ערוך לנר – יבמות – קטע 19

בד"ה כיון דכתיב חוצה. כמו המדברה: מחוצה גופא הוי מצי להביא ראי' דכתיב גבי לבן החוצה אל העין, ועיין במהרש"א ח"א שהביא הירושלמי שהקשה מישובו רשעים לשאולה, ומדברי המהרש"א נראה שמפרש הקושיא כיון דכאן כתב הלמד ל"ל ה' בסוף, ולכאורה אין זה קושיא דהא בכמה מקומות מצינו ה' נוספת לתפארת הקריאה והרי כל נתתה ונתתה שבספר במדבר ודברים כתוב ע"פ המסורה בהא נוספת ורבים כדומה, אכן ביאור קושית הירושלמי נ"ל ע"פ דברי הרשב"א כיון דעכ"פ כתיב ה' אף דלתפארת הקריאה היא מכ"מ ל' דלשאולה מיותרת, ובזה נסתר מה שכתב המהרש"א לפרש תירוץ הירושלמי אבל כבר פירש הרשב"א בשמעתין תירוץ הירושלמי דכתוב למד והא לחוזק הענין והמהרש"א לא הי' לו פי' הרשב"א:

בד"ה לרבות, ובפ"ק דיומא משמע: לא ידעתי למה כתבו כן בלשון משמע דהא מפורש אמרינן בגמרא שם דמצרכינן החוצה משום דבית אשה נשואה משמע וכמו שכתבו באמת הראשונים, ואולי י"ל כיון דהרשב"א הביא בשם הירושלמי עוד טעם אחר למה דמצרכינן לרבות ארוסה מדכתיב ובין אין לו ע"ש, וא"כ אין ראי' דלמא באמת גם ש"ס דילן סובר כן, רק דלפ"ז יקשה כי פריך ביומא שם דארוסה לא תתייבם דנמעט מביתו לימא לי' וליטעמיך אפילו ביתו ארוסה בכלל נמעט מיבן אין לו אע"כ דה"ט דכתיב חוצה אבל כבר כתבו התוספ' בכמה דוכתי' דהמ"ל וליטעמיך ולא קאמר לכן לא כתבו התוספ' רק דמשמע משה מדלא קאמר וליטעמיך משמע דרק מדכתיב ביתו מצרכינן חוצה, אכן לענ"ד יש ראי' לטעם הירושלמי דאי רק משום דכתיב ביתו מצרכינן חוצה וקשה דבאמת לא לכתוב לשון בית רק אשת וממילא לא מצרכינן חוצה:

בד"ה דלא אתי איסור. וא"ת כיון: עיין במהרש"א שתמה על התוספ' שהקשו קושית הגמרא ותירצו תירוץ הגמרא ולא הבנתי תמיהתו דהרי לקמן לאו אליבי' דב"ש אלא אליבי' דר"ש קאמרי' כן וע"כ פליג ר"ש אב"ש דלר"ש מטעם אין איסור חע"א הצרה אסורה להתיבם וכמש"כ התוספ' שם ע"פ פי' לקמן (דף ל"ב) ולב"ש מותרת הצרה א"כ ע"כ לאו טעמם שוה ושפיר הקשו התוספ' לב"ש דתתיבם הערו' גופא דא"ל דמתלי תלי דא"כ גם הצרה לא תתיבם כמו לר"ש ותירצו אעפ"כ דגם לב"ש אמרי' סברא זו וע"כ צריך לחלק בין ב"ש לר"ש וכן משמע דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש שכתבו ג"כ דברי התוספ' והביאו ראי' מש"ס דלקמן אלמא דלאו היינו הך דלקמן בפירוש:

בד"ה וב"ה פוסלים. ורש"י עצמו חזר: מה שי"ל בזה כתבתי לקמן (ל"ה.) ע"ש:

בד"ה דאמר. א"נ אתורה הי' מצטער: בסנהדרין לא הביאו התוספ' רק תירוץ זה גם הטור י"ד (סי' ק"פ) לא הביא בשם התוספ' רק תירוץ זה והתירוץ הראשון הביא בשם הרמב"ן והוא מדברי הרא"ש במ"ק (פ' ג') ומזה נראה שלא הי' להם תירוץ זה בשם הרבינו יצחק אבל בתוספ' הרא"ש כאן הביא תירוץ קמא ג"כ רק שהביאו בסתם ולא בשם ר"י. והנה הפוסקים הוכיחו מכח קושיא זו דאם עושה בשביל תורה מותר, אכן לענ"ד קשה על ב' התירוצים של התוספ' דמה בכך דאין בזה משום שורט לנפש מכ"מ היאך עשה ר"ע כן הא הוא בעצמו אמר בב"ק (דף צ') דאין אדם רשאי לחבול בעצמו וא"כ בלא איסור שריטה יש איסור משום חבלה בעצמו, ואף דלפי מש"כ התוספ' שם (דף צ"א ד"ה אלא תנאי) מסקינן דתרי תנאי אליבי' דר"ט דלחד תנא סובר ר"ע דמותר לחבול בעצמו, מכ"מ דוחק גדול לומר דתנא אליבי' דר"ע דאין אדם רשאי לחבול בעצמו יחלוק על המעשה דהכה ר"ע על בשרו עד שדמו שותת לארץ, ואולי י"ל ע"פ מה שכתבו התוספ' ע"ז (דף י"א) דלכך עוקרין על המלכים ואין בזה משום בל תשחית כיון דלכבודו של מלך עושה כן ליכא השחתה ע"ש, ולכן כיון דטעם דאסור לחבול בעצמו הוא משום בל תשחית כנראה בב"ק (שם) כל שעושה מפני הכבוד לא שייך בל תשחית ולכן משום חבלה בעצמו ג"כ לא הי' איסור אצל ר"ע, אכן לולא דברי הראשונים הי' נלענ"ד לומר דמה שנאמר בר"ע שהי' מכה בבשרו עד שדמו שותת לארץ לא במתכוון חבל בעצמו אלא מתוך רב צערו על אבדת ר"א היה מכה עצמו כ"כ עד שמעצמו ושלא ברצונו דמו שתת לארץ וכשהרגיש בדבר באמת הפסוק מלהכות אבל לעולם י"ל דבמתכוון אסור לחבול בעצמו אפילו עושה מפני צער וכבוד התורה, ואין לומר דאם יש איסור לא שייך שנעשה לר"ע שלא במתכוון דאפילו בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם דזה לא שייך רק באכילת איסור כמש"כ התוספ' לקמן (דף צ"ט), וראי' לזה דכה"ג מצינו גם ברבא בשבת ודף פ"ח) דקמייץ בהו וקא מבען אצבעתי' דמא ע"ש, הרי שחבל בעצמו ג"כ שלא במתכוון אף דבמתכוון בכה"ג ודאי יש איסור ולכן י"ל גם בר"ע הי' החבלה שלא במתכוון, וכן משמע באבות דר' נתן (פ' כ"ה) דמייתי שם ג"כ המעשה דמיתת ר"א כמו בסנהדרין וכתוב שם לאחר שבת בא ר"ע ומצאו באריסרט' שבא מקסרי ללוד מיד קרע את בגדיו ותלש בשערו והי' דמו שותת ונופל לארץ והי' צועק ובוכה וכו' ע"ש, ולא כתוב שם הלשון שהי' מכה על בשרו וזה ראי' דגם בסנהדרין לא נאמר כן שהכה בכוונה בבשרו למען יהי' דמו שותת, ולכן מה שהביא הש"ך בי"ד (שם) בשם הראשונים להלכה להתיר לחבול בעצמו על אדם גדול אם עושה מפני צער וכבוד התורה לענ"ד צ"ט:

דף י"ד ע"א בגמרא אלימא קודם בא קול מ"ט דמ"ד דלא עשו: א"ל דלמא מטעם לא תתגודדו דהא מטעם זה פריך לעיל למ"ד עשו כדבריהם, די"ל דהא ע"כ צריך לחלק דלא שייך לא תתגודדו בזה וכמו דמסיק באמת בגמרא דלקמן דהא קשיא ממתניתן דמגילה, אכן לפי' הרא"ש בסוגין דלר' יוחנן לא קשיא ממתניתן דמגילה גם לפי הס"ד ע"ש, (ובשיטה זו מתורץ מה שהקשו התוספ' לקמן בד"ה כי אמרינן) קושיא זו במקומה עומדת, שוב אחרי כתבי זה באו לידי חדושי הריטב"א וראיתי שהקשה כן ותירץ בדוחק, אכן לענ"ד י"ל ע"פ מה שהקשה הריטב"א אמה דמתרץ לעיל דלא עשו ב"ש כדבריהם דאכתי קשה דהיאך התירו ב"ה בלא חליצה לשוק ותירץ לחד תירוץ דס"ל דלאחר ב"ק הי' ולכן ב"ה עשו כב"ק וגם לב"ש יש לעשות כן אפילו להקל ע"ש, ולפ"ז י"ל דזה גופא היא קושית הש"ס אי קודם ב"ק מ"ט לא עשו דאין לומר משום לא תתגודדו א"כ יקשה מ"ט עשו ב"ה כדבריהם להתיר בלא חליצה אע"כ דלא שייך משום לא תתגודדו בזה וכמו שמוכיח באמת לקמן אבל תירץ דלעולם קודם ב"ק ולא עשו ב"ש משום דב"ה רובא אבל ב"ה עשו כדבריהם אפילו להקל משום דרוב הם, ועוד י"ל דהכי קפריך מדקאמר לא עשו משמע דעשו כב"ה לגמרי גם להתיר בלא חליצה ומ"ט הא בזה לא שייך משום לא תתגודדו לעשות לקולא ועל זה תירץ משום דב"ת רובא עשו אפילו לקולא כדבריהם, ומה שהריטב"א לא תירץ כן ז"ל דלשיטתו אזיל דפירש בשם מ"ה ז"ל דאף דב"ה רובא לא הותר לב"ש לעשות כדבריהם להקל ומביא ראי' מעקביא בן מהללאל דעדיות דמשום דשמע מפי המרובים לא חזר לעשות כדבר חכמים להקל ע"ש, אכן לפענ"ד אין משם ראי' לפי מה שפירש הראב"ד שם דעקביא וחכמים שמעו מפי מחצה על מחצה א"נ שעקביא אמר שהוא שמע מפי מרובים יותר מחכמים ע"ש בתוספ' י"ט ולכן ע"כ עמד בשמועתו כנגד רבים אבל היכי דפליגי כ"ש וב"ה בסברת עצמם או אפילו ע"פ מה שקבלו רק שלא אמרו ב"ש שקבלו ממחצה על מחצה או מפי רוב בזה שפיר י"ל דמותר או אפילו מחויבים לעשות להמועטים כהמרובים אפי' להקל:

שם אבל ב' ב"ד בב' עיירות לית לן בה ק"ק מהא דאמרינן בסוכה (מ"ד.) לדדהו נמי לא דחי, ופרש"י הטעם שלא לעשות ישראל אגודות אגודות וכ"כ גם הרמב"ם והרי התה ודאי כב' בתי דינים בב' עיירות דמי, שוב א"ע ראיתי שבכפות תמרים הקשה כן בשם הרשד"ם ותירץ דהוי כב' ב"ד בעיר אחת משום עולי רגלים מח"ל שבאים לירושלים ששם נוטלים בשבת ע"ש, ותירוצו תמוה שהרי מה דאמרי' דלדדהו לא דחי היינו בזמן שאין ביהמ"ק קיים כמבואר בסוגיא דשם ואיך שייך משום עולי רגלים, ולענ"ד י"ל כיון דבשוא"ת יש כח לחכמים לעקור דבר מז התורה משום גזירה כמו כן חששו לפעמים ללא תתגודדו גם בב' עיירות כפי הנראה להם צורך הענין ולכן ממה שחששו שם לל"ת באמת לא מן התורה אלא תקנת חכמים היא, ויש להביא ראיה לזה דהלחם משנה (ה' לולב פ"ז) הקשה דלמה לא גזרו גם לבני א"י שיעשו ב' ימים טובים משום לא תתגודדו ותירץ דבשלמא גבי לולב השוו אותם בשוא"ת אבל בקום וע' לא חשו להשוותם ע"ש ואי ס"ד שיש בזה משום לא תתגודדו מן התורה איך שייך לחלק בין שוא"ת ובין קום וע' אע"כ דמדאורייתא ליכא משום ל"ת דהוי ב' בתי דינים בב' עיירות ומה שחשו לענין נטילת לולב בשבת לא הוי רק תקנת חכמים:

שם משום חומרא דשבת כמקום אחד דמיא: זה לא שייך רק לענין מכשירי מילה דר"א אבל לא לענין בשר עוף בחלב דריה"ג ולכן לא פריך בש"ס רק מר"א כנראה ממה שהביא בר פלוגתא דר"א דהיינו ר"ע ולא ג"כ בר פלוגתי' דריה"ג. והנה כל עיקר הקושיא לא שייך רק לתירוץ אביי ולא לתירוץ רבא כמובן הרשב"א בשם ר"ח, ומזה ראי' לפסק הרמב"ם דפסק כאביי מדשקיל וטרי בש"ס אליבי' ועיין במה שכתבתי בזה לקמן (ט"ו) ליישב דעת הרמב"ם:

שם והאמר ר' אלעזר אע"פ שנחלקו: ק"ק הא ר' הושע דס"ל לקמן (ד' מ"ט) דאין ממזר מח"כ ודאי לא פליג על ב"ה וא"כ כי אמרי' הכא ופי תימא דסברי ב"ה אין ממזר מח"כ וכו' הכי קאמר דלמא הא דקתני במתני' דלא נמנעו אתיא כר' יהושע דלדידיה ליכא חשש ממזר וא"כ מאי השיב של זה והאמר ר"א וכו' הא ר"י ע"כ לא ס"ל הך דר"א דאל"כ הוי דלא כב"ה ואכתי מאי ראי' דמתני' לאו ר' יהושע היא:

שם בתוספ' ד"ה מי סברת. תימא שלא הקשה: לענ"ד י"ל שהרי למ"ד עשו שהוא ר' יוחנן מתרץ לקמן דב' ב"ד בב' עירות ליכא לא תתגודדו ואליבי' ל"ק מהא במקומו של ר"א דב' מקומות הם וכדמתמה באמת לקמן דקרי לי' מאי קרי לי' ואף דמתרץ דס"ד דמשום חומרא דשבת כמקום א' דמי הרי ר"י ע"כ לא ס"ל כן דאל"כ יקשה באמת אליבי' ואיך שייך שיקשה מזה לר"ל דדלמא גם ר"ל מודה דבב' מקומות לא שייך לא תתגודדו וקושיתו ממגילה הי' מכפרים ועירות דכפרים קראו בעירות ביום הכניסה כשיטת הרא"ש שחולק על רבינו חיים שס"ל לקמן בתוספ' דבני הכפרים היו קורין בעירם ולכן אף שהתוספ' לשיטתם הקשו שפיר מכ"מ לשיטת הרא"ש והרשב"א והריטב"א דס"ל כוותי' מתורצת קושיתם כ"ן:

עוד הקשו התוספ' למ"ד לא עשו יקשה מהא דר' טרפון קרא והטה, ומהא דהלל שאביא עולתו וחברו עליו תלמידי ב"ש, ומהא דאמרינן הרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה, והניחו בקושיא, ולענ"ד גם בקושיא זו התוספ' לשיטתם אזלו דס"ל לקמן דלמ"ד ב"ש לא עשו כדבריהם אפילו להחמיר לא עשו כדבריהם רק כדברי ב"ה להקל אבל לפי מה שבארו הרשב"א והריטב"א הסוגיא דאף למ"ד לא עשו מכ"מ להחמיר עשו ב"ש כדבריהם לא יקשה מכל הני, דמה שר"ט הטה הי' להחמיר דבענין אחר לא יצא ידי ק"ש לב"ש, וכן מה שמיחו בהלל שהביא עולתו הי' לשיטתם להחמיר שלא לחלל י"ט, וכן בהא דרוצה לעשות כדברי ב"ש עושה י"ל דהיינו ג"כ במקום שב"ש מחמירים ועשו כדבריהם:

בד"ה ר' יהושע וא"ת ומאי שנא: לכאורה י"ל דהא גבי בת קול דר"א הקב"ה הסכים לבסוף עם הרבנן כדאמרינן התם דקאמר נצחוני בני נצחוני ומכ"מ מוכיח שפיר מר' יהושע דס"ל אין משגיחין בבר קול דהא קאמר ר' יהושע לא בשמים היא מקודם שידע שהסכים הקב"ה עמהם:

בא"ד מן השמים יוכיחו: א"ל הא ר"א מתלמידי ב"ש היא ולמ"ד עשו ע"כ ס"ל ב"ש אין משגיחין בבת קול ואיך קאמר ר"א גופא מן השמים יוכיחו, י"ל לשיטתם דרבנן שהיו תלמידי ב"ה רצה להוכיח מבת קול:

בא"ד משום דהוי ב"ה רובא כתירוץ זה מוכח לכאורה בפ"ק דשבת גבי י"ח דבר נמנו ורבו ב"ש על ב"ה וי"ח דבר גזרו בו ביום אלמא דהיכי דהוי ב"ש רובא קבעו הלכה כמותם וע"ש בפי' הברטנורה, אכן באמת אין משם ראי' די"ל דגזירה די"ח דבר קודם יציאת ב"ק הוי, ואדרבא ק"ל על תירוץ התוספ' מהא דפריך בעירובין (דף י"ג) מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותם, ולפי תירוץ התוספ' ה"ל לתרץ משום דרוב היו:

בא"ד דבכל דוכתא אית לי' דאין משגיחין: ק"ק דהא בפי' קמפרש התם ר' ירמי' דמאי דקאמר לא בשמים היא היינו משום נתנה תורה שכתוב בה אחרי רבים להטות ע"ש אלמא דמטעם רוב לא סמך ר' יהושע אב"ק דר' אליעזר, וי"ל דלהך איבעית אימא דלאחר ב"ק מ"ד עשו באמת לא מפרש דברי ר' יהושע כמו ר' ירמי' שם אלא דר"י ס"ל סתמא ואין מקבלין הוראה מב"ק:

בד"ה כי אמרינן דבני הכפרים היו קורים בעירם: ק"ל דאכתי קשה ממה דאמרינן במגילה (י"ט ) בן עיר שהלך לכרך קורא למקומו ע"ש, וכן פסק בא"ח (סימן תרפ"ח) הרי דבכרך קורא בי"ד ואכתי איכא לא תתגודדו, ואולי י"ל דמשום אחד שעושה שלא כמנהג העיר לא שייך לא תתגודדו דיכול לעשות בצנעה:

בא"ד. וכן נראה בירושלמי עיין ברש"י (ריש מגילה) שכתב דבני הכפרים היו קורים להם בני העיר, ולפ"ז יקשה מהירושלמי, וצריך לחלק בין קריאת בני עיר לבני כרך דכבר יצאו מצות מגילה ושייך יותר אינו מחוייב בדבר ובין קריאת בני עיר לבני כפר דעדיין לא יצאו ומקרי מחוייב בדבר, אכן ברא"ש הביא בשם הירושלמי דבן עיר לא יקרא לבן כפר וכן הגי' המהר"ם בתוספ' וכ"כ המהרש"ל ביש"ש, וא"כ יקשה על רש"י מהירושלמי. שוב א"ע ראיתי שבט"א הקשה כן ותירץ בדוחק, אכן באמת יש לתמו' על הרא"ש ומהרש"ל ומהר"ם וט"א שראיתי בהירושלמי שהיא במגלה (פ"ב) שכתוב בפי' בן כרד כמו בתוספ' שלפנינו וא"כ פי' רש"י א"ש:

בד"ה במקומו במתכוון היו מביאין: נ"ל שהתוספ' הוצרכו לפרש כן דאל"כ מאי פריך דאפילו נימא משום חומרא דשבת כמקום א' דמי מכ"מ הרי במקומו של ר"א דס"ל כוותי' לא היו יכולים לבטל מצות מילה בזמנה דכיון דלדדהו שרי לכרות עצים לצורך מילה מחוייבים לעשות כן ובאתרא דר"ע פשיטא דאסור ואין זה דומה לשאר לא תתגודדו דבסוגיא שבכולם יש מקום לעשות בענין א' אבל הכא בכל צד שלא יעשה כדעתו יש בטול מצו' ולכן פירשו דהלשון משמע להגמרא שהיו מכוונים שהיו מביאין עצמם לכך ומזה פריך הלא הי' להם לעשות כן משום ל"ת, ועיין בתוספ' שבת (דף ק"ל) ד"ה שלא ברצון שהקשו היאך התיר ר"א להביא דרך ר"ה היכי שיכול להביא דרך גגות והניחו בקושיא וא"כ כש"כ שיקשה אהך ברייתא לפי פירושם הכא שהיו מביאין עצמם לידי כך להיות צריכים לחלל שבת בכריתת עצים:

בד"ה לא הוי. דהא מוקצה מחמת איסור חמיר טפי: וא"ל דלמא אכתי לא משום דדחיה בידים אלא הכא היינו טעמא שהי' נר של חרם שהדליקו באותה שבת והוי תרתי מוקצה מחמת איסור ומחמת מיאוס, די"ל לפי מש"כ התוספ' שבת (ח"ו) דלכך לא קאמר דר' יוחנן כר"מ ס"ל משום דר' מאיר לא שמעי' רק דאית לי' היכי דאיכא תרתי מחמת מיאוס ומחמת איסור ע"ש, ואי גם ר"י הכי איירי אכתי וקשה דלימא ר"י מ"ח ס"ל: ע"ב

בגמרא אלא ב"ש אמאי נמנעו מב"ה בני חייבי לאווין: ק"ק דאימא ב"ש ס"ל כר"ע דיש ממזר מחייבי לאווין, ואף דר"א קאמר לעיל מודים ב"ש וב"ה שאין ממזר אלא מאיסור ערו' וענוש כרת דלמא ר"ש דאליבי' קיימינן השתא לא ס"ל כר"א:

שם ברש"י ד"ה חן הספק. כגון מגרש ולנה עמו בפונדקי: הקשה הרשב"א היכי סתים סתומי לקרוא זה בשם ספק ולספק צרות בשם סתם, ולכן כתב דנראה לו יותר פי' הרמב"ן, ולענ"ד רש"י בפירושו א"ש שרצה לתרץ ב' קושיות דהיינו מה שהקשה כבר הריטב"א לס"ד דמקשן מ"ט דת"ק דלא פירשו מן הודאי ומה שהעירו כבר התוספ' (בד"ה ומאי שנא) למה פריך קושיא זו אתירוץ רנב"י ולא בפשטות אברייתא, אבל לפי' רש"י הכל א"ש דהמקשן הי' ס"ד דת"ק ור"ש בהא פליגי דת"ק ס"ל דאהבה ואחו' נוהגין זה בזה ולכן הי' נושאים זה מזה אף שהיו יודעים שנעשה מעשה שעושה איסור אשת איש לב"ה אבל ר"ש סובר דמן הודאי דהיינו אם נטמעו מה שהוא ודאי אשת איש לב"ה כגון שידעו שנתקדשה אשה בשו' פרוטה ואח"כ בדינר מאחר וב"ה הורו שמקודשת לראשון וב"ש הורו שמקודשת לשני ממשפחה זו היו פורשים ב"ה ולא סמכו שב"ש יודיעו להם אם היא מזרע אותה האשה אבל כשלא נעשה רק מה שלב"ה עצמם הוא ספק אשת איש כגון לנה עמו בפונדקי ממשפחה כזו לא היו פורשים כלל דהוי ספק ספקא שמא לא בא עלי' לשם קידושין ואת"ל בא שמא אשה זו אינה מזרעה וכמו דהתיר ר' יהושע מטעם ספק ספקא אלמנת עיסה בעדיות (פ"ת), ולכן פריך הרי עכ"פ מוכח דעשו ב"ש כדבריהם, ותירץ דלא נצרכה אלא לצרה עצמה פי' דהך ודאי אין הפירוש השתא שהאיסור שנטמע הוא איסור ודאי אלא שפירשו מן הצרה שהיא להם ודאי איסור ולכן פריך שפיר ומ"ש מן הודאי וכו' ספק נמי איסורא הוא, פי' דלפי פירושו השתא אי נפרש ספק דהיינו לנה עמו בפונדקי צריך לפרש ג"כ כמו במן הודאי שמן הלנה עמו עצמה לא נמנעו ב"ה ואמאי הא זה לדדהו הוא ספק אשת איש ולכן מתרץ דהך מן הספק אין פירושו שהאיסור מצד עצמו הוא ספק אלא מן הסתם וקאי באמת אכולי איסורי דקחשיב הכא ולא נמנעו לא מטעם ספק ספקא דהא באיסורי ודאי ליכא בטימוע רק חד ספק אלא מטעם דמודעי להו ור"ש באמת לא חולק את"ק אלא כולה ר"ש היא:

שם בתוספ' ד"ה בשלמא. אלא תרי מילי דטומאה וטהרה: הרמב"ן והרשב"א והריטב"א כתבו ג' דברים דהיינו חבית של זיתים מגולגלים ואדם שהוא נתון תחת הסדק ודם נבלות והקשו מזה על רש"י שכתב דב"ה מחמרי בטהרות טפי מב"ש, ולענ"ד י"ל דרש"י לשיטתו אזיל דלכאורה קשה אתוספ' והראשונים דלא חשבו אלא תרי ותלת והא איכא טובא עוד דשנינו בעדיות (פ"ה) דהיינו ד"נ ודם טהרה של מצורעת וחמת צרורה וטבילה בחרדלית ומי חטאת שעשו מצותן והקצח לענין טומאת אוכלין ודם יולדת שלא טבלה ביבש דבכולהו ב"ש לקולא וב"ה לחומרא, אבל י"ל דכבר כתב הראב"ד (שם) דכל השנויים שם מקולי ב"ש הם תנאים יחידים אבל ת"ק דלא חשיב (פ"ד) רק הני תרי מילי דחבית ואדם שהוא נתון תחת הסדק חולק עליהם וס"ל בכל הני ב"ה לקולא, ולכן שפיר כתבו התוספ' דליכא רק תרי מילי (ואף שיש עוד פלוגתא (שם] דלכ"ע ב"ה לחומרא דהיינו הסך בשמן טהור ונטמא, י"ל דזה לא חשבו הראשונים דבזה ליכא חשש טומאה לב"ה בכלים דב"ש כיון דאין שם רק טומאת ידים כמבואר בתוספ' י"ט שם וספק ידים טהור לכ"ע) אבל רש"י חולק על הראב"ד שכתב בשבת (דף ע"ז) אהא דר' יהודה העיד ו' דברים לאו דאיכא הני ותו לא דאכתי טובא איכא אלא כל א' מהתנאים העיד על אותן שבידו ע"ש, הרי דס"ל דהתנאים לא פליגי אהדדי, ועיין בתוספ' י"ט (רפ"ה דעדיות) שכתב ג"כ שרש"י חולק על הראב"ד, ולכן רש"י לשיטתו כתב שפיר דב"ה מחמרי בטהרות טפי מב"ש כיון דאיכא כל הני ג"כ אבל התוספ' י"ל דס"ל כהראב"ד ולכן כתבו דליכא רק תרי מילי דהיינו חבית ואדם תחת, הסדק דקחשיב גם הת"ק (בפ"ד) מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה, ולכן א"ש ג"כ דלא קחשבי התוספ' השלישי שחשבו מראשונים דהיינו דם נבלות כיון שזה ר' יהודה הוא דתני ות"ק חולק עליו לדעת הראב"ד, אבל מכ"מ דעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א צ"ע דאי ס"ל כרש"י ה"ל למיחשב כל הני דמייתינן ולמה כתבו ג' דוקא ואי ס"ל כהראב"ד היאך קחשבו דם נבלות וצריך עיון: