ערוך לנר – יבמות – קטע 26

בא"ד. הרי דוד נשא רצפה בת אי': לא ידעתי מנ"ל הא דדור נשאה והרי בפסוק משמע שאבנר נשאה ושאיש בושת בן שאול הי' מתרעם עליו על כך כמבואר שמואל (ב' ג') ועוד אפילו נאמר שמן התורה אסורה אשת חמיו מטעמים הנ"ל מכ"מ איך שייך שרצפה תאסר לדוד מטעם דהרי היא לא היתה רק פלגש שאול כמבואר בכתוב ופלגש היא בלא כתובה ובלא קדושין כדאמרינן בסנהדרין (פ"ב) ואיך ס"ד שתאסר מטעם חותנתו כמו אשת דודו מטעם דודתו או מכח ק"ו מאשת אחיו, ועוד הרי פסקינן כת"ק דרבי יהודה בסנהדרין (י"ח.) דאין נושא המלך אלמנתו של מלך ולר' יהודה דס"ל דנושא ויליף מקרא דנשי אדוניך בחיקך למה נקט רצפה בת אי' דוקא הא ע"כ יותר נשא דמיעוט נשי שנים, שוב ראיתי בירושלמי פ"ב דסנהדרין דאמר ר"י כן שנשא דוד רצפה ויליף מקרא דנשי אדוניך וא"כ י"ל דגם הכא יליף הירושלמי כן ומכ"מ קשה כנ"ל דהא כתיב נשי ל"ר, ועוד דרצפה פלגש היתה, ועוד אכתי לרבנן דר' יהודה מנ"ל דאשת חמיו מותרת וצ"ע.

בד"ה אי הכי אשת חמיו. מאם אם חמיו לא מצי לפרוך: לפמ"ש בתוס' הרא"ש בשם ר"מ לפרש אי הכי דפריך דליתני כן באשת חמיו דכבר קתני בברייתא ולא צריך למיתני בת חורגו ע"ש, בלא"ה א"ש הא דלא פריך מאם אם חמיו, אכן פי' ר"מ תמו' לי' דממנ"פ אי נימא דמצי למיתני הך דאני מותרת לך ובתי אסורה לך בלא דקתני האיסור דבתה בברייתא למה הוצרך למיתני הך דבת חורגו בברייתא ובפשטות ה"ל להקשות ואי צריך למיתני האיסור בברייתא מאי מקשה ל"ל למיתני בת חורגו ליתני הך דאני מותרת לך אאשת חמיו מאי מיתר בזה הא אז הי' צריך למיתני איסור דאחות אשתו בברייתא, ולולא פי' ר"מ הייתי מפרש כך דהכי קפריך א"ה אשת חמיו נמי דבשלמא אי הוי צריך למיתני בת חורגו אלגופא לא הוי ק' למה קתני הך דאני מותרת לך אאשת חורגו דמאוחר ולא אאשת חמיו דקדים די"ל כיון דע"כ צריך למיתני האיסור דבתה בברייתא למען יוכל למיתני אני מותרת לך וכו' ואי הוי נקט אאשת חמיו הוי צריך למיתני בת חורגו וגם אחות אשתו ניחא לי למינקט אבת חורגו אע"ג דמאוחר בברייתא כי היכי דלא יצטרך למיתני גם אחות אשתו אבל השתא דמתרץ דבת חורגו לא אצטריך לגופא רק משום הך דאני מותרת לך וכו' פריך אי הכי ליתני אאשת חמיו כן דמוקדם בברייתא וליתני אחות אשתו תחת בת חורגו, ואולי לזה כוון גם ר"מ ז"ל אלא שט"ס נפל בדבריו, ועכ"פ א"ש מה שישבנו לקושית התוספ':

ע"ב בגמרא אלא אימא כלת בתו: אכן בירושלמי קאמר רב בפי' דכלת בנו יש לו הפסק משום דהאיסור לא בא ע"י עצמו רק ע"י קידושין, גם מה שהקשו התוס' על ד' אמי דקאמר דאסרו כלת בתו משום כלת בנו מ"ט לא אסרינן משום כל שבנקבה ערו', בירושלמי באחת קאמר רב כן שמטעם זה אסרו כלת בתו מפני שבת בתו אסורה:

שם בת חורגתו ערוה הוי מצי למימר נמי בת חורגו ערוה שהיא בת בן אשתו ואשת בן חורגו מותר אלא דלפ"ז הוי צריך למיכפל אשת בן חורגו מותר בבת חורגו ובבת חורגתו, אכן אכתי לא ידעתי למה ניחא לי' למינקט בת חורגתו יותר מבת חורגו ועוד הוי מצי למינקט ג"כ אם חמיו ואם חמותו ערוה דהוי בת בנה ובת בתה ואשת אבי חמיו ואשת אבי חמותו מותרות. וצ"ל דלא רצה למיחשב כולהו כי רוכלא, שוב ראיתי בריטב"א שנראה מדבריו שגרם בגמרא בת חמותו ערוה אשת בן חמיו מותרת ודקדק דה"ל למינקטינהו בחדא אנפא ולומר אשת בן חמותו מותרת ותירץ דאיהו בעי למנקטינהו אתרווייהו ולכן ארכבה אתרי רכשי ע"ש ואף דגמרא דילן באמת כתובים תרווייהו מכ"מ לענין בת חורגתו צ"ל כדברי הריטב"א דקאמר אשת בן חורגו ולא אשת בן חורגתו, ובזה א"ש מה שדקדקנו בזה למה לא נקט תרווייהו:

שם ברש"י ד"ה אמרי לי. החוזים בכוכבים: בפסחים (דף קי"ג) פירש רש"י על כלדאי בעלי אוב והרשב"ם שם השיג עליו ופירש חוזים בכוכבים ולכאורה קשה ביותר שרש"י סתר דברי עצמו, והנה בתוספ' שבת (דף קנ"ו) הקשו ג"כ על רש"י שמסוגיא דשם משמע דהיינו חוזים בכוכבים וביותר הל"ל מדברי רש"י עצמם ממה שכתב הכא, אבל באמת נראה שאדרבא מסוגיא דשבת וסוגיא דהכא הוכיח רש"י פירושו בפסחים כיון ששם אמרינן דאין שואלים בכלדיים משום תמים תהי' וא"כ הסברא נותנת שאין לחוש לדבריהם דאל"כ ליכא תמימום ואעפ"כ ראינו בסוגיא דשבת והכא שחשו האמוראים לדברי הכלדיים לכן פי' רש"י דבחוזים בכוכבים באמת אין איסור לשאול ולחוש להם רק בבעלי אוב יש איסור וכ"נ ג"כ דעת הרמב"ם (ה' ע"ז פ' י"א) שלא הביא הך דאין שואלים בחוזים בכוכבים, ומה שהקשו הרשב"ם והתוספ' על רש"י שהרי בבעל אוב כבר מוזהר מכח אל תפנו י"ל לעבור בע' ול"ת:

בד"ה ואמינא. כלומר אהי' צריך לשאול: לכאורה אין חדוש בזה דפשיטא אם אינו יודע מעצמו שצריך לשאול, ולולא פי' רש"י הייתי מפרש דאפכא קאמר שזה הי' לו האות אם יהי' יודע מעצמו דבר זה אז חכם יהי' ואם יצטרך לשאול דבר זה אז לא יהי' חכם רק מקרי דרדקי ואולי שבאותו יום שאמרו לו הכלדיים כן שמע דבר זה מר' אמי ולכן הי' לו דבר זה לאות:

שם בתוספ' ד"ה לא אסרו. ולא מוקי לה בכלת בתו: בלא"ה הוי מצי להוכיח ג"כ מהא דלא מוקי באשת אחי האם מן האב ואשת אחי האב מן האם ואי משום דקתני הני בברייתא ומסתבר לי' דר"י בן שילא רצה לרבות דבר דלא קתני בברייתא וכדמשמע לישנא דגמרא דקאמרה לאו לאתויי' אשת אחי האם מן האם א"כ גם מכלת בתו לא מוכחים התוספ' מידי דגם היא קתני בפי' בברייתא:

בד"ה רב אשי אמר כדאמר פרק בתרא דיומא: פי' דשם (ע"ה) קאמר רבא ש"ח נח נפשי' דרב חסדא, ולולא דברי התוספ' הי' אפשר לומר דלאו תרתי הוי אלא שבימי ר"ח עדיין לא היו למרי בר איסק כלת בן וכלת בת שהי' עדיין בחור ובימי רב אשי כבר הי' זקן והי לו וכן משמע קצת דהיינו הך מרי בר איסק דר"א ודר"א דבדרב אשי קאמר אקלעו לבוסתני וגם בהך דרב חסדא קאמר שם אי צריך לפלוג לו ג"כ בבוסתני' משמע שהנך בוסתני היו דבר ידוע ומיוחד למרי בר איסק, וצריך לומר שדוחק הי' נראה להתוספ' שהי' מאריך ימים כ"כ, אכן לא ידעתי דוחק בזה ששמא בעת שמת רב חסדא כשר הי' דבא בא בשנים ובעת שבא מרי בר איסק קמי' רב חסדא עדיין הי' בחור ורך בשנים וא"כ אפשר שבימי רב אשי עדיין לא הגיע לגבורות:

בד"ה מאי שייר: ולא כמו שפירש רבינו יצחק לרבינו יצחק י"ל קושית התוספ' דודאי סברא הוא דתרתי דאמימר חדא חשיב להו אלא דהא דאשת אחי אם מן האם ומן האב חדא חשיב לי' הוא יותר סברא ולכן פריך הכא שפיר מאי שייר דהאי שייר כיון דהני תרתי כחדא חשיבא אבל כדתני לקמן שיתסרי לאיסורא ולא שבסרי ולא חמסר ע"כ דבא' מהם חשבי' לתרי ובא' רק לחדא ובזה פשיטא יותר דאחי אם מן האם ימן האב חשיב כחדא והאי דאמימר חשבינן כתרתי ואין זה תימא על הריב"ם שהרי גם לשיטת רש"י נצטרך לומר כיוצא בזה כיון דהני דאמימר חשבינן כחדא א"כ למה לא פשט האבעיא דאשת אחי האם מן האם משניות מר דברי' דרבנא דמנה שיתסרי ואי אין או"א מן האם בהדייהו לא הוי רק חמסר כיון דהני תרתי דאמימר כחדא חשיב להו אע"כ צ"ל ג"כ דלא הוי מצי למיפשט מיני' דהוי מצי למימר לפי הס"ד דהני דאמימר כתרתי חשבינן וכן הוי לריב"ם איפכא. ועיין במהרש"א שהקשה דלשיטת רש"י קשת אפכא דלישני דשייר אשת אחי האם מן האם וזה תימא שהרי זה קושית התוספ' דלעיל בד"ה לא אסרו ותרצו שפשיטא לי' שאז עדיין לא גזרו וצ"ע:

דף כ"ב ע"א בגמרא למטה דאסורא לאו מכח אשתו קאתיא. א"ל ודקרי לי' מאי קרי לי' וכי לא הבין קושית המקשן שהזכיר בפי' בקושיתו מ"ש למעלה דקחשיב לי' לאשתו ומ"ש למטה דלא חשיב ליה לאשתו אלמא דמבן ובת אשתו קפריך, די"ל דודאי הבין קושיתו רק שהשיב לו דלמטה לאו מכח אשתו קאתיא פי' ברישא לענין בן ובת בנו והוי רצה לפרש לו כיון דברישא לא אתיא מכח אשתו גם בסיפא לא תני לי' איידי דרישא אלא דהמקשן לא הניח לו לפרש דבריו ומקשה לי' מסיפא עד דלבסוף מסיק לי' למלתא כדבעי למימר מעיקרא:

שם ומ"ש מעריות: נ"ל דלאמימר פריך דא"ל דגם לרב נחמן פריך דבעדות אחים מן האם אית לי' דבדיעבד עדותן עדות ובנשוי אחותו מן האם אמרינן דיוציא דז"א דהתם שייך שפיר שיוציא דליכא איסור בזה אבל איך נאמר דאין עדותן עדות ונפסיד ממון אחרים מטעם גזירה כיון שמדאורייתא יכול להעיד וכבר נתחייב החייב ע"פ עדותו שהעיד כבר משא"כ בלהעיד לכתחלה דלא שייך עדיין הפסד כל זמן שלא נתקבל עדותו שם זוקק את אשת אחיו: בתוספ' י"ט דקדק דזוקק את אשתו הל"ל, ולענ"ד יש לומר דלא נקט כן דאז הי' אפשר לטעות ולפרש דהכשר זוקק אשתו של ממזר והרי עיקר מלתא דאתא לאשמעינן הוא שהממזר זוקק לאשתו של כשר כדאמרינן לקמן כיון דלענין ייבום מפטר נפטר מזקק נמי זקיק לכן נקט האי לישנא שאין לטעות בו ואשת אביו נקט איידי אשת אחיו:

שם מי שיש לו בן מכ"מ: כתב המרדכי כתב המיימוני (ספ"ג דהל' יבום) מי שזינה עם אשה בין פנוי' בין אשת איש ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו ואפילו הוא מודה לה אע"פ שהוא בנו לענין ירושה ה"ז ספק לענין יבום דכשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר וחולצת ולא מתייבמת וצ"ל דמתניתן כגון שהיו חבושים בבית האסורים וכ"מ ס"פ אלמנה לכה"ג עכ"ל, והנה מדכתב המרדכי כן אסיפא דמתניתן דמי שיש לו בן ולא ארישא דמי שיש לו אח נלענ"ד, לומר דלענין אח אין ראי' דאיירי בחבושין בבית האסורים דבלא"ה משכחת שהוא אחיו ודאי כגון שנולדו תאומים וכענין מה דאמרינן לקמן (דף צ"ח) דבזה אחיו ודאי הוא, ואף דלפ"ז נסתר תירוץ התוספ' (ד"ה מי) שכתבו דהכא קמ"ל אפילו כשאחיו המת כשר שהרי לפי דברינו דבתאומים איירי ע"כ גם אחיו ממזר הי', מכ"מ אין מזה קושיא על הרמב"ם דבלא"ה אכתוב לקמן עוד ישוב על קושית התוספ', וא"כ י"ל דהרמב"ם באמת לא מתרץ כתירוץ התוספ':

וראיתי בתוספ' ר"ע שהקשה על המרדכי דלפ"ז לקמן פ' אלמנ' למה לא מקשה ממתניתן דהכא הקדומה, ולענ"ד י"ל דבלא"ה י"ל על המרדכי למה כתב דצ"ל בחבושים בביהא"ס דמנ"ל כן דלמא איירי הך ממזר דהכא שנולד מממזרת שהרי עיקר החדוש דבן פסול מקרי בן וזה שמעינן שפיר גם בזה ובזה ליכא למימר כשם שזינתה וכו' שהרי י"ל דאיירי שנשא הממזרת, וצ"ל כמו שאכתוב לקמן בתוספ' דמפני דקתני בן מכ"מ חוץ ממי שיש לו וכו' משמע דבכל גווני ממזר איירי אפילו באותן שנולדו מח"כ, אכן מפני שזה רק דיוקא הוא ולא נכתב בפירוש ניחא ליה להש"ס לקמן להקשות ממתניתן המאוחרת דמפורש יותר:

שם ובנו לכל דבר: על מה דקאמר ואחיו לכל דבר קאמר בגמרא למאי הלכתא ומתרץ אבל אבנו לכל דבר לא מפרש מידי ולכאורה ק' למאי הלכתא, והנה ברשב"א הביא הירושלמי דקאמר ובנו לכל דבר אפילו לפרי' ורבי' ולשניות ע"ש, וא"ר לכאורה זה מרבה בובנו לכל דבר ולכן הביא הב"י בשם הרשב"א דבבן ממזר קיים פו"ר וכן פסק הרמ"א אחריו באהע"ז (סי' א'), אכן הוקשה לי וא"ע ראיתי שגם המפרש בירושלמי הקשה כן שהירושלמי לא קאמר בפשיטות כן רק היא שם אבעיא ולא אפשטה, גם במה שכתב הרשב"א ולשניות לא כתוב בירושלמי כן אלא ולא שנייא ונראה מדברי הירושלמי שם שאלמטה קאי ופירושו כמו ולא שנא ואפילו לפי גירסה ופירוש הרשב"א אין זה תירוץ על קושיתנו דעכ"פ ה"ל להש"ס דילן ג"כ לפרש גבי בנו לכל דבר למאי הלכתא כמו דמפרש כן לגבי אחיו, ולכן לקמן בגמרא נכתוב יישוב לקושיא זו בס"ד, אבל פסק הרמ"א קשה שכתב בפשיטות דבבן ממזר קיים פו"ר דהרי בירושלמי היא אבעי' דלא אפשטה והוי ספק כדאורייתא דצריך לפסוק לחומרא, ועוד שהרי גם מדברי הרי"ף והרמב"ם שלא הביאו דברי הירושלמי נראה כן דהירושלמי לא מפרש למתניתן כן אלא דהיא אבעי' לעצמה לענין דינא דאל"כ ודאי ה"ל להרי"ף ולהרמב"ם והרא"ש להביא דין המשנה, ובלא"ה ק' לענ"ד איך אפשר דבממזר קיים מצות פו"ר הרי מצו' זו מקיים בשעת ביאה שמוציא זרע כמש"כ התוספ' בפסחי' (דף פ"ח) והרי אז עובר על איסור כרת דערו' שהרי אין ממזר אלא מח"כ וא"כ הוי מצו' הבאה בעבירה ולא מבעי' להנך שיטות דמה"ב דאורייתא כנראה מדברי התוספ' סוכה (דף ל') והיא דעת רוב הפוסקים אלא אפילו לדעת הפוסקים דמה"ב דרבנן וכחד תירוץ התוספ' שם (דף ט') הרי עכ"פ מדרבנן אינו יוצא והיאך כתב הרמ"א בפשיטות דיוצא, אכן באמת אי כזה נחשב מה"ב תלי בפלוגתת הראשונים והארכתי בזה במ"א, ואפילו להנך שיטות דחשיב זה מה"ב ג"כ י"ל דאפילו לא קיים מ"ע דפו"ר בשעת ביאה מכ"מ יצא ידי פו"ר בבן ממזר כיון דמיוחס אחריו וכדאמרינן לקמן דף ס"ב) לענין היו לו בנים ונתגייר ע"ש בתוספ', ואפשר שכל זה נכלל באבעית הירושלמי דאל"כ מאי מבעי' לי' מהיכי תיתי שלא יצא ידי פו"ר בבן ממזר, אבל מכ"מ דעת הרמ"א שכתב כן בפשיטות צ"ע מכח קושיות הנ"ל:

שם ברש"י ד"ה בגרים. נשוי אם אמו יוציא: הא דפי' כן ולא פירש אם לכתחלה יוכל לישא שניי' י"ל דרש"י ס"ל כדעת הראב"ד (פ' י"ד מהל' איסורי ביאה) דקרובות מן האב אף דלא שייך בהו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה אסור לישא לכתחלה רק שאם נשאן בגיותן לא יוציא וא"כ כשאמר מה ערוה גופא אי לאו משום שלא יאמרו וכו' שניי' מבעי' ע"כ היינו לענין להוציא דאי לינשא לכתחלה מאי מייתי מערוה הא בערוה דלא שייך באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ג"כ אסור לנשא לכתחלה אע"כ לענין אם יוציא מבעי' וזה קפשיט שפיר:

שם בתוספ' ד"ה שניות דר"ח. וי"ל דכלת בן בנו: לפ"ז הירושלמי פליג עם גמרא דילן מהיפך להיפך דלהירושלמי כלת ב"ב מותרת דכלת בנו יש לה להירושלמי הפסק וכנ"ל ובת אסירא דאמר בירושלמי דאברהם אסור בכל בנות ישראל וכמש"כ הראשונים:

בד"ה ערו'. ואי משום שמא יאמרו אמאי שרי: ק"ק למה תאסר הא ב"נ מותר באשת אחיו ולא שייך שמא יאמרו ואדרבא אפכא ה"ל להוכיח אמאי אסר במן האם אי לאו משום אחלופי וצ"ע:

בד"ה מי שיש. וי"ל דאי מהתם: לענ"ד תירוץ זה דוחק קצת דהא אכתי שמעינן דלא ילפינן אחו' אחו' דאי ילפינן בעינן שניהם כשרים כמו בבני יעקב ומה לי אחד פסול מה לי שניהם פסולי' דהא אכתי לא דמי לבני יעקב דשניהם כשרים היו, ולכן נלענ"ד בישוב קושיתם ע"פ מש"כ התוספ' לקמן (ד"ה פשיטא) שיש סברא דממזר לא מקרי אחיו כיון שאין לאביו אישות בה ושהגמר' באמת הוי מצי לשנוי אקושיא פשיטא הכי רק דבלא"ה משני שפיר או דהקושיא פשיטא קאי אחר דתני אחיו לכל דבר, ולפ"ז טובא קמ"ל במתניתן דהכא דלכאורה יש להבין אדברי התוספ' שפשיטא להו דבממזר כיון שנולד מח"כ אין לאביו אישות בה דדלמא הך לאתויי ממזר דקתני לא איירי שנולד הוא מח"כ אלא שנולד מממזרת שהי' לאביו קידושין בה, אבל י"ל שהתוספ' דייקו שפיר כיון דקתני אח מכל מקום חוץ מן הבא מן השפחה וכו' א"כ ע"כ כל מיני ממזרים בכלל אפילו הנולדים מח"כ, ולכן שפיר מיושבת קושית התוספ' דקמ"ל טובא במתניתן דאי ממתניתן דלעיל ה"א דבת ישראל לנתין ולממזר איירי בשנולד מן הממזר או מן הממזרת אבל בנולד מח"כ באמת לאו אחיו הוא כיון שאין לאביו אישות בה לכן קמ"ל הכא אח מכ"מ לאתויי ממזר דאפילו ממזר הנולד מח"כ מקרי אחיו:

ובזה א"ש ג"כ מה שיש להקשות לכאורה למה נקטו ממזר דוקא ולא ג"כ נתין ושאר פסולים, אבל לפ"ד א"ש דשאר פסולים כבר שמענו ממתניתן דלעיל כיון שיש לאביו בהן אישות:

עוד י"ל ביישוב קושית התוספ' דהנה הרי"ף והרא"ש כתבו דשמעינן ממתניתן דהכא דחייבי לאווין דאורייתא בני ייבום ננהו פי' מדקאמר זוקק ליבום והקשה בתוספות רבי עקיבא דא"כ יקשה לס"ד דסוגיא (דף ך') דלעיל דת"ל מדאורייתא לא מייבמין היכי קתני הכא שזוקק ליבום אע"כ דמהכא אין ראי' דמשכחת יבום במותרת לו כגון שהיא גיורת או שהיא ג"כ ממזרת והניח בצ"ע, ולענ"ד דהרי"ף והרא"ש באו לתרץ קושי' התוספ' דהרי שממזר זוקק כבר שמעינן ממתניתן דלעיל ולכן כתבו דודאי משמעות דמתניתן דמדאורייתא ח"ל בני יבום דאי בממזרת וגיורת איירי יקשה למה באמת קתני זוקק ליבום ליתני זוקק לחליצה כמו במתניתן דלעיל דקתני בח"ל חולצין ולאשמעינן בסתם אשת ממזר שזקוקה אע"כ דמלתא אגב אורחא רצה להשמיענו דס"ל מדאורייתא בני יבום ולכן נקט מתניתן זוקק ליבום אבל זה דוקא אחר דשמעינן מברייתא דאם בעלו קנו ג"כ הכי דאי לאו הכי מדיוקא דקתני זוקק ליבום לא הי' מוכח כן כיון דאיכא לדחוקי דאיירי בגיורת וממזרת:

ע"ב בגמרא למאי הלכתא ליורשו ולטמא לו: ק"ק היאך נימא דממזר יורש את אחיו דלמא לאו אחיו מאביו הוא שמא זינתה אמו וא"ל דאזלינן בתר רובא כדאמרינן בחולין (דף י"א) דאכתי יקשה לשמואל דס"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובשלמא בבן כשר ל"ק איך יורש מטעם רוב די"ל דיורש מטעם חזקה וכמש"כ התוספ' (שם) אבל מבן ממזר קשה הא לית לה חזקת כשרות כיון שזינתה עם חייבי כריתות ודלמא כשם שזינתה עם זה כך זינתה עם אחר ואיך מפקינן ממונא מספיקא ממי שכבר נתחזק בו בחיי אחיו ואפילו לפי מש"כ המרדכי דאיירי בחבושים בבית האסורים ג"כ קשה דהא ליכא רק רוב דבלא"ה אין אפוטרופוס לעריות כדאמרינן שם, ועיין מה שכתבתי בזה לקמן (דף ס"ט), והנה באח יש לתרץ ע"פ מה שכתבתי לעיל דמשכחת באחים תאומים אבל אכתי קשה לשמואל היאך בן ממזר יורש את אביו, וי"ל דכבר כתב הרמב"ם (הל' יבום פ"ג) דלענין ליורשו האב נאמן וטעמו נראה דגזירת הכתוב הוא דהאב נאמן על בנו ליורשו מקרא דיכיר ועיין מה שכתבתי לקמן (צ"ז:)

שם ואין מטמא לאח פסול קמ"ל: א"ל דהתינח לענין לטמא לו אבל אכתי ליורשו פשיטא די"ל דעכ"פ צריך למינקט משום לטמא לו והא דנקט בגמרא ליורשו ולטמא לו אגב גררא נקט גם ליורשו דהא באמת לענין זה הוא ג"כ אחיו אבל העיקר משום לטמא לו נקט ובלא"ה צריך לומר כן דיורשו לא צריך לאשמעינן בהא דאחיו הוא לכל דבר דמרישא שמעינן לי' כיון דזוקק את אשת אחיו ויבום בנחלה תלי רחמנא כדאמרינן לעיל (ריש פרקין) ואף דמשמע דסוגיא דילן אזלא אליבא דהך מ"ד דיליף לעיל אחוה אחוה מבני יעקב והוא לית לי' דרשא דהמיוחדים בנחלה כדמשמע לעיל ז"א דהא לפי מה דעביד צריכותא (שם) כ"ע אית להו הב' דרשות: