ערוך לנר – יבמות – קטע 29

שם דייבום בנחלה תלי רחמנא: כבר הבאתי בדבור הקודם הקושיא ששמעתי על הגהת אלפסי דמסופק אי בן הבא אחר ממזר הוא בכור לנחלה דלפ"ז הרי שפיר משכחת בכור לנחלה שהוא אח שלא בא לעולם, ונלענ"ד לתרץ דהנה בדרכי משה ח"מ (סי' רע"ז) כבר השיג על הגהת אלפסי ע"פ מש"כ הרמב"ם (הל' נחלות פ"ב) דממזר שהוא בכור נוטל פי שנים וכיון שהממזר יש לו דין בכור איך אפשר שהבא אחריו יהי' בכור, אבל נ"ל ליישב שיטת הגהת אלפסי דכבר הקשה הלח"מ על הרמב"ם (שם) איך פסק דממזר נוטל פי שנים שנאמר כי את הבכור בן השנואה יכיר זו ששנואה בנישואי' שהרי בגמרא דלעיל מוקמינן קרא דתהיינה בחייבי לאווין דתפסי בהו קידושין וכיון דאין ממזר אלא מחייבי כריתות היאך יליף הרמב"ם ממזר מזה והניח בצ"ע, אבל באמת יש ליישב שיטת הרמב"ם ע"פ דברי הרמב"ן שהבאתי לעיל (דף כ"ג) דסוגיא דיבמות פליג על סוגיא דקידושין דעל פי סוגיא דיבמות מוקמינן קרא דתהיינה בח"ל דוקא וע"פ סוגיא דקידושין מוקמינן גם בח"כ דדרשינן כל היכי דהוי בה הוי' לשום אדם ולא ממעטינן רק שו"נ ע"ש, ולפ"ז י"ל דהרמב"ם פסק כסוגיא דקידושין וא"כ שנואה איירי גם בח"כ שהבן ממזר ולכן פסק דממזר יורש פי שנים, ואחר עיון ראיתי בשער המלך (הל' א"ב פ' ט"ו) שיישב ג"כ שיטת הרמב"ם כן רק שהביא הך פלוגתא דסוגיות בשם הריטב"א כ"י ולא הי' לפניו הרמב"ן שכתב ג"כ הכי, והיוצא מזה שהדין אם ממזר יורש פ"ש תלי בפלוגתת הסוגיות דלסוגיא דקידושין שפסק הרמב"ם כמותה יורש אבל לסוגיא דיבמות דקרא בח"ל דוקא כתיב לא יורש כיון דלית לן קרא והרי לעיל מצרכינן קרא ג"כ דממזר מקרי בן לירש נחלת פשוט וכיון דלית לן קרא דיורש פ"ש מנ"ל לומר כן וכמו שהקשה באמת הלח"מ על הרמב"ם, ולכן שפיר י"ל דהגהת אלפסי פסק כסוגיא דיבמות ולכן פשיטא לו דהממזר אינו בכור לטול פ"ש ולא מסופק רק בבן הבא אחריו, ומיושב מה שהעיר עליו הד"מ, ולפ"ז גם מהכא ל"ק עליו דאין לפשוט מהכא ספקו די"ל דמה דמתרץ א"כ אשת אחיו שלה"ב היכי משכחת לה זה מתרץ ע"פ סתם גמרא דקידושין דממזר נוטל ת"ש וא"כ לא משכחת בממזר, ואין להקשות דא"כ ע"פ סוגיא דלעיל דממזר אינו נוטל פ"ש היאך מתורצת הקושיא דאימא בכור לייבם פשוט לא לייבם אם לא נפשוט ספקו דהבא אחר ממזר אינו בכור די"ל דהרי לפי המסקנא דהוקשה ישיבת אחים זה לזה בלא"ה מתורצת קושיא זו עם כל הקושיות שבסוגיא כמש"כ הריטב"א שתירוץ זה הוא כמו אלא:

שם הולכין אצל אחיו הקטן: עיין ברשב"א שהביא רעת הרמב"ם שאין חלוק בין האחים וכתב שנראה שגרסתו היתה הולכין אצל אחיו אלא. שהקשה עליו קושית רש"י והתוספ' דאדפריך מאביי קשישא לפרוך ממתניתן, גם ה"ה כתב כדברי הרשב"א והביא ראי' מהרי"ף שלא הביא דברי אביי רק המתניתן, אכן לפ"ז כש"כ שיקשה למה הביא הגמרא דברי אביו אם לא חדש ועוד קשה על אביי גופא לענין מה תני מה שכבר שנוי במשנה, ונ"ל דודאי גרסת הרמב"ם כמש"כ הרשב"א רק שהוקשה להרי"ף והרמב"ם דא"כ מה קמ"ל אביי ולכן ס"ל דאולי ידע הש"ס דהמשנה הי' נשנה בנוסחא אחרת בשבוש ולכן הביא אביי קשישא שהוא שנה המשנה כמו שכתובה אצלנו ומזה פריך וא"כ באמת לא הוסיף אביי על דברי המשנה רק תיקן המשנה:

שם ברש"י ד"ה ואי למ"ד. וכיון שנאסרה שעה א' המהרש"ל מחק זה דלמ"ד משום בטול מצות ייבמין לא שייך משום נאסרה שעה א כמש"כ התוספ', והמהרש"א במהדורא בתרא כתב דזה תליא בפלוגתת הריב"ן והתוספ' לעיל (י"ח.) ושהתוספ' לשיטתם אזלו ע"ש, ולפ"ז א"ש גירסת רש"י דדעתו מוכח בפי' כדעת הריב"ן דגם למ"ד אין זיקה שייך טעם דנאסרה שעה א' מדכתב לקמן (כ"ז: בד"ה מתה ראשונה) דרב פליג אסוגיא דהכא והרי י"ל דלא פליג אלא משום דס"ל אין זיקה וכמו שכתבו באמת התוספ' בשם ר"ח (שם), אע"כ דפשיטא לי' לרש"י דגם למ"ד אין זיקה אמרינן הכא הטעם משום דנאסרה שעה אחת, וא"כ אין למחוק מה שכתב הכא כיון שנאסרה שעה אחת וכו' מטעם שכתב המהרש"ל, אבל כבר הזכרתי לעיל שנראה ממש"כ א"נ חולץ חד לחדא וכו' שגליון הוא:

בד"ה ואפיקתי' לגמרי. והכי גמר לי' מרבי': א"ל דא"כ ע"כ הך גופא דלא מוקמינן קרא כפשטי' הוא הלכתא למשה מסיני דאל"כ יקשה רבי' גופא מנ"ל כן וא"כ ק' גז"ש ל"ל להוציא קרא מפשטי' כיון דהלכתא היא וכדמקשינן בכמה דוכתא בש"ס הלכתא היא קרא ל"ל די"ל דגז"ש צריך להורות דקם אותי, לנחלה דמהלכתא לא ידעינן רק דמוציאין קרא מפשטי' אבל אותי לא ידעינן במאי מוקמינן לי' ואף דבגמרא אמרינן ואי לאו גז"ש ה"א שם שם ממש משמע דמגז"ש ילפינן להוציא קרא מפשטי' צ"ל דגז"ש עם הלכתא קאמר, אכן לולא פי' רש"י אולי הי' אפשר לפרש דודאי היכא שיש להתאחר הדרש עם הפשט מבלא שנשנה פי' הכתוב אז אמרינן שניהם אבל הכא אי נאמר כפשט דשם שם ממש א"כ האי יקום דקרא דיקום על שם אחיו אבנו קאי דהיינו שב"ד יצוה ליבם שבנו יקו' על שם אחיו על ידי שיקרא שמו בשם אחיו ואי נאמר כהדרש דשם הוא נחלה איבם קאי דהיבם יקום על שם אחיו ולכן הכא אי אפשר לומר כהפשט דלפי הגז"ש שגמרינן א"כ יקום איבם קאי ואי אפשר לפרש עוד כפשוטו כלל, שוב ראיתי בריטב"א שכתב דהכא לא סתרי אהדדי ע"ש וצ"ל דכוונתו דבהדין לא סתר הדרשא לפשוטו אבל הלשון ודאי סותר:

בד"ה הא מיעט רחמנא, כתיב מיעוטא דאשת אחיו שלא הי' בעולמו: עיין ברמב"ן ורשב"א שכולם שוו בפירושן דקרא דאשת אחיו שלא הי' בעולמו בב' אחים איירי וק"ק דאמרי' לעיל (י"ח:) א"א שלא הי' בעולמו לר"ש היכי משכחת לה ומתרץ בחד אחא ומית ונולד לו אח א"נ בתרי אחי ולא ייבם ולא מית ע"ש, הרי דלפי תירוץ א"נ מוקמינן קרא בג' אחי דהיינו בב' אחי לבד הנולד לאחר מיתת אחיו וי"ל דהא דקאמר א"נ בב' אחי לא קאמר רק דדינא דא"א שלא הי' בעולמו משכחת לר"ש כן אבל קרא ודאי לא איירי רק בחד אחא ומית לר"ש וכתירוץ קמא, אכן צ"ע אמה שכתב הרשב"א גופא (ריש פירקין) דמתניתן שם אתי לפרושי א"א שלא הי' בעולמו דקרא ע"ש וא"כ היאך מפרש בג' אחים:

בד"ה ליהדר אגדול. נחזור לכופו: ק"ק דמזה משמע דהקושיא היא ממה שחוזרין על הגדול לכופו אף שאינו בכור והרי כתב לקמן דהקושי' היא ממה שחוזרין אצל הקטן הגדול משאר אחיו, ושמחוזרין אצל הגדול אין קושיא דיש לפרש דהאי גדול פירושו בכור, גם ק' דלפי דבריו דמחוזרין על הגדול היא הקושיא והאי גדול לאו היינו בכור א"כ עדיפא הוי לי' להקשות מרישא דמצוה בגדול לייבם דהא אי חוזרין על הגדול דסיפא הוא גדול ממש ולא בכור א"כ ע"כ גדול דרישא ג"כ הוי פירושו כן דהא עליו קאי דחוזרין לכופו אחר שלא רצו אחיו וכן ק' ארש"י דלקמן דכתב דמדקתני חוזרין אצל גדול ליכא לאותבי' דיש לפרש דגדול היינו בכור דגם מרישא דמצוה בגדול לייבם הוי מצי להקשות ולתרץ כן, ואחר עיון ראיתי שגם מהרש"א במהדורא בתרא הקשה כן, ונ"ל דמרישא לא הי' יכול להקשות גם אי נימא דגדול הוא גדול ממש ולא' הבכור די"ל דלעולם כל האחים שוים ולא יש דין קדימה בהם והא דמצוה בגדול ליבם לא עליו מוטלת המצוה יותר מעל שאר האחים אלא על האחים מוטל לכבדו וליתן לו הקדימה באשר שמחויבין לכבד אחיהם הגדול מן התורה וכדאיתא בש"ע י"ד (סי' ר"מ) אבל מסיפא דחוזרין אצל גדול פריך שפיר דמזה מוכח דלאו מדין קדימת כבודו הוא דמצוה בגדול כיון דכופין אותו ועל זה מתרץ רש"י שפיר די"ל דגדול הוא הבכור ולכן פריך מהולכין אצל אחיו הקטן, וכעין זה תירץ גם המהרש"א ע"ש אכן כיון דמוכח מזה דיש דין קדימה בגדול א"כ ממילא גם לענין חוזרין אצל גדול לא נדחק עוד דגדול היינו בכור כיון דבלא"ה מוכח דגם בגדול בלא בכור יש קדימה א"כ עיקר הקושיא היא מחוזרין אצל הגדול ופירש רש"י ז"ל שפיר דמהא דחוזרין לכופו פריך, ומזה ראי' למה שכתוב בשו"ת הל' קטנות וכן העלה בתשובת שבות יעקב (שאלה ע"ו) דאין מצוה רק בגדול האחים לכבדו אבל לא בהשני אף שגדול ממנו בשנים דאל"כ ק' מאי פריך אכתי מהולכין אצל אחיו הקטן דלמא התם היינו טעמא משום דאחים הקטנים ממנו מחוייבין לכבדו וחוזרין אצל גדול היינו בכור וא"כ לא פריך מידי אע"כ דאין מצוה רק בגדול וכיון דאיירי שיש כאן גדול ממנו לא צריכים האחים לכבד אחיו הקטן ממנו אף שהוא גדול מהם:

שם בתוספ' ד"ה וספק חלוצה. קים לי' להאי דלאו חלולה היא ולכך כנסה: הא דהוצרכו לפרש כן דהרואים יהיו אומרים דקים לי' דלאו חלוצה ולא פירשו דיהיו אומרים דמספק נשאה ומה בכך שיעשו כמוהו כיון דספק חלוצה באמת מותרת, י"ל דהתוספ' ס"ל ג"כ כמש"כ הרשב"א שלכתחלה אסור לישא אף ספק חלוצה וא"כ בלא קים לי' יהי' עדיין החשש אם נתיר ספק חלוצה בדיעבד ישא לכתחלה ספק חלוצה וא"ל א"כ למה הוצרכו לפרש דלקמן יהיו אומרים דקים להו לרבנן דנפל הוי ויתירו ודאי חלוצה לכהן ולא פירשו ג"כ דאם נתיר עתה לו ספק חלוצה ישא גם לכתחלה י"ל דהתם כיון שנתחדש דבר לאחר נשואין שנמצאת מעוברת או שמת בן בתוך ל' לא יטעו בכך לידוק מדיעבד אלכתחלה אבל הכא דלא נתחדש דבר שפיר יסברו אם יראו דאין מוציאין דלכתחלה התירו אותם לישא משום ספק חלוצה ויטעו בכך להתיר ספק חלוצה לכתחלה ועיין מש"כ לקמן (ל"ז.):

ע"ב בגמרא אף האי נמי אינו נוטל בראוי כבמוחזק: הוא הדין דהוי מצי למימר ג"כ מה בכור אי נוטל בשבח אף האי נמי אינו נוטל בשבח דגם זה ילפינן מדבכור קריא רחמנא בבכורות (נ"ב.) אלא הש"ס חדא מהנך דרשות נקט. ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א אשיטת רש"י ז"ל דיבם יורש חלק אחיו מאביו שמת אחריו דא"כ לר' יהודה דס"ל דאם יש אב נכסים של אב האי בכור דקריא רחמנא למאי הלכתא, ולפ"ז א"ש דצריך לענין שבח א"נ לענין חזרה ביובל כמש"כ התוספ', אכן בלא"ה לא זכיתי להבין קושית הרשב"א שהרי דרשת רבי יהודה גופא שהנכסים של אב מדבכור קריא רחמנא נפקא לי' לקחן (מ'.) וגם אמה שהקשה הרשב"א עוד אפי' רש"י מהא דאמרינן לקמן אי מה בכור נוטל פי שנים וכו' לבד מה שתירץ כבר הריטב"א די"ל שרש"י מפרש דרק לר' יהודה אמרינן כן עוד י"ל דדעת רש"י שם כדעת המרדכי שהביא המהרש"ל שם, ובזה ג"כ מתורץ קושית הרשב"א ע"ש:

שם לשום עבדי שלמה: הא דמשמע לעיל (ס"פ קמא) דעבדי שלמה נכרים הוי צ"ל לאו היינו עבדי שלמה דאיירי בהו הכא דהני דאיירי בהו הכא נתגיירו אבל א"ל דמ"ד לעיל משום עבדי שלמה ס"ל כר' נחמיא הכא דאינם גרים דכבר הבאתי לעיל דגם בעזרא ונחמי' נזכר דעבדי שלמה פסולים היו:

שם כולם גרים הם: לכאורה פליג הך תנא אברייתא דאין מקבלין גרים בימי דוד ובימי שלמה שהרי קאמר דאותן שנתגיירו לשום עבדי שלמה גרים הם, אכן לפ"ז ק' מאי פריך לקמן (ע"ו.) לרבא מהך ברייתא דלא קבלו גרים בימי שלמה אימא דרבא כרב ס"ל דאמר הלכה כמ"ד כולם גרים הם, ונ"ל דה"ל הש"ס דלא פליג רב אברייתא רק דברייתא קאמרה דלכתחלה אין מקבלין אכן אם גיירו ע"פ הדיוטות אין דוחין אותן אלא מקבלין ודנין אותן בדין גרים וזהו כפסק הרמב"ם (בפרק י"ג מהל' איסורי ביאה), ונראה שמזה הוציא הרמב"ם דינו שם וה"ה כ' שיצא לו דין זה מק"נ אלף שגיירו בימי דוד, אכן לפענ"ד אין מזה ראי' די"ל שהם גיירו עצמן אבל לא קבלו אותם בדין גרים וכמו שכתבו התוספ' בסוגין אבל לפ"ד שפיר מוכח כן.

שם אמר רב ובעדים: ברשב"א הקשה בשם הרמב"ן הא לפ"ז ע"כ רישא ג"כ בעדים קמיירי וא"כ היאך שייך לזות שפתים הא ידוע הוא ותירץ דלזות שפתים איכא במה שיאמרו שלא נתגיירה רק משום זנות ע"ש, וק"ל דהתינח גבי גיורת אבל גבי שפחה מא"ל דאין לומר כמו שנכתוב לקמן דגם שפחה צריכה קבלה דז"א שהרי לפי המסקנא דלקמן לא בעי שפחה קבלה וא"כ מ"ט דשפחה לכתחלה לא ומזה לכאורה ראי' לפי' רש"י דלזות שפתים היינו דאתי לאחזוקי לקלא קמא ונגר כי' הרמב"ן, ואולי רצה הרמב"ן לתרץ זה במה שכתר שיחשדו אותו שנשאה לשם זנות דהיינו אף שנישואיו נשואין גמורים מכ"מ יחשדו אותו שלא נשאה לשם מצות נשואין רק לשם זנות כיון שכבר ידעה קודם שנתגיירה ונשתחררה וא"ל דא"כ גם בנטען על הפנוי' ניחוש ללזות שפתים זה שלא ישאנה די"ל דשם גזירת הכתוב שצו' לנשאה, ועיין בשלטי גבורים שהביא ב' שיטות בנטען על הפנוי' אם ישאנה או לא והובאו ג"ר בש"ע, ולפי דברינו י"ל דפליגי בפלוגתת רש"י ורמב"ן בפירוש לזות שפתים:

שם ביש לה בנים ויש לה עדים: לפ"ז מתורצת ג"כ הקושיא דלעיל מברייתא דנתגרשה ע"י אחר די"ל ג"כ דאיירי בליכא בנים ולכן מוציאין בליכא עדים אבל מוזניתו בעדים וביש בנים איירי ולא מצרכינן שוב לתירוץ דלעיל דה"ק דאע"ג דאתא אחר וכו', והא דלא מתרץ בקיצור אקושיא דלעיל דמתניתן איירי באתא אחר ואפסקי' לקלא ולכן מוקמי רב ביש עדים דוקא דהוציאוה ע"י עדים משמע, י"ל דלא בעי לאוקמי מתניתן הכי דאי באפסקא אחר לא ה"ל למתניתן לסתו' אלא לפרש אבל אי ביש בנים או באין בנים איירי זה ל"צ לפרש:

שם כל הוציאוה בב"ד איירי: לפ"ז הך במד"א באין לה בנים לא אמתניתן דילן קאי ואברייתא דהנטען על אשת איש דלעיל פשיטא ג"כ דלא קאי וגם בתוספתא לא מצאתי ברייתא זו ולא ידעתי אמה קאי הך במד"א:

שם ברש"י ד"ה אלא למאי. לכתוב גדול: ק"ק לפי מש"כ האגור מגמרא דערכין (דף ל"א) ונפסק כן בש"ע א"ז וסי' נ"ה) דנער שנולד בכ"ט לאדר ראשון ונער א' נולד בא' לאדר שני ונעשו גדולים בשנה פשוטה אז הנולד ראשון הוא קטן עד כ"ט אדר והנולד אחרון נעשה גדול בא' אדר ע"ש, א"כ אם שני אחים תאומים נולדו כן והבכור יצא בכ"ט אדר ראשון ואחיו בר"ח אדר שני אז כשנעשו בני י"ג והביאו ב' שערות הבכור נשאר קטן ואחיו כבר גדול וא"כ דלמא אי הוי כתיב והי' הגדול ה"א שהגדול עתה חייבם באדר כשנעשו בני י"ג כיון שהוא גדול בשנים והבכור עדיין קטן ודלמא לכן כתיב והי' הבכור להורות דהוא קודם וצ"ע:

שם בתוספ' ד"ה למאי. חוזרת ביובל בבכורות (דף נ"ב) הקשו קושיא זו בלשון תימא ע"ש, ובאמת לא זכיתי להבין קושיתם בזה דאף דהגמרא קאמר (שם) הטעם דאין חוזרת ביובל דבכור קריא רחמנא מכ"מ ודאי גם אי לא הוי כתיב בכור ג"כ ידעינן דמייבם אינו חוזר כיון דכתיב יקום על שם אחיו דמפרשינן לנחלה מגז"ש וא"כ משמע שחלק ירושה היא שהרי מה שירושה אינו חוזרת ג"כ אתי רק ממה דקרי רחמנא ביום הנחילו את בניו כמש"כ רש"י (שם) ומה דמפרש הגמרא הטעם דבכור קריא רחמנא האמת נקט דהא בכור גם כן נקרא ועוד שהרי מטעם זה פליג ר"א שם דבכור קריא רחמנא ובכור כתוב בלשון מתנה אבל לעולם א"ל לת"ק דקרי רחמנא בכור לומר דאין חוזר ביובל דגם אי לא כתיב לשון בכור ג"כ הוי ידעינן הכי ואדרבא לשון בכור הוא לגריעותא אליבי' דר"א אבל מכ"מ גם לת"ק אינו לחשיבותא לענין שאין חוזרת ביובל:

בד"ה גיורת. אבל אחר שרי לכנוס לכתחלה: עיין במהרש"א שכתב הטעם למה דלא פירשו דהקושיא היא מדאין מוציאין דמכח ספק ג"כ אין מוציאין, ולפענ"ד מוכח כתירוצו דאל"כ למה לו להקשות מהברייתא לקשי' בקצור רישא אסיפא מדאין נושאין לכתחלה ע"כ דלאו גיורת היא דהא אכתי לא אסיק אדעתי' הך טעם דלזות שפתים ואעפ"כ אמרינן דאין מוציאין מידו אלמא דגיורת היא אע"כ דמטעם ספק אין מוציאין וכמש"כ התוס', שוב ראיתי שגם המהר"ם כתב ראי' זו, אכן הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחד תירוץ תרצו דהקושיא היא מדאין מוציאין דאפילו לא הוי רק ספק הי' לנו להוציא דאוקמינן אותה אחזקת נכרית, ולפ"ז קשה אדמקשי' מברייתא לקשי' בקצור רישא וסיפא אהדדי:

בד"ה הלכה. הך גירי אריות לא דמי: דעת רש"י ז"ל ע"כ אינה כן שהרי פירש אגירי אריות כגון כותים דמלכים והרי על זה קאמר הך מ"ד דכולם גרים הם אלמא דאפילו כותים להך מ"ד גרים הוי, וצ"ל דפליגי בהך פלוגתא אי כותים גירי אמת הם או גירי אריות הם וכ"כ גם הריטב"א קידושין (דף ע"ה) לחד תי' ומ"ד גירי אריות פליג אמ"ד דהכא דכלם גרים הם, ומה שהביאו התוספ' מאלהיהם היו עובדים למ"ד גירי אמת הן י"ל היו כישראל מומר כמש"כ גם הריטב"א שם, ואין להביא ראי' לשיטת התוספ' מהא דאמרינן חולין (ג':) רב אשי לא קאמר כתרווייהו דקסבר כותים גרי אריות הם דא"כ היאך פליג רב אשי ארב דאמר הלכה כמ"ד גרים הם אע"כ מוכח כשיטת התוספ' וכמו שכתבו התוספ' (שם) דמזה אין קושיא ארש"י שהרי בלא"ה פליג רב אשי גם ארבי יוחנן דאכל משחיטת כותי כדאמרינן שם (ה':) וגם אין קושיא לשיטת רש"י דא"כ סתם מתניתן דהכא סבר כמ"ד גרי אמת ומ"ט לא מוקי רב אשי גם מתניתן דחולין כן והא בלא"ה איכא גם סתמות מתניתן בברכות (דף מ"ה) ובגטין ודף י') ובנדה (נ"ו:) דס"ל דגרי אמת הן:

בד"ה אי הכי משום דספק גיורת היא ק"ק דהתינח בנכרית אבל בשפחה שנשתחררה מאי ספק שייך בזה כיון שקודם שחרור כבר היתה בת מצות וכשנשתחררה נעשית ישראלית נו מילא ולא בעינן דעתה, וי"ל דלקמן (מ"ד:) פליגי רבנן ור"ש בן אלעזר אי עבד או שפחה משוחררין צריכין לקבל עליהם מצות או אם מטבילן לשם בני חורין בלא קבלה, וא"כ י"ל דמתניתן דהכא כרבנן דלקמן דבעינן קבל דוקא ולכן כשעשתה להנשא לו קבלתה לאו קבלה הוי ואף דשם מסקינן דגם לרבנן לא בעינן קבל הרי גם הכא לפי המסקנא לא צריך להך טעמא לענין לכתחלה אלא משום לזות שפתים ושפיר י"ל דהך ס"ד דהכא כס"ד דלקמן ס"ל:

בד"ה לא בימי דוד. מאתי הגתי ומבת פרעה: צ"ע דהרי זה הוא קושית ותירוץ הגמרא דלקמן (ע"ו.) וצ"ל דמשום אתי הגתי נקטו התוספ' כן ואגביה נקטו ג"כ בת פרעה, והא דפשיטא להו להתוספ' דקבל דוד לאתי הגתי לגר גמור נראה דנפקי להו כן מדמקשה בקידושין (ע"ו:) והאיכא אתי הגתי ואי ס"ד דלאו גר גמור הוי איך נתנו דוד לראש חיילותיו ומאי מקשה מיני' אישראלים שאינם מיוחסים אע"כ דגר גמור הוי, ומה דאמרינן (שם) ובע"ז (דף מ"ד) דאתא אתי הגתי ובטלה ומוכח דנכרי הוי דגר דינו כישראל ואינו מבטל ע"ז של עכו"ם צריך לומר דבטל כשהוא נכרי ואחר זה נתגייר ונתנו דוד בראש חיילותיו: