ערוך לנר – יבמות – קטע 23

שם מותר לבטל מצות יבמים דתנן רבן גמליאל אומר: ק"ק הא לקמן (ק"ט:) מבעי' לן אי טעמא דר"ג משום דגדלה בהדי' ואפילו לא בעל או בעינן בעל דוקא וא"כ מאי קושיא לרב יהודה דלמא הוא סובר דגדלה בהדי' וא"כ לא שייך בזה משום בטול מצות יבמין דלא הוא מבטלה אלא ממילא בטלה לכי גדלה וכמו שכתב ג"כ הריטב"א וי"ל כיון דמסקינן דרב יהודה מדשמואל אמר ולשמואל ע"כ לא אמרינן דגדלה בהדי' מדקאמר לקמן (שם) צריכה גט משני וכמו שהוכיחו התוספ' שם:

שם ברש"י ד"ה דתנן. שזיקתה של זו חמורה: כתב המהרש"א מ"ב ואין זה מוכרח דאיכא לפרש דלא משום שיש זיקה פליגי אר"ג אלא משום דאסור לבטל מצות יבמין עכ"ל, ולא זכיתי להכין קושיתו דהא ע"כ מוכח דטעם דת"ק משום דיש זיקה דאי אין זיקה וטעמו משום דאסור לבטל מ"י מה פריך לר"מ מר"ג אדרבא תסייע מת"ק שהרי גם לר"מ הוי מתרץ דס"ל הכי רק דפריך ואי אין זיקה תיבטל א"כ היאך אפשר דת"ק ס"ל כן ולכן דברי רש"י בזה א"ש, אבל מש"כ רש"י עוד בדבור זה שלא הי' נישואי' גמורים שמא חמאן עכ"ל, ק"ל למה לי טעם זה ולא פירש בקיצור כיון שנישואי' רק מדרבנן וכן פי' באמת לקחן (דף ק"ט), ולכאורה הי' אפשר לומר שכתב רש"י כן להך שיטה דטעמא דר"ג משום דגדלה בהדי' וא"כ ה"ה ג"כ לרבנן אם לא תמאן נעשו למפרע קידושי דאורייתא, אבל זה נסתר ע"פ מש"כ לעיל דע"כ סוגיא זו אזלא אליבי' דהך שיטה דלא אמרינן גדלה בהדי' דאל"כ לא שייך ביטול מצות יבמין וכמו שכתב הריטב"א ועוד דלקמן אדברי ר"ג פירש רש"י בעצמו דלא נעשית אשתו גמורה רק ע"י בעילה דוקא ולכן דבריו בזה צ"ע:

שם בתוספ' ד"ה והאי דקתני. ה"א דנקט עשה בה מאמר לאפוקי מב"ש: בזה מתורץ מה שהקשו התוספ' לקמן (ל'. ד"ה אמר ר"נ) למה לא דייק ר"נ ממתניתין דהכא ע"ש שהניחו בקושיא, ולפי דבריהם דהכא לק"מ דרק ממשנה יתירה דלקמן מוכח כן דמתניתן דהכא הוי אמרינן לאפוקי מב"ש, ואולי י"ל דקושיתם דלקמן באמת אינה למה לא דייק ר"נ ממתניתן דהכא דאין זיקה אלא למה לא דייק הך דטעמא דעבד בה מאמר אמתניתין דהכא ולימא באמת לאפוקי מב"ש ולכן לא כתבו שם שלא דקדק ר"נ כן אלא כתבו סתמא שלא דקדק ר"ל אמתניתן דריש כיצד:

בד"ה משום דקסבר הא דלא כר"ע: לכאורה צ"ב מה בעי תוספ' בזה מהיכי תיתי שיהי' אתיא כר"ע, וי"ל שהרי מה דפריך ממתניתן דארבעה אחים אר"מ ע"כ היינו משום דסתם מתניתן ר"מ וכמש"כ הראשונים ובסנהדרין ודף פ"ו) אמרינן סתם מתניתן ר"מ וכו' וכולהו אליבי' דר"ע ע"ש, וזהו מה שהעירו התוספ' דפריך מכח סתם מתניתן ר"מ ועל פי מה דמתרץ אינו אליבי' דר"ע:

בד"ה דלמא ואע"ג דאביי מדמה שמא מת לשמא ימות: בתוספ' ישנים ביומא (דף י"ג) כתבו מכח קושיא זו לחד תירוץ דאביי באמת ס"ל יש זיקה ולא הוי הטעם משום בטול מצות יבמים ע"ש, ולא הבנתי דלפ"ז אדמקשה אביי הכא לרב יהודה דס"ל יש זיקה מברייתא תקשי' איהו לנפשי' דהא סובר ג"כ יש זיקה ולדידי' ליכא למימר הא מני ר"מ היא דתקשי' ומי סבר ר"מ אין זיקה והתנן ד' אחים ולדידי' לא שייך תירוץ הש"ס דהא לית לי' חשש דבטול מצות יבמים וצ"ע:

בא"ד. וריב"ן פי' משום דבשעת נפילה לא חזו תרווייהו: ק"ק הא לקמן (כ"ז:) מתרץ רב דסברא זו לא אמרינן אלא כשמדאורייתא לא חזיא משעת נפילה אבל אי ליכא רק איסור דרבנן לא והכא ליכא רק איסור דרבנן וא"ל דרה יהודה סבר כרבי יוחנן דאית לי' הך סברא ע"כ גם בדרבנן, דז"א דהא לר' יוחנן בלא"ה ל"ק ממתניתן דד' אחים דהא קאמר אחיות איני יודע מי שנאן, וי"ל דעיין בסוגיא דלקמן ששם הביאו התוס' פי' ריב"ן דהכא לא שייך שייבם אחר חליצה דצריך לחלוץ לכולן דחליצה פסולה צריך לחזור על כל האחים, ולכאורה יקשה לריב"ן לשיטתו למה צריך הכא תירוץ זה דנאסרה בשעת נפילה ראשונה, אבל באמת לק"מ שהרי כבר ביאר הריב"ן שם שזה לא שייך רק למ"ד יש זיקה ושרב חולק על סוגיא דהכא דמוקי מתניתן כמ"ד אין זיקה ע"ש ולכן ע"פ סוגיא דהכא שפיר צריך הריב"ן לתירוצו, והנה לפי המבואר בתוספ' שם (ד"ה אבל) גם רב לא התיר בלא חזיא משעת נפילה אלא אשום דס"ל אין זיקה וא"כ הכא דמוקי מתניתן כמ"ד אין זיקה ואעפ"כ קאמר ולא מתייבמות ע"כ חולק על רב ולכן שפיר כתב הריב"ן כן דאסור משום דבשעת נפילה לא חזיא ומתורצת קושיתנו:

ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' על הריב"ן דאותה שנפלה תחלה תשתרי על פי מה שכתבו התוספ' לקמן ודף כ"ד ד"ה אי למ"ד) דלמ"ד יש זיקה אפילו הותרה מתחלה לא אמרינן תחזור להתירה הראשון שכן מוכח ממתניתן דאחיות ע"ש, והנה הר"י בזה לשיטתו אזיל דחולק לקמן (דף כ"ז) ולא רצה לומר דרב חולק על סוגיא דהכא ולכן קאמר דהטעם דלמא אתי לייבם ברישא וזה כתירוץ דכאן אבל לריב"ן לשיטתו כמו דצ"ל דסוגיא דהכא חולק על רב וס"ל דאפי' למ"ד אין זיקה לא אמרינן דחזרה והותרה כמו כן לא אמרינן ג"כ הכי בהותרה בתחלה דאותה ראי' ממתניתן דאחיות שהיא לענין נאסרה מתחלה הוא ג"כ לענין הותרה מתחלה כמו דפריך באמת לר"י ולכן שיטת ריב"ן א"ש: בד"ה

אם מאנה. דלא הל"ל הלזו: אפשר דדעת רש"י דלכך צריך הלזו דאל"כ הוי במשמעות הלשון דותצא אעד שתגדיל דסליק מיני' קאי דהיינו עד שתגדיל הקטנה ותצא מאתו, אכן לקמן ודף ק"ט) פירש רש"י גופא כפי' התוספ' דכאן דתמתין אקטנה קאי ע"ש, ומה שלא פירש הכא כן י"ל דהי' נראה לו דוחק שנאמר דלא יבעול בקטנות משום מכוער הדבר ולכן הכא דע"כ הפי' עד שתגדיל ויבעול דאל"כ ליכא ביטול מצות יבמין וכדברי הריטב"א הנ"ל א"כ תמתין ג"כ הפי' מלבעול וזה לא שייך בקטנה, אבל לקמן פירש רש"י להך ס"ד דאמרינן גדלה בהדי' אפילו לא בטל כנראה מדבריו שם שלא כתב שם עד שתגדיל ויבעול כמו הכא לכן שפיר פירש תמתין הקטנה אצלו שלא תצא עד שתגדיל דאז תצא הנזו ממילא אפילו לא יבעול משא"כ כשתצא בקטנות:

ע"ב בגמרא ולא ייבם ולא מית: עיין ברמב"ן ורשב"א שהקשו דא"כ קרא דכי ישבו אחים ל"ל הא הוי ככנוסה של אחיו החי, ולענ"ד י"ל כיון דמסקינן לר' אושעי' דר"ש כריה"ג ס"ל דאפשר לצמצם א"כ י"ל דצריך קרא היכי שנולד אח א' ומת אחיו באותו רגע בצמצום א"כ משום זיקה ככנוסה לא מתסרא לי' דהא באותה רגע שנעשית זקוקה לאחיו גם לו נעשית זקוקה דודאי לא נחשוב אותה כזקוקה לאחד ותחסר לאידך אלא אמרינן כל א' שמייבם מפקיע זיקה דאידך אבל משום אשת אחיו שלא הי' בעולמו שפיר מתסרה לדידי' דלא קרינא בי' שהי' להם ישיבה א' בעולם כיון דלא היו רגע א' ביחד בעולם ולכן שפיר צריך קרא:

שם וזיקה ככנוסה דמי: הרמב"ן והרשב"א והרא"ש הקשו דא"כ אדתני במתניתן דריש פרקין ואחר כך ייבם השני את א"א גם בלא יבום מותרת לר"ש משום זיקה דהא כולה מתניתן לא נקט רק לרבותא דר"ש ותירצו דנקט איידי דסיפא ייבם, והמהרש"א ג"כ הקשה קושיא זו ותירץ כיון דאמתניתן דריש מסכתין קאי לפרש כיצד אשת אחיו שלא הי' בעולמו ע"כ נקט ויבם דאל"כ לא משכחת צרה וצ"צ, ויש להבין מ"ט לא תירצו גם הראשונים כן, והנה אהרשב"א ל"ק דכתב בריש פרק כיצד דמתניתן לאו א"א שלא הי' בעולמו דריש מסכתין רצה לפרש אלא אדין תורה קאי ולכן גם אקושית התוספ' דלר' אושעיא ג"כ משכחת צ"צ בב' אחים לא מתרץ כתי' התוספ' דאריש מסכתין קאי אלא דהסוגיא דלעיל סברה כס"ד דהכא דפליג ר"ש גם בב' אחים, אבל אהרמב"ן והרא"ש קשה דתרצו אקושית התוספ' כתירוצם דאמתניתן דריש מסכתין קאי וא"כ מ"ט לא מתרצי גם אקושיתם כן, וי"ל דתירוץ זה לא הספיק להם דאכתי יקשה כיון דתני דין דייבם ואח"כ נולד גם בסיפא לפרש א"א שלא הי' בעולמו בריש מסכתין אכתי ליתני ברישא נולד בלא יבום להודיעך כחך דר"ש דאפילו כה"ג ר"ש מתיר ובזה לא שייך תירוץ המהרש"א ולכן ע"כ הוצרכו לתירוצם דנקט ייבם איידי דסיפא:

שם ברש"י ד"ה מייבם לאיזו. ולא אעשה בה מאמר קאי: פי' לאו אעשה מאמר לחוד קאי אבל ודאי אעשה בה מאמר נמי פליג ר"ש דלרבי אושעי' דמשוה לה ככנוסה ע"י זיקה ס"ל בפשטות גם בעשה בה מאמר מייבם או חולץ לאיזו שירצה ולרב פפא פליג ג"כ אהא דקאמר ת"ק חולצת ולא מתיבמת דלדידי' שניי' חולצת או מתייבמת וכדפליג בפי' בברייתא:

בד"ה מיבם לאיזו שירצה דלית לי' הך דרשה דזיקת ב' יבמים: לפי מה שכתבו התוס' לקמן (דף ל"ח) מגמרא דגטין דאיכא עוד זיקת ב' יבמין בלא הך דמאמר א"כ שפיר י"ל דר"ש אית לי' ג"כ הך דרשא רק דלגבי הך דהכא לא דריש לי' ובלא"ה לא הוי דרשא גמורה לענין מאמר כמש"כ התוספ' שם:

שם בתוספ' ד"ה אומרים לו המתן. דצריך להמתין בקידושין דאורייתא: ק"ל הא התוספ' כתבו לעיל דבכנס אינו צריך להמתין מלבעול וא"כ לפי מש"כ הרשב"א לקמן (דף כ"ט) דאי מאמר קונה קנין גמור היינו לשויי' ככנוסה לגמרי כמו אם הי' בא עלי' דבירושלמי יליף כן מולקחה לו לאשה הרי שפיר פריך יעשה מאמר ויקנה דאז היא כנשואה וגם ריב"ב מודה דבנשואה לא צריך להמתין, ועיין ברשב"א כאן שהוא בעצמו הקשה קושית התוספ' דכאן, ולא הבנתי דלשיטתו לא קשה, שוב ראיתי ברשב"א לקמן (דף מ"א) תירץ באמת כן, ועיין מה שכתבתי לקמן (דף כ"ט) אליבי' דהתוספ':

בא"ד. יחידאי אתי שפיר: אכן לפ"ז קושיתם דלעיל במקומה עומדת דלא שייך תירוצם דלעיל וא"כ ממנ"פ חדא קושיא עומדת או קושיתם דהכא או דלעיל וזהו קושיתם, אבל י"ל דאכתי היכי הוי א"ש כיון דעכ"פ לריב"ב קידושין לא מפקעי זיקה א"כ מאי ראי' דלב"ש אין קונה קנין גמור דלמא כריב"ב ס"ל, וצ"ל דפשיטא לי' דריב"ב הוא יחידאי שס"ל כן שכן צריך לפרש ג"כ בתירוצם שכתבו אבל ר' אבין סבר אין זיקה עכ"ל פי' דכ"ע ס"ל אין זיקה וריב"ב הוא יחידאי דס"ל יש זיקה ולכן א"ל דב"ש ס"ל יש זיקה וכמש"כ התוספ' לעיל לרב יוסף, ובזה א"ש מה שהקשה הרשב"א עליהם דלמא ב"ש ס"ל יש זיקה אף אי ר' אבין אין זיקה ס"ל:

בא"ד. קתני סיפא קדמו וכנסו יוציאו: בפשיטות י"ל דריב"ב ס"ל כר"ש או כאבא שאול דס"ל לקמן (כ"ח.) דלב"ה או אפילו לכ"ע יקיימו, ובלא"ה ק"ל לפי מה שכתב ר"י בעצמו לקמן (דף כ"ג בתוספ' ד"ה קדמו) לחלק אליבי' דרבנן דריב"ב בין קדש לכנס שבא עלי' באיסור הלא כמו כן יש לחלק ג"כ לריב"ב לענין שאין צריך להוציא:

בד"ה דאי דרב. ולא פריך דאי דרב מאי: לכאורה י"ל דלכך. לא פריך התם כן דמסתמא משמי' דשמואל קאמר כיון דגם אידך מימרא דהלכה כרבן גמליאל אמר רב יהודה גופא משמי' דשמואל מכלל דרב לא אמר כן דאל"כ למה אמר משמי' דשמואל דוקא אבל הכא הך מימרא דהלכה כריב"ב שמואל סתמא אמר ולא רב יהודה אמר שמואל ולכן פריך שפיר דאי דרב מאי, אכן באמת התוספ' הקשו שפיר לר' יוסף לשיטתו למה לא אמר שם כמו הכא דאי דרב מאי דלרב יוסף ע"כ אין זה דיוק מדאמר ר' יהודה אמר שמואל דלא רב ג"כ ס"ל שהרי בסוכה ודף י"א) אמר הוא בעצמו בכעין זה מי קאמינא לך דלא אמרה שמואל אמרה רב ואמרה שמואל ע"ש:

דף י"ט ע"א בגמרא ואלא מאי כללא: הא דלא חש לתרץ קושיא זו י"ל דהא אמרינן (ר"פ ב' דעירובין) דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ וזה שייך גם היכי דקתני כלל אמרו כמבואר שם:

שם קטעי רבא בארבעה זוגי: עיין בתוספ' הרא"ש שהקשה דכמו דמודה ר"ש בב' אחים דליכא זיקה ה"נ נימא בב' יבמות ואיך אפשר לומר אי בד' זוגי איירי דמייבם הראשונות משום זיקה ככנוסה דמי', ופירש מכח קושיא זו פי' אחר נגד פירש רש"י, אבל המהרש"א תירץ על קושיא זו דסברא זו דבב' אחים לאו ככנוסה דמי לא שייך רק גבי אחים משום דלא שייך קנין בע"כ אבל בב' יבמות כיון דיכול לכנוס בע"כ שפיר הוי זיקה ככנוסה, אכן נלענ"ד שלהרא"ש לא ניחא סברא זו דגם לענין ב' אחים שייך קנין בע"כ דאם בא האח האחד עלי' אפילו בע"כ דידה ובע"כ דאחיו האחר נקנית לו ופקע זיקה דאידך, ואין להקשות לדעת הרא"ש דגם בב' יבמות לא אמרינן זיקה ככנוסה א"כ כי פריך לעיל איך משכחת לר"ש א"א שלא הי' בעולמו וקאמר אי בחד אחא או בתרי ולא ייבם ולא מית למה לא קחשיב בתרי אחים ואפילו מית וכגון שאחיו המת שלא הי' בעולמו הי' לו ב' נשים דלא שייך זיקה ככנוסה גבי אחיו השני, די"ל דאכתי לא אסיק אדעתי' לחלק בין יבמה א' לב' יבמות דהא גם בין זיקת אח אחד לזיקת ב' אחים עדיין לא אסיק אדעתא לחלק מדלא מתרץ דמשכחת בג' אחים ואפילו מת וכמש"כ הרשב"א, אכן לפי האמת משכחת גם בכה"ג לר"ש א"א שלא הי' בעולמו:

שם ולא זו אף זו קתני: עיין במהרש"א שהקשה למה לא קאמר דקאמר כן משום דבפלוגתא לא קמיירי ולכן נקט רישא לפרש היכא דמודו כ"ע, ולענ"ד לאו קושיא הוא דמנ"ל דרב פפא חולק ארבי אושעי' דס"ל דבפלוגתא קמיירי כדאמרינן לעיל (דף ט') דלמא ס"ל בהא כוותי' וכרב אשי לעיל דס"ל ג"כ דבפלוגתא קמיירי, ולפמש"כ לעיל (דף י') אפילו לפי תירוץ רבא קמיירי בפלוגתא ולכן ע"כ צ"ל הטעם משום לא זו אף זו קתני:

שם ותיובתא .דר' אושעיא עיין בירושלמי שמייתי ג"כ ברייתא כר' אושעיא אכן הש"ס שלנו ע"כ חולק על הירושלמי דהא אמרינן לעיל (דף ט') דאתותב רבי אושעיא והיינו מהך ברייתא דמייתי סיעתא לרב פפא.

שם בתוספ' ד"ה והא טעמא דר"ש. המ"ל דלדבריהם דרבנן קאמר להו: י"ל דלא קאמר כן משום דבירושלמי מייתי ברייתא דקאמר ר"ש בפירוש דבקרא מספקא לי' אי מאמר קונה אי לא אלמא אליבי' דנפשי' קאמר ופשיטא לי' דזיקה לא קונה מדלא מספקא לי' אלא במאמר והרי אין מאמר בלא זיקה:

בד"ה ועוד מתיב ר"א. דרבי אושעיא לאו היינו רב אושעיא: פי' ולעיל גרסינן רבי אושעיא והכא רב אושעיא, אכן בתוספ' בעירובין (דף ס"ח) כתבו אפכא דלעיל גרסינן רב והכא רבי וכן בתוספ' הרא"ש הכא כתב מתיב רבי אושעיא, אבל נראה דט"ס הוא דבפי' כתבו התוספ' בעירובין שם דרב אושעיא מאוחר לרבי אושעיא:

ע"ב בגמרא ואין ספק מוציא מידי ודאי: לפי סוגיא דפסחים (דף ט') לכאורה פליגי בסברא זו ר' זירא ורבא וא"כ יקשה לרבי זירא מברייתא דהכא, אבל באמת יש לישב דהכא כ"ע מודו ע"ש:

שם ברש"י ד"ה ביאה דיבמה. ויבמה בעל כרחה: ק"ק הא אליבי' דרבי קיימינן הכא ורבי לא מויבמה יליף בע"כ אלא מיבמה יבא עלי' כמבואר לעיל (דף ח') ע"ש:

בד"ה ולקחה לו. אית דגרסי אי הכי תבעי חליצה: לפי גירסא זו לא קאי הקושיא רק אמגרשה בגט בלא חליצה ולא אמחזירה אבל אי גרסינן לבסוף ותיבעי חליצה אזי ב' קושיות הן למה מחזירה ועוד דתיבעי חליצה וכנראה מדברי הריטב"א והמהרש"ל, ויש להבין להגירסא הישנה דגרים אי הכי למה פריך רק מחליצה ולא ג"כ ממחזירה, ולענ"ד י"ל דגם אם לא אמרינן דייבומי הראשונים עלי' מכ"מ צריך טעם להא דמחזירה כיון דעכ"פ איכא סברא דמצו' דרמיא עלי' עביד ותיפוק לי' ומהשתא באיסור א"א, וכן צ"ל דאל"כ לר"ט האי לאשה מאי עביד לי' כיון דלא דרש ויבמה לייבומי הראשונים עלי' דא"ל דהך סברא דבא ומצאה בהיתר מפיק ר"ש מלאשה דא"כ מאי פריך לקמן אחותו מאמו תתייבם לר"ש שהרי שם לא שייך דרשה דלאשה אע"כ דפשיטא להש"ס דבלא דרשה יליף ר"ש סברא זו וא"כ שפיר וקשה לר"ש לאשה ל"ל אע"כ מוכח דגם בלא הך סברא דעדיין ייבומי הראשונים עלי' צריך טעם להא דמחזירה ולכן מהא דמחזירה לא שייך להקשות אהא דייבומי הראשונים עלי' רק ממגרשה בגט בלא חליצה, וכן נראה בפי' בסוגיא דלקמן (דף ל"ט) שרק דתיבעי חליצה הוי אמרינן מכח סברא דייבומי הראשונים עלי' אבל שלא מחזירה זה הוי אמרינן מכח סברא דמצו' דרמיא עלי' עביד ולא מכח סברא דייבומי הראשונים עלי' ולכן הכא דפריך אסברא דייבומי הראשונים עלי' לא פריך רק דאיבעי חליצה, ומזה ג"כ ראי' למה שכתבתי לעיל (דף ח') דמצרכינן ב' דרשות לרבנן למגרשה בגט לחוד ולמחזירה לחוד:

שם בתוספ' ד"ה חלץ לבעלת מאמר. וי"ל מדרבנן כדאמר לעיל גזירה: ק"ק ממנ"פ מאי קסבר הטועה אי ידע דזיקה ככנוסה דמי א"כ הוי בית א' ואי לא ידע א"כ איך יטעה בב' יבמות הבאות מב' בתים הא ע"כ ידע דאשת אחיו שלה"ב היא דאם לא כן א"א שלה"ב היכי משכחת לה כיון דלא ס"ל זיקה ככנוסה ודוחק לומר דיטעה ולא ידע כלל דין דא"א שלא הי' בעולמו, ואולי כוונתם דודאי ידע דהכא ה"ט משום זיקה ככנוסה לא הוי א"א שלהב"ע אכן אי יארע שימותו שניהם בצמצום כפי' רש"י לעיל או כשאחד היא לו ערוה כפי' התוספ' בזה לון ידע לחלק שאין שייך בזה משום זיקה ככנוסה ויבא לפטור חדא בביאה או חליצה דאידך, ולפ"ז מתורץ ג"כ מה שהקשה הרשב"א עליהם דא"כ גם בנולד ולבסוף עשה בה מאמר נגזור כן דלא ידע הדין מאשת אחיו שלא הי' בעולמו, אבל לפי דברינו א"ש דבהא לא יטעה, ובלא"ה ע"כ צ"ל כן דאל"כ יקשה אי גזרינן משום ב' יבמות הבאות מבית א' גם בחלץ לשני' נגזור כן אע"כ בזה ידע דמטעם א"א שלא הי' בעולמו הוא וכמו שכתב הרשב"א בעצמו, אכן באמת זה יש לישב גם לשיטת הרשב"א דבשלמא כי חלץ לבעלת מאמר שפיר שייך טעות דב' יבמות כיון דלא ידע הא דזיקה ככנוסה ורואה שחולצין לבעלת מאמר ויוכיח ע"כ דליכא בזה משום אאשלה"ב דאל"כ חליצה ל"ל ואעפ"כ פוטרת האחרת שפיר יטעה בב' יבמות הבאות מב"ב אבל כי חלץ לאחרת אין שייך טעות דב' יבמות דדלמא הטעם דמיפטרה הראשונה משום אאשלה"ב:

בד"ה ליערבינהו. ודאי לא פליג ר"ש: לענ"ד יש ליישב זה לפירוש רש"י ע"פ מה שהקשו הרשב"א והריטב"א מ"ט לא דייק מדברי ר"ש גופא דקאמר הואיל ובא ומצאה בהיתר דלא פליג ר"ש רק בייבם ואח"כ נולד, ותרצו דהוי מצי למימר לדבריו דרבנן קאמר, אכן המהרש"א שהקשה ג"כ קושיא זו תירץ כיון דטעם דר"א משום דזיקה ככנוסה דמי א"כ גם בנולד ואח"כ ייבם שייך הואיל ומצאה בהיתר ע"י זיקה ע"ש, ולא הי' לפניו תוספ' הרא"ש שכתב ג"כ הכי, ולפ"ז י"ל דרש"י מתרץ הקושיא כתירוץ הרא"ש והמהרש"א ולכן שפיר פירש דאכולהו קאי ומכ"מ הוי ידעינן שפיר דאכנסה ומת ואח"כ נולד לא פליג ר"ש כיון דבזה לא שייך הואיל ומצאה בהיתר, ואין לומר דא"כ הך כנסה ומת למאי קתני לי' כלל אי לאו לדייק מינה מדלא ערבינהו בהדי רישא דבנולד ואח"כ ייבם לא פליג ר"ש וכמו שכתבו התוספ' לעיל, די"ל דרש"י לא מפרש כן אלא דנקט כן משום דהברייתא רצה לפרט כל האופנים, ואף דהתוספ' דייקו פירושם מדלא מותיב לר' אושעי' ממתניתן דלא עריב ותני להו, בזה י"ל דמתרץ רש"י כתירוץ הר"א אב"ד שהביא הרשב"א דרק אברייתא שייך דיוק זה מדערבינהו גם לבבי דרישא אבל התוספ' לשיטתם דלעיל דייקו שפיר גם הכא נגד פי' רש"י: