ערוך לנר – יבמות – קטע 31

שם לא חשו. כתבו התוספ' מכ"מ בעל נפש יתרחק: אם בשהי' ב"ד בשלשה ג"כ בעל נפש יתרחק או לא בזה יש פלוגתא בין הפוסקים אחרונים בהגהת פרישה כתב דבב"ד לא שייך דבעל נפש יתרחק אבל בב"ש וט"ז וכה"ג חולקין עליו גם בבאר היטב הביא ראי' דיתרחק דאל"כ מה מקשה טעמא דבב"ד הא בתרי לא דדלמא בתרי בעל נפש יתרחק משא"כ בב"ד אע"כ דגם בב"ד יתרחק, והנה באמת לחד תירוץ התוספ' חולין (דף מ"ד) דהך דן את הדין ע"י ב"ד של ג' איירי ע"ש משמע כן דגם בב"ד שייך שבעל נפש יתרחק אבל מדברי הרבינו מאיר שהביא התוספ' הרא"ש מוכח אפכא שהוא הקשה הקושיא של הבאר היטב ותירץ שמיתורא מפני שהן ב"ד דייק ע"ש, הרי שפשיטא לו דבב"ד לא שייך משום בעל נפש וגם הסברא נותנת כן דבשלמא בשנים כיון שלא ידענו הדבר אלא ע"פ עדותו יש משום לזות שפתים קצת עד שבעל נפש יתרחק אבל מה שנעשה בב"ד של ג' כיון שהדבר ידוע ע"פ שנים וגם פשיטא שאין שנים חוטאין בשביל אחד ליכא אפילו קצת לזות שפתים ואפי' בעל נפש א"צ להחמיר אכן בהגהת מיימוני כתב אלמא אב"ד ואעדים נמי קאמר שירחיקו עכ"ל הרי דס"ל דבב"ד נמי שייך הרחקה ומכ"מ נ"ל להלכה דהמיקל לא הפסיד אחר שהר"מ חולק:

שם כנס מהו שיוציא: הרשב"א הקשה על רש"י שפי' דאמביא גט נמי קאי מתוספתא דקתני בכולם לא יוציא ורק במת הרגתיו לא קתני כן משמע דבהני יוציא משום דאסורא דאורייתא, ונלענ"ד דאדרבא מתוספתא זו הוכיח רש"י שיטתו דהרשב"א בעצמו הקשה על שיטתו מ"ט בנטען על אשת איש והוציאוה מחמת ידי אחר לא יוציא הא גם שם איסור דאורייתא הוא ונדחק ביישוב ע"ש, גם ק' עוד אפי' הרשב"א שהוכיח דיוציא גבי מת מדלא קתני דלא יוציא, אכן גם אפכא יש להקשות אי יוציא מ"ט לא קתני כן בפי' דיוציא כמו דקתני באידך דלא יוציא, גם ברש"י יש לדקדק קצת שפי' דאחכם ומביא גט קאי ושביק מת הרגתיו ולא פי' דעלייהו קאי וכמדומה שזה בדיוק הוא שהרי לקמן במתניתן באמת נקט גם זה, ונ"ל דהנה הרמב"ם בפי' המשניות פי' טעם בהרגתיו דלא ישא דא"כ כל א' יהרוג את חבירו לישא את אשתו ע"ש ומשמע בזה דלא בלבד משום רנון אסור אלא מן הדין גזרו חכמים כן משום גזירה דיהרוג את חבירו, ולכאורה יש להקשות ל"ל להרמב"ם טעמא אחרינא ולא פי' כמו במת דע"כ הטעם הוא משום רנון דהעולם ירננו אחריו שהעיד שקר לשא את אשתו, אכן י"ל דהרמב"ם ג"כ הוכיח מתוספתא זו כן דהי' קשה לו הנך קושיות הנ"ל ולכן פי' דבהרגתיו איכא טעמא דגזירת ב"ד ולא משום רנון לבד והחילוק בין ב' הטעמים דאי משום רנון לא מפקינן בדיעבד וכמו שמוכיח בגמרא אבל אי משום גזירה ע"כ צריך להוציא דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן דאם לא צריך להוציא אכתי יהרוג את חבירו וישא את אשתו בלא רשות ב"ד והרי בדיעבד לא מפקינן אע"כ להך טעם אפילו בדיעבד מפקינן וא"כ יש חילוק בין מת להרגתיו דבמת לא יוציא ובהרגתיו יוציא, ולכן י"ל דלא נקט התוספ' בהך בבא דמת הרגתיו כלל לא דיוציא ולא דל"י כיון שהי' צריך לחלוק בבבא זו אבל לעולם במת לא יוציא כמו בנטען על אשת איש שנשאת לאחר בנתים אף שיש איסור דאורייתא וכשיטת רש"י ולכן גם רש"י לא נקט הך רבא דמת הרגתיו דע"כ על זה לא קאי הך דאמר דלא יוציא כיון דבהרגתיו יוציא די"ל דגם רש"י סבר טעם דהרמב"ם לענין הרגתיו אף דבמתניתן לא פי' רק משום לזות שפתים י"ל דנקט טעם א' דשייך במת ובהרגתיו דהא עכ"פ גבי הרגתיו גם לזות שפתים איכא אבל לעולם י"ל דמודה ג"כ לטעם הרמב"ם לענין הרגתיו, וא"כ היוצא מזה לענין המביא הגט והוכיח הרשב"א מתוספתא דיוציא, ולפענ"ד אדרבא יש להוכיח דלא יוציא וכן פסק הרמב"ם דלא יוציא אבל מדברי התוספ' נראה דס"ל כרשב"א שחלקו בין הנטען על א"א ובין חכם שאסר דשם כיון שגירשה בעלה שריא לחכם וזה לכאורה לא שייך גבי מביא גט אע"כ דס"ל דבזה באמת יוציא:

שם א"ל מתניתן הוא: א"ל דא"כ מ"ט דמ"ד דיוציא י"ל דמחלק דבשלמא גבי נטען על השפחה אין רנון על נשואין דהשתא דאסורא דעביד עביד ורק במה שנשאה החזיק הרנון אבל לא במה שמקיים אותה אבל בחכם ומביא גט נשאר הרנון לעולם דבכל עת יאמרו אם לא שחטא זה (לא) לא תהי' עתה אשתו אלא אשת בעלה הראשון ולכך יוציא להשבית הרנון, אבל מכ"מ צ"ע מתוספתא שהביא הרשב"א שכתוב בפי' דחכם שאסר אם כנס לא יוציא וא"כ מ"ט דמ"ד דיוציא ואף אם נאמר דברייתא לא שמיע לי' מכ"מ הגמרא הי' לה להביאה:

שם ברש"י ד"ה גזלן. ועלה אמר רב מנשה: ק"ק דא"כ הא ממתניתן הוכיח רב מנשה שם כן דהא לענין דפסולים לכל עדות שאין האשה כשרה לא צריך זה הכלל שם דמרישא דואלו הן הפסולין מוכח כן מדפסולין לעדות החדש ועוד בפי' קתני בסנהדרין (פ' זה בורר) גם לענין שאר עדיות דפסולין וע"כ לא אתי רק לדיוקא למימר דלעדות אשה כשרים ואי ס"ד דאפילו גזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה ה"ל למיתני רבות' טפי אע"כ מוכח ממתניתן דשם דרק גזלן דרבנן לאמן לעדות אשה ולא גזלן דאורייתא וא"כ מאי קושיא לרב מנשה דאימא דמתניתן שם כרבי יהודה אתיא, הן אמת דלכאורה לפי מה דדייק בגמרא סנהדרין (כ"ז:) מזה הכלל דהלכה כר"מ ולא כר"י אין ראי' לרב מנשה משם דהא צריך זה הכלל לגופא וכן צ"ל באמת לרב יוסף דפליג ארב מנשה שלא תקשה עליו מתניתן דשם אבל מכ"מ לפי מה שכתב רש"י דממתניתן דר"ה דייק רב מנשה קשה ועוד דבגמרא שלנו לא כתוב רב מנשה שם אלא רב אשי ועוד דלא נאמר שם בפי' דגזלן דאורייתא נאמן לע"א דמקשה מינה הכא, ולולא פי' רש"י הי' נ"ל דרב מנשה לאו אמתניתן דשם קאי אלא הלכה באפי' נפשי' קאמר ולכן מקשה דוקא מרב מנשה ולא מרב אש דשם כיון דרב מנשה הלכה באפי' נפשי' קאמר משמע דס"ל להלכה כן, וא"ל דאכתי מאי קושיא לרב מנשה דאימא דפסק כסתם מתניתן דר"ה ז"א דהא סתם ואח"כ מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם לשאר אמוראי ואפי' לר' יוחנן דס"ל דבתרי מסכתות אין סדר למשנה והלכה כסתם הרי כתבו התוספ' לקמן (מ"ב:) דה"ט משום דמסתמא אמרינן דלא חור רבי מפסקו עד שנראה בפי' וזה לא שייך הכא דהא ע"כ מחד פסק חזר רבי דהכא עשה דעת הת"ק סתמא והוי כרבים לגבי יחיד והתם סתם כרבי יהודה ואפשר דהכא כ"ע מודו דאין הלכה כסתם ועוד דבלא"ה הביא השטר המלך (הל' א"ב) הרבה שיטות דס"ל דבשני סדרים לכ"ע יש סדר למשנה, ועוד י"ל דהך דהתם לא מקרי סתמא כיון דלא כתיב בפי' כן דגזלן דאורייתא כשר לערות אשה אלא מדיוקא דמתניתן דייקינן כן ולכן פריך שפיר לרב מנשה, אכן ממה שכתב הרי"ף סוף יבמות משמע דגריס התם בראש השנה רב מנשה ולא רב אשי ובנימוקי יוסף בסוגין דילן גרם גם הכא רב אשי:

בד"ה בנדר. ולא הפר לה: התה"ד (סי' רע"ט) כתב שכפי' רש"י מוכח מגמרא דאין לפרש שהפר הבעל והי' ספק אם הפרה היא והחכם הורה שאינה הפרה דא"כ לא דייק בגמרא מידי מהיתר נדרים בג' אע"כ דאיירי דלא הפר הבעל כלל ומזה השיב על השיטה שהביא המרדכי פ' השולח בשם ר"י דנדרים שבינו לבינו שהבעל יכול להפר אין החכם יכול להתיר שהרי ממתניתן דהכא מוכח דהחכם יכול להתיר אפילו נדר שבינו לבינה, אכן לענ"ד שלא לעשות להר"י לטועה בדבר משנה י"ל דמשנתינו אזיל ע"פ משנה ראשונה דסוף נדרים דהאומרת נטולה אני מן היהודים לא חשיב נדר שבינו לבינה שאפשר שיגרשנה ולא יכול הבעל להפר אלא יוציא ויתן כתובה ע"ש ובנדרים (דף פ"א) מבעי' אי ת"ה נדר עינוי נפש או שבינה לבינו הוא ופשיט מהך משנה דנדר שבינו לבינה הוא ע"ש, ולפ"ז לפי משנה ראשונה אי אסרה הנאת תשמיש בעלה עלי' אינו יכול להפר כיון דלא נחשב אפילו לנדר שבינו לבינה, ולפ"ז י"ל דבכה"ג איירי משנתנו דאסרה תשמיש בעלה עלי' דלא יכול הבעל להפר והחכם שהי' יכול להתיר אחר שנדר שאין לו הפרה הוא לא התירה ובזה אשמעינן שהחכם לא ישאנה:

שם בתוספ' ד"ה רבא אמר. דהוי לן לפלוגי דבורא: בסנהדרין (דף ט') תירצו על זה דהגמרא דכתובות אזלא אליבא דמ"ד בבבא בתרא (דף קל"ד) דלא אמרינן פלגינן דבורא בחד גופא ע"ש אבל הכא התוספת' אפשר לא רצו לתרץ כן משום דמשמע בב"ב (שם) מדפריך מ"ש מהא דרבא דרב מארי ורב זביד דפליגי אי אמרינן פ"ד בחד גופא או לא אליבי' דרבא פליגי וא"כ יקשה אכתי לחד מ"ד דס"ל דאמרינן גם בחד גופא פ"ד מהא דרבא דכתובות ומהתוספ' דסנהדרין (שם) ודכתובות (דף י"ח) נרא' דפלגינן דבורא דמאמינן לו שרבע אחר אבל לא שרבעו, אכן דעת רש"י הכא ממה שכתב דאינו נאמן טל עצמו ממה שאמר לרצוני עכ"ל, מזה משמע דפלגינן דבורא הוא שלא מאמינן לרצונו אלא לאונסו וכן כתב גם הש"מ בשם הראשונים בכתובות (שם) ונראה דזה תלי בפלוגתא דהני אמוראי דב"ב אי פ"ד בחד גופא או לא. והנה התוספ' בב"ב שם הקשו להך מ"ד דלא אמרינן פ"ד בחד גופא מאי קמ"ל ר"י שם דלמפרע אינו נאמן פשיטא דא"כ יחפה על בת אחותו והניחו בקושיא, ונ"ל דהנה עוד ק' בסוגיא דשם דמייתי הא דרב יוסף דנאמן הואיל ובידו לגרשה וקאמר דפליגא אדר"י דאמר אינו נאמן ומוקמינן הא דאינו נאמן היינו למפרע וא"כ משמע דרב יוסף אפי' למפרע קאמר וקשה מ"ט דרב יוסף הא למפרע ליכא מגו, גם בהא דקאמר רב ששת שם אזיל לי' הואיל דרב יוסף ק' אי ס"ד דרב יוסף למפרע ל"ק מאי מקשה מדר' יוחנן אדרב יוסף דלמא רב יוסף להבא קאמר והתוספ' שם נדחקו בזה וכתבו דס"ד השתא דרבי יוחנן גם כן להבא קאמר, אכן אזה הי' ק' להם דא"כ מ"ט דזה בני נאמן גם הקשו התוספ' עוד שם איך שייך מגו דבידו לגרשה הא אז הי' פוסל אותה מן הכהונה:

ונ"ל לתרץ כל קושיות הללו במה שנקשה עוד בהא דקאמר דלמפרע אינו נאמן משום דליכא מגו כיון דלא יוכל עתה לגרש אותה שתהא מגורשת למפרע הא שפיר יש מגו לפי מה דאמרינן בגטין (ל"ג.) ת"ר בטלו מבוטל דברי רבי וכו' עקרינהו רבנן לקדושין מיני' והקשו התוספ' שם דא"כ יחפה על בת אחותו ותירצו דאם יחפה כן באמת יכול לפטור אותה ע"ש, וא"כ ק' דשפיר יהא נאמן אגרשתי את אשתי אפילו למפרע דמגו דאי בעי מגרש אותה ע"י שליח ומבטל גיטא ועוקר הקדושין למפרע ואף דגם בזה קעבד איסורא דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא כדאמרינן בקדושין (י"ב:) מכ"מ ליכא אסורא כ"כ מלהעיד עדות שקר ולהתיר א"א למפרע וא"כ מגו מיהא איכא ועוד שהרי דעת רש"י שם דלא אמבטל בפני ב"ד קאמר אלא היכי דלשליח ביטל ונראה שנדחק לפרש כן משום דס"ל למ"ד בטלו אינו מבוטל לא שייך אסורא כיון דליכא קלקול וכן היא ג"כ שיטת התוספ' רי"ד והריטב"א שם ולא כדעת התוספ' שם דלכ"ע אמרינן כן, וא"כ קשה לשיטות אילו הא איכא מגו גם למפרע, אבל באמת לק"מ שהרי קאמר רב נחמן בגטין שם (ע"ב) דהלכה כרבי בשתיהן וא"כ הלכה דבטלו מבוטל וכוותי' פסקינן ולכן אליבי' דידן שפיר קאמר דלמפרע אינו נאמן, אכן לפי המבואר בסוגיא דגטין שם ס"ל לרב דהדר בי' רבי וס"ל ג"כ כרשב"ג דבטלו אינו מבוטל ועל זה הקשו התוס' שם מהא דרב מנגד אמאן דמבטל גיטא ותירצו ע"ש, הרי דפשיטא להו דלרב יוסף בטלו אינו מבוטל וא"כ לרב יוסף שייך שפיר מגו למפרע, והשתא מתורצים כל הקושיות כיון דמ"ד התם דנאמן הואיל ובידו לגרשה הוא רב יוסף משום ר"י אמר שמואל ומשום דידי', וא"כ שפיר קאמר דאפילו למפרע נאמן מטעם מגו זו לרב יוסף לשיטתו כיון דיכול לגרש ע"י שליח ולבטל ועוקר הקדושין למפרע, ול"ק מה שהקשו התוספ' הא אז פוסל לכהונה דז"א דבהא לא פוסל לכהונה כיון שלא היתה אשתו למפרע א"כ לאו גרושה היא ולכן קאמר שפיר ופליגא אדרבי יוחנן דודאי ידע שפיר דרבי יוחנן למפרע קאמר דאינו נאמן אכן רב יוסף דקאמר מגו אפי' למפרע ודאי פליג אדר"י, והשתא קאמר רב ששת ג"כ שפיר אזיל לי' הואיל דרב יוסף כיון דרב יוסף ע"כ למפרע ג"כ קאמר חדא דא"כ לא שייך להאמינו בזה בני מטעם הואיל כיון דפסלה מכהונה ועוד כיון דלרב יוסף לשיטתו שייך טעם דהואיל אפילו למפרע א"כ ודאי למפרע ג"כ קאמר ואהא קאמר שפיר דאזיל לי' הואיל דע"כ ר' יוחנן דס"ל דאינו נאמן למפרע לא ס"ל הואיל דרב יוסף דהוא הואיל שבידו לגרשה ולבטל גיטא, ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוס' מאי קמ"ל ר' יוחנן דלמפרע אינו נאמן דטובא קמ"ל דלא נימא בטלו אינו מבוטל דאז שייך הואיל גם למפרע וכרב יוסף

בד"ה ואין אדם. דמשוי נפשי' רשיעא: עיין במהרש"א (ריש מכות) שהקשה מזה אמה שהקשו התוספ' שם דיהי' נאמן מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע משא"כ באכלתי חלב שלא רוצה להביא חולין לעזרה והניח בקושיא, ולכאורה קושיתו תמו' דאימא דקושית התוספ' היא לרב יוסף דס"ל אדם משים עצמו רשע, וי"ל ע"פ מה שביאר הריטב"א שם קושית התוספ' דהניחא למ"ד דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים מדכתיב או הודע אליו דזה לא שייך בגלות אבל למ"ד דמתרצינן דבורי' לא אכלתי שוגג אלא מזיד ק' ע"ש וכיון דבב' סברות אילו פליגי התם גמרא עם ר' אמי בכריתות (דף י"ב) א"כ ממנ"פ ל"ק קושיות התוספ' דלרב יוסף ל"ק די"ל דס"ל כמ"ד אדם נאמן על עצמו ולמ"ד דמתרצינן דבורא ג"כ ל"ק די"ל דס"ל כרבא דאין אדם משים עצמו רשע ושפיר ק' קושית המהרש"א, אכן נ"ל דמכ"מ הקשו התוספ' שפיר כיון דהתם במכות ילפינן מקרא דאין אומרין יגלה זה תחתיו משום דכתיב הוא ינוס הוא ולא זוממין וא"כ ע"כ מוכח דמקבלין עדות לחייב גלות דאל"כ לא משכחת זוממין ולא אצטריך מיעוטא דהוא וכיון דרבי יהודה סבר הכא ע"כ אפילו לרבא דאדם משים עצמו רשע א"כ הקשו התוספ' שפיר דלהימן במגו דאם ירצה לומר מזיד הייתי ולרבי יהודה הוא ל"ל:

שוב נ"ל לפרש דעת המהרש"א במכות דלשיטתו אזיל לפי מה שכתב הכא בשמעתין דרב יוסף ג"כ ס"ל אדם קרוב אצל עצמו רק משום דלא פלגינן דבורא אינו נאמן באמר רבעני לרצוני ולכן הקשה שם במכות שפיר כיון דהתם ליכא משום פלגינן דבורא כ"ע מודו דאין נאמן לומר מזיד הייתי דאין א' משים עצמו רשע, ולפ"ז י"ל דגם רבי יהודה ס"ל כן דדוקא הכא לא נאמן לומר הרגתיו להתירה לשוק דלא אמרינן פ"ד אבל בעלמא י"ל דגם ר"י ס"ל דאין אדם משים ע"ר ולכן גם לר' יהודה יש לתרץ קושית התוספות כן, ויש להוכיח מדעת התוספות בעצמם כן שהקשו בב"מ (דף ד') אאמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי הא אין אדם משים עצמו רשע, ולכאורה מאי קושיא שהרי סתם חכמים דר"מ הם רבי יהודה שהרי בפסחים ודף י"א) ובסנהדרין (דף מ"ה) מקשה מחכמים דר"מ אדר"י ע"ש והרי ר"י ס"ל הכא דאדם משים עצמו רשע ומאי קשיא להו אחכמים דר"מ אע"כ כדכתבנו דהתם גם ר"י מודה והכא לא קאמר אלא משום דלא פלגינן דבורא וא"כ לא מקשו במכות מידי ואולי התוספ' גופא נסתפקו בזה אי טעמא דרבי יהודה ודרב יוסף משום דס"ל דל"א פלגינן דבורא או משום דס"ל בכ"מ דאדם משים עצמו רשע והקשו במכות לחד שיטה ובב"מ לאידך שיטה:

בד"ה לימא רב יוסף דשויא אנפשי' חתיכה דאסורא: א"ל דהתינח לתירוץ ר"נ ב"י שם אבל לתירוץ רבינא שם דקאמר לי' שנאמן על הבנים אבל לא אבני בנים אכתי לא תירצו מידי שהרי לענין בנים לא שייך דשוויא אנפשי' חתיכה דאסורא אלמא דפ"ד בין בנים ובין ב"ב, די"ל שהרי כבר כתבו התוספ' שם דה"ק דרק במקום בנים לבד נאמן עליה' אבל במקום שיש ב"ב גם אבנים אינו נאמן ואף דשם לא כתבו התוספ' כן רק מכח סברא לפי דבריהם דהכא מוכח מכח קושיתם דהכא כן. אכן בעיקר דברי התוספ' שכתבו לאסרי בב"י דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורא צ"ע דהיכן מצינו דבן נח אסור בב"י ובשלמא לקמן (דף מ"ז) שכתבו התוספ' סתמא דשוי' נפשי' ח"ד זה יש לפרש לענין לאסור במפרכסת או בגזל פחות מש"פ אבל הכא דכתבו לאוסרו בב"י צ"ע:

בד"ה באומר אני. אומר ר"י דאע"ג דאמר הרגנוהו: נראה שלא בלבד מלשון הגמרא דייק הר"י כן מדלא קאמר אני אני הייתי עם הורגיו אלא דגם מוכח כן דאם דאומר בתי' כן אני הייתי עם הורגיו לא ליתני כלל בין לרבנן בין לר"י כיון דלא תני לרבנן רק משום ר"י כמש"כ התוספ' לעיל ולר"י גופא ל"צ למיתני אי לאו משום דאשמעינן דהרגנוהו נעשה כמי שאמר אני הייתי עם הורגיו דבזה טובא קמ"ל לר"י ולכן תני גם לרבנן:

בד"ה טעמא. דלתרי נמי בי דינא קרי לי': וכן הקשו גם בגיטין שם, ולכאורה יש להבין מה קושיתם כיון דהתם פליג רב ששת ארב נחמן וס"ל דב"ד לא הוי אלא ג א"כ דלמא קושית הגמרא היא לרב ששת, וי"ל דלקמן (ק"א:) פריך לרב נחמן דאמר הלכה גבי חליצה בג' משום דסתים תנא כוותי' למה פסק מיאון בשנים הא גם הכא סתם תנא כוותי' דמ"ד בג' דקתני מיאנה או חלצה בפניו וכו' מפני שהוא ב"ד וב"ד הוי בג' ומאי קושיא לר"נ לשיטתו הא סבר דב"ד של שנים נמי נקרא ב"ד והיינו מה דק"ל להתוספ' הכא כיון דמוכח מהסוגיא דלקמן דגם לר"נ צ"ל כתירוץ הש"ס דהכא דקמ"ל דמיאון בג' ומהיכי מוכח לר"נ כן הא לר"נ בפשטות י"ל דבאמת שנים קתני וטל זה תירצו דא"כ לא ה"ל לתלות בב"ד אלא ה"ל למימר בפי' מפני שהם שנים או משום דהכא גם ר"נ מודה דע"כ ג קאמר דקתני דומיא דחליצה:

בא"ד דמכשר בפרק מצות חליצה ביחידי: לא ידעתי אנה סובר כן חד מ"ד דאי כוונו לאותו שחלץ בינו לבין עצמו בבית האסורים והכשיר ר"ע לקמן (ק"ה:) הא שם אפילו יחיד לא הוי ע"ש בתוספ' ועוד דהא אמרינן שם דגם בזה צריך עדים על החליצה וא"כ ליכא חשדא וגם מה דאמרינן שם ודף ק"ד) שעשה מעשה ביחידי משמע כן שהי' בינו לבינה דהא מייתי שם שעשה כר"ע:

דף כ"ו ע"א בגמרא וכולן שהיו להם נשים: ק"ק לפ"ז מה הקשו התוספ' בכתובות (כ"ב:) אהא ז אמרינן שם שנשאית לאחד מעדי' הא אמרינן מת הרגתיו לא תנשא לו הא משכחת בהני גווני דמתניתין דהכא, וצ"ל דהתוספ' קושטא קמשני התם, וראיתי בפני יהושע שם שהביא קושיא בשם ר"א ברודא ז"ל דמאי קושיא הא איכא למ"ד הכא אם נשאית לא תצא ואם קושיתם לאידך מ"ד לא ה"ל לסתום אלא לפרש, ובאמת לפי מה שכתבתי אין קושיא דהא בלא"ה צ"ל דהתוספ' קושטא קמשני ולמה להו לתלות בפלוגתא: