ערוך לנר – יבמות – קטע 28

שם בתוספ' ד"ה וכי יש אהובה לפני המקום. וי"ל דמשמע לי' אהובה ושנואה בנשואי': ק"ק דא"כ היאך קאמ' דכי יש אהוב' הא לאו משום הכי הוא דודאי יש אהובה ושנואה אלא דבנשואי' לא הוי, וי"ל דמשמע לי' גם להמקשן דשנואה נעש' ע"י נשואין וזהו דקאמר וכי מפני שהוא אינו חפץ בה וכי עי"כ היא שנואה למקום דהוצרך הכתוב לומר דלא יוכל לבכר, אכן בקדושין תרצו התוספ' דרשעתה אינו נוגעת לבנה ע"ש ועל תירוץ זה ודאי י"ל דא"כ היאך תלי קושיתו בוכי יש אהובה ושנואה לפני המקום, ואולי מפני זה באמת תרצו התוספ' כאן תירוץ אחר:

בד"ה ואי אשמעינן. והוי מוקמינן לה בנכרית: עיין במהרש"א שכתב דלפ"ז א"ש ג"כ מה שהעירו התוספת הא דעושה תרתי צריכותא, ולפענ"ד אכתי קשה אמה דקאמרינן ואי אשמעינן נכרית דממנ"פ אי אמרינן הסברא דלא שייכא במצות א"כ לא קאמר מידי ודקרי לי' מאי קרי לי' להקשות דלכתוב נכרית לילף שפחה מינה כיון דנכרית עדיף וכמו דמתרץ באמת ואי נכרית לא עדיף היאך שייך דלכתוב נכרית הא אז מוקמינן קרא בשפחה:

בד"ה קסבר רבינא. וכן משמע לעיל: לפי פירוש רש"י בסוגיא דלעיל דמה דקאמר ר' יוחנן וכלן לפסול היינו כיון דישראלות הן נוהג בהן דין ממזרות והם לא נזהרו ונשאו זה אחותו וזה בתו ע"ש אין משם ראי' דלמ"ד ממזר בתר ישראל שדינן ולכן לרש"י לשיטתו לא קשה מסוגיא דלעיל אבל על התוספ' ק"ל היאך הביאו ראי' ממה דקאמר ד' יוחנן וכלן לפסול הא הם גופא כתבו לעיל (ט"ז: ד"ה נכרי) דמה דקאמר ר"י וכלן לפסול לא משום נכריות אלא משום בנות ישראל קאמר לפסול ע"ש וא"ב היאך הוכיחו מהך דר"י דדוקא אי בתר ישראל שדינן הולד ממזר וצ"ע:

בא"ד. דלמ"ד אין מזהמין היינו מ"ד דהולד ממזר: י"ל דאדרבא משם הוכיח רש"י כפירושו דלפי' התוספ' קשה איך אמרינן התם דלמ"ד בחר נכרי שדינן לי' ליי פסול מקרי הא הכא אמרינן דאדרבא אי בתר ישראל שדינן ישראל פסול מקרי וא"כ לא יהי' חילוק כלל בין אי שדינן בתר ישראל או בתר נכרי, אבל לפי פי' רש"י י"ל כיון דאמרינן הכא לרבינא דנו"ע הבא על ב"י לאו ממ"ר הוא ולאו כשר אלא פסול וכיון דלקמן (דף מ"ה) איכא למ"ד דס"ל כשר ואיכא מ"ד דס"ל מחזר א"כ ג' פלוגתות בדבר דלחד מ"ד הולד כשר ולחד מ"ד פסול ולחד מ"ד אפילו ממזר הוי והשתא הכי קאמרינן התם לא תימא למ"ד אין מזהמין את הולד פי' דהולד כשר דלדידי' פשיטא דפטור מה' סלעי' דכיון דכשר ע"כ בתר' שדינן לי' אלא אפילו למ"ד מזהמין דאין הולד כשר וא"כ נוכל לומר דלכך לא כשר משום דבתר נכרי שדינן וא"כ לאו בתר לויה שדינן להיות פטור מן הבכורה מכ"מ פטור דלוי פסול מקרי וכרבינא דהכא אבל לעולם בתר לויה שדינן:

בד"ה האי בז' אומות וא"ת דלא תתחתן בם: וקושיא קמייתא שהקשו לא מלא תתחתן הוי דאיירי בגירותן אלא מבתך לא תתן לבנו דאיירי בגיותן וכמש"כ התוס' לקמן (דף ע"ו):

בא"ד. דמדאסר גר עמוני ומואבי: וא"ל דלמא לעבור עליו בב' לאווין ובלאו ועשה די"ל דכל היכי דאיכא למידרש דרשינן ולא מוקמינן בלאווי יתירא וכדאמרינן בפסחים (דף כ"ד) והנה מדעת התוספ' לקמן (דף ע"ט) מוכח דס"ל דנתינים שנאסרו מלא תתחתן לא בלבד הדור הראשון שנתגיירו אסורים אלא אף בניהם ובני בניהם עד סוף כל הדורות ודלא כדעת הרמב"ן דס"ל דרק דור ראשון נאסר, וראיתי ברמב"ן וריטב"א קידושין (דף ס"ח) שהקשו למה לא נאסרו שאר אומות בגירותן ג"כ מלא יסיר כמו מלא תתחתן ע"ש, ולכאורה יקשה הרי מוכח ממצרי ומואבי דבגרותן מותרים, אבל באמת זה ניח' דלרמב"ן לשיטתו לא מוכח מידי כיון דמלא תתחתן ג"כ לא אסור רק דור ראשון א"כ שפיר י"ל דגם בשאר אומות דאתיא מכי יסיר כן ומכ"מ הוצרך הכתוב לאסור מו"א ועמוני ומואבי משום שאר דורות וגם הריטב"א סובר כרמב"ן דלא נאסר רק דור ראשון כמש"כ קידושין (דף ס"ט) ומכות (דף י"ג), אכן לפ"ז ק' דלשיטת הרמב"ן והריטב"א קושית התוס' דהכא במקומה עומדת דלא שייך כתירוצם ע"פ דברינו:

בא"ד. וצוה הכתוב שלא לכרות מזה נראה דדעת התוספ' דאסור להשלים עם ז' אומות, אבל דעת התוספ' בגטין (דף מ"ו) אינה כן שהקשו שם היאך הי' השבועה חל שנשבעו לגבעונים הרי הוי נשבע לבטל את המצו' דכתיב לא תחי' כ"נ, ותרצו דאם רצו להשלים הי' מותר להשלים עמהם ע"ש, הרי דפליגי אמה שכתבו הכא, ובשני שטות האלה פליגי ג"כ הרמב"ם והראב"ד (הל' מלכים פ"ו) דלדעת הרמב"ם הי' מותר להשלים עם ז' אומות וכדעת התוספ' בגטין ולדעת הראב"ד אסור כדעת התוספ' דהכא, אכן לכאורה יהי' מוכח כדעת התוספ' דגטין וכהרמב"ם מכח קושיתם שם שהרי לראב"ד ולהתוספ' דכאן קושיתם שם במקומה עומדת היאך חלה השבועה לבטל את המצוה, ונלענ"ד דבסוטה (דף ל"ה) מייתי בגמרא ברייתא ושבית שביו לרבות כנענים שבח"ל שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותם והקשו התוספ' היאך קבלו רחב שהרי היא היתה מכנענים שבתוכה ותרצו בדוחק דשמא ע"פ הדבור הי' ע"ש, אכן לענ"ד י"ל שהרי מה דאמרינן שם שאם חוזרין בתשובה מקבלין אותם דמשמע הא באותן שבארץ לא זה ע"כ אינו רק אם חוזרין בתשובה להיות כבני נח הכשרים לקיים ז' מצות לבד שכן משמע לשון חוזרין בתשובה וכן מוכח שהרי מייתי ראי' מושבית שביו וזה איירי דוקא באינה רוצה להתגייר להיות כישראלית דכל דין יפת תואר איירי כן דברוצה להתגייר מקבלין אותה מיד כדאמרינן לקמן (דף מ"ז) וא"כ כל זה דוקא דאין מקבלין כנענים בארץ אלא לגרי תושב אבל כשנתגיירו שמלו וטבלו בזה י"ל דבאמת מקבלין דמטעם ושבית שביו אין לאסור ועוד דכל החילוק שבין כנענים שבח"ל לארץ הוא דבתורה אין מקבלין דמחמת יראה עושין כמו שפי' רש"י בסוטה שם זה לא שייך רק לענין גר תושב אבל לענין גר צדק הרי אמרינן לקמן (דף כ"ד) דגרי אריות שלא נתגיירו רק מחיות יראה מכ"מ גרים הם, ולכן ל"ק קושית התוספ' מרחב שהרי היא נתגיירה גירות גמור שנשאה יהושע, ובזה מתורצת גם קושית התוספ' בגטין הנ"ל שהרי הגבעונים נתגיירו לגמרי כדמוכח לקמן (דף ע"ט) וכ"כ בפי' גם הרמב"ם (הל' א"ב פ' י"ב) והדבר ידוע שלא נתגייר מהם אלא הגבעונים ע"ש, וכיון דעל גרי צדק לא נאמר ל"ת כל נשמה לכן לא הי' כאן שבועה לבטל את המצוה:

בד"ה מאן תנא. ומשני' בענין אחר: עיין ברמב"ן שכתב שב' הסוגיות תלי בב' תירוצי הגמרא דקידושין מהיכא דילפינן דקדושין תופסין בחייבי לאווין דהסוגיא דהכא אתיא אליבי' דמאן דיליף כן מכי תהיינה ולכן לא שייך למעט נכרית מינה ולכך צריך לומר דרבנן ר"ש הם אבל סוגיא דקדושין אתיא אליבי' דאידך תירוצא שם דילפינן ח"ל דתפסי בהו קדושין מדגלי רחמנא באחות אשה שהיא ח"כ דוקא דלא תפסי קדושין מכלל דבח"ל תפסי קדושין ולכן שפיר מיותר כי תהיינה לשפחה ונכרית, אכן לפ"ז ק"ק לפי סוגיא דקדושין אליבי' דהך תירוץ דמאחות אשה ילפינן ח"ל רבי יוסי ברבי יהודה הך כי תהיינה מאי קעביד לי' דנכרית מאשת אביך נפקא ושפחה מאשה וילדי' וי"ל דלהך תירוצא אמרינן דרבי יבר"י ס"ל דהאשה וילדי' אתי להך דרשא אחריתי דדרשינן שם בקדושין מיני' רק בהא לא ס"ל כסוגיא דקדושין דילפי שפחה ונכרית מהדדי אלא כסוגיא דהכא דאמרינן חד בשפחה וחד בנכרית וצריכי ולכן מצריך בת אשת אביך וכי תהיינה חד לשפחה וחד לנכרי':

ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוספ' ולא קאמר חד בשפחה וחד בנכרי' וצריכי עכ"ל דאין לפרש דקושיתם היא דא"כ לפי סוגיא דהתם הוי מצי הכא לתרץ לרבנן דשפחה ואשה וילדי' נפקא, ונכרית ילפינן משפחה, דהרי בקדושין שם גופא לא קאמרינן כן דפריך אשכחן שפחה נכרית מנ"ל והוצרך לומר מכי תהיינה וע"כ צ"ל דאי כתיב שפחה בפי' לא ילפינן נכרית מינה משום האי פירכא דמה לשפחה שכן אין לה חייס אבל בכי תהיינה דמשמע תרווייהו שפחה ונכרית לא אמרינן דאחד חמור מחברי' ומוקמינן קרא במסתבר טפי אלא אמרינן דסברת תרווייהו שוה והי' מנייהו מפק' ולכן פריך שם האשה וילדי' ל"ל, וא"כ עכ"פ לרבנן לא הוי מצי הכא לתרץ כן דלא צריכי תרווייהו, אלא י"ל דכוונת התוספ' היא מה דאמרינן הכא לריבר"י דמפיק נכרית מבת אשת אביך ואעפ"כ אמרינן דמצריך האשה וילדי' גם לשפחה וזה לא מצרכינן לפי סוגיא דהתם כיון דגם מבת אשת אביך יש להוציא תרווייהו כמו מכי תהיינה:

ע"ב בגמרא סיפא אצטריכא לי' מת ולו אח א' וכו' דקא פגע באחות זקוקתו: ק"ק דהא מרישא שמעינן לי' מדאר א' חולץ לשתיהן ולא מייבם לחדא וחולץ לחדא ע"ה ה"ט משום דקפגע באחות זקוקתו וכמו שפי' רש"י במתני' וי"ל דברישא אשמעינן באת א' דיש זיקה ובסיפא אשמעינן דאפילו בב' אחים יש זיקה ואסורה משום אחות זקוקה וכמו דמחלקינן לעיל (ר"פ) בין זיקת אח א' לזיקת ב' אחים, א"נ ברישא ישן לפרש הטעם לאו משום אחות זקוקה אלא משום בטול מצות יבמין דדלמא הראשונה שמייבם היא אחות יבמתו וע"י קדושי' פקע הזיקה בלא יבום וחליצה ובטל מצות יבמין אבל בסיפא קדייק שפיר דאיכא משום אחות זקוקה דאי משום בטול מצות יבמין ליכא כיון שחולץ האח האחר, א"נ י"ל דקמ"ל בסיפא דאף דמייבם והדר מיחלץ אסור מכ"מ מיחלץ והדר מייבם מותר ולא גזרינן דלמא ייבם ברישא כיון דרק איסור דרבנן הוא משום אחות זקוקה וכמש"כ הרשב"א, אכן ק"ק על הרשב"א למה לא גזרינן כן בשנים שקדשו ב' אחיות דהתם איכא איסור דאורייתא לייבם ברישא משום יבמה לשוק וכדאמרינן בגמרא ואעפ"כ אמרינן דמיחלץ והדר מייבם, וצ"ל דהרשב"א סמך לעיקר על מש"כ בסוף דבריו דדלמא דידי' אתרמי לי':

שם תרי אטו חד קמ"ל ודוקא מיחלץ כו': הא דלא קאמר דהא קמ"ל דדוקא מיחלץ כמו שמתרץ לעיל י"ל דבשלמא לעיל קמ"ל דאסור לפגע באחות זקוקה דקמ"ל בזה דיש זיקה אבל הא דאסור לפגוע ביבמה לשוק לא צריך לאשמעינן דדאורייתא הוא ומהיכי תיתי יהי' מותר ספק איסור דאורייתא, אכן המהרש"ל כתב דהוא תירוץ בפני עצמו והוא כמו א"נ וכן נראה מפי' רש"י, אבל ק"ל אמה שכתב רש"י ד"ה מהו דתימא וז"ל ואתי למפגע באחות זקוקה קמ"ל עכ"ל דממנ"פ אי החשש שייבם האח האחד קודם שהשנים אחר חולץ ואחד מייבם לאחרת א"כ יש חשש יותר מאחות זקוקה שהוא חשש יבמה לשוק כדאמרינן ודוקא מיחלץ וכו' ואם החשש שייבם האח האחד אחר שהשנים חלצו ויבמו לאחרת א"כ מה חשש אחות זקוקה איכא כיון שנשאת זקוקתו להאח האחר שיבמה א"כ אינה זקוקתו עוד וי"ל כיון דאפילו נשאת יבמה לשוק עדיין צריכה חליצה מיבמה כדאמרינן לקמן (צ"ב:) לכן מקרי אחותה אחות זקוקה:

שם ברש"י ד"ה קמ"ל. ולא מייבמי עד שיחלוץ היחיד לשתיהן: לכאורה אין וה חשש שלא יחלוץ היחיד דמהיכי תיתי יטעה היחיד בכך שתצא זיקתו בכדי ולכן אם תקשה דמרישא שמעינן לה היינו מדלא חיישינן שמא לא יחלוץ האח האחד מהשנים וא"כ רש"י אפכא הל"ל מדקא עסיק היחיד בחליצה גם האח האחד מהשנים לא ישכח מלחלוץ וי"ל דזה ודאי אין קושיא דמרישא שמעינן מדלא חיישינן שמא ישכח האחד דהא גם אי ישכח ליכא רק ספק איסור אחות זקוקה ולהא לא חיישינן כ"כ כיון דרק דרבנן הוא וכמו שפי' הרשב"א לעיל אבל בסיפא צריך לאשמעינן דלא חיישינן אפילו לאיסור יבמה לשוק שהוא איסור דאורייתא וא"כ אי קשיא דמרישא שמעינן היינו מדלא חיישינן שמא לא יחלוץ היחיד לשתיהן ואיכא ג"כ איסור יבמה לשוק ולכן תירץ רש"י שלא ישכח היחיד דמידכר ע"י חליצת האחר ואם בלא"ה אין זה חשש שיטעה היחיד שתצא זיקתו בלא כלום א"כ פשיטא דא"ש דלא מרישא שמעינן לה:

שם בתוספ' ד"ה קדמו. אין צריך לרבנן אפילו להמתין: ק"ק כיון דלהך ס"ד לא חלקו התוספ' בין הך דכנס ודאי אחות זקוקה להך דקדש אחיו את אחותה א"כ למה הוצרכו לומר אין צריך לרבנן אפי' להמתין הא בכהאי גוונא דנשא כבר אפילו לר"י בן בתירא אין צריך להמתין כמו שכתב הר"י גופא (לעיל י"ח:) וי"ל:

בד"ה קדושין. פי' דע"י קדושין קמתסרא בביאה: עי' בקדושין שבארו יותר אכן ק"ל לדעת הרמב"ם דס"ל (פ' ט"ו מהל' א"ב) דבכל חייבי לאווין לא חייב עד שיבעול אחר הקדושין הקדושין א"כ בכל ח"ל הקדושין גורמין האיסור ואפילו לפי מה שכתב ה"ה שם בשם תשובת הרמב"ם שתלי זה בפלוגתת אביי ורבא ע"ש מכ"מ ק' לרבא לשיטתו שהרי אליבי' דרבא כתב דבעינן קידושין בח"ל ורבא הוא המ"ד דקידושין שאין מסורין לביאה לא הוי קידושין וכן ק' ממחזיר גרושתו דאמרינן בקדושין (דף ע"ח) דלכ"ע לא מחייב עד שיבעול אחר הקידושין, וי"ל דהרמב"ם לשיטתו אזיל דס"ל ופרק ראשון מהל' אישות) דהכא על האשה לשם זנות שלא לשם קידושין לוקה מלא תהי' קדשה ועיין שם בה"ה דכתב דעכ"פ ע' דאוריית' איכא והראב"ד השיג עליו וכתב דבמיוחדת לו לזנות אין איסור מ"ה, וא"כ לכאורה גם על שיטה זו דהרמב"ם ק' כאן דא"כ גם בשתי אחיות לא הקדושין גרמו האיסור לבא עליו דגם בלא קדושין אסורה היתה כל אחת לו מלא תהי' קדשה, אכן ז"א דרק הנך קדושי כסף או שטר שקדש א' מהן גרמו האיסור שאסור לבא לעולם עליהן אבל בלא קדושין אילו הי' מותר לבא עליהן דהיינו לקדשם ע"י קדושי ביאה ולכן שפיר מקרי הנך קדושי כסף או שטר קדושין שאין מסורין לביאה, וא"כ מתורץ ג"כ מח"ל להרמב"ם לשיטתו דהם גם קודם קדושין ממנ"פ לא הותרו לביאה דבלא קדושין איכא מלא תהי' קדשה ובקדשה ע"י ביאה הוי לאו דחייבי לאווין ולכן גם ממחזיר גרושתו לק"מ, ואף לפי מש"כ הכס"מ (ה' נערה בתולה פ"ב) ע"פ דברי הרמב"ם שם דרק ביחדה לו לזנות איכא מלא תהי' קדשה מכ"מ ממנ"פ זה א"ש דביאה זו דומיא דביאת קידושין שהיא במיוחדת לו אסור' בין קודם קידושין בין אחר קידושין ולראב"ד לשיטתו ג"כ לק"מ אף דס"ל דליכא בביאה לשם זנות משום לא תהי' קדשה דהרי דלדידי' גם אחייבי לאווין חייב בלא קדושין ובלא"ה לק"מ מח"ל אכן ממחזיר גרושתו עדיין ק', ואולי דהראב"ד ג"כ לא פליג על הרמב"ם רק דאיסור לאו ליכא בפנוי' אבל מכ"מ מודה דאיכא איסור ע' וכמש"כ בהרב המגיד:

בד"ה ומאי שנא. פי' בקונטרוס דפריך אהא דקתני: ואף דמפי' הקונטרוס משמע דגם מחולצות ולא מתייבמות קפריך וכמו שכתב רש"י בד"ה חולצות אכן ממה שכתבו התוספ' כאן וכן ממה שכתבו הרשב"א והריטב"א נראה שהך ד"ה חולצת אינו מפי' רש"י ואפשר דגליון הי' ונכתב בטעות בפירושו וכן נראה מפי' רש"י גופא מדפירש הקושיא מקדמו וכנסו ברישא והוא כתוב אחר חולצת ולא מתייבמת וכן נראה ממה שכתב רש"י לקמן בר"ה ואי למ"ד וז"ל מספיקא לא מפקינן לה עכ"ל משמע שהקושיא לא היתה אלא מהא דאין מוציאין ואף שממה שכתב וכיון שנאסרה שעה א' א"נ חולץ חד לחדא וכו' משמ' שהקושיא היתה גם כן למה לא נימא שיחלוץ חד וייבם חד מכ"מ כבר כתב המהרש"ל שבס"א לא כתוב זה ולכן נראה שגם זה הוספת הגליון, ובעיקר הדבר מה שהקשו התוספ' על רש"י למה לא פי' דגם מהא דחולצות ולא מתיבמות פריך כבר כתבו הרשב"א והריטב"א טעם שיטת רש"י ע"ש:

דף כ"ד ע"א בגמרא פרט לסריס ששמו מחוי: פי' פרט לאשת סריס וכמש"כ הרא"ש אבל סריס שאינו מייבם נפקא מלהקים לאחיו שם והאי לאו בר הכי הוא כדמשמע לקמן (ע"ט:) ואף דרש"י פי' (שם) במתניתן אסרים לא חולץ משום דכתיב ולא ימחה צ"ל דכוון לסיפא ללא חולצין לאשתו:

שם אימא בכור לייבם פשוט לא לייבם: אין להקשות א"כ צרת צרת ערוה היכי משכח' לה וא"כ לצרור ל"ל דדרשינן מיני' לעיל (ג':) צרות וצרות צרות די"ל דאי הוי אמרינן דבכור דוקא מיבם באמת ע"כ הוי דרשינן לצרור לכדרבי שמעון כדאמרינן לעיל (ח':), גם אין להקשות דא"כ דבכור דוקא מייבם ל"ל דרשא דאיש דדרשינן מיני' לקמן (ק"ה:) דקטן לא חולץ ולא מייבם דהיכי משכחת כלל שתפול יבמה לפני קטן בכור דא"כ ע"כ אחיו המת שהי' קטן ממנו בשנים ג"כ הי' קטן ואיך יש לו אישות שתפול אשתו ליבום מדאורייתא הא אמרינן בקדושין (י"ט.) דאין אישות לקטן, די"ל דאצטריך מעוטא היכא שהוא יותר מבן י"ג ועדיין לא הביא ב' שערות ואחיו הקטן ממנו כבר הביא ב' שערות וא"כ אחיו הוא גדול וקדושיו קדושין והבכור עדיין קטן הוא ואמעט מאיש, ועוד י"ל דבלא"ה משני שפיר דאשת אחיו שלה"ב דכתב רחמנא ל"ל דאף דעל זה מקשה ואימא בוכרא דאמא מכ"מ זה יקשה ג"כ על התירוצים שכתבתי דבבכור האם שפיר משכחת צרת צרה שאפשר שלאב א' כמה בכורים וגם משכחת שהי' המת גדול

שם ואימא למעוטי בוכרא דאמא: ק"ק דלעיל (י"ז:) אמרינן דאי כתב רחמנא יחדיו ה"א עד דמייחדי באבא ובאמא לכך צריך גז"ש דאחים מבני יעקב וא"כ איך י"ל דלמעוטי בוכרא דאמא א"כ מזה מוכח דלא בעינן מיוחדים באבא ובאמא וא"כ גז"ש מבני יעקב ל"ל וי"ל דאי לאו גז"ש לעולם ה"א עד דמייחדי באו"א ואז באמת מדאצטריך למעוטי א"א שלא הי' בעולמו הי' מוכח דלא בעינן בכור אלא גדול האחים וכמו שהוא באמת ולכן ע"כ בעינן גז"ש אבל השתא דכתיב גז"ש דידעינן דלא בעינן עד דמייחדי באו"א שפיר י"ל דבכור דוקא וקרא דא"א שלא הי' בעולמו הוא למעוטי בוכרא דאמא:

אכן לפ"ז קושיא אחרת במקומה עומדת דהנה בהגהת אלפסי בפרק הבא על יבמתו) מסופק אם אותו הבן הבא אחר ממזר הוא בכור לנחלה והניח בצ"ע, ושמעתי להקשות הא מסוגיא דהכא ע"כ מוכח דלא הוי בכור דאל"כ מאי מתרץ אשת אחיו שלא הי' בעולמו היכי משכחת לה הא משכחת בשאחיו המת הי' ממזר ואחיו שלא הי' בעולמו הבא אחריו הוא בכור לנחלה, והי' נלענ"ד לתרץ דמזה אין ראי' לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (כ"ב:) הא דאצטריך הכא בן אין לו לרבות ממזר שפוטר מן היבום היינו משום דה"א דנילף אחים מבני יעקב דלא זקיק ממזר ומדמזקק לא זקיק מיפטר נמי לא פטיר ע"ש, ולכן א"ש הא דמתרץ א"כ א"א שלא הי' בעולמו היכי משכחת דאין לומר דמשכחת בבכור הבא אחר ממזר דא"כ מוכח דממזר מקרי אחיו לענין יבום ושלא נילף אחוה אחוה מבני יעקב וא"כ בן אין לו לרבות ממזר ל"ל דמדמזקק זקיק מפטר נמי פטיר אע"כ דיבום הוי גם בלא בכור, אבל לפי הנ"ל נסתר תירוץ זה דלעולם י"ל דבכור דוקא בעינן וא"א שלא הי' בעולמו משכחת בשהמת הי' ממזר דא"ל דא"כ בן אין לו די"ל דאי לאו בן אין לו לרבות ממזר אז באמת הוי אמרינן דבכור לאו דוקא ולא הוי מוכח דממזר זוקק ולכן צריך בן אין לו אבל השתא דכתיב לעולם י"ל דבכיר דוקא וא"א שלא הי' בעולמו משכחת בבא אחר ממזר, ועיין לקמן שכתבתי תירוץ אחר ליישוב קושיא זו, ועיין מש"כ לקמן (מ"ט:):