ערוך לנר – יבמות – קטע 20

בד"ה ובספק. לא נהירא דבהדיא: לענ"ד י"ל דקמ"ל טובא דגם בהא פליגי ב"ש דה"א דוקא במגרש ולנה עמו בפונדקי בזה ס"ל לב"ש דלא אמרינן שבא עלי' לשם קידושין כיון שגירשה ודא ולא אגידי בי' עוד אבל בספק א"א שלא גירש רק בספק ועדיין אגידי בי' שהרי אם לא ימות מחולי זה עדיין היא אשתו ה"א שמידו ב"ש שבא עלי' ודאי וכן יש סברא אפכא לב"ה דה"א דהכא בספק אפילו ב"ה מודו דאפילו בא עלי' לא אמרינן שבא עלי' לשם קידושין מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דלא הוי ודאי בעילת זנות שהרי אם לא ימות אפילו לא בא עלי' לשם קידושין מכ"מ אין בעילתו ב"ז שהרי אשתו היא לכן קמ"ל דאפילו בהא פליגי ב"ש וב"ה:

בד"ה בגט ישן. תימא למ"ד: לפי מה שכתב רש"י בגיטין שם הך תנשא לכתחלה אינו רק בהלך הבעל למדינת הים ע"ש, ולפ"ז לא יקשה קושית התוספ' ספ' די"ל דהי' להם למנוע דדלמא יבואו לישא אשה שנתגרשה בגט ישן והרי לכתחלה עכ"פ לא תנשא כל זמן שהבעל כאן ויכול לגרשה בגט מעליא, אכן כבר כתב הב"י אהע"ז (סימן קמ"ח) שהרמב"ם והרא"ש חולקין על רש"י וס"ל דאפילו הבעל כאן תנשא וכ"כ הבית שמואל שם ולכן י"ל דגם התוספ' ס"ל הכי. אבל עכ"פ לשיטת רש"י והר"ן דס"ל כוותי מתורצת קושית התוספ':

בד"ה נעשה כדברי ב"ה. ולית לי' פירכא וכו' ק"ק לפ"ז לקמן (מ"ד:) דפריך לר"ש בר רבי הנך ב' קושיות דמה לאלמנה שהיא עצמה מתחללת ועוד דהיא תועבה ואין בניה תועבין ומכח קושיא זו חזר בו דר"ש ברבי כר' יהושע אמר לענין חייבי כריתות, והשתא לפ"ז מי דחקו לזה לימא דר"ש בר רבי כרבי יוחנן בן נורי דשמעתין ס"ל דלית לי' הפירכא ובשלמא לתירוץ שני דהתוספ' א"ש די"ל דמפרש טעם דריב"נ דיליף מדאצטריך היא תועבה אבל התם דאמחזיר גרושה גופא קאי פריך ממנ"פ אבל לתירוץ קמא קשה:

בא"ד. דהיינו יבמה לשוק בני' תועבין: עיין בנדה (דף ע') שהקשו התוספ' ג"כ הקושיא דלקמן ל"ל לר' יהושע היא תועבה הא הק"ו אית לי' פירכא ותירצו דה"א דילפינן מאלמנה ונכ' ועבד במה הצד שמתחללת כר' יהודה ע"ש, ולפ"ז בלא"ה מתורץ קושית התוספ' לר' יוחנן בן נורי די"ל דכר' יהו ה ס"ל ולא איפרך ק"ו:

בא"ד. דאתא למידק דביבמה לשוק בני' תועבין: הא דלא הקשו בפשטות דלענין יבמה לשוק אמרינן ק"ו יש לומר שרצו להסיר בזה מה שכתב בתוספי הרא"ש שהקשה באמת כן לתרץ קושיא זו דהק"ו לא שייך לענין יבמה לשוק אי מחזיר גרושתו הולד כשר כיון די"ל על הק"ו דמ"ג יוכיח ששוה בכל ואעפ"כ הולד כשר ולכן הקשו דלא ע"י הק"ו יפסל ולד יבמה לשוק אלא מכח דיוקא דהיא תועבה:

דף ט"ו ע"א בגמרא וליחלצו: ק"ק לפי מה שכתב רש"י לעיל (ד"ה הולד פגום) דאם הי' כהן פסול לכהונה עכ"ל, הרי שרצה לפרש דהקלקול יהי' לדברי ב"ש בנשאת לשוק לכהן ובכה"ג קאמר רשב"ג מה נעשה לצרות שכבר נשאו וא"כ מאי פריך וליחלצו הא אכתי תפסל לבעלה כהן מטעם חלוצה:

שם תאבני מתי תבוא צרת הבת לידי: מה דרצה להוכיח מזה דעשו ב"ש כדבריהם לא שייך רק לאיבעית אימא ראשון דבגמרא דלעיל דרב ושמואל בקודם בת קול פליגי אי משו או לא עשו דלמ"ד לא עשו קודם ב"ק כש"כ דלאחר ב"ק לא עשו וא"כ לא שייך הא דר"ט לא קודם ב"ק ולא אחר ב"ק אבל לאיבעית אימא בתרא דלאחר כ"ק פליגי לא מוכח מידי די"ל דר"ט קודם ב"ק אחר כן לעשות כב"ש אבל לאחר ב"ק מודה דאין לעשות כב"ש משום ב"ק א"נ אפילו ר"ט לאחר ב"ק אמר תאבני מכ"מ י"ל דהוא סבר כר' יהושע דס"ל דאין משגיחין בב"ק ולדידי' כ"ע מודו לפי תירוץ בתרא דעשו ב"ש כדבריהם כיון דאין משגיחין בב"ק וכש"כ שמה דדייק לקמן מר' יהושע דעשו ב"ש כדבריהם דזה לא שייך רק לתירוץ קמא דלתי' בתרא גם מ"ד לא עשו מודה דלר' יהושע עשו, וכן כל ההוכחות דמיתי בגמרא עד סוף הסוגיא כולם לא שייכי רק לתי' קמא דלעיל מהני טעמי דאמרנו אבל לאיבעית אימא בתרא לא מוכח מידי אי עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו, וכן מה דמסיק בגמרא ממה דהתיר אחיו דר"ד בן הרכינס צרת הבת דעשו ב"ש כדבריהם ליכא הוכחה רק לתירוץ קמא דאי לאחר ב"ק פליגי דלמא אחיו של ר"ד הי' סובר דאין משגיחין בב"ק אבל אכתי לא מוכח דכל תלמידי ב"ש עשו כדבריהם דדלמא סברי משגיחין בב"ק:

ובהכי נ"ל לישב מה שפסק הרמב"ם (פ' י"ב מה' עכו"ם) דלא תתגודדו שייך גם בב' ב"ד בעיר א', והלח"מ הקשה עליו דזה כאביי ודלא כרבא, ומה שרצה לתרץ דהרמב"ם פסק כמ"ד לא עשו על זה השיב דהרי הש"ס מסיק ש"מ עשו ש"מ והניח בצ"ע ע"ש, אכן לפי הנ"ל י"ל דהא לא מסקינן עשו רק לתי' קמא אבל הרמב"ם פסק כתירוץ איבעית אימא בתרא כדרכו בכל מקום ולתי' זה לא מוכח מידי דעשו ושפיר י"ל דלא עשו מטעם לא תתגודדו וא"ל אי שייך לא תתגודדו גבי ב"ש וב"ה איך עשו ב"ש קודם בת קול כדבריהם די"ל דרק לאחר ב"ק שייך דב"ש לא יעשו כדבריהם משום לא תתגודדו אבל קודם ב"ק דאין סברא לפסוק כב"ה יותר מכב"ש מ"ש דב"ש לא יעשו כדבריהם משום ל"ת דלמא ב"ה לא יעשו כדבריהם ואי משום דב"ה רובא נגד זה ב"ש מחדדי טפי, וא"כ מאי דפריך לעיל אמ"ד עשו קרינן כאן ל"ת, קושיא זו לא שייך רק לתירוץ בתרא דלאחר בם קול פליגי ועל זה מתרץ רבא דלמ"ד עשו לא שייך לא תתגודדו בב' ב"ד בעיר א' אבל למ"ד לא עשו שפיר י"ל דגם בזה שייך לא תתגודדו, ומה דמסקינן דעשו ב"ש כדבריהם זה לא מסקינן רק לפי תירוץ קמא דלא שייך משום לא תתגודדו אבל לפי תי בתרא שפיר י"ל דמסקינן לא עשו משום לא תתגודדו ושייך ל"ת גם בב' ב"ד בעיר א' כמו ב"ש וב"ה, וכפי שיטה זו של הרמב"ם מוכח בפי' בסוגין לפימ"ש רש"י לקמן (ע"ב ד"ה הרואה אומר) וז"ל אבל היכי דדמי לאגודות אגודות לא עשו ב"ש כדבריהם עכ"ל, ולכאורה ק הרי מסקינן לעיל דבין לאביי בין לרבא לא שייך ל"ת גבי פלוגתא דב"ש וב"ה וטעמא דמ"ד לא עשו הוא או משום דב"ה רובא או משום ב"ק ואיך כתב רש"י משום ל"ת ושביק טעמא דגמרא אכן באמת לק"מ דטעמא דגמרא לא שייך רק שיעשו ב"ש לחומרא כב"ה אבל שיצטרכו לפסוק לקולא כב"ה בזה לא שייכי טעמי דגמרא רק משום ל"ת, וכן כתב בפירוש בתוספי הרא"ש דהא דלא עשו ב"ש לחומרא כדבריהם היינו משום ל"ת, וכ"נ מדברי התוספ' לעיל ד"ה בשלמא וכיון דהך תירץ הגמרא דהתם הרואה אומר לאפושי מיא הוא דקעביד רוצה לתרץ דאפילו לחומרא לא עבדי ב"ש כוותייהו ע"כ היינו טעמא משום ל"ת ועוד דסברא דהרואה אומר לא שייך רק אי אמרינן דמשום לא תתגודדו לא עשו כדבריהם דאי משום רוב או ב"ק מה לי במה שיאמר הרואה כיון דמן הדין צריכין לעשות כב"ה, וא"כ מאי דאמרינן לעיל בין לאביי בין לרבא דבפלוגתא דב"ש וב"ה לא שייך לא תתגודדו הוא רק למ"ד עשו אבל למ"ד לא עשו שפיר שייך ל"ת וכיון דלרבא ב"ש וב"ה כב' ב"ד בעיר א' דמי וכוותי' פסקינן נגד אביי מזה שפיר הוכיח הרמב"ם דינו דשייך ל"ת גם בב' ב"ד בעיר א':

שם מתי תבא צרת הבת לידי: עיין בהרא"ש שמפרש דצרת הבת מאיש אחר קאמר, אכן לפי' זה ק"ק כיון דר' טרפון כהן הי' כדמוכח בפסחים (ע"ב:) א"כ מ דחקו להגמרא להגי' ואשיאנה לימא דה"ק מתי תבא צ"ה לידי ואשאנה אף שאני כהן וב"ש בחלצו פוסלים מן הכהונה כדאמרינן במתניתן אפילו הכי אשאנה דכב"ה אני עושה ולא צריכה חליצה, וא"ל דא"כ מאי תאבני די"ל ג"כ לאפוקי מדריב"נ דלר' יוחנן ב"נ ודאי אסורה לכהן כשחלצה דאל"כ מאי הועיל בתקנתא דחליצה דאכתי הילד חלל לב"ש, ואולי מטעם זה באמת לא פירש רש"י כן דמאיש אחר קאמר אף שדוחק קצת לפירושו לומר שר"ט תאב למיתת אחיו וכמו שהקשה באמת הרא"ש, ולפירוש רש"י יש ליישב גם זה דהכי קאמר כיון דע"כ הוא ואחיו ימותו ומסתמא באחד בחיי השני נתאו' שימות אחיו קודם לו למען הראות מעשה כב"ה. שוב ראיתי בירושלמי דהביא ר"ט בזה הלשון ואשיאנה לכהונה וזה ראי' לדברינו:

שם ופחת את המעזיבה בשביל קטן: ק"ק מאי פריך משמאי הזקן למ"ד לא עשו דמהיכי תיתי דשמאי לא יעשה דהא מפרשינן טעמא דמ"ד לא עשו בקודם ב"ק משום דב"ה רובא ובלאחר ב"ק משום ב"ק ותרוויהו לא שייך בשמאי גופא נגד הלל, וי"ל דמשום לא תתגודדו פריך דלא ה"ל למעבד מעשה בפרהסיא וכ"נ מדברי הריטב"א, ואף דאביי ורבא מסקי לעיל דלא שייך ל"ת גבי ב"ש וב"ה אי משום דחשיבי כב' ב"ד בעיר א' או בב' עירות זה לא הוו רק למ"ד עשו אבל למ"ד לא עשו שפיר שייך ל"ת וכדכתבינן לעיל לדעת הרמב"ם, וגם מזה ראי' לשיטתו, אבל ק"ל למה פריך מס פא דמתניתן ולא מרישא דקאמר אמרו ב"ה לב"ש לא כך הי' מעשה וכו' אמרו להם ב"ש משם ראי' אף הם אמרו לו אם כן היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך, הרי בפי' דעשו כדבריהם דאל"כ איך שייך שימחו למי שעושה כב"ה וכש"כ דה"ל למיפרך מרישא דלא שייך בזה תירוץ הגמרא וצ"ע:

ושם כב' אצבעות חוזרות למקומן יש להסתפק כיון דאצבעות דומות ליתדות דהיינו שמשופות כיתדות כדאמרינן בכתובות (דף ה') אם צריך שיעור זה בראשי אצבעות שאינן רחבות כ"כ שם או בחצי האצבע במקום חבור הפרקים שרחבין יותר, והנה לענין שיעור ד' אגודלים גבי ציצית שם כתב המרדכי הביאו המגן אברהם בא"ח סי' י"א ס"ק ה') דמודדין במקום הרחב וכאן לא נתבאר ולהחמיר מספק בעינן גם הכא כן:

שם ברש"י ד"ה רבי טרפון. מתלמידי ב"ש הי': תמהתי אמה שכתבו התוספ' ב"מ (דף ל"ז ד"ה מודה אני בזה) וז"ל בצרת הבת סבר כב"ה דקאמר תמי' אני מתי תבא צרת הבת לידי וכו' ע"ש שהרי אדרבה מוכח הכא דר"ט מתלמידי ב"ש הי' בין להמקשן בין להתירצן, ועוד דהרי הכא ר"ט הוא והתם ר"ע ומאי ראי' מר"ט לר"ע, וראיתי בתוספ' ב"ב ודף קנ"ח) שבאמת לא הביאו ראי' זו אלא מסוגיא דלקמן ודף ט"ז) שר"ע מתלמידי ב"ה הי' שהרי פסק כמותם בצרת הבת, וכ"כ ג"כ בשיטה מקובצת בב"מ שם בשם הרא"ש, אבל דברי התוספ' בב"מ צ"ע, ולענ"ד מש"כ התוספ' דבפ"ק דיבמות בצרת הבת סבר כב"ה בזה כוונו ג"כ להראי' מדברי ר"ע דלקמן, אבל הדברים דקאמר תמי' אני מתי תבא צרת הבת לידי ואשיאנה והיינו כב"ה הוא תוספ' תלמיד טועה שהוסיף כן בדברי התוספ' ולא הבין דבריהם

בד"ה שוקת, המקלח מים מן ההר: נ"ל שהוצרך לפרש שדרך המשכה באו לשוקת דאם היו שאובין היו פוסלים מקוה שבצדה כשנפלו לשם כיון דבמקוה שבצדה לא היו מ' סאה כדמשמע ממה שכתב רש"י דמקו' שלם הי' במים שבצדה משמע דשניהם בהצטרפם דוקא היו מ' סאה, ומה שכתב ומתערבין ממעין השוקת, נראה שצ"ל ומתערבין המעין והשוקת. אכן באמת הוי מצי לאוקמי' ג"כ דהי' מקוה כשר של מ' סאה בצדה ואז המים שבשוקת אפילו שאובים יכולים להיות דמקוה פסול נכשר ע"י מקו' כשר שבצדו אם מחובר לו בשפופרת הנאד כמבואר בש"ע י"ד (סימן ר"א ס' נ"ב) ע"ש, וראיתי בר"ש במקואות (פ"ד) שכתב באמת כן ואעפ"כ כתב כפי' רש"י דהכא שהמים באו בקלוח מן ההר לתוך השוקת, ולפי דברינו לא ידעתי למה הוצרך לכך דאפילו היו שאובין בשוקת נ"כ כשר, ודע שמה שכתב רש"י בד"ה ערוב מקואות מקוה חסר שבצד מקוה שלם עכ"ל, ה"ה ג"כ מקוה חסר שבצד מקוה חסיר ושניהם בהצטרפם הם מ' סאה וכן כתב בפי' הר"ש (במקואות פ"ו), ולפי מה שפירשנו דברי רש"י לענין שוקת והוא גם היא לא הוכשרה רק ע"י הצטרפות מקוה חסר שבצדה:

שם בתוספ' ד"ה ונהג בו. בירושלמי מפרש: עיין במהרש"ל שכתב בשם התוספ' דר"ה טעם דירושלמי דאל"כ הי' צריך בפעם שניי' להרבות במעשרות, ולענ"ד ג"כ י"ל דמשמע לירושלמי כן מדנקט הך לישנא ונהג בו ב' עישורין ולא קאמר שנתן ב' מעשרות אלא משמע שלא הפריש רק מעשר א' ובו נהג חומרת ב מעשרות וע"ש בר"ה בט"א שהקשה על פי' התוספ' שם קושיא עצומה דלא שייך שם חשש להרבות במעשרות: בד"ה

עירוב. ואין נראה לר"י דתנן: עיין בר"ש טהרות (פ"ח) שיישב קושיא זו לשיטת ר"ת דגם שם לא איירי בגובה המים אלא בשיעור הפירצה, ויש להסביר זה שהרי ע"כ סברת ר"ת היא דבעינן רוחב הנקב כ"כ אפילו ליכא מים רק טופח להטפיח משום דכל שיש שם נקב כ"כ דאם יגבהו המים ראויים להתחבר בכשפופרת הנאד סגי בכך כעין כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכמו כן הוא ג"כ בלמעלה דשם לא בעינן רק שיהיו ראויים להתחבר ברוחב כשפופרת הנאד אפילו ליכא גובה רק כקליפת השום אבל לעולם בין באמצע בין למעלה לא בעינן נגיעת המים רק בטופח להטפיח:

ע"ב בגמרא אלא שסתמוה שמרים: פי' והוי שלא לרצון שאין מכשירין, וק"ל דמה בכך דשלא לרצון הוא הא כיון שחשש שמא טמא ע"ה את החבית כפי' רש"י א"כ החבית טמא את המשקה ומשקים טמאים מכשירין לרצון ושלא לרצון דטומאתן והכשירן באין כא' כמבואר במכשירין (פ"א) ובשלמא אהא דנקב וסתמוה שמרים דמתניתן ל"ק היכי משכחת לה די"ל דמשכחת דהוכשר בחבית טהורה ואח"כ נתנגב ונגעה בו טומאה והוי נפקותא דלא נטמא משום דהכשירו לא חשיב הכשר אבל כאן לא שייך זה, ואין להשיב מהמתניתן דמכשירין (פ"ד משנה ב') דהתם ה"ט כיין שנבלעו המים בשיער לא חשיב משקה כן הוי לפי' הראב"ד והר"ש והרא"ש א"נ שלא נטמאו המים כשניער המים בכח לפי' הרמב"ם אבל כאן אכתי קשה, ונ"ל ע"פ מה דאמרינן בשבת (דף י"ז) הניחא למ"ד כלי טמא חושב משקים וכו' ע"ש שהביאו התוספ' שיש פלוגתא בתוספתא דלר"מ משקה טמא לכ"ע בכי יותן ולרבי יוסי לא ע"ש, ולכן י"ל דר"י החורני סבר כרבי יוסי דלכ"ע אין כלי טמא חושב משקה ולכן הותר לו:

שם מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת: ק"ק במאי מספקא להו הא ק"ו אדם דן מעצמו וגם פירכא אדם פריך מעצמו, וי"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' דנילף במה הצד ותירצו דדוקא ר' יהודה אית לי' הך סברא ולא רבנן, וא"כ י"ל דבהא מסופקים השואלים אי כר"י אי כרבנן, אי נמי י"ל ע"פ מה שכתב הרמב"ן לקמן (דף מ"ד) דטעם דריב"נ דס"ל לעיל דלב"ש בנה פגום דיליף מק"ו ולא פריך שכן היא עצמה מתחללת דס"ל דגם ביבמה לשוק מתחללת דלא בעינן זר מעיקרא ע"ש, וא"כ י"ל דבזה מסופקים אי בעינן זר מעיקרא או לא:

שם ברש"י ד"ה שהן לחין. ושמא נגע בגב החבית: הריטב"א תמה על פירושו דהא חבית כלי חרס הוא שאינו מטמא מגבו, ועוד דלמה לא פירש דשמא נגע מתוכה והניח בצ"ע, ולענ"ד אולי דהנה בה' אבות הטומאות (פ"ז) יש פלוגתא בין הרמב"ם להראב"ד שלהרמב"ם אם נגעו משקים טמאים באחורי כלי אפילו כלי חרס נטמאו אחוריו וע"ש בראב"ד שכתב שיצא כן להרמב"ם ממה דאמרינן בבכורות (דף ל"ח) מה כלי חרס נטמא גבו ולא נטמא תוכו וכו' אבל הוא חלק עליו וס"ל דמשקים טמאים לא מטמאים כלי חרס מגבו, גם מבואר ברמב"ם (שם) דטומאה זו דאחוריו אינה רק לענין אוכלי קדש דכלי שנטמא אחוריו כולו טמא לקדש אבל לענין תרומה לא נטמא ע"ש, ולפ"ז י"ל דרש"י ס"ל הכא כשיטת הרמב"ם וס"ל דר"י החורני הי' אוכל חולין שלו על טהרת הקדש ולכן חשש שמא נגע ע"ה בגב החבית שהי' שם משקה טופח להטפיח וטמא את המשקה והמשקה טמאה החבית והאוכלים שבתוכו די"ל דס"ל חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי ולכן כלי שנטמאו אחוריו כולו טמא לחולין שנעשו על טהרת הקדש, ומה שהכריח לרש"י לפרש כן ולא פירש בפשטות שחשש שמא נגע ע"ה מתוכו, י"ל דהוקשה לו קושית התוספ' איך הי' חושש ר"י החורני שר"צ ובנו רבי אלעזר לא יחושו למגע ע"ה, ועל מה שתרצו התוספ' דהי' חושש שמא לא הקפיד ר"צ מפני שמתלמידי ב"ש הוא והם ס"ל דאין צריך לנקוב, קשה קצת דא"כ כי דייק בגמרא אא"ב עשו היינו רבותי' אלא אי אמרת לא עשו מאי רבותי', עדיפא מזה ה"ל למידק אי לא עשו מה הי' חושש ר"י, ולכן הי' ס"ל לרש"י דר"י הי' חושש שמא הניח ר"א ב"ר צדוק ליגע ע"ה מאחורי החבית דלו לשיטתו ליכא חשש בזה אפילו הי' אוכל חולין שלו על טהרת הקדש דהוא ובתרומה כלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו כמבואר (שם) אבל הוא הוי ס"ל דכקדש דמי ולכן לדידי' חשיבי הזיתים כטמאים אם הוכשרו, ואל תתמה על מה שכתבנו דרש"י ס"ל כשיטת הרמב"ם שהרי מפירושו בבכורות (דף ל"ח) נראה בפירוש שס"ל כהראב"ד דליכא טומאת אחוריו בכלי חרס וכן ביאר דעתו המשנה למלך (ה' כלים פ"א) ע"ש שהרבה פעמים מצינו לרש"י כן שפירש על פי שיטות חלוקות ואזכיר רק אחת לדוגמא שבע"ז (ס:) כתב בפשיטות דאדם הנוגע בזב בקנה טמא ובנדה (מ"ג.) דחה שיטה זו בשתי ידים ע"ש, ולכן שפיר י"ל ג"כ דפירש הכא ע"פ שיטה זו דס"ל הרמב"ם כוותה אף שבבכורות ס"ל כשיטת הראב"ד:

בד"ה אין צריכה לנקב. דמי פירות הן ואין מכשירין: הרמב"ם והראב"ד ותוספ' שנץ והברטנורא בעדיות (פ"ד) פירשו דכ"ע אית להו דמוהל ה"ה כשמן רק דפליגי אי סגי במחשבה דלא ניחא לי' או אם צריך לעשות מעשה לגלות מחשבתו ע"ש, וא"כ צריך טעם למה לא פירש גם רש"י כן, אבל י"ל ע"פ מה שהקשתי לעיל דמה מועיל שסתמוהו שמרים הרי אם טמא ע"ה את החבית משקים טמאים מטמאים שלא לרצון ותרצתי דר"י החורני ס"ל כר"י דאין כלי טמא חושב משקה, אכן י"ל עוד דרש"י רצה ליישב קושיא זו גם לאידך מ"ד ולכן פירש דטעם דב"ש הוא דלא חשיב לי' משקה שהרי לפי מש"כ התוספ' מה שלא רצה ר"י החורני לאכול היינו משום שחשש שמא ר"צ ובנו ס"ל כב"ש והניחו לע"ה ליגע כיון שב"ש ס"ל א"צ לנקב אך זה לא שייך רק אי ב"ש לא חשיב מוהל משקה דאי חשיב משקה ורק משום דלא ניחא לי' ס"ל לב"ש דא"צ לנקב אכתי היו צריכים לזהר ממגע ע"ה כיון דאם טמא ע"ה את המשקה אזי מכשיר אפילו שלא לרצון ולכן פירש דטעם דב"ש משום דלא חשיב מוהל משקה כלל ולכן חייש ר"י החורני שמא ס"ל כב"ש והניחו לע"ה ליגע אבל אחר שהודיעו לי שסתמוהו שמרים הרי הראו לו שחיישי לב"ה לחשבו משקה שהרי נקבו החבית שלא לעשותם מוכשר לכן אכל מהם ר"י החורני, ולפ"ז מיושבת קושיתנו הנ"ל גם למ"ד דכלי טמא חושב מקשה ואף דלעיל כתבתי לשיטת רש"י במה שפירש שמא נגע בגב החבית דרצה ליישב בזה קושית התוספ' שלא חשד לר"צ שמא עשה כב"ש אלא שמא ס"ל דכתרומה דמי, י"ל שזה כתב רש"י להך שיטה אי נימא דר"י החורני ס"ל דאין כלי טמא חושב משקה דלפ"ז באמת טעם דב"ש כפי' הראשונים אבל הכא פירש לאידך שיטה שיתיישב טעם דר"י התורני לשני התנאים לר"מ ולר"י: