בפלוגתא ובאונסין שפיר הוי מלי למיתני אמו ג"כ ולדידי' באמת פריך לעיל (דף י'.) ומתרץ ע"ש:

שם ברש"י ד"ה בשעה שנעשות צרות. זו לזו בזיקה: דצרות זו לזו בנשואין ליכא למימר דהא בקדש אחת מב' אחיות אין הקדושין תופסין באחרת ולא הוי צרה ובקר ב' אחיות כאחת ליכא למימר דע"כ קרא בזה אחר זה איירי כדאמרינן בקדושין (דף נ' ע"ב) א"נ י"ל דלכך טריף לר"ש לאוקמי' קרא בזיקת צרה משום דהאי קרא ביבמה איירי כדילפינן לעיל (דף ז') מגז"ש דעלי' עלי':

בד"ה לגזור וקיימי' עלי' באיסור אשת אח: אבל באיסור אחות אשה ליכא משום דזיקה ככנוסה דמיא שהרי מסקינן לעיל (דף י"ט) דאתותב רב אושעי' ושלא אמרינן לפי האמת זיקה ככנוסה לר"ש וגם התוספ' בקדושין (נ':) כתבו כן דלר"ש האיסור משום אשת אח ע"ש:

דף כ"ט ע"א במתניתן אשתו עמו: עיין ברמב"ן שהקשה מנ"ל דטעמו דב"ש משוה מאמר דלמא משום דס"ל זיקה ככנוסה כר"ש דלעיל (דף י"ט) ונקט מאמר להודיעך כחו דב"ה וכמו שהקשו גם התוספ' לקמן ותירץ דא"כ ה"ל לפלוג אמתניתן דאשת אחיו שלא הי' בעולמו כר"ש א"נ הרי לר"ש לא מסקינן כן דהרי אתותב ר' אושעיא ע"ש, אכן לכאורה אין זה מספיק לפי מה שכתב הר"ן בנדרים (דף ע"ד) דטעמא דר' יהושע דקאמר דשומרת יבם בין לא' בין לשנים יפר משום דס"ל כר"ש דזיקה ככנוסה ואף דאתותב ר' אושעי' רק לר"ש אתותב ע"ש, הרי דלא דייק דיוקא דהרמב"ן דה"ל לפלוג אאשת אחיו שלה"ב וא"כ שפיר ק' דלמא גם ב"ש סובר כן אבל לפי מה שכתבו התוספ' לקמן עוד תירוץ אחר על קושית הרמב"ן א"ש די"ל דהר"ן ס"ל כתי' זה:

שם ואשת אחיו בחליצה: ק"ל לר"ש דס"ל לעיל (דף כ"ח) דאחות זקוקה ערו' דאוריית' היא דהיינו כשנפלה לפני יבם א' כמו שכתבו התוספ' א"כ לא צריכה הכא חליצה אותה שנפלה שניי' ואפילו בלא מאמר לא לב"ש ולא לב"ה וא"כ איך פליג אב"ש וב"ה דהכא ודוחק לומר דס"ל לא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה דא"כ ה"ל להגמרא לפרש כן כמו דמפרש לעיל (כ"ח.) אהא דאמר ר"ש יקיימו, וביותר ק' לפי מה שמשמע מתוספ' לעיל (י"ג:) דב"ש כר"ש ס"ל דמפיק לי' לצרור להך דרשא דר"ש דא"כ ק' מב"ש דמתניתן דאיך אשתו עמו ע"י שעשה מאמר כיון דאסורה מדאורייתא ע"י שהיא צרת ערו' בזיקה ולא מבעי' דאסורה לשיטת רש"י דמאמר רק מדרבנן קונה לב"ש אלא אפילו גם לשיטת התוספ' דמאמר דאורייתא מכ"מ כיון דאינו קונה ק"ג לא הותרה אשתו וצ"ע:

שם ואוי לו על אשת אחיו: אע"ג דאשת אחיו גם בלא מאמר לא הי' יכול לשא דהרי היתה אחות זקוקה מכ"מ נקט הך לישנא כיון דזו היא אתא למעוטי הא דר' יהושע אלא או כר"א או כר"ג והנה לר"א לקמן אוי לו על אשתו שמלמדין אותה למאן בו אבל לא על אשת אחיו שהרי נושא אותה ולר"ג הוי אפכא ולכן קאמר שפיר זו היא שאמרו אוי לו על שניהם אבל בהא דלקמן לא אוי לו על שניה' אלא או כר"א, ואוי לו על אשתו דוקא או כר"ג ואוי לו על אשת אחיו דוקא ולכן נקט שניהם, ובזה ג"כ א"ש מה שהקשו התוספ' למה לא אמר לאפוקי מהך דרבי יהודה ב"ב דלקמן (דף מ"א) כיון דהתם ליכא למ"ד דיכול לשא את אשת אחיו רק דלת"ק יכול להשהות את אשתו ולריב"ב לא א"כ לא הוי שייך הא דקתני הכא ואוי לו על אשת אחיו, ומה שהקשו מהנך דפרק חרש בלא"ה י"ל כיון דלא מצאנו שום פלוגתא מהיכי תיתי דתנא דמתניתן פליג בלא שום טעם ולכן ניחא להש"ס לאוקמא בפלוגתא דר"א ור"ג ור"י: שם בגמרא אלא אי כר"ג: עיין ברמב"ן וברשב"א ובריטב"א שהקשו איך מצי ב"ה למיסבר כר"ג שהרי טעמא דר"ל דס"ל אין זיקה ומותר לבטל מצות יבמין וב"ה אמרי לעיל יוציאו ותרצו ע"ש, ולולא דבריהם הי' נלענ"ד לומר דמה דקאמר בגמרא אי כר"נ אתיא אליבי' דרבי יוחנן דקאמר לעיל דף כ"ח) אהך מתניתן דאחיות דאינו יודע מי שנאה וא"כ י"ל דאליבי' שפיר סובר ב"ה כר"ג ולמאן דלא ס"ל כרבי יוחנן אליבי' אמר או כר"א:

שמ ברש"י ד"ה דמיגמר. לישנא אחרינא מגמר גמירי אינשי: עיין במהרש"א שטרח לישב פי' לישנא אחרינא, ולפענ"ד יש לומר דלכל הפירושים מה דקאמר בגמרא וקלא אית לה אין לו פי' דקלא מאן דכר שמא ולכן נ"ל דהנה עוד יש לפרש פי' אחר בקושית הגמרא דפריך והא גבי ערו' דכיון דחיישינן משום איסור מצוה דעלמא והיינו ע"כ או שהעולם לא ידעו כלל דין אחות זקוקה ויחשבו דמשום איסור מצוה נפקא בלא כלום או שלא ידעו כלל שיש לה עוד אחות ולשני הטעמים אילו פריך דא"כ גם ערו נימא דתחלוץ אחותה ולא תתייבם או משום שהעולם יחשבו דליכא דין אחות זקוקה כלל או שיטעו ולא ידעו שאחותה ערו' היא ומתוך כך יטעו ויבאו להתיר אחות זקוקה ועל זה מתרץ דבערו' לא שייך חשש דדין דערו' אינו ראוי' ליבום מידע ידעי כולי עלמא ולא יבואו להתיר ע"י ייבום אחותה איסור אחות זקיקה לעלמא וגם זה אין חשש שלא ידעו שהיא ערוה דערו' קלא אית לה, וא"כ י"ל דכפי פי' זה פי' הלישנא אחרינא דרש"י ומש"כ למישרי אחות זקוקה דעלמא אין הפי' כמו שפי' המהרש"א להתיר לעלמא בלא חליצה אלא להתיר אותה ליבום:

שם בתוספ' ד"ה ב"ש. אבל קשה דלעיל פ' ב': לענ"ד י"ל ביישוב שיטת רש"י דודאי אי אמרינן דמחמר קונה קנין גמור אז הוא מדאורייתא דעומד במקום ייבום כיון דאי אמרינן הכי אם בא להוציא סגי לה בגיטא אבל אי אמרינן דלא סגי לה רק לדחות בצרה אז אינו רק מדרבנן ולכן פי' רש"י במתניתן דאשתו עמו היינו שלא תאסר עליו משום אחות זקוקה וכן פי' אצל לדחות בצרה בלבד ולא פי' בקיצור שזו תצא משום אחות אשה כיון שבעלת מאמר היא כאשתו אע"כ דאי אמרינן דאינה קונה ק"ג אז לא הוו רק מדרבנן וא"כ ע"כ אשתו עמו הוא דמותר לבעול אותה שאינה נאסרת עליו משום אחות זקוקה ואז ממילא תצא אחותה לגמרי אבל ע"י מאמר לחוד אינו יוצאה ולכן לעיל (דף י"ח) ולקמן (דף ל') דקאמר לאפוקי מב"ש דאמר מאמר קונה קנין גמור בזה שפיר ה"א דפוטר' הבעל' מאמר משום צרת ערו' כיון דאי אמרינן דקונה ק"ג ע"כ הוי דאוריית' אבל ר"א דאמר שאינו קונה ק"ג או דסתם גמרא דלעיל חולקת עליו או דעכ"פ משום דה"א דקונה ק"ג מדאורייתא הוצרך להשמיענו דלא קונה וע"כ לקמן לאביי דפשיטא לי' דמאמר הו פחות מארוסה דעלמא ע"כ פשיטא לי' כר"א דמדרבנן הוא ולכן פי רש"י שפיר דהוא מדרבנן, ועיין ברשב"א לקמן (דף מ"א) דנראה דס"ל דלרבה דמסופק אי נישואין עושה אכן למ"ד דפשיט כן ס"ל דמאמר קונה ק"ג וא"כ ממילא לאביי דפשיטא לי' דהוא פחות מארוסה ס"ל דאינו קונה ק"ג:

בד"ה אי כר' אלעזר. ובשעת נפילה נראית ככלתו: ק"ק מאי קושיא דהא מתוספ' דלעיל (דף י"ג) נרא' דהך דרמי בר יחזקאל הוא בריית' שהרי הקשו ממנה לר' אושעיא וא"כ הך תנא דברייתא באמת לא כר"א ס"ל אלא או כר"ג או כר' יהושע, וא"ל דקושיתם לר' אושעיא דמקשה לעיל לימא מסייע לי' לר"א ומתרץ דלמא כרמי בר יחזקאל וא"כ איך מוקמינן מתניתן דהכא כר' אלעזר דתקשי' סתמא אסתמא דז"א דדלמא ר' אושעיא באמת לא קאמר הכא כר' אלעזר אלא כר"ג ומאי דקאמר אי כר' אלעזר באמת לא קאי אליבי' דר' אושעיא אלא כעולא דפליג עלי', אכן זה אפשר לישב לפי מה שכתבו הראשונים ביישוב קושיתם הנ"ל דהא דקאמר כר"ג לא קאמר רק דמהכא י"ל כן אבל מב"ה דלעיל דקאמר יוציא באמ' מוכח דע"כ לא כר"ג אלא כר"א ס"ל, אכן דוחק הוא לומר שהתוספ' כוונו לכך ועוד שהרי לפי מה שכתבנו שפיר י"ל דכר"ג דוקא הוא, וביותר נראה לומר דהא דהקשו התוס'' מר"א ארמי בר יחזקאל סמכו אשמואל דהיינו להקשות משמואל אשמואל דלעיל (י"ב.) מוכח דשמואל כרמי בר יחזקאל ס"ל ולקמן (ק"י.) קאמר שמואל הלכה כר"א וזה דוחק להו לומר דאמוראי ננהו אליבי' דשמואל ועיין מה שכתבתי לעיל (דף י"ג):

בד"ה לא תימא כמי לר"ש: אולי י"ל לפי מש"כ התוספ' לקמן (נ"א:) דלכולהו תנאי הוי מאמר דרבנן רק לב"ש הוא דאורייתא והיינו מדקאמר תצא משום אחות אשה ולא בעי חליצה וכמו שכתבו לעיל ולכן דייק שפיר דלב"ש מדאוריית' ע"כ לא קני קנין גמור שתצא בגט בלא חליצה שהרי בתורה כתיב ויבמה דוקא יבום מפקא זיקה אבל לא מאמר וכמש"כ הרשב"א בשם הירושלמי אבל לר"ש דהוי מאמר דרבנן ומדאורייתא יכול ליבם אשת בעלת מאמר ורק מדרבנן אסור לרבנן מטעם זיקת ב' יבמים הקשה שפיר אם לא נתנו חכמים למאמר כח שתהיה כאשתו א"כ רק אשת הראשון היא ואם לאו רק אשת שני היא אבל לב"ש אף אם אשתו גמורה היא מכ"מ ע"כ לא זיקה מפקא מדאורייתא, ועוד י"ל ביישוב קושית התוספ' דודאי ר"ש סובר לסברה פשוטה דאם מאמר קונה קונה לגמרי ומה שפשיט' לר' אלעזר שלב"ש אינו כן היינו מכח ראית אף אנן נמי תנינא דר' אבין, ולכן א"ש ג"כ מה שהעירו התוספ' דהכא קאמר אינו קונה קנין גמור ולעיל (דף י"ח) ולקמן (דף ל') פשיטא להגמרא דקונה ק"ג די"ל דשם אזיל אליבי' דמסקנא דהכא דמשיב על ראית ר"א וא"כ אפילו לב"ש אמרינן דקונה ק"ג:

בד"ה אלא לדחות. וא"ת והיכא מייתי לה סיעתא ממתניתן: מלבד קושיא זו עוד דוחק מאוד בשיטת רש"י שנאמר שרב אשי תירץ למתניתן דאיירי אחר שבעל וסתם גמרא שמקשה לרב אשי ממתניתן דקתני תצא משום אחות אשה לא אסיק אדעתא הך תירוץ וחזר בו מדברי רב אשי, גם כבר הקשה המהרש"א בתוספ' דלעיל שתירצו לשיטת רש"י דס"ל מאמר דרבנן הוא דהא דתצא ע"י מאמר משום אחות אשה היינו אחר שבעל שהרי מקשן דאקשה לקמן לרב אשי ממשנה זו ע"כ לא אסיק אדעתי' דאיירי אחר שבעל, גם הלשון דקאמר בגמרא ואלא הא קתני ב"ש אומרים אשתו עמו קשה קצת שמשמע רק אחר דאייתי ראי' על רב אשי מהא דב"ש אומרים יקיימו קשה לו כן והא הקושיא שייכת בפשטות על רב אשי, ולולא דברי התוספ' הי' נראה לפרש שיטת רש"י דהנה מה שהקשו התוספ' מהא דתצא משום אחות אשה לרב אשי דהיינו דלפי המסקנ' קשה עליו כן ותירצו דרב אשי לא קאמר דבעי חליצה רק קודם שבעל זה כתב רש"י בעצמו לקמן בד"ה ומשייר ע"ש, וגם מה שהקשו היכי מייתי לה סייעתא ממתניתן זה תירץ רש"י בד"ה זה יעשה מאמר במש"כ וכל כמה דרמיא עלי' לחליצה זקוקתו היא ואוסרת את זו עליו עכ"ל הרי דלרב אשי דס"ל אינו דוחה דחי' גמורה א"ש הא דאמרינן יקיימו דיעבד אין לכתחלה לא, רק דזה בעצמו לכאורה קשה אשיטת רש"י דהרי ממתניתן מוכח דלרב אשי מותר לשא אותה אחר מאמר מדקאמר אשתו עמו אף דרמיא עליו לחליצה, ונראה דלרש"י הכי פירש הגמרא דקאמר ואלא הא קתני ב"ש אומרים פירש דבשלמא ארב אשי ל"ק כן דידע שפיר דר"א ל"ק דבעי חליצה רק קודם שבא עלי' ומתניתן איירי אחר שבא עלי' וכמו שכתבו רש"י והתוספ' רק ארבי אבין ק' מדמייתי ראי' מהא דב"ש אומרים יקיימו והיכי מייתי סייעתא ממתניתן הא ק' כקושית התוספ' וע"כ צ"ל כתירוץ רש"י דהיכי דרמיא לחליצה זקוקתו היא ואוסרת את זו עליו א"כ ק' לרב אשי ממתניתן דאשתו עמו והלזו תצא משום אחות אשה הא בעי חליצה וממילא נאסרה אשתו עליו לבא עלי' ואיך קאמר אשתו עמו ולכן מתרץ אלא יבמה דחזיא לכולהו פי' לעולם ליכא סיוע לר"א ממתניתן דיקיימו דהתם דלא אלים המאמר משום דלא חזיא לכולהו אין המאמר דוחה אחותה ונשארה אחות זקוקה ואסור לבא עלי' אפילו אחר מאמר אבל הכא דאלים המאמר משום דחזיא לכולהו קאמרינן שפיר דדוחה דחיי' גמורה לאחותה לענין שמותר לבא עלי' אחר מאמר כן נלענ"ד שיטת רש"י והכל א"ש, ומה שהקשו התוספ' על רש"י דצרה משמע בכ"מ שנפלה עמה מבית א' י"ל דגם צרה בזיקה מקרי צרה כמו שכתבו התוספ' גופא לקמן (דף ל' ד"ה זאת אומרת) ע"ש, ומה שהקשו התוספ' עוד ממה שמשנה הלשון דהיתרא ודאיסורא כתבתי יישוב לזה בגמרא לקמן כן יש לבאר שיטת רש"י דהכא אכן בנדרים (דף ע"ד) כתב רש"י כפי' התוספ' דכאן ע"ש: