ערוך לנר – יבמות – קטע 22

בד"ה בשלמא למ"ד. ואיכא למ"ד בפרק השולח: פי' דשם דף ל"ח) פליגי אי המפקיר עבדו צריך גט שחרור או לא ומהך מעשה דאמתא דשמואל (שם) מוכח דנתיאשו הבעלים והפקר בעלים בחדא מחתא מחתינהו, וא"ל כיון דרבי יוחנן סובר שם (דף ל"ט) דצריך גט שחרור א"כ לימא הש"ס דתסתיים דר"י הוא דאמר משום בנות ירושלים דאי משום עבדי שלמה ל"ל טעמא משום כותי ועבד הולד ממזר תיפוק לי' משום עבדים כקושית התוספ', דז"א דהא המ"ד משום עבדי שלמה לא קאמר גופא הך טעמא דהולד ממזר אלא סתמא דהש"ס מפרש כן, וי"ל דהש"ס מפרש אי סביא הוא דאמר משום עבדי שלמה וסבר דאין צריך גט שחרור אבל אי ר' יוחנן הוא באחת י"ל דהטעם בוא משום עבדים דאסורים בישראלית, והרוחנו בזה דאין מכאן ראי' דר"י סבר דנו"ע הבא על ב"י הולד ממזר די"ל דר"י ס"ל משום עבדי שלמה ומפרש הפסול משום עבדים והא דכתבו התוספ' לקמן דהכא מוכח דר"י ס"ל דהולד ממזר היינו משום דהש"ס מפרש כן טעמא דעבדי שלמה מזה מוכח דעכ"פ מצי ר"י לסבור כן דאל"כ הי' הש"ס צריך לומר תסתיים דר"י הוא המ"ד משום ע"ש:

בד"ה קסבר. מן התורה בצנעה: משמע אבל בפרהסיא לא ולא ידעתי מנ"ל להתוספ' לחלק בין בצנעה לבפרהסיא דרק לענין ישראל הבא על הכותית מחלקינן בט"ז (דף ל"ו) כן אבל לא לענין כותי הבא על ב"י ואדרבה מוכח משם דאפילו בפרהסיא מותר מן התורה דאל"כ ליתרץ התם דמן התורה אסור בפרהסיא וגזור אינהו אפילו בצנעה ועוד דאי רק בצנעה מותר מן התורה בלא"ה לא קשה קושיתם דהא בבנות ירושלים בפרהסיא הי' שהרי ע"כ צ"ל שלקחו אותן עמם ונתיישבו בתרמוד. גם מה שכתבו התוספ' ומדאורייתא ביאת היתר היא הלשון ק"ק דשם בע"ז קרא בש"ס לגזירת ב"ד של שם דאתי מקרא דהוציאוה מדאורייתא ע"ש:

בא"ד. כיון דלא תפסי בה קידושין הוי ממזר: ראיתי בתוספ' ר' עקיבא ביבמות (פ"ח) שהקשה מזה אמה שכתבו התוספ' לקמן (דף ע"ח) אמה דקאמר מצרי שני במה יטהר דישא שתוקית ותרצו כיון דממזרות לא משכחת רק ע"י דאי ודאי לא כתיב, והקשה הרי משכחת שתוקית בכה"ג שילדה ספק בן ט' מכותי ספק בת ז' וישראל דבזה ליבא דאי כיון דביאת היתר היא מדאורייתא והניח בצע"ג, ולענ"ד כיון דהכא הביאו התוספ' ב' תירוצים דלתירוץ ראשון הוא ממזר מן התורה ולתירוץ השני מדרבנן וגם לקמן (דף ע"ח) כתבו התוספ' ב' תירוצים דשתוקית לא שכיח א"נ כיון דלא משבחת רק ע"י דאי, וא"כ י"ל דתירוץ הראשון דתוספ' כאן ס"ל כתירוץ הראשון דלקמן ותירוץ השני כתירוץ השני ולכן לא ק' הא משכחת שתוקית בספק מן הכותי כיון דלתירוץ משני לא הוי ממזר רק מדרבנן א"כ מן התורה כשרה היא ואסורה לגר ולהתירוץ דכאן דהוי ממזר דאורייתא באמת אמרינן כתירוץ דלקמן דשתוקית לא שכיח, ועוד י"ל בישוב קושיא זו כיון דשמואל יליף לקמן (דף מ"ב) הבחנה מקרא דלהיות וא"ל הבחנה דאורייתא היא, ומעתה ל"ק הא משכחת בילדה בספק בת ז' זבת טו' דאכתי הוי דאי כיון דעבר אאיסור הבחנה דאורייתא ושמא ר' יוחנן דאמר מצרי שני במה ישהר כוותי' דשמואל ס"ל דהבחנה דאורייתא היא, ועיין מש"כ לקמי (שם) דפליגי אמוראי בהכי אי הבחנה דאורייתא או לא:

בד"ה פסוק זה. די"א דחנוך מת: פי' ולמ"ד זה ע"כ חנוך לאו היינו מטטרון וא"ב י"ל דמ"ד דבששת ימי בראשית פתח שר העולם כהך מ"ר ס"ל:

בד"ה נכרי. ונראה דטעמא דר"י א"ר אסי משום בנות: עיין במהרש"א שהקשה לפי' זה דא"כ מה השיב שמואל דאין בנך וכו' קריי בנך כיון דהטעם משום בניה והניח בצ"ט, אכן י"ל דשמואל לא הבין טעמו דרב אסי וסבר דטעמו משום ישראל הבא על הכותית דלא הוי ס"ד דטעמו דרב אסי משום בנות משום דגמירי לי' דאצטרויי ולכן השיב מהא דאין בנך וכו' קרוי בנך ועל זה קאמר והאיכא בנות והיינו טעמו דרב אסי:

בא"ד. ואע"ג דרב יהודה אית לי': לאו אפירושם ק' כן דהא לפי פירושם ל"צ לומר דס"ל דהולד ממזר, לכן נראה דקאי אמה שכתבו לישב פי' רש"י דרב יהודה אר"א ס"ל כר"ע דהולד מחזר וכן הוא בתוספת הרא"ש. א"נ לפי מה שכתבו לעיל (ד"ה אמוראי) דלמ"ד נו"ע הבא על ב"י הולד כשר בתר דידי' שדינן לי' וצריך גירות וא"כ אפילו לפי תירוצם צ"ל דס"ל לר"י אמר רב אסי דהולד ממזר דאי כשר א"כ כותי הוא ואין חוששין לקידושין ושפיר קאי האי ואע"ג גם לפי פירושם, אכן לפ"ז נסתר מה שתירצנו לעיל לשיטת התוספ' הא דלא נקט אין מקבלין גרים מהם אבל כבר כתבתי לעיל שע"כ יש שיטות חלוקות בזה בתוספ' עצמם:

בד"ה בדוכתא דקביעי דאי אזיל איהו לגבה: לפי מה דאמרינן בכתובות (דף ט"ו) דהיכי דאזלי איהי לגבי' לא שייך כל דפריש מרובא פריש א"כ לכאורה אין זה קושיא על רש"י די"ל דמפרש חוששין לקידושין בדוכתא דקביעי שקדש בביתו ומקודשת לו מספק מטעם כל קבוע כמחצה על מחצה דמי וניחא לי' לרש"י לפרש כן דלפי' התוספ' קשה מאי בדוכתי' דקביעי דוקא הרי אם בא משם אז בכל העולם חוששין לקידושיו כיון דבא ממקומו' שרובן ישראל, וצריך לדחוק לשיטת התוספ' דבאמת ה"ק דכיון דבדוכתא דקביעי הוי רובא חוששין בכל מקום, אכן לפי' רש"י הלשון מדוייק יותר, אבל על זה שכתב רש"י לקמן לד"ה לפסול) וז"ל רובן ממזרת, ק"ק דהא פי' רש"י דמטעם כל קבוע חוששין לקדושין וא"כ לא מחזקינן רק המחצה לישראלים ממזרים ואיך כתב דרובן ממזרות והוא הפירוש התוספ' לעיל, וי"ל דאדרבא בזה רש"י לשיטתו פירש כיון דקאמר וכולן לפסול דהיינו אם גייר א' מהם אנו מחזיקין אותו לפסול ומ"ט הרי ס"ם הוא שמא לא הי' ישראל ואת"ל ישראל שמא אינו ממזר ולכן פירש דהישראלים רובן ממזרים ולכן ליכא רק חד ספק:

דף י"ו ע"א בגמרא היינו תדמוד היינו תמוד. נלענ"ד דבכל הסוגיא דכאן שכתוב תרמוד צריך לגרוס תדמור וכן הוא מפורש בירושלמי, וכן בדברי הימים ב' ט') שכתוב שם ששלמה בנה תדמור ונתישבו שם עבדיו פירש המפרש שזהו מה דאמרינן אין מקבלין גרים מן התדמורים, ולפ"ז גרסינן בדברי רב אשי דהכא היינו תדמור היינו תמר וטעמו נראה משום דבמלכים נקרא שם העיר שבנה שלמה תמר ובד"ה נקרא תדמור ועוד דבמלכים גופא יש קרי וכתיב דכאיב חמר וקרינן תדמור:

שם ברש"י ד"ה יומא טבא. משום דממזרים הם: ק"ק דלמ"ד מקבלין גרים מהם הרי לא מחזקינן אותם בפסולים ולמ"ד אין מקבלין איך יטמעו בהם הא לא מקבלים אותם, ועוד דלשון ויתיב וקאמר משמע דרב יהודה קאמר הכי וא"כ איך אפשר לומר דממזרים הם דהרי מ"ד הכי טעמו משום דס"ל נו"ע הבא על ב"י הולד ממזר כמבואר לעיל ורב יהודה ס"ל לקמן (דף מ"ה) דהולד כשר, ולכן לולא פי' רש"י הי' נלענ"ד יותר לפרש דעושין יומא טבא משום דהצירו לישראל בבית ראשון ושני כדאמרינן בבראשית רבה בפ' עקידה וירש זרעך את שער שונאיו רבי אומר זו תרמוד אשריו כל מי שהוא רואה במפלתה של תרמוד שהיתה שותפה בשני חורבנות עכ"ל, והא דמייתי לה הכא משום דאיירי לעיל מתרמוד:

שם בתוספ' ד"ה ואין בנך הבא, וק' לר"ת לפירושו: אולי יש ליישב זה לפי' רש"י כיון דר' יוחנן לא רצה לתרץ רק הא דולדה כמותה א"כ הי' אפשר לפרש מה דקאמר בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך הייני שילדה ישראלית מישראל אבל בנך מן הכותית שילדה כותית מישראל אין קרוי בנך אלא בנה אבל מכותי שבא על בת ישראל י"ל דלא איירי ר"י דהרי גם גם לפי פי' ר"ת צריך לפרש באמת כן מימרא דרבי יוחנן אבל מכ"מ מטעמא דרבי יוחנן דייק רבינא שפיר כיון דע"כ טעמי' מדכתיב כי יסיר ולא כי תסיר א"כ ש"מ דבנך הבא מן הישראלית שילדה מן הכותי קרוי בנך וא"כ מוכח מר' יוחנן כן אבל מכ"מ בפי' לא קאמר מה דקאמר רבינא כן נ"ל לישב פי' רש"י ונראה כן כוונתו ממה שכתב קידושין (דף ס"ח) ע"ש:

פרק שני

דף י"ז ע"א בתוספ' ד"ה מאן דתני ראשונה. הכא לא בעי מאן דתני ראשונה: עיין ברמב"ן ורשב"א ורא"ש וריטב"א שפירשו פירוש אחר בגמרא דהכא דאמתניתן דלקמן (דף ל') קאי, ולפי' זה מתורץ קושיה התוספ' דהכא דוקא קתני ראשונה דהטעם האין כאן יבום משום דכבר נפלה פעם א' והיתה אשת אחיו שלא הי בעולמו גם עתה אסורה ולכן דוקא קתני ראשונה אבל לקמן דאין האיסור מטעם נפילה ראשונה קתני שפיר השני', אבל התוספ' לשיטתם הקשו שפיר דט"כ לא פירשו כן דגרסו בפי' לקמן במתניתן (דף ל') הראשונה יוצאת ולכן גם רש"י לא יכול לפרש כן דגרס ג"כ לקמן הראשונה רק שלהראשונים אפשר שהוקשה מה שהוקשה גם להתוספ' לקמן דבמשנה ראשונה קרי ראשונה לראשונה לנפילה ובמשנה שניי' קרי ראשונה לראשונה לנשואין ולכן גרסו התוספ' שם במשנה שנייה והשניי' תצא ופירשו הכל בלנפילה, והראשונים י"ל דגרסו אפכא במשנה ראשונה השניי' תצא ובמשנה שניי' גרסו הראשונה ופירשו הכל לענין נישואין אבל מכ"מ דעת הרא"ש תמו' לי דלקמן כתב כפי' התוספ' וגרס במשנה ראשונה ראשונה ובשניי' שניי' והכא כתב כפי' הראשונים והביא בגירסת משנה הראשונה השניי' תצא: ע"ב בגמראאלא מאי שניי' שניי' בנישואין: א"ל מי לא עסקינן דהצרה נשאית ג"כ מקודם ויש גם בדידה נישואין שניי' שז"א דגבי יבמה ע"כ הם נישואין שניים אבל לא בצרה א"נ שיבמה הם נישואין שניים לגבי דידי' דנשואי יבם שה ג"כ קצת נישואין לו שמכחם זקוקה היא לו מה שלא שייך בצרה:

שם ולילף אחוה אחוה מעריות: ק"ל ממנ"פ איך היא הסברא פשוטה אי אחים הפירוש בין מן האב בין מן האם א"כ איך אפשר לומר דנילף מעריות דא"כ גז"ש ל"ל ואי הסברא מן האב דוקא א"כ ל"ל גז"ש לפי האמת לילף מבני יעקב, וי"ל דהסברא היא דבעינן מן האב ומן האם וכמש"כ הרמב"ן לקמן ולכן אצטריך גז"ש דמן האב לחודא ג"כ חייבם ובזה פריך כיון דגז"ש מפקא מסברא א"כ נילף מעריות דמן האם לחוד ג"כ מייבם, אכן אכתי ק' מאי מקשה דנילף מעריות הא לקמן ודף נ"ה) ממעטינן מהיא דליכא יבום באשת האח מן האם והתוספ' כתבו שם דאצטריך אחוה מבני יעקב דלא נימא דבעינן אב ואם, אבל לפי דברינו יקשה דאיך אפשר למיטעי כן דא"כ לא נכתוב לא גז"ש ולא היא ולא יחדיו דהא מסברא ידעינן כן דבעינן אב ואם דוקא וא"כ ממנ"פ ק' אי הקושיא דנילף מעריות דלא נימא מן האב סגי כמו בבני יעקב אלא דבעינן מן האב ומן האם א"כ גז"ש ל"ל ואי הקושיא דמן האם לחוד ג"כ ייבם ק' הא ממעטינן מהיא וצ"ע וע"ש ברשב"א:

שם אחוה מעריות: מדלא מתרץ כמי על הקושיא דנילף מלוט דלאו מופנה הוא לכאורה צ"ל דאחו' דעריות מופנה דכתיב ערות אחיך היא ומצי למיכתב ערותו היא דהא קאי אאחיך דרישא דקרא ואף דלקמן ודף נ"ה) דרשינן מערות אחיך היא בין מן האב בין מהאם י"ל דגם אי הוי כתיב ערותו היא הוי דרשינן מיתורא כן, אך לפ"ז יקשה לפי החמת אחיך ל"ל כיון דלא ילפינן מעריות וכמו שהקשה הרמב"ן אהפנאה דלוט, ולכן צ"ל דלעולם אחיך לא חשיב הפנאה, והוי מצי לתרץ באמת ג"כ אקושיא דנילף מעריות דילפינן מבני יעקב משום דמופני אלא דעדיפא מיני' משני דמדדמי לי' ילפינן:

שם שנים עשר עבדיך בני אבינו: לכאורה אין זה משמעות לשון גם מה מייתר בזה אי הוי כתיב עבדיך אחת אחים, ולכן נראה דהאי אבינו ל"ל איש אחד ולפסוק ראשון דדברו בני יעקב עם יוסף נתכוון דשם כתיב עבדיך ושם אחים מיותר כיון דכתיב בני איש א' בארץ כנען פשיטא דאחים הם, אכן מפי' רש"י לא משמע כן: שם לאיי אפנויי מפני: עיין במהרש"א דקא מדייק הא לעיל מתרץ דגבי לוט לא מופנה, אכן לפי מה שפירש הרשב"א דסתם גמרא פליג אריא"ר ורבה וס"ל דתרווייהו צריכי א"כ י"ל דבהא נמי פליג דלרבה לא מקרי מופנה מה דהוי מצי למיכתב רעים תחת אחים ולהתם גמרא חשיב מופנה, ונ"ל דגם רש"י הי' מפרש כפי' הזה ובזה מתורץ מה שהקשה עליו הרשב"א אמה דמפרש המיוחדים בנחלה לאפוקי לוט דאינן יורשים נחלה אחת דא"כ מנ"ל למעוטי אשת את מן האם היורשים נחלה אחת של אמם, גם הקשה עוד אמה שפי' רש"י אמה דקאמר והא ביבום בנחלה חלי רחמנא דהיינו משום דכתיב יקום על שם אחיו המת דא"כ ל"ל בכל הסוגיא למעט אשת אח מן האם מיחדיו תיפוק לי' מיקום על שם אחיו אע"כ דיבום וירושה לא תלי בהדדי, ונ"ל דחדא קושיא מתורצת בחברתה דרש"י מפרש ג"כ דסתם גמרא פליג אאמוראי דלעיל ולכן לעיל לר"י אמר רב י"ל דס"ל דיחדיו הוי הפי' מיוחדים בנחלה שיורשים זה את זה למעט אשת אח מן האם וס"ל דמיקום על שם אחיו לית לן למילף כן דס"ל דירושה תלי ביבום אבל לא יבום בירושה וכמש"כ הרשב"א וכן ס"ל לרבה ג"כ אכן לסתם גמרא דס"ל דגבי לוט נמי מופנה והא דלא ילפינן מלוט ע"כ ה"ט משום דמיעט יחדיו וא"כ ליכא למידרש יחדיו כרב שיורשים זא"ז דהא לוט ואברהם שפיר יורשים זא"ז וע"כ הפירוש שיורשים. נחלה א' ולכן צריך גז"ש דאחים למעט א"א מן האם לכאורה יקשה כי קאמר ואי כתב רחמנא יחדיו ל"ל לתרץ דה"א דבעינן דמייחדי באבא ובאמא תיפוק לי' דצריך גז"ש דאל"כ מנ"ל למעט א"א מן האם וצ"ל ע"כ דס"ל דמיקום על שם אחיו הוי ידעינן כן וס"ל דיבום וירושה תלי חדא באורך ולכן פריך שפיר דא"כ איך ס"ד עד דמייחדי באבא ובאמא וא"ש פירש רש"י:

שם אי אמר הכי ה"א אפילו מחיים: ק"ק איך אפשר לומר דרב הונא א"ר אפילו מחיים קאמר הא אמרינן לקמן (דף כ"ז) אמר רב ב' אחיות יבמות וכו' מתה ראשונה מותר בשניי' ע"ש אלמא דמחיים לא משום בטול מצות יבמין, וכן מאי קמ"ל דלאחר מיתה אין מחיים לא הא אמר רב הונא א"ר חדא זימנא בהך מימרא דלקמן ותרתי ל"ל, וחזה לכאורה ראי' נגד שיטת ר"ח דכתבו התוספ' (שם) דרב הונא א"ר אליבי' דמ"ד אין זיקה קאמר ע"ש, אלא כפי הנראה משיטת רש"י ורמב"ן וריטב"א שם דאליבי' דמ"ד יש זיקה קאמר ולכן שפיר קמ"ל הכא דאפילו למ"ד אין זיקה אסור לבטל מ"י ועיין מה שכתבתי שם:

שם ברש"י ד"ה ולימא הלכה. בפ' ד' אחים שומרת יבם: עיין במהרש"ל שכתב דלא כר"ע אלא כר"מ אמר וכ"כ המהרש"א, אכן ק"ק אך אפשר לומר כן דא"כ מה מתרץ אי ה"א הכי ה"א אפילו מחיים הא לקמן בסוגיין מוכיח דר"מ אית לי' חשש דבטול מצות יבמים, וי"ל דה"ק ה"א אפילו מחים ולאו כר"מ קאמר הלכה כמ"ד ואפילו בחד אלא כרבן גמליאל קמ"א דלאו כר' ג אלא כר"מ ס"ל ועיין ברשב"א שהקשה על פי' רש"י מה שכבר הקשו התוספ' לקמן לדף כ"ט) עליו שזה רק לרב אמי בר חמא אבל לרבא ור"א שפיר ס"ל ר"ע יש זיקה ולכן פי' ג"כ דר"מ או ר"ג קאמר, ולענ"ד י"ל פי' רש"י דאי ר"מ קאמר אכתי יקשה דלימא בפי' הלכה כר"מ דאמר אין זיקה אפילו בחד דלא שייך תירוץ הגמרא כיון דמוכח דר"מ ס"ל אסור לבטל מ"ו אע"כ דלכך קאמר סתם כמ"ד ולא הזכיר המ"ד משום דלא ידע המקשן כמאן ס"ל אי כר"ע אי כר"מ אי כר"ג וכעין מש"כ הרמב"ן, ולכן נקט רש"י ר"ע משום דלשון ואפילו בחד מצינו ביותר בדברו ר"ע שאמר לא לאחד ולא לשנים דלרב אמי ב"ח הפירוש משום דאין זיקה לא לאחד ולא לשנים:

שם בתוספ' ד"ה אשת אחיו. דרכיה דרכי נועם: בתוספ' הרא"ש פי' קושיתם יותר דא"כ תהי' אסורה לינשא כל זמן שחמי' קיים שמא יולד לו בן ותהי' זקוקה לו, אכן ק"ל הא אמרינן לקמן (דף קי"ט) היתה לה חמות אינה חוששת משום דמחצה יולדות זכרים ומחצה נקבות ומיעוט מפילות וסמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא ואפילו לר"מ אינה חוששת משום דהוי מיעוטא דמיעוטא וא"כ מה שייך בזה משום דרכי' דרכי נועם הא אינה צריכה להוות חוששת לזה אפי' אם אח שלא הי' בעולמו זוקק, ומזה ראי' לכאורה לדעת הרמב"ן שהקשה ג"כ כקושית התוספ' אכן לא שתהא אסורה להנשא אלא דאם תנשא ויולד אח לבעלה תצא ואין זה דרכי נועם אבל טל הרא"ש קשה, והנה קשה לכאורה ג"כ אתירוץ התוספ' שכתבו דאם היא מעוברת תמתין עד שתלד זכר ולמה לה להמתין דאף דאמרינן לקמן במתניתן יצאה מלאה חוששת היינו לר"מ דוקא דחייש למיעוטא ולכן חוששת אף דזכרים הוי מיעוטא דמיעוטא דמיעוטא ליכא כיון דליכא חזקה וכמש"כ התוספ' שם אבל לדידן דלא חיישינן למיעוטא לכאורה אפילו יצאת מלאה לא תחוש, אכן זה יש לישב ע"פ מה שפי' הרמב"ן והנימוקי יוסף טעם דמתניתן כיון דכבר ועוברת היא א"כ הוי מיעוט מפלת כמו שמא מת דלא חיישינן והוי רק מחצה זכרים מחצה נקבות וספק מעליא הוי דאפילו לדידן חיישינן ע"ש, ואף דגבי נדון דידן לא הוי שמא מח רק שמא ימות ורבא מחלק בין שמא מת לשמא ימות בגטין (דף כ"ח) מכ"מ הרי מסיק דתנאי היא וא"כ י"ל דמקשה להך חנא דלא חייש שמא ימות היכי כתיבא א"א שלא הי' בעולמו, ולפ"ז דברי התוספ' אתין שפיר אבל אדעת הרא"ש קשה וצ"ע:

בד"ה ולימא הלכה. משום דקידושין מפקעי זיקה: עיין במהרש"א מהדורא בתרא דכתב ליישב קושיתם דאי קידושין מפקעי זיקה כש"כ דמיתה מפקעי זיקה ע"ש, ולא זכיתי להבין קושיתו דא"כ כש"כ שיקשה מה מקשה ולימא הלכה כדברי האומר אין זיקה מאן לימא לן דסבר ר"ה אמר רב כרבנן דריב"ב דדלמא רק מיתה מפקעי זיקה אבל לא קידושין ולכן ממנ"פ הקשו התוספ' אי קידושין עדיף ממיתה א"כ אי הוי אמר הלכה כרבנן אכתי לא הוי ידעינן דמותר באמה ואי מיתה עדיף מקידושין כש"כ דלא מקשה מידי דמאן לימא לן דסבר כרבנן:

בא"ד. אלא טעמא אחרינא אשכח: ק"ק א"כ מאי קושיתם דלימא דקידושין מפקע זיקה נימא ג"כ הכי דטעמא אחרינא אשכח דהא הכא מתרץ ג"כ כמו לקמן לחלק בין אח אחר לב' אחין, ודוחק לומר דקושיתם על המקשן מנ"ל להקשות דדלמא המקשן לא ידע תירוץ זה כמו דלא ידע ג"כ תירוץ הגמרא דעדיף מיני':

דף י"ח ע"א בגמרא והתנן ד' אחים: ק"ק כיון דמשמע בגמרא דכל זה הוא מקושית אביי מדקאמר בסוף הסוגי' אמר לי' דר"ג אדר"מ קרמית א"כ מאי פריך לי' מהברייתא דסברה אין זיקה הא לרב יהודה הוי סיעתא ממתניתן דס"ל יש זיקה לסברת אביי ואי קושיתו היא דא"כ כתנאי אמרה למלתי' ולא הל"ל סתמא א"כ מאי מתרץ הא מני ר"מ היא הא אכתי תקשי' דכתנאי אמר למלתי', ונלענ"ד ע"פ דברי הריטב"א בסוגין דממתניתן לא הוי סיוע די"ל דלעולם יש זיקה אבל מכ"מ הל"ל דע"י מיתה פקעה זיקה ולכן מקשה שפיר לר"י מברייתא דעבד בה מאמר דהתם ג"כ מיתה הוי ופקעה זיקה ומ"ט ס"ל דאסור באמה דממתניתן דד' אחין אין לו ראי' דהתם לא פקעה זיקה אבל לאחר שתירץ דר"מ ס"ל אין זיקה פריך שפיר ממתניתן דר"מ אדר"מ: