ערוך לנר – יבמות – קטע 32

שם נימא מתניתין דלא כרבי: ק"ק לדעת הרא"ם הובא באהע"ז (סי' ט') דקטלנית מותרת להתיבם א"כ לכאורה מאי מקשה הא שפיר משכחת מיתה אמיתה כגון שנשאית ע"פ עדותו לאחיו וממנו נפלה לפניו ליבום ואז מותרת להתיבם לו וליכא משום קטלנית ובשלמא לשיטת רש"י דגם מגירושין פריך א"ש אבל לשיטת התוספ' דלא שייך בגירושין דין קטלנית ורק ממיתה פריך ק', ולכאורה מזה ראי' לדעת החכם צבי בתשובה וסי' א') דגם ביבום שייך דין קטלנית אלא דיש להביא גם ראי' איפכא לדעת הרא"מ מהא דאמרינן לקמן (פ"ד.) ואלו מותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן כה"ג שקדש את האלמנה ויש לו אח כהן הדיוט, ולכאורה לימא גם בזה דמתניתין דלא כרבי דלרב איך מותרת ליבמה הא הוי קטלנית כיון שכבר היתה אלמנה כשקדשה כה"ג ועכשיו מת גם הוא ואף דלמ"ד מעין גרים לקמן (ס"ד:) לא שייך באירסה ומת דין קטלנית מכ"מ ק' למ"ד מול גרים והרי הקושיא דהכא ע"כ לא קאי ג"כ רק למ"ד זה דלמ"ד מעין גרים הרי יש לאוקמי' מת בנפל מאיגרא וא"כ למ"ד זה יכול להקשות גם ממתניתין דיש מותרות ובזה לא שייך תירוץ הגמרא דהכא וא"ל דהמתניתן דלקמן לא איירי רק מדינא ולא מסכנתא וכמו שתירץ הח"צ אקושיא כיוצא בזו ז"א דהא מותרות ליבמיהן קתני ואיך קאמר מותרות במקום דאסורות ומה לי משום דינא מה לי משום סכנתא ועוד דא"כ גם ממתניתין דהכא לא מקשה מידי די"ל כן דמסכנתא לא קמיירי אע"כ לכאורה ראי דביבום לא שייך דין קטלנית כדעת הרא"מ, ולפ"ז מהכא מדלא מתרץ דבנפלה ליבום איירי יהי' ראי' לשיטת רש"י דמגירושין ג"כ קפריך:

שם אי הכי אביו נמי: פי' בשלמא אמתניתן ל"ק די"ל דזה פשיטא לי' דבן שכיח גבי אביו שחייב לכבד את אביו אבל אביו לגבי בנו לא שכיח ולכן מקשה מברייתא דנטען דמוכח דאם גבי בתה שכיח וס"ד דה"ה אב לגבי בנו וכן אח גבי אחיו כמו אחות גבי אחות ולכן פריך שפיר ומתרץ דנשי גבי נשי שכיחי אבל גברי גבי גברי לא ומכ"מ ל"ק דאביו נמי דאכתי י"ל שפיר הסברא דבן גבי אביו שכיח אבל אחר דמתרץ דגברי אגברי קפדי אהדדי א"כ ודאי שאב מקפיד ג"כ גבי בנו ולכן פריך שפיר א"ה אביו נמי:

שם ברש"י ד"ה שהיו להם. ומתו לאחר זמן מותרות: י"ל מאי בעי רש"י בזה במה שכתב לאחר זמן, ונ"ל שרצה לתרץ בזה מה שק' לכאורה למה מותרות במתו הא אכתי יש חשש שרצה לשא אותה על אשתו דהא מדינא דגמרא מותר לישא ב' נשים, ונראה שזה רצה לתרץ ולכן כתב דמתו לאחר זמן וכיון דלא נשא זמן ההוא עד שמתה אשתו הרי מוכח מלתא שלא רצה לישא אותה על אשתו דאל"כ לא הי' שוהה זמן רב עד שמתה אשתו ולכן מותרת כשמתה אשתו דהרי לא אסיק אדעתא שתמית וגם מוכח מלתא שלא רצה לשא אותה על אשתו וליכא חשדא ואף דבלא מתה לאחר זמן אלא מיד איכא חשדא מכ"מ לא חלקו חכמים בין מתה למתה שהרי מלתא דלא שכיח היא שתמות מיד ומלתא דלא שכיח לא גזרו בי' רבנן יכל מדות חכמים כך הם אבל עיקר הטעם דהיתר היא משום לאחר זמן ולכן כתב רש"י לאחר זמן מותרות:

שם בתוספ' ד"ה אי הכי. אי לאו לדקדק אבל לאביו לא: א"ל דא"כ אכתי איך מתרץ בגמרא דבנו קמ"ל דס"ד דאביו לא בזיז מבנו אכתי אחיהם ל"ל למיתני די"ל דבנדון דהתוספ' שוין אביהם לאחיהם דרק בבניהם יש סברא לאסור יותר וכיון דלא תני אביהם משום דכש"כ הוא מבניהם א"כ גם אחיהם לא ליתני אבל לענין סברא דבזיז שוין בניהם לאחיהם דבשניהם לא בזיז וא"כ י"ל דתני תרווייהו אף דחדא מכלל אידך יש למישמע כיון דעכ"פ לאו כש"כ הוא.

פרק שלישי

דף כ"ו ע"א בגמרא ש"מ יש זיקה: יש להבין מאי קושיא אי מתניתן כהך תנא דיש זיקה ס"ל כיון דתנאי פליגי בזה וכמו שפי' רש"י, וי"ל דפריך לרב נחמן דדייק ממתניתן דלקמן (ל'.) דאין זיקה וכמו דמקשה גם שם ולרב נחמן קשיא מתניתן דדייק רב אשי מינה דיש זיקה ומתרץ וכן מקשה גם הכא לר"נ דתרי סתמי סתרי אהדדי א"כ י"ל דקושית הש"ס דהכא היא כקושית הגמרא דלעיל (י"ח.) לרב יהודא דס"ל דר"מ אין זיקה ס"ל ולדידי' פריך ממתניתן דהכא דס"ל ר"מ ע"כ יש זיקה משום דסתם מתניתן ר"מ ומתרץ כמו דמתרץ לעיל וא"ל דא"כ אכתי יקשה לרב אשי דס"ל דמתניתן דלקמן יש זיקה ס"ל דר"מ אדר"מ, די"ל כיון דרק לרב יהודא לעיל מוכח דר"מ אין זיקה ס"ל וכמו שפי' הרשב"א שם א"כ י"ל דרב אשי לא כרב יהודא אלא כרב הונא דלעיל ס"ל וכן לרב יהודא ל"ק די"ל דכרב נחמן ס"ל דדייק מתניתין דלקמן באמת ג"כ דאין זיקה:

ובזה מתורץ ג"כ מה שק' לכאורה אמאי דמקשה אי הכי תלתא למי דאכתי איך יש לדייק מזה דטעמא דמתניתין משום זיקה ושס"ל זיקה אפילו בתרי אחי דלמא לעולם בתרי אחי אין זיקה וא"ל דא"כ ליתני בתלתא דלמא התנא רצה להשמיענו דס"ל איסור בטול ייבמין ואי הוי תנא תלתא לא הוי מוכח זה דבלא"ה אסור מטעם זיקה דדלמא בחד אחא אית לי' זיקה ואכתי איך ש"מ דיש זיקה אפילו בתרי אחי, אבל לפ"ז ניחא דבין שנאמר שהקושיא היא לרב נחמן בין שנאמר דהקושיא היא לרב יהודה פריך שפיר דתרווייהו ס"ל אין זיקה אפילו בחד אחא דר"נ קאמר בפי' כן לקמן ולר"מ ג"כ מוכח דס"ל כן מברייתא דמייתי לעיל ודף י"ח) ולכן ממנ"פ פריך שפיר ועיין ברמב"ן

שם ברש"י ד"ה איסור מצוה. רמיא קמי' מדאורייתא: הכי אמרינן לקמן (כ"ח) ומזה משמע דאי לא מדאורייתא רמיא קמי' ליבום אלא לחליצה לא מקרי זקוקה ואחותה מתיבמת כמו ערוה, וא"כ ק' לכאורה לרב גידל א"ר דס"ל לעיל (דף ך') דאיסור מצוה שהם ח"ל מדאורייתא לא רמיא ליבום מיבמתו וא"כ קשיא לדידי' ממתניתן ואפי' נימא דבלא"ה מקשה לעיל לרב גידל שפיר ומסיק רבא דאיסור ייבום ח"ל לא הוי רק דרבנן מכ"מ יקשה גם לרבא לפמש"כ התוספ' דיבמתו קאי לדידי' לחייבי ע' דמדאורייתא לא רמיא ליבום א"כ אדמחלק במתניתן בין ערוה לאיסור קדושה לחלק באיסור קדושה גופא בין ח"ע לחייבי לאווין אע"כ צ"ל דחייבי ע' מכ"מ מקרי זקוקה כיון דזקוקה לחליצה וא"כ באיסורי קדושה דח"ל לכאורה ג"כ לא צריך הך טעמא דמדאורייתא רמיא קמי' אלא משום דזקוקה לו אפילו מדרבנן לענין חליצה, ומזה לכאורה ראי' לשיטת הרמב"ם (הל' ייבום פ"ו) דגם חייבי ע' מדאורייתא רמי' לייבום וליכא מה דלא רמיא אלא אלמנה לכה"ג מן הנישואין ובה לא הוי שייך למיתני דאם האחת אלמנה מן הנישואין והאחת מן האירוסין אסור בה ומותר באחותה דהא עכ"פ גם באחותה אסור מדרבנן מצד אלמנה:

שם בתוספ' ד"ה אי הכי אע"ג דחדא מינייהו לא חזיא ליבומי: ק"ק הא לחליצה חזיא תרווייהו וחשש דבטול מלות ייבמין היא דוקא היכי דלא חזיא לא לחליצה ולא ליבום ואיך ס"ד דלא ניחוש לבטול מצות חליצה כיון דלא חזיא ליבום וי"ל דסברת התוספ' כיון דלא חזיא ליבום א"כ חליצתה חליצה פסולה הוי כדאמרינן לקמן (ע"ב) ולא הוי בטול מצוה כ"כ:

ע"כ בגמרא והאמר רב אין זיקה: היינו במימרא דר"ה א"ר דלעיל כמו שפי' רש"י, ק"ק דמאי קושיא דאימא אמוראי ננהו אליבי' דרב וכה"ג פריך לעיל (י"ח:) ובזה לא שייך תירוץ הגמרא שם וי"ל דלא מסתבר לי' דפליג רבא בר רב הונא ארב הונא אביו:

שם בתוספ' ד"ה אש ל ומאי קושיא היא רבנן: ק"ק הא בגמרא שם ביומא (י"ג.) מתרץ באמת לרבי יהודה כן, וי"ל ע"פ מה שכתבנו דהקושיא הוא לר"מ א"כ הקשו התוספ' מה מקשו רבנן לר' יהודה הא הם ע"כ ג"כ חלקו בין מיתה דחד למיתה דתרי דרבנן דר"מ הם ר"י ורבנן דר"י ר"מ כדמוכח בפסחים (דף י"א) וכמו שכתב הרשב"א לעיל דף י"ח). ולא הבנתי מה שהקשה במהר"ם אהתוספ' למה לא הקשו קושיתם מיד אתירוץ ראשון דמתרץ דחיישינן לבטול מצות יבמין ע"ש שהרי זה באמת כבר הקשו התוספ' לעיל (דף י"ח) ותירצו לחלק בין מיתה לזמן מרובה ולזמן מועט רק דהכא הקשו כיון דר"מ ע"כ חילק בין מיתה דאחד למיתה דשנים לענין זמן מרובה א"כ מה מקשו רבנן לרבי יהודה דלמא הוא דחייש למיתה לזמן מועט גם לענין זמן מועט חילק כן בין מיתת א' לשנים כמו שחילקו הם לזמן מרובה וע"ז תירצו כיון דר"י חייש לזמן מועט דלא שכיח גם למיתה דתרי ה"ל למיחש:

בא"ד. ואר"י דהכי פרכי: ביומא תרצו התוספ' עוד תירוץ אחר דהתם דוקא משום דכל כפרת ישראל תלוי בזה קאמר דניחוש אפילו לתרי ותלת ע"ש ומה דלא ניחא להו להתוספ' לתרץ גם הכא כן נלענ"ד דתירוץ זה תלוי בספיקא דדינא דכבר הקשה המהרש"א שם לפמש"כ התוספ' שם דבטומאה לא שייך דכפרת כל ישראל תלוי בזה כי מסתמא ומצא כהנים הרבה דראויין לעבודה דא"כ לענין שמא תמות אשתו למי נימא הכי, ותרצתי בחידושי שם ע"פ מה דמסופקים בתוספ' שם אי מה שצריך אשה לכה"ג ביוה"כ הוא רק למצו' לכתחלה אי אפילו לעכב ע"ש, ולפ"ז י"ל התוספ' פשיטא להו לפי תירוצם השני דלא מעכב ולכן בשלמא לענין טומאה ליכא חששא כיון דטומאה ודאי מעכב ואם יטמא כה"ג צריך לשמש אחר תחתיו א"כ לא שייך כפרת כל ישראל תלוי בזה דמה בכך אם יטמא זה מסתמא ימצא כהנים הרבה דראויין לעבודה אבל לענין אשה שפיר י"ל דיש לחוש שמא תמות אשתו דכפרת כל ישראל תלוי בזה כיון דאם מתה אשתו הוא עובד ולא אחר כיון דלא מעכב וא"כ הוי כפרת כל ישראל שלא כתקנה כיין דלמצו' בעינן וכפר בעדו ובעד ביתו ואח"כ ובעד כל קהל ישראל ודמי זה לשפיכת שירים או לתנופה דאמרינן כיפר ומעלה עליו הכתוב כאלו לא כפר ולכן מפני חשש זה שפיר י"ל דצריכין לתקן לכה"ג יותר מאשה א' כן נלענ"ד פי' תירוץ זה דהתוספ', ולפ"ז לא שייך זה רק אם אשה לא מעכבת אבל אי מעכבת א"כ אין שייך כפרת כל ישראל תלוי בזה דמסתמא ימצא כהנים נשויים הרבה כמו לענין טומאה ולכן י"ל דהר"י ס"ל כהך שיטה ועל כן לא הי' יכול לתרץ כתירוצם השני שם ובחידושי שם בארתי במה תלויים השיטות אם אשה מעכבת או לא:

בד"ה מדקאמרת אמצעית, דלמ"ד נמי אין זיקה אין חליצה פסולה של ראובן: ק"ק דא"כ מאי פריך והאמר רב אין זיקה דלמא כדמוקי בזה אחר זה באמת אין זיקה ס"ל והא דצריכה חליצה משניהן היינו משום דלכל א' הוי חליצה פסולה כיון דהוי אחות חלוצה וי"ל ד"ה ודאי פשיטא להתוספ' דלמ"ד אין זיקה וזיקת הא' גרוע כמי האחר' לא צריכה חליצה משניהן רק דזה ס"ד דאין חליצה גרוע מפקא זיקה גמורה דאידך ולכן שפיר י"ל דאין א' חולץ לשתיהן למ"ד אין זיקה כיון דזיקה דאידך היא זיקה חשובה אבל בסיפא באמצעית דלשניהם הוי אחות חלוצה ובשניהם הוי חליצה וזיקה גרוע בזה שפיר אמרינן דלמ"ד אין זיקה ל"צ חליצה משניהם:

בא"ד. ומדקאמר אמצעית צריכה חליצה: אבל מרישא לא מוכח כן דגם אי אמרינן דח"פ אינה צ"ח מן האחים מכ"מ אמרינן דהיכי דאיכא לחלוץ בחליצה מעולה לא סגי בחליצה פסולה, ובזה מתורץ מה שהקשה הרשב"א על שיטה זו דהתוספו' ממאי דפריך אי הכי קמייתא נמי ע"ש:

בד"ה וחליצה. או היא או צרתה חולצת: הרשב"א לעיל (דף י"א) תירץ קושיא זו די"ל דברייתא דלעיל אתיא כמ"ד אין זיקה ע"ש, וא"כ י"ל דהתוספ' רק לרש"י לשיטתו הקשו שפיר משום דכתבו בדבור הקודם דלפי מה שמחק הגירסא גם למ"ד אין זיקה אין חליצת זיקה גרועה פוטרת החשובה ולכן אי חליצת מחזיר גרושתו זיקה גרוע הוי גם למ"ד אין זיקה לא הי' פוטר אבל להתוספ' לשיטתם שקיימו הגירסא דמדקאמר זה חולץ לאחת וכו' דלמ"ד אין זיקה שפיר פוטר חליצה פסולה לכשירה וכמש"כ התוספ' לעיל ל"ק מסוגיא דלעיל דשפיר י"ל כתירוץ הרשב"א, אכן י"ל דהתוספ' גם לשיטתם הקשו שפיר מהא דפריך היא וצרתה סלקא דעתן ומאי קושיא דלמא הברייתא אתיא כמ"ד יש זיקה ולכן היא וצרתה צריכין חליצה דלא מיפטרה חדא בחליצה דאידך ואף דשמואל ס"ל לקמן דחלץ לצרות נפטרו אחיות יש לחלק בין צרות דלקמן דליכא פסול לגבי צרה רק משום דנראה כצרת אחות אשה בזיקה ובין צרת מחזיר גרושתו דלהך ס"ד דלעיל אסורה כצרת ערוה משום דטומאה כתיב בה כעריות כדאמרינן לעיל:

ובזה יש לישב מה שהקשה המהרש"ל למה לא הקשו התוספ' ג"כ מברייתא דלעיל ק דקתני בא או חלץ לאיסור קדושה פטר צרתה, ולפ"ז א"ש די"ל דברייתא דלעיל אתיא כמ"ד אין זיקה רק מסוגיא דלעיל הוכיחו שפיר מדקאמר היא וצרתה ס"ד:

והנה הרמב"ם פסק (פ"ז מהל' יבום) דחלץ לאיסורי מצוה ואיסורי קדושה לא נפטרו צרות וכבר העיר עליו המהרש"ל בסוגין וכן בים של שלמה שזהו נגד הברייתא דלעיל וכבר הרב המגיד שם הקשה עליו כן וכחד דשיטתו צריך תלמוד, ולפ"ז י"ל כיון לפי מה שכתבו התוספ' לקמן (דף כ"ז ד"ה שמואל) אמרינן לפי המסקנא דשמואל דקאמר לא נפטרו צרות לשיטתו קאי דס"ל יש זיקה אבל למ"ד אין זיקה דהיינו לרבן גמליאל אמרינן לקמן (פרק ר"ג) דנפטרו צרות בחליצת בעלת גט ומאמר, ולפ"ז י"ל דגם הברייתא דאמרה לעיל (דף ך') דחלץ לא"ק נפטרו צרות אתיא כמ"ד אין זיקה אבל הרמב"ם דפסק יש זיקה ולכן פסק הא דשמואל על פסק זה כתב שפיר יראה לי וכו' דלפ"ז גם חלץ לחייבי ל"ת וע' ושניות לא נפטרו צרתן וכתב בלשון יראה לי מפני שהוא לכאורה נגד ברייתא מפורשת, ושאר קושיות התוספ' שהוכיחו על ידם דלא שייך חליצה פסולה היכי דאיכא זיקה דאורייתא יש לתרץ גם כן לדעת הרמב"ם דמה שהקשו מברייתא דאו היא או צרתה חולצת יש לתרץ בפשטות ג"כ הכי וכמו שמתרץ הרשב"א הנ"ל דאתיא כמ"ד אין זיקה, ומה שהקשו התוספ' עוד לשיטה זו מהא דקאמרינן לקמן אלא צרה דלאה תפטר, י"ל דהרמב"ם מתרץ כמו שכתב הרשב"א דלמ"ד אין זיקה משום בטול מצות יבמים לא חשיב חליצה פסולה כן נלענ"ד שיטת הרמב"ם, ובלא"ה י"ל עוד לפי מה שהביא הרשב"א בשם הירושלמי דר"ש סובר דחליצה פסולה פוטרת צרתה א"כ ל"ק מהנך ברייתות די"ל דר"ש הם וכן לקמן (דף נ"ב) משמע דפליגי תנאי בזה אי חליצה פסולה פוטרת או לא ע"ש, ובזה מיושבים הקושיות גם לשיטת רש"י דמה שתירצנו לשיטת הרמב"ם לחלק בין מ"ד יש זיקה למ"ד אין זיקה לא שייך לשיטת רש"י כמו שכתבנו אבל תירוץ זה דכר"ש אתיא גם לשיטת רש"י א"ש, ומה שהקשו התוספ' מסוגיא דלקמן פשיטא דלא קשה לרש"י דכתב בפי' לקמן דצרה דלאה חשיבה חליצה כשרה ואף דהתוספ' הקשו עליו כבר תירץ הרשב"א כמו שכתבנו לעיל ולכן שיטת רש"י ורמב"ם א"ש:

בא"ד. א"כ כשחלץ ללאה קודם נפילת רחל: המהרש"א הקשה בזה דא"כ מאי פריך אי הכי חלץ לאחיות אמאי לא נפטרו צרות הא גם אי ס"ל יש זיקה ק' כן, ואולי התוספ' ניחא להו להשיב על זה מדלא מתרץ הש"ס כן דתשובה זו שייך אתרתי גווני שכתבו ביש צרות הרבה ובנפל בזא"ז ואי השיבו מאי הכי זה לא שייך אהך גווני דיש צרות הרבה רק אהך דנפל בזא"ז:

בא"ד. דאין בה זיקה דטומאה כתיב בה כעריות: התוספ' בזה לשיטתם אזלו דס"ל לעיל (י"א.) דסוטה דאורייתא פטורה מן החליצה ומן היבום וא"כ אין בה זיקה כלל אבל לדעת הראב"ד שביארנו שם דס"ל דחולצ' א"כ יש כאן זיקה ואעפ"כ קרי לי' חליצה פסולה בסוטה דרבנן, וצ"ל דהראב"ד באמת לא ס"ל כשיטת התוספ' כאן אלא כשיטת הרמב"ם הנ"ל דגם היכי דצריך חליצה מדאורייתא ואיכא זיקה מקרי חליצה פסול' וכן נראה מדלא השיג הראב"ד אמה שכתב הרמב"ם יראה לי וכנ"ל:

בד"ה דנפול בזא"ז. ותירץ דהתם משכחת לה שמתייבמת: ק"ק דאכתי הוי מצי למינקט בשנים ובחלץ להראשונה דאז השנית צריכה חליצה משניהם דלאחד היא אחות חלוצה ולהאחר אחות זקוקה, ועיין במהרש"א מ"ב שהקשה בשם תוס' ישנים אתירוץ התוספ' דמה בכך דמתייבמת א' מכ"מ הי' יכול להשמיענו חדוש' עכ"ל, וי"ל דחדא קושיא מתורצת באידך דבאמת בכל חדא מהני גווני הוי מצי למישכח ג"כ הך דינא דחליצה פסולה צריכה משניהם אבל מכ"מ כיון דאין הדין שו' לענין השני' דבחלץ לראשונה שתיהן צ"ח משניהם ובחלץ לשניי' רק השני' צ"ח משניהם וא"כ הוי צריך למינקט בתרי גווני ולכן ניחא לי' למינקט בג' אחיות דבזה הדין שוה:

בא"ד. משום דסבר כשמואל דחליצה פסולה: הא דלא קאמרי דקסבר אין זיקה ואפילו למ"ד ח"פ צריכה חליצה מכל האחים למ"ד אין זיקה אין צריך ולמה כתבו דסבר כשמואל דאפילו למ"ד יש זיקה ל"צ חליצה מכל האחים לפי המסקנא כמש"כ התוס' לקמן היינו טעמא משום דר' יוחנן ע"כ ס"ל יש זיקה כמש"כ התוספ' לקמן (כ"ז:) ע"ש:

בא"ד. ואמאי לא שני לי' דחולצת ולא מתייבמת: ק"ק מאי ראי' מזה הא לפי מה דמסקינן לקמן (כ"ח) טעמא דר' יוחנן דאמר אחיות איני יודע מי שנאן הוא ממה דקתני קדמו וכנסו יוציאו וא"כ איך היה יכול להשיב על זה דלא מתייבמ' משום דהוי אחות חלוצה אכתי ק' למה יוציא מי שנשא שנית דלמא הוא ראשונה מייבם ואחיו השניי' וליכא איסורא כלל ואי נימא דראית התוספ' היא מדלא הזכיר בגמרא מזה דה"ל להקשות אר"י כן ולתרץ דהקושיא היא מקדמו וכנסו יוציאו א"כ מה השיבו התוספ' על זה דאין ראי' די"ל דר"י ס"ל כשמואל דח"פ א"צ לחזור על האחים מכ"מ ה"ל להגמרא להקשות ולתרץ כן כמו דמקשה מבטול מצות יבמים ומתרץ דר"י למיתה לא חייש:

בא"ד. ולפי סברתו הי' יכול לומר: י"ל הא דלא קאמר הר"א מבורגוייל כן משום דס"ל כר"ח שהביאו התוספ' לקמן (כ"ז:) דס"ל דרב לא קאמר דמתה ראשונה הותר בשניה רק משום דלשיטתו אזיל דס"ל אין זיקה ולכן לפי מה דאמרינן הכא רב אליבי' דמ"ד יש זיקה קאמר לא אמרינן דיבמה שנאסרה מתחלת נפילתה תהי' מותרת אבל יבמה שהותרה ונאסרה שתחזור להתירה הראשון זה אמרינן אפילו למ"ד יש זיקה שהרי ר' יוחנן ע"כ ס"ל יש זיקה וכנ"ל ואעפ"כ ס"ל כן ולכן א"ש שיטת הר"א, ועיין מה שכתבתי לקמן (כ"ז:) שהוכחתי דלרב אפילו בדאורייתא אמרינן יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזיר להתירה הראשין:

בא"ד. ואין נראה לר"י דלעיל פ"ב (דף כ"ד) משמע: לשיטת הר"א מבורגוייל י"ל דס"ל כדעת רש"י לקמן (כ"ז:) דלרב נמי פריך ממתניתן דב' אחיות ע"ש א"כ מוכח דלרב שפיר מתייבמת דליכא לא משום בטיל מצות יבמים ולא משום נאסר' שעה א' אבל הר"י הכא אזיל בשיטת הריב"ן (שם בתוספ' ד"ה איתבי') ע"ש שהיא כולה היפך שיטת הר"א מבורגוייל כפי מה שביארו אותה התוספ' הכא: