ערוך לנר – יבמות – קטע 24

בד"ה גמרינן. מכ"מ מר מסתבר לי': לא מבואר למה מסתבר להו ובמאי פליגי אבל י"ל דרבי ורבנן לשיטתייהו אזלי דלפי המבואר במנחות (דף ק"ז) ס"ל לרבי דון מינה ואוקי באתרה ורבנן דון מינה ומינה ע"ש וזה גופא הסברא דפליגי בה הכא דכמו דאמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ככה אמרינן ג"כ היכי דתקנו רבנן תקנה ע"פ דין דאורייתא ולכן לרבנן דס"ל דון מינה ומינה אמרינן ג"כ הכא כיון דקידושי מאמר ביבמה מקדושין דעלמא ילפינן בעינן מדעתה לגמרי כמו בקידושין אבל רבי לשיטתו דס"ל דון מינה ואוקי באתרה ה"נ אמרינן אחר דגמרי' מאמר דקונה ביבמה מקדושין דעלמא אוקי באתרה שקונה כעין קנין דביאה אפי' בע"כ, ואולי דמפני זה נקט הש"ס לשון גמרינן אף דמדרבנן הוא להשמיענו באיזו סברא פליגי דגמרינן כעין של תורה:

דף כ' ע"א בגמרא נעשית כאשתו לכל דבר: והכי אמרינן לקמן (דף ל"ט), אכן מה שכתב רש"י שם לפי המסקנא דויבמה אתיא או לכדרבי או ליבום בע"כ ק"ל דהא ע"כ אליבי' דרבנן דר"ש איירי התם מדאמר דה"א עדיין ייבומי הראשונים עלי' בחליצה אין בגט לא והרי לפ"ז שפיר צריך ויבמה להך דרשא דרבנן דהכא דנישואין הראשונים עלי' וצ"ע:

שם ושדי איסורא אאיסורא: פי' רש"י בזה לפענ"ד דחוק קצת דהא אהך דבר גופא קיימינן השתא אי איכא איסורא דא"א שלא הי' בעולמו הכא וכמו כן היינו נוכל לומר אפכא שנקרא איסורא הא דלא מותרת בלא חליצה ונאמר דשדי איסורא אאיסורא, ולולא דמסתפינא הייתי מפרש דשדי היתירא דולקחה אהיתרא אשעת היתר שלה דהיינו לאחר שגירשה דליכא עוד איסור דאשת איש ומותרת לעלמא ושדי איסורא דויבמה אשעת לקוחין שלה שבלאו הכי אסורה לעלמא מטעם אשת איש ולכן כשמת אף דעתה אזיל איסור אשת איש מכ"מ לא אמרינן בא ומצאה בהיתר דבשעת לידתו היתה עלי' זיקת ייבומי הראשון:

שם לאתויי צרת אילונית וכדרב אסי: ק"ל לפי מה דאמרינן לעיל (דף ג') למעוטי דרב ודרב אסי א"כ מתניתן דהכא היכי מוקמינן לי' אי כלישנא קמא לאתויי דרב אסי א"כ סתרי תרי סתמי אהדדי דמסתמא דלעיל ממעטינן דר"א ובפרט דלפי מש"כ התוס' מתניתן דהכא אפרקין דלעיל קאי והוי כמו רישא וסיפא דסתרי אהדדי ואי כלישנא בתרא למעוטי דרב אם לא מצרכינן מתניתן דהכא דממתניתן דלעיל כבר שמעינן הכי, וגם א"ל לרבויי' צרת סוטה או מחזיר גרושתו דלפי מה שכתבו התוספ' לא שייך לרבוי' הני ממתניתן דלא דמיא לאיסור ערוה, וי"ל דלעולם כלישנא בתרא ס"ל ולא לצרת איילונית אלא למעוטי צרת מחזיר גרושתו לפי מש"כ הרשב"א דלמעוטי שפיר י"ל גם צרת סוטה דכש"כ דשייך למעוטי כיון דאינן ערוה רק דכתב דהגמרא לא רצה לומר למעוטי צ"ס משום דפסקינן כרב ולסוגיא דלעיל ג"כ א"ל כן דהא ממעטינן דרב מלעיל אבל צרת מ"ג שפיר י"ל דממעטינן מהכא, ולא ידעתי למה שביק הרשב"א צרת מ"ג דבזה לא שייך תירוצו והוי מצי למימר בגמרא למעוטי צרת מ"ג:

שם דכתיב קדושים יהיו: עיין בתוספת י"ט שהקשה בממזרת ונתינה היכי כתיב קרושה והניח בצ"ע, ולענ"ד לפי סוגיא דלקמן א"ש דהא מסקינן דבכל מצות התורה כתיב קדושה דוהתקדשתם רק דלע' לא חשבינן לי' אכן לענין כהן דאיירי בתחלה נקט קרא דקדושים יהי' דכתיב בגופי' וגם לר' יהודה דקרי לי' איסור מצוה משום דכתיב אלה המצות ל"ק מממזר ונתין דגם כמשנה תורה בפ' כי תבא קרי מצותיו אשר אנכי מצוך היום לכל מצות שבמשנה תורה ונתין וממזר במשנה תורה כתיבי לא תתחתן בפ' ואתחנן וממזר בכי תצא:

שם בשלמא מן הנישואין ע' ול"ת: בתוספ' הרא"ש הקשה אמאי לא דחי כיון דע' אינה שו' בכל נילף ממצורע דדחי ע' דגלוח לע' ול"ת משום דאין שו' בכל, ותירץ דע' וכה"ג מקרי שו' בכל כיון דנוהג גם בנשים, ועוד תירץ דשאני ע' דמצורע דחמיר משום שלום בית ע"ש וכ"כ גם התוספ' לעיל (דף ה') ובב"מ (דף ל'), ומזה הקשה השער המלך (בה' יבום פ"ו) אמה שכתבו התוספ' במכות (דף ט"ו) אמה דאמרינן שם אם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר וז"ל וליכא למימר דאתי ע' ודחי ל"ת וט' שאינה שו' בכל דהא אי אמרה לא בעינא מי איתא לע' כלל עכ"ל, והקשה דממנ"פ לא מקשו התוספ' אי ס"ל כתירוץ קמא דיבמות דע' דכהן חשיב שו' בכל כיון דהאשה עושה האיסור כמו האיש פשיטא דלא קשה קושיתם במכות שהרי ל"ת וע' דגרושה שו' בכל ואי ס"ל כתירוץ י"מ דלא ילפינן ממצורע דשאני מצורע דחמיר משום שלום בית הרי ג"כ לא קשה קושיתם שלתירוץ זה לא אמרינן דע' דוחה ל"ת וע' שאינה שו' בכל והניח בצ"ע, ולענ"ד י"ל ע"פ מה שראיתי בר"ן בסנהדרין (דף י"ח) שהביא עוד תירוץ אחר אקושית התוספ' והרא"ש דכאן שכתב וז"ל אבל בתוספ' ז"ל הוקשו להם למה אמרו כאן שאין ע' דוחה ל"ת וע' שהרי הע' אינה שו' בכל, ומתרצים וסוברים דע' דיבמה לא מקרי ע' השו' בכל מפני שהמלך אינו מיבם עכ"ל, ולפ"ז י"ל דאליבי' שיטה זו אזיל ג"כ דבורם דמכות שהרי לתירוץ זה. לא חשבינן שו' בכל אף ששו' בנשים וגם לא אמרינן דלא ילפינן ממצורע משום דחמיר. והנה מה שלא ניחא להו להתוספ' ביבמות וב"מ בהתירוץ שכתב הר"ן י"ל דלכאורה נסתפקתי במלך דאמרינן לא חולץ ולא מייבם אי אמרינן דיבמתו מותרת לשוק בשאין שם אח אלא הוא או לא, שוב ראיתי שהדבר מפורש ברמב"ם (הל' מלכים פ"ב) שכתב שתשב לעולם בזיקתה ויש לחקור מ"ש מחייבי כריתות שלא אשמעינן מקרא רק דאסורה להתייבם ומדלא עולה ליבום ג"כ אינה עולה לחליצה אבל לא אשמעינן דגם לאו דלא תהי' לאיש זר ליכא בה ואעפ"כ אמרינן מדלית ב. יבום וחליצה ממילא אין כאן זיקה וא"כ למה אמרינן במלך דיש בה זיקה וצריך לחלק דבשלמא ערו' היא מצד עצמה אינה ראוי' לייבום אבל ובמת מלך ראוי' רק הוא מפני כבודו אינו יכול לייבם וכיון שאפשר לבא חיוב כשיעבור מנשיאותו דאז דינו כהדיוט כדאמרינן בהוריות (פ' ב') לכן לא אזיל בה לאו דלא תהי' לאיש זר ולכן י"ל דלא מקרי ג"כ ט' דיבום אינה שו' בכל דזה לא שייך רק אם באיש א' או אנשים הרבה לא תנהוג מצו' כזה לעולם משא"כ במלך שאפשר לבא לידי מצו' זה אם יעבור מנשיאותו ולא דמי לאחות אשה דאינה מתייבמת אפילו מתה אשתו מטעם דכל יבמה שאין אני קורא בה בשע' נפילה יבמה יבא עלי' ה"ז כא"א שיש לה בנים כדאמרינן לקמן (דף ל"ב) דהתם היא אינה ראוי' אבל במלך שפיר קרינן בה מצר עצמה יבמה ובא עלי' ועדיין צ"ע: א"נ י"ל דמשום אחד מכלל ישראל שאין נוהג בו המצו' לא מקרי אינה שו' בכל:

שם יבא ע' וידחה ל"ת: ראיתי בשו"ת הרשב"א (סי' י"ח) שהביא תשובה שהשיב הרב רבי יוסף אבן פלט להראב"ד וכתוב שם ואין מברכים על מצו' שעיקרה אינה מצו' כגון חליצה ויבום שהעיקר משום פרי' ורבי' והיא אינה מצו' על פרי' ורבי' עכ"ל, ומזה נראה שדעתו דמצות יבום אינה רק על הבעל ולא על האשה שאינה רק משום פו"ר והיא אינה מצו' על זה ולכן קאמר דאינה מברכת על החליצה דחליצה היא משום יבום ויבום אין בה וכן ביאר דעתו ג"כ בברכי יוסף י"ד (סי' של"ה) והביא שם התשובה הנ"ל הועתק' באבודרהם שכתוב שם בפי' כן שהאשה אינה מצו' על מצות יבום, ולענ"ד יש להוכיח שדעת התוספ' והראשונים אינה כן שהרי הקשו אקושית הש"ס דהכא דאלמנה מן הנישואין מי ניחא הרי הוי בכה"ג ל"ת ועשה שאינה שו' בכל ונדחה מפני ע' וכמו שהבאתי לעיל בשמם ואי ס"ד דיבום אין מצו' בנשים א"כ ע' דיבום גופא הוי אינה שו' בכל כיון דאינה בנשים ואיך ס"ד דידחה ע' ול"ת מפני דקיל שאינה שו' בכל אע"כ דדעתם דעשה דיבום הוי באשה ג"כ, ולכאורה יש להביא ראי' לשיטה זו מסוגיא דלפנינו דאי ס"ד דאין ע' דיבום נוהג בה מאי פריך דיבא ע' וידחה ל"ת דלמא אסור משום דידה וכמו שתרצו התוספ' בפסחים (דף פ"ח) אמה שהקשו שם דליתי ע' דפרו ורבו ולדחי ל"ת דלא יהי' קדש דמשום דידה לא דחי כיון דבה ליכא ע' ע"ש, והנה יקשה ג"כ הכי אמה דאמרינן לעיל (דף ג') דאצטריך עלי' למיסר יבום בעריות משום דה"א דעשה דוחה ל"ת שי"ב כרת ואיך ס"ד כן הא לא דחי משום דידה ואכתי עלי' ל"ל, אבל באמת זה יש ליישב דהא קטנה מתייבמת לכ"ע מדאורייתא וכמו שכתבו התוספ' הכא ובקטנה ליכא איסור ערו' בה דלהזהיר גדולים על הקטנים ליכא רק בטומאת כהן ודם ושרצים כדאמרינן לקמן (דף קי"ד) ולכן שפיר אצטריך עלי' דלא ליבם קטנה שהיא ערו' עליו דבו יש חיוב ג"כ בערו' קטנה מבת ג' שנים וי"א ולמעלה כדאמרינן נדה (דף מ"ד) ומשים דידה לא שייך איסור, אכן אהכא קשה דליכא לאוקמי' בקטנה שהרי קטנה אסורה לכה"ג כדיליף לקמן (דף ס"א) מאשה וכן פסק גם הרמב"ם (הל' א"ב פ' י"ז) ולכן ממה נפשך לא מקשה מידי דמן האירוסין יבא ע' וידחה ל"ת דאי קטנה היא א"כ גם באלמנה מן האירוסין איכא ע' ול"ת דגם קטלה היא בעשה כמו בעולה דכמו דמממעטינן בעולה מבתולה ממעטינן קטנה מאשה ואם גדולה היא א"כ דלמא לא דחי משום דידה:

הן אמת שלכאורה נראה שאין הסברא פשוטה כ"כ דאם אין בה העשה שגם בו לא ידחה שהרי בכתובות (דף מ') מקשה באונס שיבא ע' וידחה ל"ת ומתרץ דאי אמרה לא בעינא ליכא ע' כלל ופירשו התוספ' ישנים שם דכיון דיכולה לומר לא בעינא א"כ ליכא בה עשה ומשום דידה לא דחי, אכן רש"י והתוספ' שם לא פירשו כן ע"ש, וא"כ מדלא מתרץ באמת הכי משמע דשייך דחיי' אפילו אין בה ע', אבל לפי דברינו אין ראי' משם דיש פלוגתא בזה דודאי הסברא נותנת כן דלא אמרינן לה לעבור על ל"ת משום קיום עשה דידי' ומה דלא תירץ שם כן משום דאכתי יקשה דכל זמן שהיא קטנה יהי' רשאי לקיימה דבו ע' דוחה ל"ת ובה ליכא איסור ולכן ניחא לי' לתרץ אי אמרה לא בעינא דזה שייך גם גבי קטנה דהיינו לרבנן דס"ל דקטנה יש לה קנס א"כ פרשה דאונס איירי בקטנה ג"כ ופסקינן כוותייהו ולכן שפיר קשה אשיטה שהביא הרשב"א בתשובה דאין בה מצות יבום מה פריך הכא דידחה ע' לל"ת דלמא אינה מתייבמת משום דידה, ולענ"ד י"ל בזה ע"פ מה דאמרינן לקמן (דף פ"ד) לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ומפרש דכל היכי דהוא לא מוזהר היא לא מזדהרא ע"ש ולכן כיון דבו ליכא איסור מטעם ע' דוחה ל"ת ממילא גם בה ליכא איסורא דהיא לא מוזהרת אלא על ידו ועיין לקמן (דף כ"ד ע"ב) שכתבתי ראי' לסברא זו מדברי הרשב"א דנדרים, ולפ"ז א"ש שאין מסוגיא זו ראי' נגד שיטת הרשב"א בתשובה אבל מכ"מ על הסברא ק"ל דמה שייכות יש למצות יבום עם מאות פו"ר לא ביבם ולא ביבמה ולא בהמת שהרי אפילו יש בנים להיבם והיבמה שכבר קיימו מצות פו"ר גם לריב"ב דס"ל לקמן (דף ס"ה) שגם היא מצוה על פו"ר מכ"מ עדיין מצוה יבום מוטלת עליהם שמצות יבום לא תלי דק באין לו בנים לאח המת וכן משום פו"ר דאח המת לא שייך יבום שהרי אם הניח רק בן או בת או כן הבן ובת הבת אף שלא קיים מצות פו"ר מכ"מ אשתו אינה מתייבמת כדילפינן מובן אין לו לקמן (דף ע') ולכן שיטה זו צ"ע וכבר הוכחתי שדעת התוספ' ושאר הראשונים אינה מסכמת לה ממה שהקשו דלדחי ע' לל"ת וע' שאינה שו' בכל:

שם ברש"י ד"ה גרושה וחלוצה שעבר אחיו המת ונשא: לא ידעתי למה הוצרך לכך ולא כתב בקיצור שאחיו חלל הי' וכדלקמן (ר"פ יש מותרות) ועיין בתוספ' קידושין (י"ג:) ומש"כ מהרש"א שם שלכאורה דבריו צ"ב דלא מסתבר לו לאוקמי' קרא שנשאן האח באיסור ולכן תירץ דאיירי שאביו נשא מפסולי כהונה ע"ש וח"ש אם האב עשה האיסור או האח, אכן כוונתו נראה משום דאי נימא דגרושה זונה וחללה הכל מיירי שנשא באיסור זה דוחק הוא אבל אי מיירי שנשא אביו אשה באיסור בזה לא צריך לומר רק דמחדא איסור איירי תורה ועי"ז נעשה הבן חלל ונשא כל פסולי כהונה בהיתר, א"נ בנעשה חלל משכחת בלא עביד איסורא במזיד וכגון שאביו נשא פסולה ולא הכיר בה אבל בשאחיו נשא פסולי כהונה לא משכחת רק בעביד איסורא במזיד דאי בשוגג ולא הכיר בהן א"כ הוי באחיו קדושי טעות ולא תפסי כלל ולא הוי יבמות וא"כ פשיטא דמהני תרי טעמא ה"ל לרש"י לפרש הכא שאחיו חלל הי' ועיין בשער המלך (פ"ו מהל' יבום) מה שרצה לישב קושית התוספ' דלעיל (דף ט') שהקשו מנ"ל דלר"ע חייבי לאווין אינם בני חליצה דלמא ע' דחי ל"ת ותירץ השעה"מ דמוכח דמתניתן לאו ר"ע דלר"ע אין קידושין לאחיו בגרושה וחלוצה ע"ש, אכן על פי מה שכתבנו זה אינו דהא משכחת דאחיו חלל וכן בממזרת ונתינה משכחת שאחיו ממזר:

בא"ד. דילפינן מאחות אשה. לכאורה אין צריך ילפותא לזה דצריך חליצה כיון דאין לנו קרא אפכא לפטור ואי משום כל העולה ליבום עולה לחליצה וגו' הא נגד זה כתיב יבמתו וא"כ מיבמתו ילפינן ולא מאחות אשה, ונ"ל שרש"י רצה לתרץ בזה מה שהקשו התוספ' דמן הנשואין מי ניחא אכתי נימא לפי הס"ד דיפטור מחליצה דומיא דח"כ ועל זה מתרץ רש"י כיון דפטור כל העריות מיבום וחליצה מאחות אשה ילפינן א"כ בעינן דומיא דאחות אשה דוקא עריות שהם בכרת כמותה אבל חייבי לאוין לא ילפינן לפטור לגמרי אלא בעו חליצה כן הי' ס"ד דהמקשן וע"ז מתרץ דפטור יבום וחיוב חליצה ילפינן מיבמתו וע"ז פריך א"כ ח"כ גופא מנ"ל דלא בעו נמי חליצה:

שם בתוספ' ד"ה יבא ע'. דבביאה ראשונה ליכא ע': א"ל דא"כ היאך קפסיק ותני דמן האירוסין לא מיבמת הא אפשר ע"י מיעוך אצבע שתתעבר מביאה ראשונה כדאמרינן לקמן (דף ל"ד) די"ל דאכתי לא הוי פריך מידי דהא י"ל דמתניתן אתיא כמ"ד לקמן (דף ס') דכה"ג לא ישא את מוכת עץ:

ע"ב בגמרא כיצד מתו ולהם אחים: א"ל מאי קמ"ל די"ל לאפוקי מדרבי אליעזר דס"ל לקמן (דף ע"ט) דסריס אדם לא חולץ ולא חולצין לאשתו וכן ס"ל לר"ע גם כן בסריס חמה:

שם אם בעלו אמאי קנו: ה"ה דמאו חולצין או מייבמין דרישא הוי מצי למיפרך, ואולי י"ל דמרישא לא רצה להקשות דהי' אפשר לפרש או חולצין כשהיבמות כשרות או מייבמין כשהיבמות פסולות לבא בקהל כגון שהן ממזרות אבל מסיפא פריך שפיר דמסיים ואסור לקיימן הרי דבכשרות איירי:

שם אטו אלמנה מ"ה ממזרת ונתינה מא"ל: עיין ברמב"ן ורשב"א וריטב"א שהקשו למה לא מקשה מגרושה וחליצה דקדים במתניתן ונדחקו ביישוב קושיא זו, אכן לפענ"ד י"ל ע"פ מש"כ התוספ' לקמן (פ"ד.) דבחללה איכא ג"כ ע' דקדושים יהיו והיינו ע"פ מש"כ בב"מ ודף ל"ב) דלכך חשיב לענין טומאת כהן ע' דקדושים יהיו אף דבסוגיא דהכא חזר בו לענין אלמנה היינו טעמא משום דסבר לפי המסקנא דקדושים יהיו לא קאי רק אמה דכתיב בהאי פרשה ע"ש ולכן קאי אחללה ג"כ דכתיב ג"כ בהאי פרשה וא"כ ה"ה ג"כ בגרושה ובחלוצה דאתיא מגרושה הוי ע' דכתיב ג"כ בהאי פרשה ולכן לענין גרושה וחלוצה נשאר התירוץ הראשון דאיכא ע' ול"ת ולא יוכל למפרך רק מממזרת ונתינה:

שם בישיבה תלי רחמנא מידע ידיע: ק"ל דהאיך ס"ד דהך דרשא דיחדיו המיוחדים בנחלה (דפליג עלי' רבה לעיל ריש פרקין לפי פי' הרשב"א) וכן הך דרשא דבישיבה תלי רחמנא מידע ידע ומקרא מלא דלא יבא ממזר בקהל ד' לא ידע עד דנגזור במקום מצוה אטו שלא במקום מצוה גבי בת ישראל לנתין וממזר, ונ"ל דמה דקאמר אטו שלא במקום מצוה אין הפי' דישא ממזרת ונתינה או ממזר ונתין בת ישראל דהאי באמת מידע ידע אלא ה"ק דזה ודאי אי אמרינן דמייבם ח"ל מטעם ע' דוחה ל"ת אם יש לממזר אח כשר דאסור לו לייבם אלא אחיו ייבם דהא אפשר לקיים שניהם ומה"ט רצה לומר לקמן דאסור משום דאפשר בחליצה רק דע"ז השיב דחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא מה שאין שייך בשיש לו אח כשר אכן אם הוא הבכור בזה לא שייך אפשר לקיים שניהם שייבם אחיו הכשר שקטן ממנו כיון דאמרינן לקמן (דף כ"ד) דמצוה בגדול לייבם ויליף כן מוהי' הבכור אשר תלד א"כ חשיב קטן במקום גדול לאו מצוה כמו בחליצה במקום ייבום לאו מצוה היא והכי אמרינן בפי' לקמן (דף ל"ט) דביאת קטן במקום גדול לאו כלום היא וא"כ כי פריך דח"ל יתייבמו היינו היכי היכי דהם הגדולים דבזה הוי אצלם מצוה ושייך ע' רוחה ל"ת וע"ז מתרץ שפיר דגזרינן במקום מצוה דהיינו היכי דאצלו המצוה ליבם כגון שהוא הגדול אטו שלא במקום מצוה היכי שיש אחיו הכשר גדול ממנו לענין בת ישראל לממזר ונתין או היכי שיש לו אח גדול ממנו שהוא ממזר ומותר בממזרת ונתינה לענין ממזרת ונתינה ובזה לא שייך ע' דוחה ל"ת כיון שאפשר לקיים שניהם ובזה שפיר שייך טעות דלא כ"ע ידעי לחלק בכך וא"ש:

והיוצא בזה לדינא אם יש ב' אחים הגדול ממזר והקטן כשר ונפלה בת ישראל לפניהם ליבום ודאי ע"פ הדין ייבם הקטן ולא הגדול כיון דאסורה לו מטעם גזירה ב"ר אטו ב"ש אכן אם קדם וייבם קנאה ופטור צרתה כדאמרינן בכל ח"ל וכדפסקי' אהע"ז (סי' קע"ד) וע"ש בבית שמואל ולא אמרינן כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י יבום קטן מדאורייתא לא רמיא קמי' דמדאוריי' קטן במקום גדול לאו מצו' הוא וכמו דלא אמרינן ג"כ אפשר לקיים שניהם ע"י חליצה ובפוסקים לא הוזכר דין זה, אכן יש להסתפק אם הקטן ממזר והגדול כשר וקדם הקטן וייבם אם קנאה ופטר צרתה או אי נימא כיון דאפשר לקיים שניהם ע"י גדול לא קנה וכעת צ"ע:

שם אטו ביאה שניי': ק"ק דא"כ דרק אביאה ראשונה הי' קושיתו דליתי ע' ולידחי לל"ת א"כ בלאו הכי יקשה דיהי' מותר לייבם ח"ל לפמש"כ הרמב"ם (פ' ט"ז מהל' א"ב) דבכל ח"ל אינו לוקה עד שיבא עליהן אחר שקידשן והרי הכא לא קדמו קידושין ליבום ואף דהוי מאמר זה לא הוי רק דרבנן ובשלמא מאלמנה מן האירוסין א"ש דפריך מטעם ע' דוחה ל"ת דוקא דבאלמנה לכה"ג בבעל ולא קידש ג"כ לוקה כמש"כ הרמב"ם שם אבל מכ"מ מאי פריך מאם בעלו קנו דכרות שפכה דלמא ה"ט דמדאורייתא ליכא איסור כלל ביבום ורק בביאה שניי' אסור לקיימם דזה הוי אחר הקידושין, וי"ל שמה שכתב הרמב"ם דבעינן בועל אחר קידושין דוקא ה"ה ג"כ בקידש בביאה לח"ל ג"כ לוקה ולא בא למעט אלא בעל בלא קידש וא"כ הכא דע"י יבום נעשית אשתו שפיר הוי חייבי לאווין: