ערוך לנר – יבמות – קטע 2

ודע דלפ"ז מדלא פי' רש"י כן רק אחמותו ולא ג"כ אאם חמותו ואם חמיו אף דאמרינן כמבואר לקמן (דף כ"ב: בתוספ' ד"ה בן) דבני ובנות בנים ובנות פוטרים מן היבום ג"כ מזה נראה דדעתו דהחילוק שבין חמותו מחיים ולאחר מיתה אינו רק בחמותו לבד ולא בשאר עריות דאתיין מחמותו. ועיין בהרב המגיד (ה' א"ב פ"ב) סבר הביא שיש פלוגתא בין הראשונים בזה ושדעת הרמב"ם קצת מהראשונים אינה כן ועיין מש"כ בזה לקמן (צ"ה.) ואף שבשו"ת הריב"ש הנ"ל הביא ל' רש"י כאילו כתב אהא דחמותו וכן שאם חמיו ואם תמותו, תמהתי שלא ראיתי ברש"י כן א דלקמן (ע"ב ד"ה ואי אתה) כתב שכבר ילדו מאחר קודם שנשאו לאחיו, א"כ משמע דקאי אא"ח ואם חמיו ג"כ, לענ"ד הזה אין סברא די"ל דמשום חמותו נקט לשון זה אבל לעולם לענין א"א וא"א י"ל דדעתו דגם לאחר מיתה בשריפה, וכן א והוכיח עוד דעת רש"י ממה שכתב כאן ובסנהדרין (ר"פ הנשרפין) דבהא דקתני ע"כ היינו מאנוסתו דאל"כ ה"ל בת אשתו והא י"ל דעולם הוי בת אשתו ומכ"מ צריך לחשוב בתו לערו' בשכבר מתה אשתו דמשום בת אשתו איננה ערו' עוד לר"ע דפסקינן כוותי' ושאליבי' פירש רש"י כאן כמו שכתבנו אבל משום בתו היא בשריפה אע"כ דדעתו דרק לענין חמותו יש חילוק בין מחיים ולאחר מיתה:

ואולם אחרי כתבי זאת ראיתי בפי' רש"י על הרי"ף שכתוב שם כאותו לשון שהביא הריב"ש וכן באם חמותו ואם חמיו, וא"כ מוכח דגם רש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דגם בשאר עריות דאתיין מחמותו לאחר מיתה אינן בשריפה, רק דלפ"ז קשה טובא מנ"ל דבתו היינו מאנוסתו דלמא מנשואתו ולאחר מיתת אשתו, אבל י"ל דכמו שפירש רש"י הך דחמותו שהי' נשאת קודם לכן כי היכי דאהא אתיא גם כר"ט משום דבפלוגתא נא קמיירי וכמש"כ הריב"ש, מזה הטעם בעצמו הוצרך רש"י לפרש דבתו איירי מאנוסתו דאי מאשתו ולאחר מותה זה לא משכחת רק לר"ע דלר' ישמעאל גם לאחר מיתה בשריפה וא"כ היינו בת אשתו ולכן כמו שהוצרך רש"י נפרש הא דחמותו שלא תהי' איירי לאחר מיתה משום דאז לא אתיא רק כר' ישמעאל ובפלוגתא לא קמיירי כמו כן הוצרך לפרש הא דבתו שתהי' אתיא ככ"ע ולא בלאחר מיתת אשתו שלא תהי' אתיא רק כר"ע:

ובזה לענ"ד יש ליישב מה שהקשו התוספ' בד"ה בתו על מש"כ רש"י לקמן (דף ט') באונסין לא קמיירי דאמתניתין קאי דא"כ היינו בת אשתו ועוד דבהדיא אמרינן בתו דאתיא מדרשא והיינו בתו מאנוסתו ועוד דאביי דאמר דר' חייא אכולה מתניתין קאי ע"כ איירי באונסין, והמהר"ם הוסיף להקשות מה שדברי רש"י סותרים זא"ו, אכן לפי דברינו הנ"ל א"ש שהרי רש"י פירש לקמן כן ארב יהודה אליבי' דרבי חייא ולדידי' דייק הש"ס שם דתנא דמתניתין איירי בפלוגתא כמש"כ שם בד"ה וסימניך ע"ש, ולכן אי איירי בפלוגתא שפיר י"ל דבתו דמתניתן היינו מנשואתו ולאחר מיתה ואתיא כר"ע אבל לאביי דקאמר בפלוגתא לא קמיירי לדידי' אמרינן ע"כ דבתו דמתניתין איירי באונסין דאי מנשואתו היינו בת אשתו דליכא למימר דאיירי לאחר מיתה דזה לא הוי רק לר"ע וא"כ איירי בפלוגתא, ועוד דלאביי לשיטתו דס"ל סנהדרין (דף ע"ו) משמעות דורשין איכא בינייהו גם לר"ע לאחר מיתה בשריפה אבל הכא פי' רש"י כמסקנא דלקמן דמתניתן לא איירי בפלוגתא ולכן כתב דבנשואה לא קמיירי וכן איירי סתמא דגמרא דלקמן דקאמר בתו דאתיא מדרשה דאזלא אליבי' דרבא דפסקינן כוותי'. והיוצא מדברינו דלשיטת רש"י דגם בשאר עריות דאתיין מחמותו לאתר מיתה אינן רק באיסור בעלמא אם קידש א' מהן הקידושין תופסים וצריכות גט.

בד"ה ואם חמותו שהוא אישות: כן כתב גם לקמן (דף ג') וכבר הקשו הרשב"א ותוספי הרא"ש שם שהרי גם פנוי' נקראת אשה, ועוד הקשו ל"ל לרש"י טעם זה הרי לקמן ודף צ"ז) מפרש הש"ס הטעם והניחו בקושיא והנלפע"ד ביישוב דעת רש"י דעל קושיא הראשונה יש ללמוד יישוב ממה שבארו התוספ' לקמן דברי רש"י דאשה ובתה משמע לשון אישות מדלא כתוב אם ובת ע"ש, וכוונתם נראה דודאי אשה בכל מקום עיקר משמעותו היא לשון אישות רק שהושאל ג"כ לפנוי' מפני שרצה הכתוב לדבר בלשון נקיי' יותר ובפרט שלא להזכיר אצל ביאה לשון נקבה וכעין מה דאמרינן בפסחים (דף ג'), אכן זה דוקא היכא שאי אפשר לכתוב בלשון אחר כגון אצל ואל אשה בנדה טומאתה שאם לא כתוב כלשון זה הי' צריך לכתוב ואל נקבה אבל הכא שהי' אפשר לכתוב לשון נקיי' ערות אם ובת ואעפ"כ כתוב אשה ע"כ אשה לשון אישות. ועל קושיא השניי' י"ל דקשה אדרשה דכי יקח דיליף מינה בברייתא לקמן (שם) למעט אנוסה, דהתינח לאביי אליבי' דר' ישמעאל דס"ל בסנהדרין (דף ע"ו) דכי יקח את אשה היינו אשתו אבל לאביי אליבי' דר"ע דאשה ואת אמה תרווייהו לאיסורא וא"כ כי יקח ע"כ אין פירושו קידושין דמאשתו לא איירי קרא כלל מנ"ל דבת ואם אנוסה שרי, ולכן י"ל דפירש רש"י הכא דהוא יליף כן מלשון אשה והברייתא דלקמן באמת כר' ישמעאל אתי, ואין לתמו' שיפרש רש"י אליבי' דאביי דאין הלכתא כוותי' שהרי בפי' החומש מפרש הפסוק דאשה ואת אמה כאביי אליבי' דר"ע וכבר כתב שם הרא"מ שפירש כן מפני שמשמעות הפסוק משמע יותר כן. ואף שעדיין גם בלא דרשה דכי יקח יש ללמוד למעט אנוסה מדרשה דרבא (שם) לקמן בסמוך אבאר דדרשת רבא אינה רק לבאר הברייתא שם אבל לא לדידן אליבי' דהלכתא:

בתוספ' ד"ה חמש. למינקט עריות: לפי מש"כ התוספ' הרא"ש טעם למה פתח הסדר ביבמות שהוא פורענות ולא בכתובות וקידושין מפני שבזה שונה הנשים שאינן ראוין לקידושין שזה עיקר דין קידושין ע"ש, יש ליתן טעם ג"כ למה נקט נשים ולא עריות דמלתא אגב אורחי' רצה לבאר בזה למה פתח ביבמות מפני ששונה בזה עיקר דין נשים:

בד"ה עד סוף. מסברא נפקי: לכאורה משמע לקמן דצרת צרה יליף ר"א מסברא דקאמר צרת צרה נמי וכו'. אכן בלא"ה יש להבין על ר"א דקרא דלצרור מאי עביד לי' כיון מסברא יליף, וצ"ל דאין הסברא פשוטה כ"כ וצריך קרא להשמיענו הסברא וכן מש"כ התוספ' בשבועות (דף כ"ב), אכן יקשה אפכא דסברא ל"ל לר"א כיון דע"כ ג"כ קרא דלצרור קדריש, וצ"ל דודאי קרא לא הוי דרשינן רק אצרת צרה וכיון דגלי קרא אצ"ל ילפינן מסברא דאפילו הן מאה כנלפענ"ד כוונת התוספ':

בד"ה בתו. היינו בת אשתו: כבר כתבתי לעיל יישוב לשיטת רש"י ועיין מה שכתבתי לקמן (דף ט') עוד יישוב לשיטתו:

בד"ה אשת אחיו. דמתניתן דחולצת: עדיפא מזה הוי מצי למימר דהא מתניתן לא איירי רק מדין צרות וצרות חייבי לאווין אפילו בייבום מותרות כמבואר ברמב"ם (הל' ייבום פ"ו):

בא"ד. דאין בה כרת: ק"ל כיון דלפי הת"כ דממעט א"א מאמו ע"כ לא דרשינן דרשה דאשת אחיך היא דמרבינן מינה א"א מאמו בברייתא לקמן (דף נ"ה) א"כ איך קאמר מה נדה יש לה היתר ויש לה איסור אף א"א וכו' מנ"ל הא גופא דאשת אחיו מאמו אין לה היתר במת בלא בנים שהרי לקמן (שם) פריך דנימא דא"א מן האם באין לה בנים שריא ומתרץ אמר קרא היא בהוייתה תהא ע"ש, והרי זה שייך דוקא אי דרשינן ערות אחיך היא לרבות א"א מן האם וכיון דהת"כ ע"כ לא דרש כן מנ"ל באמת דא"א מן האם אינה שו' לא"א מן האב לענין היתר באין לה בנים ואיך ממועטת מנדה היא, ועוד ק"ל דדברי ת"כ בעצמם סותרים זא"ז דשם קודם להך דרשה שהביא ה"ר שמואל דרש לענין אשת דודו דה"א לילף מק"ו לאסור באשת אחי אביו מן האם דמה אם במקום שהתיר מכלל אשת אחיו מאביו אסר מכלל אשת אחיו מאמו מקום וכו' ת"ל דודו, הרי שפשיטא לת"כ דא"א מאם אסורה ומיד בסמוך לזה הביא הך דרשה דנדה היא, וכבר הרגיש בסתירה זו הקרבן אהרן וכתב דהך ברייתא שניה משבשתא היא ורצה להגי' בה, ובמכ"ה נעלם ממנו דברי תוספ' דכאן דהקשה הר"ש מהך ת"כ, ואף דכל זה יתורץ ג"כ בתירוץ רבינו משה דבסמוך מכ"מ התימה על רבינו שמואל שהקשה מת"כ אמתניתן דהכא ולא הקשה מת"כ מיני' ובי', ולא עוד אלא שבת"כ שהזכרתי לא משמע כתירוץ רבינו משה שנאמר דהמיעוט אינו רק לענין ערירי שהרי לענין אשת דודו דממעט ג"כ מגז"ש אא"א מן האם ע"כ המיעוט הוא לגמרי שאינה אסורה כלל, ולפי דברי רבינו משה מנ"ל כן דלמא הגז"ש היא ג"כ רק למעט עונש ערירי אלא ע"כ דלגמרי ממעטינן ומ"ש לענין מיעוטא דנדה היא שלא נאמר ג"כ הכי. ולכן לולא דברי התוספ' הי' נלענ"ד דבאמת גם הת"כ דרש מערות אחיך לאסור א"א מן האם רק דרצה לתרץ למה אצטריך הך דרשה נילף כן מהדין דאחות אביו ואחות אמו ולכן קאמר דהוי ממעטינן מנדה היא וכמו דקאמר הש"ס לקמן (שם) דהוי ממעטינן מדודתו, והשתא אין להקשות דלמא באמת הוי דומיא דנדה דא"כ כש"כ דפשיטא דאתיא שפיר דמצרכינן דרשה דערות אחיך היא לאסור א"א מאמו גם באין לה בנים, ויתורץ בזה קושית ר"ש והסתירה שבת"כ עצמו גם לשיטת רש"י דלא שייך אליבי' תירוץ רבינו משה לפי מה שכתבו התוספ' בסמוך:

בא"ד. ולא יתכן פי' זה לרש"י: הנה כבר כתבתי בסמוך יישוב לקושית ר"ש גם לשיטת רש"י. אכן לענ"ד גם תי' ה"ר משה יתכן לשיטת רש"י דמה שכתבו התוספ' בשם רש"י שכל כרת הוא וזרעו נכרת כן כתב לקמן (דף נ"ה) אמה שמקשה הש"ס ערירים שיהיו ל"ל ערירים היינו נמי כרת שזרעו נכרת עכ"ל, ויש לומר דאף דרש"י ס"ל דלשון כרת משמע הוא וזרעו נכרת מכ"מ לא בכל כרת איכא ערירי לפי המסקנא דרק ס"ד דמקשן שם הי' כן אבל לפי מה דמתרץ שם לפרש לשון ערירים יהיו וערירים ימותו יש חילוק רק בין כרת סתם לכרת עם ערירי דבכרת אפשר שיכרת זרעו אחריו אחר שכבר מת וגם באין לו בנים בשעת חטא אפשר שיהיו לו אחרי כן רק שימותו אחריו דבכרת אין העונש רק שיכרת זרעו ג"כ אבל לא צריך שיהי' זה בחייו דוקא אבל ערירי חמור מכרת דבאין לו בנים לא יולדו לו כלל כדיליף מערירים יהיו וביש לו בנים ימותו בחייו דוקא שיהי' לו העונש שיראה במיתתם כדיליף מערירים ימותו (שם) ולכן גם לדעת רש"י שייך פי' ה"ר משה דמעונש ערירי לבד ממעטינן א"א מאמו אחר דילפינן בכל עריות עונש ערירי מדודתו בהיקש דר"י. ומה שהביא בתוספי הרא"ש עוד בשם ריב"א ראי' נגד שיטת רש"י מהא דאמרינן מ"ק (דף כ"ח) מכרת דיומי מי נפיק מר ולא קאמר דיומי ודבני, כבר תי' הרא"ש וכ"כ גם התוספ' שבת (דף כ"ה) שי"ל שלא היו לו בנים קטנים, ומלבד זה לענ"ד י"ל דכרת דיומי שהיא מיתה חטופה אינו כרת גמור שענשו הכתוב ולכן רק בכרת גמור ס"ל לרש"י שיש כרת דשני וגם מיתת בנים וכיון דליכא כרת דשני גם מיתת בנים לא יהי' דאין כרת לחצאין

אכן עוד הביא הריב"א ראי' עצומה לשיטתו מסוגיא דכריתות (דף ז') ממאי דאמרינן דלמא דחנקתי' אומצא ומת, וכתבו התוספ' שם מכאן דקדק ריב"א דכרת אין זרעו נכרתין דהא הכא זרעו לא נחנקו ואתא יוה"כ ומכפר וכו' ע"ש, ובזה א"ל כמו שתרצו התוספ' אהא דמ"ק דאיירי באין לו בנים קטנים דא"כ היינו עונש דמית' בידי שמים ואכתי יקשה כרת דיוה"כ היאך משכחת לה שהרי לענין שנים אין חילוק בין כרת למיתה ב"ש לשיטת רש"י מדכתב דמיתת בנים היינו דאיכא בין כרת למיתה ב"ש משמע הא מילי אחרינא לא, וא"כ זה קושיא גדולה לכאורה על רש"י שאפילו מה שרצו התוספ' לתרץ בכריתות שם כיון שהתחיל הכרת אצלו נגמר גם בבניו, איני מספיק לישב שיטת רש"י אם נאמר דבכרת יש עונש ערירי ג"כ שהרי בזה העונש שימותו בניו בחייו דוקא ואכתי אם ימותו אחריו אין זה כרת, ולכן מזה ראי' למה שכתבנו דגם רש"י סובר דבכרת יקוים העונש גם כשימותו בניו אחריו דלפ"ז שפיר משכחת כרת בנחנק ומת כיון דמחיים לא חל יוה"כ ואין כפרה לאחר מיתה יענש בכרת שימותו בניו אחריו:

ובזה יש לבאר מה שכתב רש"י בכריתות (שם) ד"ה כרת הולך ערירי בלא בנים ואם יש לו מתים עכ"ל, ולכאורה מאי בעי בזה לבאר שם כרת מהו ולא עוד אלא שאדרבא מסוגיא זו הוכיח הריב"א נגד שיטתו זו, אבל לדברינו י"ל דבזה רצה ליישב קושית הריב"א דודאי אם בכרת הי' דוקא ערירי שילך מהעולם בלא בנים אז יקשה דאיך משכחת כרת יוה"כ בנחנק ומת אבל כיון דכרת מקויים ג"כ כשיש לו בנים שמתים שפיר משכחת כרת בשימותו בניו אחריו:

ובזה נלענ"ד ליישב נ"כ מה שכתב רש"י בשבועות (דף י"ג בד"ה ורבנן) אבל שאר עבירות בלא תשובה נמי מיתה ממרקת אחר יוה"כ עכ"ל, וכבר העיר המהרש"א שם מנ"ל לרש"י דמיתה בלא יוה"כ לא מכפר בשאר עבירות, אבל לפי הנ"ל י"ל דלפי מה שביארנו דעת רש"י החילוק בין ערירי לכרת הוא שבכרת יקויים העונש כשימותו בניו אחריו ג"כ משא"כ בערירי, אכן לכאורה אכתי יקשה האיך משכחת לפ"ז לעולם כרת כיון דבשאר עבירות מיתה מכפרת בלא תשובה לרבנן א"כ כיון שמת נתכפר העון שהי' חייב עליו כרת והיאך ימותו שוב בניו בעונו וממנ"פ ליכא כרת דאם לא ימותו א"כ זהו מיתה ב"ש לרש"י ולא כרת ואם באמת ימותו בחייו דוקא א"כ זהו ערירי והרי זה לא ענש הכתוב רק בכריתות דעריות ולא בשאר כרת ובזה לא שייך מה שכתבנו לעיל דאין כפרה לאחר מיתה דזה דוקא לענין כפרת יוה"כ שייך לומר כן אבל כפרה דמיתה הרי היא בשעת מיתה דוקא וממילא נתכפר' עונו והיאך ימותו בניו ולכן הוכיח רש"י דבאמת מיתה לחוד בלא יוה"כ לא מכפרת בלא תשובה והשתא שפיר משכחת כרת היכא דמת קודם יוה"כ בלא תשובה דאז יהי' עונש כרת שימותו בניו ואפילו לאחר יוה"כ כיון שיוה"כ לא יכול לכפר עליו דאין כפרה לאחר מיתה:

ועל פי שיטה זו יתיישב ג"כ מה שהקשו התוספ' בשבועות (שם) בד"ה בעומד במרדו ע"ש, די"ל דה"ק מיתה ויה"כ מכפרים כל א' לבדו עם התשובה אבל בלא תשובה לא מכפרת מיתה בלא יוה"כ ולא יוה"כ בלא מיתה וא"כ א"ש כרבנן:

בד"ה ואחות. לכ"ע אסירא: בתירוץ זה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוספ' לקמן ודף י') דליתני אשת איש בהדי ט"ו עריות כגון שקדשה ראובן חוץ משמעון ובא שמעון וקדשה סתם וכו' ע"ש, דהשתא א"ש כיון דאיסור א"א הוא לכ"ע לא הוי דומיא דאחות אשה ולא הוי ערו' למיפטר צרתה:

ע"ב בגמרא. אי הכי ליתני חמותו: ק"ק כיון שהמקשן לא ס"ל דמקדים מה דאתי מדרשא איך קאמ' אי הכי הא גם בלא"ה קשיא מ"ש דתני בתו וב"ה וב"ב ברישא ליתני חמותו ברישא דהא הם מחמותו קאתי, וי"ל דלענין הני ידע שפיר דיש לומר דתנא נקט כסדר הפסוק ולכן הקדים בתו ובת בנו וב"ב דאזהרתם כתיב בפסוק קודם אזהרת דאשה ובתה אבל לענין הקדמת חמותו לאחות אשה ליכא למימר דזהו הטעם דא"כ ה"ל להקדים אשת אחיו שלא הי' בעולמו וכלתו לאחות אשתו אע"כ צ"ל דמה דמקדים חמותו הוא משום דהיא בשריפה ולכן פריך אי הכי דלא מקפיד התנא אמה דקדים בפסוק אלא אמה דעונשו חמור ליתני חמותו ברישא

ברש"י ד"ה ואשת אחיו. ועמד שמעון וייבם אשתו כתב הריטב"א אליבי' דהלכת' בין נולד ואח"כ ייבם בין ייבם ואח"כ נולד הוי ערוה אבל רש"י פירשה בשנולד ואח"כ ייבם דאז אפילו לר"ש לקמן (דף י"ח) הוי ערוה, ולא ידענו אמאי דהא אסיקנא בגמרא דתנא בפלוגתא מיירי עכ"ד, אכן כבר כתבנו לעיל בשם ריב"ש דמה שפירש רש"י לענין חמותו ע"כ היינו משום שפירש המשנה אליבי' דמ"ד דבפלוגתא לא קמיירי וכן הוכחנו ממה שפירש אצל בתו דאיירי מאנוסתו דוקא ולכן גם כאן א"ש, ויצא לנו מזה ראי' למה שכתבנו:

בד"ה וכלתו. שמת בנו וה"ה גירשה בנו, וכן מה שפירש לעיל אצל חמותו שמת בעלה ה"ה ג"כ גירשה אלא שנקט מת שזה שכיח יותר, ובכלתו עוד יש טעם דנקט מת דרבותא קמ"ל דאפילו לאחר מיתת בנו כלתו ערו' היא, אבל ק"ק לקמן ר"ה וכלן שמתו שכתב ונתגרשה כשהיא קטנה למה נקט בזה ונתגרשה ולא ג"כ שמת בעלה כמו בהני, וי"ל דגם בזה לרבותא נקטה דאף דנתגרשה וקבל אבי' גטה מכ"מ אין לו רשות לקדש אותה עוד וכמו שכתב לקמן (דף ק"ט) ועיין מה שכתבתי שם:

בד"ה ואי אתה יכול. שהרי גדולות הן: אין להקשות דהא משכחת שמיאנה באחיו כשהיא קטנה ונשאת אח"כ לאחר ונעשית גדולה וילדה בת ונשאה ועתה מת אחיו ונפלה צרתה שהיתה לה אז בשעה שהיתה נשאת לאחיו לפניו ליבום וקמ"ל דכיון דמיאנה קודם לכן ולא היתה בשעת נפילה צרתה מותרת דיש לומר דהך לא מקרי צרת ערו' כלל כיון דבשעה שהיא חמותו לא היתה צרתה ולא הותרה ע"י מיאון דוקא:

בתוספ' ד"ה או שנמצאו. בדקבלה עלוי': אין להקשות דא"כ מאי פריך לקמן (קי"א:) לימא מתניתין דלא כר"מ דלמא איירי מתניתן בדלא קבלה עלוי' דמתייבמת שפיר גם לר"מ די"ל דמכ"מ אתיא דלא כר"מ משום קטן דשמא ימצא סריס, אבל ק"ל אהא דדייק לקמן (דף ס"א) דר"א לא ס"ל כר"מ מדקאמר קטנה מתייבמת ואינה חולצת ע"ש ומאי ראי' דלמא איירי ר"א בדלא קבלה עלוי' דבזה גם ר"מ מודה, וי"ל דקדייק דא"כ מאי קמ"ל ר"א דמתייבמת פשיטא דבשלמא בהא דאינה חולצת קמ"ל לאפוקי מר' יוסי דס"ל לקמן (דף ק"ה) דקטנה חולצת אבל שמתייבמת. בדלא קבלה עלוי' אין בזה חידוש כלל אע"כ דאיירי בדקבלה עלוי' ואחי לאפוקי מר"מ. שוב אחר כתבי זה נדפסו המשניות עם תוספ' ר' עקיבא מהגאון המאור הגדול ר' עקיבא אייגר זצ"ל וראיתי שגם הוא הקשה קושיא זו והניח בצ"ע והנלפע"ד כתבתי, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף ס"א):

בא"ד. קתני בתוספתא לכאורה יש ליישב זה דדלמא הנך דלא קפדי אאיילונית הוי מיעוטא ולכן לר"מ א"ש שלא תתייבם קטנה כיון דחייש למיעוטא אבל התוספתא י"ל ס"ל כרבנן דלא חיישי למיעוטא ולכן תתייבם צרת איילונית וא"כ לק"מ אתי' הר"א מבורגיילא מכח התוספתא, וא"ל דא"כ ל"ל לאוקמי מתניתן בנמצאת איילוני' בחיי האח נימא דמתניתין אתיא כרבנן דבספק נמי אזלינן בתר רוב, די"ל דניחא ליה לאוקמי' מתניתין ככ"ע דלא ניחא להו להתוספ' לאוקמי' גם סיפא דמתניתין בפלוגתא כנראה מדבריהם דלקמן אכן ז"א דע"כ דלדעת הר"א מבורגיילא נחשב הך אם מקפיד או לא כספק גמור ולא אמרינן דאינן מקפידין הוי מיעוטא דאי מיעוטא הוי הרי הוו כאן מיעוטא דמיעוטא כיון דאיילונית גופא מיעוטא הוי וגם ר"מ לא חייש למיעוטא דמיעוטא כדאמרינן נדה (דף י"ח) אע"כ דהוי ספק השקול ואף דאכתי הוי ספק ספקא מזה אין קושיא לר"מ כיון דהיתר ס"ס הוא מטעם רוב א"כ לר"מ דחייש למיעוטא גם לספק ספקא חייש ועדיין צ"ע, ועיין חולין (דף פ"ו):