ערוך לנר – יבמות – קטע 25

שם תניא נמי הכי: ק"ק איך שייך לומר כן דהא לא חדש בזה דמפני הך דקתני ואם בעלו קנו הקשה רבא אתירוץ רגא"ר, ועוד למה הביא ברייתא חדשה ולא הך ברייתא דמייתי רבא לעיל להקשות ממנה, וי"ל ע"פ מה שהקשה הריטב"א דגם ביאה שניי' תהי' מותרת באלמנה מן האירוסין כיון דאינה מתעברת בביאה ראשונה ותירץ כיון דאפשר ע"י מיעוך לא הותר יותר ולכן רבא דקאמר לענין אמ"ה אטו ביאה שניי' הוצרך ראי' מברייתא דאיירי לענין אמ"ה דאסור לקיימה בביאה שניי':

שם ה"נ אפשר: בחליצה יש לספק אם לפי תירוץ זה חזר לגמרי מהך תירוץ דגזירה ב"ר אטו ב"ש וא"כ במקום דלא שייך אפשר בחליצה כגון שהוא חרש או היא חרשת או אין לו רגל מותר לייבם חייבי לאווין או אי נימא דעכ"פ אסור מטעם גזירה דהגזירה קיימה לפי תירוץ זה ג"כ רק שהוסיף דבמקום דאפשר בחליצה אפילו מדאורייתא לא הותר: שם

מיתיבי ואם בעלו קנו הרמב"ם (הל' יבום פ"ו) פסק דבין ח"ל בין חייבי ע' או שניות חולצין ולא מתיבמין וחליצתן פוטרת צרותיהן אבל אלמנה מן הנשואין לכה"ג דמן התורה לא חזיא ליבום דאין ע' דוחה ל"ת וע' אין חליצתה פוטרת צרתה והמהרש"ל ביש"ש תמה עליו דמאי שנא חייבי ע' מח"ל וע' דהא גם ע' אינה דוחה ע' מדאורייתא ולמה תפטר צרת חייבי ע' בחליצתה וסיים שם וז"ל אע"כ כשגגה היוצאה מלפני השליט ואין חולקין כבוד לרב במקום חלול השם להתיר צרתה של חייבי ע' לשוק בלא חליצה עכ"ל, גם השאגת אריה (בסימן ל"ו) תמה על הרמב"ם כן, ולענ"ד יש לבאר שיטת הרמב"ם ע"פ מה שהביא השיטה מקובצת כתובות (ד' מ') בשם הרשב"א דחייבי ע' דאיסורי ביאה שהם מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג כיון שאינם רק לאוין הבא מכלל ע' עשה דוחה אותן ע"ש, וכ"כ בשמו ג"כ המשנה למלך (ה' נערה בתולה פ"א) וי"ל שגם דעת הרמב"ם כן ולכן שפיר פסק דבחייבי ע' כמו בח"ל דנפטרו צרותיהן כיון דמדאורייתא חזי ליבום דלאו הבא מכלל ע' שיש בהן נדחה מפני ע' דיבום:

אכן לכאו' שיטה זו דרשב"א צ"ע מסוגיא דלעיל דקאמר בשלמא מן הנשואין וכו' ואין ע' דוחה ל"ת וע' ולמה כיון דע' דבתולה ולא בטולה היא לאו הבא מכלל ע' דינה כלאו בעלמא והרי ע' אחת דוחה לשני לאוין כמש"כ התוספת בנזיר (ד' מ"א) ד"ה ואי כתב ע"ש, והיה אפשר לומר ביישוב זה ע"פ מש"כ הר"ן בסנהדרין (ד' י"ט) ליישוב קושית התוספת שהבאתי לעיל דבאמת הגמרא דמקשה אלא מן האירוסין וכו' היה יכול להקשות ג"כ מן הנשואין מי ניחא דהא ע' דוחה ל"ת וע' שאינו שוה בכל אלא דהגמרא הניחה קושיא החלושה מפני החזקה ממנה ובתירוץ הגמרא דגזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה מתורץ ג"כ הקושיא מאלמנה מן הנשואין זה תוכן דבריו ע"ש, ולכן גם על קושיתנו י"ל כן שהגמ' הקש' הקושיא החזקה דגם למ"ד בנזיר (ד' מ"ח) שאין ע' דוחה לב לאוין שלדידיה ניחא אלמנה מן הנשואין מ"מ מאלמנה מן האירוסין קשה ולאידך מ"ד באמת קשה גם מאלמנה מן הנשואין ובתירוץ דגזירה בראב"ש מתורץ הכל, ואין לומר דלפ"ז דבין חייבי ע' בין ח"ל וע' מדאורייתא ליבום רמיא דרשה דיבמתו למאי אתא דהא לפי המסקנא לא קאי רק לחייבי ע' וחייבי ל"ת וע' כמש"כ התוספ', די"ל דכבר כתב הר"ש בחלה (פ"א) בנדון כזה דדלמא יבמתו אתי לשום דרשא אחרינא ע"ש, אבל מ"מ דברי הר"ן תמוהין דאיך אפשר שלפי המסקנא אלמנה מן הנשואין מדאורייתא שריא ליבום שהרי אמרינן לקמן בסוגין אתמר ביאת כה"ג באלמנה וכו' באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא נפטרה צרתה כו' ע"ש הרי בפי' שגם לפי האמת אלמנה מן הנשואין ל"ש ליבום מדאורייתא וכיון ששיטת הר"ן היא פלא איך נייחס אותה גם להרמב"ם והרשב"א:

והנה עוד היה נלענ"ד ביישוב שיטת הרשב"א בזה אחר שמדבר התוספת בנזיר נראה שתלי בפלוגתא דר' ישמעאל ור"ע אם ע' דוחה לב' לאוין או לא דלר"י דאמר שם מה לי חד לא מ"ל ב לאוין דחי ולר"ע דפליג עליו לא דחי וכיון דהלכה כר"ע מחבירו א"כ אליבא דהלכתא אין ע' דוחה לב' לאוין וכ"כ בפי' הר"ש בס' כריתות (שער ג' סי' קס"ד) ושום ע' אינה דוחה ב' לאוין עכ"ל, ולכן א"ש מה דקאמר בגמרא בפשיטות בסוגין דאלמנה מן הנשואין מדאוריי' לא חזיא ליבום ולרבי ישמעאל באמת רק מדרבנן לא חזיא מטעם גזירה כמו ח"ל לדידן:

אבל באמת גם בזה עדיין לא נחה דעתי שעדיין יקשה לפ"ז מאי פריך דאלמנה מן האירוסין יבא ע' וידחה ל"ת דהא כשמייבם כה"ג אלמנה שמקדש אותה בביאה איכא ב' לאוין גם באלמנה מן האירוסין לא יקח ולא יחלל כמבואר קדושין (ד' ע"ח) אע"כ דמה דאמרינן דאין ע' דוחה לב' לאוין היינו דוקא בשני לאווין שהם מב' איסורין חלוקים כגון התם דפליגי בכה"ג ונזיר לענין מת מצוה או כמו בהנדון שהביאו התוספות בנזיר שם אבל כשיש משום שם א' ב' לאוין כגון הכא באלמנה בזה לכ"ע ע' אחת דוחה אותן וא"כ קשה על הרשב"א כנ"ל, ויש לחלק בדוחק, אכן עכ"פ כיון שהרשב"א כתב בפשיטו' כן דלאו הבא מכלל ע' יש לו דין לאו שנדחה מפני ע' שפיר י"ל שגם שיטת הרמב"ם כן ולכן א"ש מה שהשוה חייבי ע' לח"ל לענין פוטרת צרתה:

והנה גם הטור והמחבר הביאו דין דחייבי ע' לענין יבום ולכאורה שלא לצורך הוא שהרי לפי דברי הרשב"א הנ"ל החייבי ע' לענין איסורי ביאה אינם רק מצרי ואדומי ובעול' לכה"ג ולפי המבואר באהע"ז (סי' ד') איסור דמצרי ואדומי לא שייך עוד אצלנו אחר שבא סנחרב ובלבל את כל האומות ובעולה לכה"ג פשיטא דל"ש בזה"ז, וא"כ לאיזה צורך הביאו הטור והמחבר דין דחייבי ע' אבל באמת מצינו עוד חייבי ע' חוץ מאותן שמנה הרשב"א וששייך גם בזה"ז דהיינו בבא על צרת יבמתו דאיכא ע' כמבואר באהע"ז (סי' קס"ב) ואם עבר א' מן האחים ונשא הצרה ומת היא אסורה על כל האחין בע' ואין מזה סתירה למש"כ לעיל דגם ע' זו היא לאו הבא מכלל ע' בין לדעת התוספת לעיל (ד' י"א) דילפינן מבית אחד הוא בונה ואינו בונה ב' בתים ובין לדעת הרמב"ם דיליף איסור ע' מיבמה ובא עליה ולא על חברתה ולכן שפיר כתב הרמב"ם סתמא דחליצת חייבי ע' פוטרות צרותיהן:

שם תיובתא: השער המלך (הל' יבום פ"ו) מסופק לפי המסקנא דח"ל מדאורייתא ליבום רמיא אם ייבם ממזרת אי הולד שבא מביאה ראשונה שהיא ביאת היתר דיבום ממזר הוי או לא והניח בספק, ולכאורה לא הבנתי ספקו שהרי לפי המבואר בתוספ' כאן לא הותר בח"ל רק העראה ולא גמר ביאה, ולפי מש"כ התוספ' לקמן (ד' נ"ה) בהעראה אינה ראוי' להתעבר וא"כ איך אפשר שיולד ממזר מביאת היתר דיבום, ול"ל דספיקת השעה"מ היא לדעת הרמב"ן והרשב"א דשמעתין דגם גמר ביאה מותרת בח"ל מדאורייתא, שוב ראיתי שמה שנסתפק להשעה"מ פשוט להמהרש"א לקמן (ד' ע"ז) בחדושי אגדות שהקשה אמה שהגואל השיב לבועז פן אשחית את נחלתי ולמה חש על פגם זרעו ולא על איסור לאו שבה לפי טעותו דמואבית אסורה, ותי' דמשום איסור ביאה ליכא דע' דיבום דוחה ל"ת דמואבית ולכן תלה הדבר על פגם הזרע דהולכין אחר הפסול ע"ש, הרי דפשיט' ליה אף דביאת היתר הוא מטעם ע' דוחה ל"ת מ"מ הולד פסול ולקמן (ע"ז.) אכתוב עוד בזה:

שם בתוספ' ד"ה אי הכי. לגמרי מצות יבום: עיין ברשב"א וריטב"א שהקשו על פי' התוספ' דהעיקר חסר מן הספר ולמה סתם קושיותיו, ולכן פירשו שבאמ' פריך כיון שיעקר לפי הגזירה מצות יבום לגמרי לכן לא נגזור כלל, אכן עדיין אין זה מספיק שהרי זה הי' נראה דוחק להתוספ', ועוד ק"ל לכל הפירושים היאך מדמי הני גזירות לגזירה דממזרת ונתינה אטו שלא במקום מצו' דשם הגזירה בו בעצמו אם נתיר לו כך ובא לידי כך אבל מנ"ל לגזור אם נתיר לו יבא אחר לידי איסור, ולכן לולא פירושיהם הי' נלענ"ד לפרש דהכי קפריך אשת אחיו מאחיו לא תתיבם היכי שיש לו ג"כ אח מאמו שלא מאביו שנגזור אם נתיר יבום בזו ייבם גם אשת אחיו מאמו כשימות ולכן לא שייך בכזה שיבטל מצות יבום לגמרי שהרי יש יבום בשאין לו אח מאמו וכן פריך אשה שאין לה בנים אטו אשה שיש לה בנים פי' כשיש לו אח שיש לו בנים ג"כ לא תתיבם אשת אח שאין לו בנים וכן א"א שהי' בעולמו אטו אותו שלא הי' בעולמו פי' כשיש לו אח ראובן שיבם אשת אחיו שלא הי' בעולמו משנולד הוא ויש לו אח אחר שמעון ג"כ שאז לא ייבם אשתו אטו שייבם גם אשת ראובן שהיא א"א שלא הי' בעולמו ותו פריך דנגזור בכל הנשים אטו איילונית, בזה י"ל דפריך לרבא לשיטתו דס"ל לעיל (דף י"ב) דצרת איילונית מותרת ואמאי נגזור בכל שאר נשי אחיו אטו איילונית, ובזה א"ש שאין קושיתו בכל הני שיתבטל מצות יבום לגמרי:

בד"ה ביאה שניי'. והמ"ל אטו גמר ביאה: יש להסתפק אם שייך בזה איסור בגמר ביאה לפי מה דאמרינן בכתובו' (דף נ"א) דחיישינן שתחלתה באונס וסופה ברצון דאימא יצר אלבשה וא"כ י"ל כיון דתחלת ביאה היתה בהיתר לא מחייב על סוף ביאה ולכן לא הוי יכול לומר אטו סוף ביאה ואפילו ניחא דלענין הבועל לא שייך סברא זו דיצר אלבשו רק לענין הנבעלת וכדמשמע, קצת ברמב"ם (פ"א מהל' איסורי ביאה) מכ"מ י"ל דניחא לי' למימר גזירה ב"ר אטו ביאה שניי' דזה הוי חיוב לאו גם בדידה וחמיר האיסור אבל אטו סוף ביאה זה לא הוי איסור בה דאנוסה היא, אכן באמת אין סברא כלל לענין יצר אלבש לחלק בין הבועל לנבעלת ומהרמב"ם אין ראי' דמה שלא כתב כן רק אנבעלת היינו לפי מה שכתב שאין אונס בבועל, אבל לפי דברינו ששייך בכה"ג אונס בבועל ג"כ וכעין מה שכתב הראב"ד שם שפיר י"ל שגם הרמב"ם מודה בזה שאונס מקרי ולכן א"ש מה דלא נקט רק אטו ביאה שניי':

בד"ה מיתיבי ואם בעלו קנו. והשתא איתותב מינה: אולי י"ל דהיינו טעמא דלא חש רבא לזה כיון דאמרינן לקמן דלכך לא הוי תיובתא לר"ל משום וחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, ולכאורה זה תלי בפלוגתא דמשנה ראשונה ואחרונה לקמן (דף ל"ט) אי מצות יבום קודם למצות חליצה או לא, והשתא י"ל דרבא מפרש למתניתן דלכך ס"ל דבח"ל חולצין ולא מייבמין משום דלא שייך ע' דוחה ל"א כיון דאפשר בחליצה ואף דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא היינו דוקא למשנה ראשונה אבל מתניתין סברה כמשנה אחרונה דבלא"ה תקנו דחליצה קודם לייבום ולכן לא שייך לומר ע' דוחה ל"ת כיון דאפשר בחליצה אבל ברייתא י"ל דאתא כמשנה ראשונה דהיינו כרבנן דאבא שאול דלעולם מצות יבום קודם למצות חליצה ולכן אם בעלו קנו דלא שייך אפשר לקיום שניהם ע"י חליצה דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא או אפילו ס"ל ג"כ כמשנה אחרונה מכ"מ כיון דע"פ דין תורה עכ"פ מצות יבום קודם לחליצה דמה שתקנו דחליצה קודם תקנת חכמים היא משראו דלא מייבמין לשם מצוה ולכן מן התורה אתיא שפיר הא דבעלו קנו ומכ"מ אתיא טעמא דמתניתן שפיר דלא מייבמין משום דאפשר בחליצה ע"פ מה שתקנו רבנן דמצות חליצה יקדם בכל הנשים למצות יבום, וא"ל דא"כ מה בין ח"ל לשאר נשים י"ל דבשאר נשים אף דאמרינן מצות חליצה קודם מכ"מ רק עלה טובה נותנים לו שיחצוץ אבל אם מכ"מ רוצה לייבם אין מוחין בידו אבל בח"ל אין שומעין לו דלא אמרינן ע' דוחה ל"ת כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה אבל הגמרא לא רצה לחלק בכך ולכן אסיק רבא בתיובתא כן י"ל ליישב דעת רבא דלא תקשי' תמיהת התוספ', ועיין לקמן שכתבתי עוד יישוב לקושיא זו:

דף כ"א ע"א בגמרא כ"ע לא פליגי דלא. פטרה: עיין במהרש"א שכתב דלכאורה משמע דדוקא צרתה לא פטרה אבל היא נפטרת בגט בלא חליצה דנעשית כאשתו לכל דבר ובשער המלך (פ"ו מהל' יבום) תמה על זה דא"כ מא פריך מואם בעלו קנו, ונ"ל לישב קושיא זו דהנה כבר כתבתי לעיל לישב תמיהת התוספ' דרבא מקשה מברייתא דאם בעלו קנו ולבסוף אותבי' מינה, אכן נ"ל לישב קושיא זו עוד בדרך אחר דלכאורה קשה מאי פריך מברייתא דאם בעלו קנו דגם אי נימא דחייבי לאווין מדאורייתא לא רמיא ליבום מכל מקום למה לא יקנה אותה הא אמרינן בתמורה (דף ה') כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני, אבל י"ל דלרבא לשיטתו פריך שפיר כיון דהוא ס"ל (בם) אי עביד לא מהני, אכן עוד יש לפרש ע"פ מה שהביא השער המלך (שם) פלוגתא בין הראשונים היכא דמדאורייתא לא רמיא ליבום אי הוי דינו כאשת אח דבכרת או לא וא"כ אי הוי דינו דבכרת פריך ג"כ שפיר דבזה לא שייך אי עביד מהני כיון דאין קדושין תופסין בחייבי כריתות וכמש"כ השעה"מ, והנה כבר הוכחתי במקום אחר דפלוגתא אי עביד מהני או לא מהני לא שיך רק במה שאסרה התורה בפי' וכמו שמשמע מלשון כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אבל מה שאסור מן התורה רק שלא אסרה התורה בפי' בזה לא שייך פלוגתא זו וחילוק זה בעצמו הוא ג"כ הכא אם נימא דיבום אסרה התורה בחייבי לאווין מיבמתו שתעלה לחליצה ולא ליבום א"כ שייך בזה דאי עביד לא מהני שהרי אסרה התורה יבום בפירוש אבל אי רק משום דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה נאסר יבום ולא מיבמתו בזה גם רבא מודה דאי עביד מהני כיון דלא אסרה התורה יבום בפירוש ולכן רבא דאקשי' לעיל אתירוץ ר"ג א"ר דמיבמתו ממעטינן ח"ל מיבום בזה מקשה שפיר מברייתא דאם בעלו קנו דאי ס"ד דמיבמתו ממעטינן ח"ל ה"ל מלתא דאמר רחמנא ל"ת ואי עביד לא מהני ולכן קאמר רבא דלא מיבמתו ממעטינן ח"ל מיבום דיבמתו לחייבי ל"ת וע' קאתיא והא דח"ל לא מתייבמים ה"ט משום דאפשר בחליצה ובזה לא שייך משום אי עביד לא מהני ולכן ל"ק לדידי' מברייתא דאם בעלו קנו די"ל דס"ל כהך שטה דליכא כאן משום אשת אח אף שאסור מן התורה לייבם אבל סתם גמרא דמקשה לדידי' מאם בעלו קנו י"ל דס"ל כהנך שיטות דאי מדאורייתא ליבום לא רמיא הוי א"א דבכרת ולכן פריך שפיר, ומתורצת קושית התוספ', וגם קושית השער המלך מתורצת עפ"ז דר"י ור"א דלא איירי רק מצרה דמשמע הא היא עצמה נפטרת ס"ל באמת דליכא כרת אבל סתם גמרא דפריך מואם בעלו קנו ס"ל כסתם גמר' דלעיל דאי מ"ה לא רמיא לייבום איכא כרת דאשת אח: ובזה א"ש מה שקשה על הירושלמי דמסיק (ריש יבמות) דממעטינן חייבי לאוין מיבמתו שאינן מתייבמים ולכאורה קשה עליו מברייתא דאם בעלו קנו כמו שהקשה בש"ס דילן, ולפ"ד א"ש די"ל דהירושלמי ס"ל כרבא דליכא איסור כרת בח"ל גם אי מדאורייתא לא רמיא ליבום וס"ל ג"כ דאי עבד מהני כאביי ולכן ל"ק מיאם בעלו קנו, וראיתי בשער המלך שרצה לבאר גם דעת הרמב"ם כן שס"ל דפקע איסור אשת אח, אכן כבר הוכחתי לעיל (י"א:) מדברי הרמב"ם (הל' ממרים) שס"ל דהיכא דמדאורייתא אינה בת ייבום היא בכרת, ובמכ"ה נעלם זה מעיני הרב בעל שעה"מ:

שם למעוטי מדות מכרת הרשב"ם בב"ב (דף פ"ח) פי' דהוי אמינא כיון דכתיב מכל התועבות ומדות נקראו תועבה שהן ג"כ בכלל כרת אבל א"ל דילפינן מגז"ש דאין אדם דן גז"ש מעצמו וגם א"ל דהוי ילפינן מק"ו דאין עונשין מן הדין ע"ש, ולענ"ד דוחק לומר דכל התועבות דכתיב גבי עריות הוי אמרינן ממשמעות דקאי גם אתועבה דמדות ועוד דא"כ ל"ל כרת גבי ע"ז כיון דע"ז מקרי תועבה הרי היא ג"כ בכלל כרת זה, ועיין בסנהדרין ודף ס"ד) דדרשינן ג' כריתות דגבי ע"ז ואמרינן חד לכדרכה, ולולא פי' רשב"ם הי' נלענ"ד לומר דודאי בגז"ש הוי ס"ד דגמרינן ע"פ מה דאמרינן בתמורה (דף כ"ט) כתיב הכא תועבה וכתיב התם כי כל אשר ועשה מכל התועבות וכו' ע"ש, הרי דתועבה דגבי עריות למסר למיגמר מיני' בגז"ש וה"א דגם הך תועבה דגבי מדות גמרינן מיני' לענוש כרת ולכן ל"ק דא"כ כרת בע"ז ל"ל די"ל דדבר הלמד בגז"ש טרח וכתב לי' קרא:

שם שלפניו משתמר שלאחריו אינו משתמר: ענין המשל היא כי גם אם ב"ד משמרים לבל יכשלו לעולם בעריות לא יכולים לשמור רק מה שהוא בימיהם אבל מה שהוא לאחריהם דהיינו מה שנעשה קודם ימיהם בל יכולים לשמור ועי"ז נעשה שיטמעו ממזרים בישראל שנולדו מאיסור עריות שקודם ימיהם אבל בגמרא הוסיף דרב אשו בדותא היא דאפילו עריות שבימיהם לא יכולים לשמור:

שם אם אמו ואם אביו. פי' מאנוסתו דאי מאשתו היינו אשת אבי אביו ואשת אבי אמו:

שם ברש"י ד"ה ואשת אחי האב. ואסורה אף אם אבי אביו: מזה משמע דהא דקתני אין להם הפסק אין הפי' באותו ענין דוקא כגון באם אביו אם אם אם אביו וכדומה אלא גם מענין לענין כגון מאם אביו אם אבי אביו, אבל מרמב"ם לא משמע כן דפסק באם אם אביו ואם אם אמו שאין להם הפסק עד למעלה לעולם ולענין אם אבי אביו ואם אבי אמו פסק שהם לבדם אסורים אלמא דהם אינם בכלל אין להם הפסק והא דהם לבדם על כל פנים אסורי' היינו משום דבר קפרא ס"ל כן בירושלמי וכיון דבש"ס דילן לא פליג על זה לפי' הרמב"ם באין לו הפסק פסק כוותי', ועיין בבית שמואל (סי' ט"ו) שכתב ג"כ שיש פלוגתא בין הרמב"ם לרש"י בזה:

בא"ד. דמחלפא באם אם אמו: ק"ק לפ"ז מאי קמבעיא לי' לקמן (ע"ב] באשת אחי אבי האב אי גזרו בה אי לא הא מוכח מדרב דלא גזרו בה דאי גזרו למה אמר רב דאשת אחי אבי האם מן האב מותרת הא מחלפא באשת אחי אבי האב מן האב ויש בדרא דאורייתא אלא ע"כ דבאשת אחי אבי האב גופא לא גזרו משום דאיתפליג דרתא ועיין במהרש"ל ביש"ש: שם בתוספ' ד"ה ומותר. וא"ת תורה היא לאסורה: לא מבואר מה"ת לאסרה מה"ת, וראיתי ביש"ש שרצה לפרש שיש סברא לאסרה מכח ארור שוכב עם חותנתו דכמו שאשת דודו נקראת דודתו כן אשת אותנו נקרא' חותנתו, ולענ"ד י"ל ג"כ דהו"א לאסור מק"ו מאשת אחיו דמה אחיו דמותר בבתו אסור באשתו חמיו דאסור בבתו משום אחות אשתו כש"כ דאסור באשתו וא"ל דאשת חורגו יוכיח דמותר בה ואסור בבתו דבאמת להך ס"ד גם אשת חורגו הוי ילפינן מק"ו לאיסור אבל השתא דגלי קרא מכח דוד דאשת חמיו מותרת תו ליכא למילף אשת חורגו מק"ו דנימא אשה חמיו יוכיח ואל תתמה דהוי ס"ד לאסור אשת חמיו מק"ו שהרי אין עונשין ואין מזהירין מן הדין דאיסור בעלמא שפיר נוכל לילף מק"ו שהרי גם קרבן עונשין מ"ה כמש"כ הריטב"א במכות (ד' י"ד) וגם ממון עונשין מן הדין כמש"כ התוספת ב"ק (ד': ד"ה ועדים) וע"כ צ"ל דרק לענין עונש ואזהרת לאו גלי קרא שלא נילף מק"ו אבל איסור ילפינן כמו קרבן וממון, שוב ראיתי כן בפי' במשנה למלך (הל' מאכלות אסורות פ"ב) שכתב כן בשם הב"י בכללי התלמוד דאיסורא שפיר ילפינן מק"ו: