ערוך לנר – יבמות – קטע 33

בד"ה לדברי האומר. ולא מסתבר לי' למימר: לפי מש"כ ר"ח לקמן (כ"ז:) דרב לשיטתי' דס"ל אין זיקה י"ל דמסתבר טפי דחד מימרא אומר למ"ד אחר ותרי מימרא משמי' דנפשי' משנאמר אפכא אבל אתירוץ התוספ' שכתבו דקאמר כן משום דהתם קמ"ל תרתי ק"ק דאכתי ק' אהא דפריך שם ולימא הלכה כמ"ד אין זיקה דאימא הך מימר' שם קאמר אליבי' דמ"ד אין זיקה ודהכא משמי' דנפשי' ובזה לא שייך תי' התוספ' שהרי אכתי לא אסיק אדעתא דתרתי קמ"ל עד לבסוף דאל"כ לא פריך מידי:

דף כ"ז ע"א בגמרא גופא אמר שמואל חלץ לאחיות: עיין ברא"ש שהביא הרב אלפסי ז"ל שכתב וכתבו רבוותא דהלכתא כשמואל ושהראב"ד הקשה עליו למה הוצרך לפסוק הלכתא בהא כשמואל כיון דליכא דפליג עליו ולפענ"ד י"ל כיון דלקמן (נ"א.) פריך אשמואל מרבן גמליאל ומתרץ דשמואל קאמר למ"ד יש זיקה ור"ג סבר כמ"ד אין זיקה ולפי המבואר בסוגיא שלנו קאמר שמואל למ"ד אין זיקה וא"כ מוקשה שמואל מר"ג וכן לתירוץ קמא דגמרא דשמואל התחיל ולא התחיל קאמר ג"כ קיימינן דשמואל קאמר כמ"ד אין זיקה לשיטת רש"י והרשב"א וא"כ לכאורה אין הלכה כשמואל דסליק בתיובתא וכבר כתבו התוספ' לעיל דסוגיא דהכא פליג אסוגיא דפרק ר"ג אכן לפי תירוץ רב אשי קאמר שמואל למ"ד יש זיקה וא"כ לא סליק בתיובתא ופסקינן כוותי' כיון דפסקינן יש זיקה כמש"כ הרי"ף (ריש פרק כיצד) וכיון דפסקינן כרב אשי דבתרא הוא וכמו שהביא הרי"ף באמת רק תירוץ ר"א ולא תירוץ קמא דהתחיל ולא התחיל לכן שפיר כתב דהלכתא כשמואל דלפי תירוץ קמא אין הלכה כשמואל, ומה שהקשה עוד שם הרא"ש על הרי"ף שהביא תירוץ איבעית אימא לחלק בין מיפטר נפשה למיפטר צרתה שהרי לפי מש"כ התוספ' ע"כ פליגי הני ב' תירוצים בתירוץ גמרא ותירוץ ר"א לקמן וכיון דפסקינן כר"א ע"כ פסקינן כתירוץ קמא דלעיל, לפענ"ד י"ל לדעת הרי"ף דמכח קושית התוספ' לא מוכח רק דהתירוץ דאחד חולץ לכולן אאמצעית ע"כ ס"ל כתירוץ רב אשי חבל לעולם י"ל דגם תירוץ איבעית אימא כר"א ס"ל ומכ"מ ל"ק לתירוץ התוספ' דלא כתבו כן די"ל דהם כתבו לרווחא דמלתא דב' תירוצים דלעיל פליגי בב' פלוגתות דלקמן, וא"ע ראיתי שגם בלחם משנה כתב כן ויש ראי' לשיטה זו דהרי"ף ממש"כ הרשב"א דכל קושית הגמרא דחלץ לצרות נמי לא נפטרי לאחיות דעלי' מייתי הש"ס הב' תירוצים דהתחיל ולא התחיל ודרב אשי לא קאי רק לתירוץ איבעית אימא דלעיל אלמא דרב אשי ג"כ כתירוץ אבעית אימא ס"ל:

שם לדברי האומר אין זיקה קאמר: עיין במהרש"א מ"ב שהקשה שהרי בזה ק' כקושית התוספ' דלעיל דאימא הך מימרא דשמואל לעיל אליבי' דמ"ד יש זיקה קאמר והך דהכא אליבי' דנפשי' ותירץ דא"כ במה פליג שמואל ארב ע"ש, אכן לפ"ז לכאורה גם לעיל לא מקשים התוספ' מידי ארב שהרי גם לעיל (י"ז:) פליג רב יהודה משום שמואל ארב הונא א"ר ואי ס"ד דרב שם רק למ"ד אין זיקה קאמר ולי' לא ס"ל א"כ במאי פליגי אלא ודאי דלא חשבו התוספ' זה לדיוקא, אבל לפענ"ד בלא"ה י"ל אקושית המהרש"א כיון דהך מימרא דשמואל דלעיל דמוכח מינה דס"ל יש זיקה היא מה שאמר הלכה כריב"ב ובזה ודאי אין סברא לומר דלמ"ד יש זיקה קאמר ולי' לא ס"ל כיון דקאמר הלכה משמע דאליבי' דנפשי' קאמר:

שם כר' יוחנן בן נורי דאמר באו ונתקן: ק"ק דהא לעיל (י"ג:) מוכח דר' יוחנן ב"נ כב"ה ס"ל רק דמחמיר לחלוץ שלא להרבות בני פגומים לב"ש דהא קאמר דב"ה מכשירין אתא לאפוקי מריב"נ ואי ס"ד ריב"נ כב"ש ס"ל רק שלא להרבות ממזרים לב"ה קאמר שלא ליבם אלא לחלוץ א"כ לא מב"ה מכשירין יכול לדייק דלא כריב"נ אלא מב"ש מכשירין דקתני שם במתניתן וכיון דכן אכתי קשה גם אי כריב"נ אתיא אמאי חלץ לצרות נפטרו אחיות הא מן הדין צרות אחות אשה. ערות ננהו לב"ה דריב"נ ס"ל כוותייהו ואפילו נימא דהא דקאמר כריב"נ היינו דברייתא ס"ל כב"ש ומחמיר כריב"ל מכ"מ ה"ל למימר דחלץ לצרות לא נפטרו אחיות כיון דלחומרא חיישינן לב"ה ג"כ לריב"נ ולב"ה הכי הוי דינא דלא נפטרו אחיות, אכן בזה י"ל דאי מחמרי ב"ש כריב"נ לא מחמרי אלא שלא ליבם כיון דבזה מולידים ממזרים לב"ה אבל שלא לפטור אחיות בחליצת צרות לא שייך טעם חומרא זו כיון דזיקה לא הוי רק דרבנן יוד וגם האי דחליצה פסולה אינה פוטרת היא רק דרבנן ולא שייך בזה חשש איסור דאורייתא או פגם בנים, אכן הא ק"ל דלפ"ז מסקינן דברייתא כב"ש ס"ל והרי לעיל (י"ג:) נראה מדברי התוספ' דב"ש דמתירין צרות לאחים ע"כ כר"ש ס"ל דמוקי לצרור דהיכי דנעשו ערות זקוקות לא יהי' לך לקוחין אפילו בא' מהן א"כ איך אפשר לומר דברייתא הכי ס"ל כב"ש דא"כ מה משמיענו דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות פשיטא הא חליצתם לאו חליצה היא כיון דלא זקוקות כלל וגם איך שייך דחלץ לצרות נפטרו אחיות הא פטירי וקיימא בלא חליצ' מטעם ערוה ובשלמא אמה דאמרינן בתחל' ב"ש היא י"ל דסמוך אהא דריב"נ הוא ומאן דפריך אי הכי יבומי נמי תתיבם באמ' הוי מצי למיפרך הכי אלא דעדיפ' מיני' פריך אבל אי נימא דלפי המסקנא כב"ש ס"ל א"כ ודאי ק', וי"ל לפמ"ש התוספ' לקרן (כ"ח:) דר"ש נמי לא קאמר רק ביבם א' ולא בשני יבמים א"כ י"ל דהך דחלץ לאחיות בשני יבמים איירי וא"ל דא"כ אדתני לא נפטרו צרות לנקוט רבותא טפי דאינהו גופא לא פטירי דצריכה חליצה גם מאח אחר די"ל דהכא אליבי' דשמואל קיימינן דס"ל ח"פ א"צ לחזור על האחים:

שם בתוספ' ד"ה תניא כוותי'. דא"כ ה"ל לאפרושי הכי בהדיא: זהו לכאורה נגד הכלל דאמורא צרי לפרש דבריו ואפילו נגד רבי יוחנן אמרינן כן כמבואר כרשב"ם פסחים (ק"א:) וא"כ ביותר ה"ל לשמואל לפרש מהברייתא, ולולא דברי התוספ' הי' נלענ"ד לומר דלכך לא שייך לפרש בברייתא התחיל ולא התחיל משום דבברייתא לא קאמר רק חדא גוון דחלץ לאחיות לא נפטרו צרות אבל הדיוק לא כתוב בברייתא דקאמר הא חלץ לצרות נפטרו אחיות ואין זה מלשון הברייתא ואי ס"ד דהתחיל ולא התחיל קאמר א"כ ה"ל למינקט גם הדיוק דחלץ לצרות נפטרו אחיות דאפשר למיטעי אם חלץ לאחיות לנ"ץ משים דהוי צרת קרובת חלוצתו דאסורה אפילו מנכרי כש"כ דאסור קרובת צרת חלוצתו שהיא קרובת אשת אחיו ועכ"פ ה"א דשוין הן ולכן אי ס"ד התחיל ולא התחיל קאמר ה"ל למינקט דיוקא ג"כ אבל אי אמרינן דדוקא קאמר חלץ לאחיות לנ"צ משום אחות זקוקה אז לא צריך למינקט אפכא דבלא"ה מוכח דחלץ לצרות נפטרו אחיות דאל"כ לינקט רבותא טפי דאם צרות אחות אשה בזיקה חליצ' פסולה מקרי כש"כ אחות אשה גופא אע"כ מדלא נקט בברייתא דבר והפוכו דוקא קאמר ולא התחיל אבל משמואל גופא אין ראי' דהא הוא באמת דבר והפוכו קאמר:

בד"ה אחריו. דחוק לומר כן: לכאורה אין זה דוחק הוא דהא גם הגמרא דלעיל (ט"ו.) ע"כ הכי ס"ל דמתרץ דר"ט אמר תאבני לאפוקי מריב"נ ואי ס"ד דלא עשו כריב"נ מאי חאבני כיון דע"כ נמי הכי עבדי דהא מכח האי קושיא גופא הוצרך לתרץ שם כן דלאפוקי מדריב"נ קאמר ואי לא נמנו ועשו כריב"נ אכתי לא מתרץ אע"כ דס"ל דחזרו ונמנו ואף דהתם רק למ"ד לא עשו הוצרך לתרץ כן אבל לא אליבי' דשמואל דס"ל עשו שם ודף י"ד) והכא אליבי' דשמואל קיימינן מכ"מ ק' איך נאמר דדוחק הוא אליבי' דשמואל לתרץ כן כיון דבלא"ה מתרצינן כן אליבי' דרב:

ע"ב ברש"י ד"ה מתה הראשונה. בלא חליצה: ודאי דאפילו אחר החלוצ' הוי דינא הכי דאף דאז הוי אחות חלוצה מכ"מ אחר מיתה שרי דלא עדיף מאחו' אשתו דשרי לאחר מיתת אשתו והא דקאמר רש"י בלא חליצה משום דהא רב קמ"ל דאפילו היכא דנאסרה מתחלה ושרי שרי ליבם וזה שייך קודם חליצה דאז הוי איסור אחות זקוקה מתחלה ונעשה מותרת לו אחר מיתת ראשונה אבל אי הוי אחר חליצ' א"כ משחלץ אזיל לי' איסור אחות זקוקה כבר קודם מיתה ולענין איסור אחות חליצ' ה"ל הותרה ונאסרה וחזרה להתירה הראשון והרי רב רצה להשמיענו דאפילו נאסרה מתחלה שרי ולכן פי' דאיירי בלא חליצה

שם בתוספ' דה תא שמע כמו שאין מועיל גט אחר גט: ק"ק שהרי לפי המבואר לקמן (נ"א.) טעמא דר"ג דאין גא"ג ולא מא"מ משום דס"ל גט דחי לגמרי ומאמר קני לגמרי אבל מאמר אחר גט מהני משום דבחד צד מהני מאמר ובחד צד גט ע"ש וא"כ היכי מוכח מזה דלר"ג לא חד עדיף מחברי': בד"ה

אי גט. אבל בבימה: פי' ביבמה קודם חלילה דהא ברישא ג"כ ביבמה איירי רק כיון שחלצה כבר קדושין תופסין בה מדאורייתא כדאמרינן לעיל (דף י':):

בא"ד. דמוקמינן לה כר"ע התם: זהו כפי' הריב"ן שהביאו התוספ' לקמן (דף כ') דר"ג כר"ע ס"ל אבל לשיטת התוספ' שם דר"ג ס"ל כרבנן דר"ע צ"ל כתירוצם הראשון כאן וא"כ פליגי ב' התירוצים בשני השיטות בהתוספ' לקמן, והנה לשיטת הריב"ן דר"ג כר"ע ע"כ רבנן דר"ג לא ס"ל כר"ע מדקאמרי דיש מא"מ ויש גט א"ג וכפי מש"כ זהו ג"כ שיטת הר"י כאן, ולפ"ז מתורץ בשיטה זו ג"כ מה שהקשו התוספ' לעיל למה הוכיח מר"ג דוקא ולא ג"כ מרבנן, ולפ"ז א"ש דלרבנן אין ראי' דכי הדדי ננהו דאפילו גט עדיף ממאמר מכ"מ מהני מאמר אבתרי' מדמהני גם קידושין אחר חליצה, ומה שלא תרצו התוספ' לעיל כן י"ל דאזלו ע"פ תירוצם הראשון דהכא:

בד"ה אלא. דלמ"ד אין זיקה אפילו חלץ לבעלת הגט: התוספ' בזה לשיטתם אזלו דכתבו לעיל דגם לפי תירוץ אתחיל ולא אתחיל איירי שמואל אליבי' דנפשי' דס"ל יש זיקה אבל לשיטת רש"י ורשב"א דלתירוץ התחיל איירי שמואל למ"ד אין זיקה א"כ שפיר י"ל דאבעיא גם למ"ד אין זיקה אזלא דהא גם אליבי' סבר שמואל דחלץ לבעלת הגט לא נפטרה צרה ורק לרב אשי לשיטתו דפשט כי הדדי ננהו כיון דס"ל לעיל דשמואל יש זיקה קאמר וסבר א' חולץ לכולן אאמצעית לדידי' פי' רש"י דא' פוטרת את אחרת אבל לפי תירוץ התחיל דס"ל כתירוץ בתרא דלעיל דכי קאמר למיפטר נפשה אבל צרתה לא פטרה כמש"כ התוספ' לעיל נפשטה האיבעיא אפכא כיון דכי הדדי ננהו א"כ אין א' פוטרת את האחרת ועיין ברא"ש:

בד"ה חלץ לראשונה דרב אית לי' אין זיקה: רש"י לא פי' כן דהא כתב דטעם איסור משום אחות זקוקה הוא אלמא שפי' שרב אליבי' דמ"ד יש זיקה קאמר וכן נראה ממה שכתב דהוי מצי למיפרך ממתניתן גם לרב ולא כתב כתי' התוס' די"ל דרב מוקי למתניתן כמ"ד יש זיקה גם הרמב"ן והריטב"א כתבו כן דרב אליבי' דמ"ד יש זיקה קאמר וא"כ לרש"י ולרמב"ן וריטב"א לכאורה קושית התוספ' במקומה עומדת, וי"ל שרש"י הי' לו גירסת הרמב"ן דגרס אבל לא צרתה והא קמ"ל דדוקא היא הותרה אבל צרתה לא משום חליצה פסולה, ועיין לעיל דף י"ז) שכתבתי ראי' לשיטת רש"י דרב קאי הכא אליבי' דמ"ד ו יש זיקה:

בד"ה אבל הכא. לטעמי' מי' דס"ל אין זיקה: הנה לשיטה זו י"ל דרב אפילו הותרה ונאסרה וחזר והותר' לא התיר רק בזיקה דרבנן אבל למ"ד יש זיקה אפי' בכה"ג לא התיר דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון אבל מסוגיא דלקמן (דף מ"א) מוכח דאפילו בדאורייתא התיר, ובזה יש לתרץ תמיהת התוספ' דלמה לא פריך אמימרא דרב דהכא מברייתא דג' אחים ועשה בה מופנה מזמר, ולפ"ז י"ל דאהכא לא הי' יכול להקשות דיש לומר דרק הכא קאמר רב דליכא רק בטול מצות יבמים אבל ברייתא דהתם י"ל דאתיא כמ"ד דיש זיקה וכמש"כ התוספ' לקמן דלכך לא פריך לרב ממתניתין דד' אחים אבל אמימרא דהתם פריך שפיר כיון דהתם אפילו באחות אשה דאורייתא קאמר רב דהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להיתירא הראשון, ואין לומר דאכתי תקשי' לר' יוחנן מהך ברייתא דלר"י הרי י"ל דלא שמע לי' הך ברייתא משא"כ לרב דפריך התם מברייתא זו ולכן באמת התוספ' שם לא הקשו רק דלפרוך לרב ולא גם לר"י:

בד"ה איתבי'. דמוקי למתניתן כמ"ד יש זיקה: ק"ק דאיך אפשר לומר כן דהא רב ס"ל לקמן (מ"א.) דאפילו נאסרה באיסור דאורייתא מותרת בהותרה ונאסרה וחזרה והותרה כש"כ בזיקה למ"ד יש זיקה והרשב"א באמת הקשה שם דה"ל לפרוך לרב דשם ממתניתן דהכא ותירץ דלא חש לי' כיון דר"י בלא"ה אחר דאינו יודע חי שנאה א"נ י"ל טעמא דרב משום בטול מצות יבמים ט"ש וכיון דהר"ח לא מתרץ כן כתירוץ שני של הרשב"א שהוא כתירוץ ר"י של התוספ' בדבור זה וגם תירוץ הראשון לא שייך שהרי רוצה לתרץ למה לא פריך ארב דהכא ממתניתין זו וא"כ מה תירצו התוספ' לשיטת ר"ח דאכתי ה"ל להקשות ארב דלקמן (דף מ"א) ועיין לקמן יישוב לזה:

בא"ד. ומפירכא דפריך ריב"ח: מר"י גופא לא היו יכולים להבי' ראי' דע"כ ס"ל יש זיקה מדקאמר מתה ראשונה אסור בשני' מאי איסור איכא אי לאו דנאסרה משום זיקה די"ל דהטעם הוא משום בטול מצות ייבמים ולעולם למיתה חייש ולכן דייקו מריב"ח מדפריך דליחלוץ לחדא ולישתרי אידך ולכאורה מאי קושיא דאימא דאסורה משום בטול מ"י וכקושית הגמרא וע"כ צ"ל דפשיטא לי' לריב"ח דר"י למיתה לא חייש וא"כ למה לא פריך דאפילו שתיהם יתייבמו אע"כ דפשיטא לי' דר"י ס"ל יש זיקה:

בד"ה ולימא דקתני לקמן ג' אחין ב' מהן נשואין ב' אחיות: גם ממתניתן דהכא הוי מצי להוכיח כן כיון דקתני ולא מתיבמות דמשמע דליכא דין יבום כלל והא לפעמים משכחת ייבום כגון שמת א' מן האחים ואחת מן האחיות דהיינו השניי' אלא דניחא להו להתוס' להקשות ממתניתן דלקמן דהתם לא מצרכינן לומר תרתי מיתות דאפילו במיתה חדא משכחת דמתיבמת, אכן ק"ק מאי קושיא ממתניתן דלקמן הא י"ל רבי אלעזר היא דרק הכא לא חצי לתרץ כן ושום דסיפא ר"א כדאמרינן בגמרא אבל התם לא שייך א"נ דלמא מיירי לקמן דלא ידעינן הי' נפל ברישא דרק הכא מקשה על זה דא"כ קדמו וכנסו אמאי יוציאו אבל אמתניתן דלקמן דלא כתיב אם קדמו וכנסו יוציאו ל"ק כן ושפיר י"ל דלא ידעינן איזה היא הראשונה:

דף כ"ח ע"א בגמרא ר"י למיתה לא חייש: עיין ברשב"א שהקשה דהרי יש תנא דס"ל כן דהיינו רבי יהודה דס"ל ביומא דאשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ותירץ רש"ל דמכח חששא זה לא היינו מבטלים עיקר מצות יבום דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, אכן על זה ק"ק הרי גם משום חששא דגזיר' ביאה ראשונ' אטו ב"ש ועוד שאר גזירות דאמורי' שם בטלני יבום ואוקימנא אחליצ' משום חששא שיעבור על לאו ולמה לא נחוש ג"כ משום חששא דבטול מ"ע דיבום והריטב"א ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ דה"ק דר"י לא רצה לאוקמי' מתניתן כמ"ד דחייש למיתה כיון דלא אשכחן סתם משנה דסובר כן ע"ש, וזה תמו' שהרי בסוכה (כ"ג:) מוקי לסתם משנה דהרי זה גטיך שעה א' קודם מותי כמ"ד דחייש למיתה ע"ש והמהרש"א במ"ב ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ דהתם ה"ט משום דכפרת כל ישראל תלוי בזה, אכן לפי הנראה בתוספ' (ריש יומא) תלי זה בב' תירוצים דהתוספ' שם וכפי השר כתבתי לעיל (דף כ"ו), אבל באמת לולא דבריהם הי' נ"ל בפשטות לפרש דהרי קאמר ר"י למיתה לא חייש פי' כיון דאוקימנא למתניתן עמ"ד אין זיקה וכמו שפי' רש"י והרמב"ן והרשב"א והריטב"א דלמ"ד יש זיקה ליכא גזירה ולדידי' למיתה לא חיישינן ש"א תבטל על ידה מצות יבמים דלמ"ד אין זיקה ליבטל וכדמקשה בגמרא דלעיל (דף י"ח) לר"מ מרבן גמליאל רק דהתם מר מ"מ אדר"ג קרמית ור"י לא ס"ל הך סברא דפליג אר"ג אא מ"ד ולכן קאמר אינה משנה אבל ודאי בעלמא מודה דחיישינן למיתה.

שם מדסיפא ר"א רישא לאו ר"א: ק"ק דאימא רבי היא ושבר כר"א בחדא ופליג עליו בחדא וכדאמרינן ר"ה ודף ז') ומגילה (דף ט') ובכמה דוכתי בגמרא, וי"ל דהכא לא מסתבר לומר כן דהנה כבר הקשה הרשב"א איך נאמר דר"א היא הא ר"י ס"ל הלכה שסתם משנה והוא ע"כ פליג אר"א דהוא התיר בהותרה ונאסרה ולבסוף הותרה, אכן באמת לפי שיטת רש"י דר"א הוא ר"א דפרק ב"ש לקמן יש לתרץ בפשטות הא ה"ל כחם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא וגם ר"י ס"ל דאין הלכה כסתם כדאמרינן לקמן (מ"ב:) והא דהרשב"א לא מתרץ כן י"ל דס"ל כפי' התוספ' דר"א הוא ר"א דברייתא דלקמן (דף מ"א) דלפ"ז לא הו סתם ואח"כ מחלוקת במתניתן והוי שפיר הלכה כסתם אבל עכ"פ לשיטת רש"י יש לתרץ כן, ובזה א"ש ג"כ מה דקאמר מדסיפא ר"א דליכא למימר דרבי סתם הכא בחדא כר"א דהא אדרבא חזינן דסתם לקמן במחלוקת מכלל דס"ל דאין הלכה כר"א וכבר כתבו התוספ' לקמן (דף מ"ב) דמסתמא לא אמרינן דרבי חזר מדבריו וע"כ צ"ל דמתניתן ר"א גופא היא ונקט רבי מתניתן דר"א וכמו דאמרינן גם במגילה (שם) לחד תירוץ ואהא קאמר שפיר דמדסיפא ר"א רישא לאו ר"א היא ולכן א"ש דלא אמרינן דסבר כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא:

שם ברש"י ד"ה בשלמא לראשון. דהכי קאמר בפרק כיצד: ק"ל היאך מוכח משם דספק אחות זקוקה שריא דלמא התם ה"ט דממנ"פ שריא אי יבמתו היא שפיר קנסיב וגם אם אחות יבמתו היתה מכ"מ עתה כשפקעה זיקה ע"י אחיו שריא לי' דלא שייך לאסור משום כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה וכו' דהא התם לאו יבמה היא אלא נכרית וכמו שפי' רש"י בעצמו שם (אבל הכא הרי איכא ספק אחות זקוקה שמא הראשון ייבם הראשונה וזו היא השני' וא"כ איך שייך להתיר מטעם ספק הא נאסרה בתחלה ונשארה באיסורה אפילו כשפקעה זיקה מאחותה. וכעת שנדפס תוספ' ר"ע ראיתי שגם להרב ז"ל הוקשה כן והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל כיון דעכ"פ לר"י דקאמר אחיות איני יודע מי שנאן ע"כ פשיטא לי' דספק אחות זקוקה אפילו נשארת בספק איסור א"צ להוציא וע"כ דיליף כן מהא דקדמו וכנסו אין מוציאין ולא מחלק בין ספק איסור בעצמותו ובין ספק איסור מטעם קנסא דס"ל כיון דספק איסור דרבנן הוא א"צ להוציא וכמו דתני שילא שם דאפילו שניהם כהנים מותרים משום דספק חלוצה דרבנן אף דלענין חלוצה ג"כ לא שייך דממנ"פ הותרה וכן ס"ל לר"י לענין ספק אחות זקוקה, וא"כ שפיר פי' רש"י אליבי' דר' יוחנן הכא אבל לעיל במתניתן פירש אליבי' דידן דשנינו במתני' גבי אחיות אם כנסו יוציאו והרי קשה קושית ר' יוחנן שהרי לעיל בקידש א' משתי אחיות תנן דאם כנסו אין מוציאין, ולכן פי' רש"י דה"ט לעיל דאי נמי הוי אפכא כשייבם השני הותרה לו ובאמת מחלקינן בין ספק איסור בעצמותו ובין ספק איסור מטעם קנסא: