ערוך לנר – יבמות – קטע 30

בא"ד גבי מעשה גבעונים דבימי דוד: לכאורה אין מזה קושיא דהתם מוכח מלתא דלאו לשלחן מלכים עבדו כיון שלא נתגיירו רק משום מעשה דגבעונים כשאמרו אין לך אומה לדבק בה כזו, ואפשר דכיון דלא לשם שמים עבדו רק משום אהבת גרים שיש בישראל הוי ג"כ כמו משום דבר אחר דאין מקבלין אותן, אכן מדאמרינן שם מוטב יתקדש שם שמי' בפרהסיא משמ' דקדוש ש"ש הי' בדבר וא"כ גם גירותן משו' דבר זה מקרי לש"ש:

בא"ד. וכן ההיא דתכלת: עיין שם בפי' רש"י שתי' קושיא זו במה שכתב שספרה לו שמתוך נס דציצית רצתה לגייר:

בד"ה אמר רבי. ואין לתמו' אמאי שריא כיון שאומרת טמאה אני: ק"ק איך שייך קושיא זו לכאן הא בלא"ה צריך להבין זה על מתניתן דהאומרת טמאה אני לך וכמו שהקשה באמת הר"ן שם במתניתן (סוף נדרים) ותירץ כתירוצם הכא, והנה בפשטות אפשר לומר דודאי אמתניתן פשיטא להו דלמגדר מלתא תקנו כן דיש לחוש שמא נתנה עיני' באחר ולכך רוצה להתגרש אבל במעשה דנואף אם אמרה טמאה לא הי' לנו לחוש לכך שמא עיני' נתנה שהרי אין לנו חשש לומר כן אלא מה שמודה שנטמאה מנואף וכשאמרה טמאה אדרבא אסרה עצמה עליו לעולם ומהיכי תיתי שנחוש שמא נתנה עיני' באחר אבל תרצו דמשום לא פלוג גם הכא תקנו כן, אבל ביותר נ"ל דהנה בתוספ' שם הקשו ג"כ קושיא זו על מתניתן שם ותירצו בשם הרבינו אליעזר דזונה אינה מוזהרת לינשא לכהן לכן לא שייך דשוויה אנפשי' חתיכה דאיסורא והתוספ' הקשו על זה דהא אמרינן בפרק יש מותרות דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ולכן תרצו ג"כ כמו הכא דמשום מגדר מלתא תקנו רבנן כן, אבל נ"ל כוונת הרבינו אליעזר דאדרבא מסוגיא דפרק יש מותרות הוציא דינו כיון דאמרינן שם משום דכתב לא יקחו תרי זימני האיסור גם גבי' דידה ומדכתיב איסורה בלשון לא יקחו לכן אמרינן דכל היכי דהוא מוזהר היא מוזהרת ולפ"ז כל היכי דהוא אינו מוזהר עלי' היא ג"כ אינה מוזהרת עליו כיון דאיסור דידה מאיסור דידי' נפקא ולכן באומרת טמאה אני דמדינא אינה נאמנת א"כ הוא אינו מוזהר עלי' לכן לא נאמר דהיא תאסר עליו משום דשווייה אנפשי' חתיכה דאסורא כיון שזונה אינה מוזהרת לנשא לכהן רק גבי' דידי' כתיב האיסור וממנו בא האיסור לה ולכן דמקום שהוא אינו מוזהר עליו גם היא אינה מוזהרת עליו כן נלענ"ד שיטת הר"א, ועיין מה שכתבתי לעיל (דף ך') לתרץ בסברא זו גם שיטת הרשב"א ושוב א"ע ראיתי בחידושי הרשב"א בנדרים שנראה ממה שהביא לשון ר"א שכוון למש"כ בכונתו, ומה שהקשו התוספ' וגם הרשב"א עוד אשיטת ר"א חמה שמותרת לאכול בתרומה זה ג"כ א"ש בדברינו ע"פ מה שכתבו התוספ' לקמן (דף מ"ד) דמהי שזונה אסורה בתרומה הוא דמפני שנקראת זונה היא בכלל לאיש זר ע"ש וא"כ כיון שלא נקראת זונה שתאסר לבעלה כהן לא אסורה ג"כ בתרומה) אכן זה שייך דוקא לענין טמאה אני לך דמתניתן שם דאיירי ע"כ באשת כהן ובטענה שנאנסה כדדייק בגמרא שם מדיש לה כתובה ושם ליכא איסור זונה דכהן ושייך שפיר תי' הרבינו אליעזר אבל בהך מעשה דנואף (בסוף נדריה) דע"כ ברצון איירי כדמוכח סוגיא דשם דמים גנובים ימתקו ובנבעלה ברצון אפי' באשת ישראל אסורה לבעלה מונטמאה ואיסור זה לא תלי בו דונטמאה משמע בדידה כמו בהבעל וא"כ שייך שפיר שוויה אנפשה ת"ד אף דהוא לא נאסר בה, וא"כ י"ל דבשיטה זו אזלו התוספ' כאן מה שכתבו ואין לתמו' אמאי שריא דבשלמא אמתניתן דשם י"ל כתי' הרבינו אליעזר אבל כאן קשה:

דף כ"ה ע"א בגמרא אבל פסק ביני וביני: במ"ק ודף י"ח) הוסיף עוד תנאי דקאמר ולא אמרן אלא דלא הדר נבט אבל הדר נבט לא ופירושו נ"ל דאיירי בפסק ביני וביני אלא דאחרי אשר פסק ביני וביני הדר נבט ועמד הקול יום ומחצה וקמ"ל דלא מהני מה שפסק ומקרי קלא שלא פסק, שוב ראיתי בריטב"א ובנ"י בשמו שכתבו דין זה מסברא דנפשייהו ולא ידעתי למה לא הזכירו שהוא בגמרא דמ"ק גם לא ידעתי למה לא הוזכר גם תנאי זה הכא גם הרמב"ם (בהל' סוטה) לא הביאו ולא ידעתי למה:

שם אויבים הוא דאפקי לקלא: הרמב"ם (בהל' סוטה) פסק כסוגיא זו ופסק דבקלא דפסיק אם נשאית לא תצא ומשמע מזה דלכתחלה לא תנשא, ויש להבין מנ"ל הא וי"ל דהוכיח כן כיון דהך דהנטען על א"א ונתגרשה ע"י אחר קרי לי' בסוגיא דלעיל אפסיק לקלא ואעפ"כ אמרינן דדוקא אם נשאית לא תצא אבל לכתחלה לא תנשא והרי לעיל מוקמינן הך ברייתא כרב ועוד מוכת כן דאי ס"ד דלרב אפילו לכתחלה מותר בקלא דפסיק מנ"ל להש"ס דהלכתא כוותי' דרב דקאמר הוא בקלא דפסיק והלכתא כוותי' דרבי בקלא דל"פ דלמא תרווייהו בין בקלא דפסיק בין בקלא דל"פ והא דקאמר הלכתא כוותי' דרב לענין אם נשאית לא תצא בתרווייהו והלכתא כוותי' דרבי לענין לכתחלה שלא תנשא בתרווייהו, אע"כ דפשיטא לי' להש"ס דרב מודה בתרווייהו דלכתחלה לא תנשא ולכן ליכא לפרש כן דא"כ כולה כרב ס"ל:

שם דאמר מר אשה דייקא ומנסבא: הרשב"א הקשה דהא לא אפשטא האיבעיא לקמן אי הטעם באשה משום דדייקא ומנסבא או משום מלתא דעבידא לאגלויא לא משקרי ועוד הקשה הא לאידך טעמא כש"כ דקשה ממת והניח בקושיא, אכן באמת ב' קושיות האלה מתורצים ע"פ מה שכתבו התוספ' לקמן (צ"ג:) דלכ"ע הוי הטעם משום דדייקא ומנסבא אלא דמבעיא לן מאיזה טעם אמרינן דדייקא ומנסבא ע"ש וכן נראה גם דעת רש"י שכתב לקמן (פ"ח.) ג"כ הטעם משום דדייקא ומנסבא:

שם הא לאחר תנשא והאמר רב יוסף: א"ל דלמא הרגתיו בשוגג קאמר או באונס דלא הוי רשע די"ל דא"כ מאי קמ"ל היינו מת ועוד דא"כ מ"ט דרבי יהודה דפליג:

שם לרצוני רשע הוא: ק"ק דלהימן במגו דאי בעי אמר רבעני לאונסי וכעין שהקשו התוספ' בכתובות (י"ח: בד"ה מחמת נפשות) ובזה לא שייכי תירוצי התוספ' ע"ש, וי"ל והכא גם אם נאמינו דלרצונו הוא מכ"מ הרובע פטור שהרי הנרבע רשע הוא ואין עדותו עדות אבל שם הקשו התוספ' דנאמין להט לפסול השטר ולשוי' נפשייהו רשעים במגו דאי בעי אמרי אנוסים היינו מחמת נפשות דאז ג"כ השטר פסול ועיין בש"ך ח"מ (סי' פ"ב כללי מגו סי' כ"ד):

שם בתוספ' ד"ה הא בקלא דפסיק. ומיהו רב גופא: נ"ל דלא בלבד מלישנא דש"ס משמע להו כן מדלא פסק כולה כרב אלא דמוכח ג"כ הכי דאי ס"ד דמודה רב בקלא דלא פסיק דנאסרה בלא עדים הוי מצי הש"ס לתרוצי' הקושיות מברייתות דלעיל דקתני שנאסרו בלא ערים דההיא בקלא דלא פסיק איירי אע"כ דידע הש"ס דרב גם בקלא דלא פסיק איירי ועיין ברא"ש:

בד"ה מת הרגתיו. לא הוי צריך למיתני הרגנוהו: הא דלא הקשו דמת לא הוי צריך למיתני כיון דתני הרגתיו לא ישא את אשתו דמשמע הא לאחר תנשא ע"כ עדותו עדות או משום דפלגינן דבורי' או משום דגזלן נאמן בעדות אשה ואעפ"כ הוא לא ישא והיינו ע"כ משום לזות שפתים וא"כ ה"ה במת ג"כ ומת דתני ל"ל ובזה לא שייך כתירוצם די"ל דלא זו אף זו קתני לא מבעי' במת דדוקא הוא לא ישא הא לאחר תנשא אלא אפילו גבי הרגתיו ג"כ הוי דינא הכי אבל לענין הרגנוהו הוי זו ואין צריך לומר זו ודוחק הוא לומר כן כדאמרינן בכמה דוכתי:

בד"ה הוא ואחר. והכא משמע דכשר: המהרש"ל הקשה בסנהדרין (דף ט') מאי פריך נרבע יציל מטעם שונא הא שונא כשר לעדות ותירץ המהרש"א שם דקושית הגמרא שם היא לרבי יהודה דס"ל שונא פסול לעדות ומסתמא לא יפלוג אר"ע במכות ע"ש, ולפ"ז יש לתרץ קושית התוספ' די"ל דרב יוסף קאמר כרבנן דפסקינן כוותייהו דשונא כשר לעדות ולכן קאמר שפיר דהוא ואחר מצטרפין להורגו. א"ע ראיתי באורים ותומים (סי' ל"ג) שכתב כן ע"ש שהאריך:

בא"ד. שמפסל משעה שנעשה טרפה: ק"ק דהא על זה גופא שעשאו טרפה מחייב מיתה וזהו רציחתו וכן נראה ממה שכתב הריטב"א במכות שם דהא דפריך דהרוג יציל היינו אפילו בלא בא לב"ד להעיד שדוחק הוא לומר שעשאו טרפה ובא לב"ד להעיד ע"ש הרי פשיטא לי' דעל מה שעשאו טרפה חייב מיתה וכן אמרינן לקמן (ק"ך) דאף דחי עדיין זמן מרובה מכ"מ נהרג עליו ע"ש בתוספת וא"כ קשה הרי לא נעשה פסול אלא כשכבר נשלם מעשה רציחתו ובשעה שנעשה המעשה עדין כשר הי' ואיך יפסול העדות בראייתו, וי"ל דלהך שיטה ס"ל להתוספ' דהיכי דהפסול והחיוב באים כאחד פוסל העדות דאל"כ גם נרבע לרצונו לא יפסול מטעם רשע כיון דבשעה שנעשה המעשה עדיין לא הי' רשע עד שנגמר אע"כ דס"ל דכיון שנעשה רשע בשעה שנעשה מעשה החיוב פוסל העדות וא"כ ה"ה גבי טרפה:

בא"ד. דטרפה פסול להעיד: ק"ק דלמא באמת הדין כן וא"ל דא"כ דין רציחה בתורה היכי משכחת לה הא משכחת בהרג בפני ב"ד דבזה לא בעינן עדות שאתה יכול להזימו כדאמרינן בסנהדרין שם והא דטרפה פסול להעיד הוא מטעם עדות שאי אתה יכול להזימו כמבואר שם וכן תירצו התוס' גופא אקושיתם בסנהדרין (פ"א) ע"ש, וכן י"ל ג"כ אמה שהקשו התוס' בחולין (י"א:) דנילף מרוצח גופא דאזלינן בתר רובא דדלמא רוצח טרפה הוי די"ל הא משכחת בהרג בפני ב"ד משא"כ בנרצח דמני' הוכיח שפיר וא"ל איך אפשר לומר דרוצח דדין תורה איירי שהרג בפני ב"ד הא כתיב לפי עדים ירצח אח הרוצח (בפ' מסעי) הא כבר פי' רש"י שיש עדים על ההתראה ובהכי יש לאוקמי' קרא ולעולם בהרג בפני ב"ד, אכן בלא"ה יקשה אכל הסוגיא דמכות מאי פריך דרובע ונרבע והורג והרוג יצילו דלמא באמת הדין כן ומה שחייבם הכתוב הוא בעשו בפני ב"ד דבזה לא בעינן עדות כלל וא"כ לא שייך שראיית הפסול יפסול העדות וצ"ל דדוחק הוא להעמיד הכתוב בכך ובלא"ה משני שפיר אבל מכ"מ אקושית התוספ' דחולין יש לתרץ כנ"ל:

בא"ד. מכ"מ מנרבע מאי פריך: אולי דעת הר"י מאורלינש דכמו דפריך מהרוג אף דבהרוג לית לי' הוכחה דמחייב אלא ממכה אביו דלאו הורג הוא דגם בחבלה בעלמא מחייב וע"כ צ"ל דפריך מהורג וסומך על מכה אביו וכמו כן י"ל ג"כ דגם הא דפריך מנרבע סומך אהא דמכה אביו ופריך מתרווייהו דהא עכ"פ הדין כן דמחייב גם בקרובים דאם נפשך לומר דלמא באמת לא מחייב לזה יש ראי' ממכה אביו ולפי האמת ל"ק ממכה אביו די"ל ג"כ שהכהו מאחוריו, וראיתי בריטב"א במכות שכתב טעם דהר"י דאורליינש באמת כן דפריך מנרבע מדדרשינן ערות אביו גלה לאביו ממש ולא הקשה כקושית התוספ' דאכתי מיתה לא אשכחן, והנה באמת לפי מה שהביא הריטב"א קרא דערות אביו גלה לא יקשה כן דהך קרא גבי עונש מיתה כתיב בפ' קדושים אבל באמת קשה על הריטב"א דבסנהדרין (דף נ"ד) מבואר דרק קרא דערות אביך דפ' אחרי דרשינן לערות אביו ממש אבל קרא דערות אביו קאי אלאחר מיתה ולכן הקשו התוספ' שפיר וע"כ צ"ל כמו שכתבנו:

ע"ב בגמרא דאקילו בה רבנן: מזה מוכח דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל"צ לפלגינן דבורי' ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע כשר לעדות אשה, ומזה הקשה בתוספ' רבי עקיבא אמה שכתב הנ"י (בב"ב פ' ח') בההיא דנאמן לומר בני זה ב"ג דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל כמיני' לשויא נפשי' רשיעא ע"ש, וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם בממנ"פ דאם כדבריו הוא רשע ואינו נאמן שבנו הוא פסול היינו משום דגם אב רשע נאמן להעיד על בנו, אכן לפ"ז אכתי מה בכך דאין משים עצמו רשע הא מכ"מ לא מסלקינן דבוריה ודמי להרגתיו דהכא דנאמן אף דלא פלגינן דבורי' והניח בצ"ע, ולפענ"ד י"ל ע"פ מה שכתב הש"ך ח"מ ססי' ל"ד ס"ק ל"ג דפסול מחמת רשעות שחזר בתשובה יכול להעיד על מה שראה בעת רשעתו דלא בעינן בזה תחלתו וסופו בכשרות, והשתא פ"ז שפיר הוצרך הנ"י הטעם דאאמע"ר דאי נאמן לעשות עצמו רשע הי' אפשר דאיירי שאומר שבא עלי' במזיד אבל עתה חור בתשובה ולכן נאמן בעדותו עתה אבל אחר דאין נאמן לעשות עצמו רשע משום קרוב אצל עצמו לא נאמן ג"כ לומר שאז רשע הי' ומתורץ קושית תר"ע (וגם הקושיא שהקשה שם בכה"ג מאנוסים היינו מתורצת כן אלא דהקושיא זו בלא"ה לא הבנתי ע"ש), וראיתי באורים ותומים שחולק על הש"ך וס"ל דרשע אינו נאמן להעיד מה שראה בעת רשעתו, אבל לפ"ד יהי' ראי' לשיטת הש"ך מדברי הנ"י, אכן לקמן כתבתי ראי' לדעת או"ת נגד הש"ך

שם מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו: ק"ל כיון דטעמא דרבי יהודה דע"פ דבורו רשע הוא שהרג את הנפש ופסול להעיד א"כ מאי פריך ומ"ש הרגנוהו הא שנא ושנא ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין (ע"ח.) הכוהו י' ב"א בעשר' מקלות ומת בין בב"א בין בזא"ז פטור ואפילו לריב"ב שם בב"א פטור ולא מחייב רק בזא"ז ורק האחרון ע"ש וא"כ מאי מקש' לר"י הא בהרגנוהו הוא עם אחרים אין כאן חיוב מיתה ולא עשה עצמו רשע וא"ל הא אכתי עשה עצמו רשע שחבל בחבירו ועבר על לאו דבל יוסיף ז"א דהא אמרינן בכתובות (דף ל"ג) דחובל בחבירו ממונא משלם מלקי לא לקי וא"כ לא עושה עצמו רשע אדרבא י"ל שרוצה לעשות תשובה ולשלם ליורשיו ממון החבלה וכעין מה שכתבו התוס' בב"מ (דף ד') דלא שייך עושה עצמו רשע באומר לא אכלתי חלב שוגג אלא מזיד די"ל שרוצה לעשות תשובה שלא להביא חולין לעזרה, מזה לכאורה ראי' לדעת המחבר בח"מ (סי' ל"ד) דרשע מחמת ממון צריך תשובה ג"כ כששילם ולכן אכתי רשע הוי גם כשרוצה לשלם עד שיעשה תשובה וזה שייך גם בהרגתיו אבל לדעת רמ"א שם דבפעם א' לא צריך תשובה ק', ובשלמא לדעת בעל אורים ותומים שם דאינו נאמן בעשה תשובה על עדות שראה בעת רשעתו א"ש אבל לדעת הש"ך שם וסי' ל"ד) דנאמן קשה:

שם והא לסטים קתני: עיין במהרש"א שפשוט לו דהקושיא היא לרבי יהודה ויש הוכחה לגירסת המהרש"א ופירושו מתוספתא שהביא וגם בירושלמי ראיתי שהביא הברייתא כגירסת המהרש"א שהרגנוהו קאמר לרבי יהודה אבל הרשב"א והריטב"א כתבו דהקושיא היא גם לרבנן ע"ש, ולפי' המהרש"א צ"ל דהקושיא היא לרב יוסף ולכן לא מקשה רק לרבי יהודה וכן משמע מלשון והא לסטים קתני וכו' דמשמע דאתירוץ דסליק מיני' פריך והיינו לרבי יהודה, אכן ק"ק דלרב יוסף אליבי' דר"י ג"כ בלא"ה יכול להקשות כיון דטעמא דר"י לרב יוסף דסבר גזלן פסול לעדות אשה א"כ איך תליא זה בין אם אמר הרגנוהו או אני הייתי עם הורגיו הא לסטים עכ"פ גזלן הוא ופסול לעדות, גם ק' לפי' המהרש"א שס"ד דמקשן דממה שאמר הרגנוהו יצא ליהרג דהא על זה אינו חייב מיתה כמו שהוכחנו לעיל מהא דהכוהו עשרה ב"א ולכן מזה לכאורה ראי' לפי' הראשונים:

שם ישאנה מפני שהוא ב"ד: יש להבין מה חשש שייך גבי מיאון או חליצה בשלמא גבי נדר יש חשש שהי' יכול למצוא פתח חרטה אבל גבי הני מה שייך, ולכאורה הי' אפשר לומר מדאמרינן לקמן (ס"פ מצות חליצה) דב"ד משיאין לו עצה ההוגנת לו לחלוץ או ליבם וכן גבי מיאון אמרינן לקמן (ק"ט.) מלמדין את הקטנה שתמאן בו אלמא דשייך למוד במיאון וא"כ יש חששא שהוא יעץ לו לחלוץ ולא ליבם או לה למאן כי היכי שישאנה, אבל ראיתי בתוספ' גיטין (ס"ז.) שכתבו בהכא לא הוי אלא דבורא שאמר שמיאנה או שחלצה ע"ש משמע דהחדוש הוא שמאמינין לו שחלצה או שמיאנה בפניו וא"כ צ"ל הא דנאמן מפני שהוא ב"ד אף שאנחנו לא ידענו וזה גופא ע"פ עדותו הוא ה"ט מפני שע"כ לא עשה ביחידי וכששואלין ממנו צריך לפרט מי היו הב"ד שעמו שנוכל לשאול כ"ע ידעי דלא משקר בזה דהוי מלתא דעבידא לאגלויי':

ובזה יש לתרץ מה שהקשה המהרש"א במ"ב אמה דמתרץ ביחיד מומחה דא"כ לפלוג וליתני בנדר גופא בין חד לג', ולפ"ז א"ש דבנדר הטעם דג' לא חשידי לאסור נדר שיש לו היתר בשביל הא' דזה ודאי דב' לא חוטאין בשביל א' אבל מזה צא ידענו עדיין חדוש דסיפא שמאמינין לא' על דבורו לומר שחלצה בפניו ובפני ב' אחרים שאינם לפנינו משום מלתא דעבידא לאגלויי' וזה קמ"ל במאנה או חלצה וממילא מוכח ג"כ בנדר דמהני ג' דאי ס"ד דג' חוטאין בשביל אי אפילו כשאמרו כל ג' דיינים בפנינו חלצה או מאנה ג"כ לא להמנו שתנשא לא' מהם אבל אי הוי תני נדר אכתי לא הוי שמענו דין דמיאון וחליצה, אבל ראיתי בירושלמי שמפרש טעמא דמתניתן שאין שנים מצויין לחטוא בשביל א' ומזה משמע דמפרש שהוא עם שנים אחרים אומרים שחלצה או שמיאנה בפניהם וקמ"ל דלא חשידי שדוברים שקר בשביל הא' ואפשר דגם התוס' כוונו לפי' זה

אכן לכאורה ק' לפי' זה ל"ל טעמא מפני שהוא ב"ד גבי חליצה הא ראי' גדולה היא מדלא בא יבם לערער שלא חלץ לה ואי בשמת יבם א"כ ליכא חשדא עוד ומהיכי תיתי לא תנשא לו הא הוי כמו מתו או נתגרשו דסיפא ואי בהלך היבם למדינת הים ג"כ טעמא רבא איכא דמי חציף כולי האי שמא יבוא היבם ויערער, וצ"ל דנקט טעם זה בשמת היבם שאומר שחלץ לה ויש כאן עדיין יבמים אחרים שזקוקה להם אם לא חלץ המת, אכן לולא דברי התוספ' הי' נ"ל לפרש הירושלמי כפירושנו הנ"ל דקמ"ל דתרי לא חשידי לסייעו בעצה שאינה הגונה לחלוץ ולמאן בשביל האי, שוב ראיתי ביש"ש שכתב וז"ל משום שיש שם ב"ד ולא חיישינן שיאמרו העולם שלא כהוגן עשו המיאון או החליצה כי לא הי' ראוי לכך עכ"ל, ובמכ"ה לא ראה דברי התוספ' בגיטן, אבל בתוספ' הרא"ש משמע שמפרש כמו שפירשנו שכתב לקמן דהך דכנס מה שיוציא דלכך בחלצה ומיאנה לא יוציא דאפילו השיא אותה למאן ולחלוץ שריא לי' עכ"ל (והך מיאון וחלץ צ"ל דאיירי ביחיד למ"ד כשר) הרי נראה דדעתו דכל החשש רנון במיאון וחליצה הוא שיאמרו שנתן עצה כדי לישא אותה:

שם לאפוקי ממ"ד מיאון בפני שנים: ק"ק לפי מש"כ התוספ' לקמן (ק"ז:) בשם ר"ח דמאן דמכשיר בשנים לא מכשיר רק בדיעבד אבל לכתחלה בעינן לכ"ע ג' ע"ש ומתניתן דהכא ודאי לא איירי בכה"ג שחלץ או מיאנה שלא כדין וא"כ שפיר קתני מפני שהן ב"ד דהא עכ"פ לכתחלה לכ"ע בעינן ג', וצ"ל דמיתורא דלישנא מדקתני מפני שהן ב"ד משמע דה"ק דבכל גוונא דמיאנה בפניו ישאנה משום דלעולם לא משכחת מיאון שכשר אלא בפני ב"ד של ג', ובהך שיטה של ר"ח יש לישב ג"כ מה שהקשה התוספ' י"ט במתניתן דלפנינו על הברטנורה דכתב הכא דק"ל מיאון בג' ובסנהדרין כתב דמיאון בפני שנים מספיק, וגם בסנהדרין שם הקשה התי"ט על הברטנורה שכתב דביבמות מוכח כן, מה לשון מוכח הא אמרינן שם בפי' כן, ולפ"ז א"ש דביבמות דאיירי מתניתן מדין דלכתחלה כתב שפיר דק"ל חליצה ומיאון בג' אבל בסנהדרין כתב דמיאון בפני ב' מספיק היינו לשין לשין דיעבד דבדיעבד דוקא מהני שנים אבל לא לכתחלה וזה מוכח מלשון מכשירין בשנים כדדייק רבינו חננאל ולכן כתב דביבמות מוכח כן: