ערוך לנר – יבמות – פתיחה

הקדמת

הגאון המחבר זצ"ל יוצר אדם המגביה דלים ומאיר נשמת המיחדים יחודו, ישמע השמים ויאזין הודאה אנוש דל נדכה יושב חלדו, אליך יוצרנו דך הנכאה נפשו ורוחו ישתפך המצפה לחסדך, ואשר חבלים נפלו לו בנעימים בלב שמח יודה לשמך, גם אנכי צעיר ונבער מרכבות נפשי שמתני, רוח בטני הציקתני, וחיל ורעדה אחזתני, בהעליתי על לבי, רב טוב צורי ומשגבי, וחסדיו אשר אם אספרם מחול ירביון, סרעפי לבבי כגלי ים יהמיון, מה לך נרדם כעצל ער משכבו, הלא איש אל רעהו ואיש אל קרובו, הטוב בעיניו יבקש לעשותו, יתרפס ברצי כסף להראותו, בי כיתד נאמן תקועה בקרבו אהבתו, אף כי עפר מן האדמה, אדם להבל דמה, נגד רם על כל רמים, שוכן מרומים, רוכב שמים, רוקע הארץ על המים, שת חכמה במוחות, על מעללי איש עיניו פקוחות, לו מצעדי גבר נתכנו, ומחסדו ומטובו תמיד ישביענו, ובמה יתרצה עבד אל אדוניו, הלא בלכתו בדרבי הגיוניו, ובעשוהו הישר בעיניו, ומה אבינו שבשמים דורש ממנו, כי אם לשמור ולעשות הטוב לנו, לשית נגד פנינו יראתו, ויומם ולילה להגות בתורתו, הן זאת חזיתי ותתלהב נפשי, נשאתי עיני אל כבודי ומרים ראשי. בקשתי סמני ליתן חלקי בנעימים בין ישרים וחכמים, פועלי צדק והולכי תמים, נוטרים את הכרמים, אולי ישא פני עבדו, ממרום שבתו לשלוח ידו, על דרך הטוב להדריכני, בחסד ומישרים לתמכני, ולקבל ברצון מידי מנחת עני, וישמע ד' קול שועתי, ממקור מים חיים תודת רבותי נ"ע שתיתי, חכמתם וצדקתם ראיתי, ותסער לבבי בשלחן ערכו, ואדרוך בנתיב יושר דרכו, גם מתלמידים בהם נתברך גבולי, מצור משגבי חי גואלי, נתעורר רוחי לשאוב ממעיני התורה, שמתי את פני מול פני המנורה, ממנה תופיע לישרים אורה, נשאתי בכפי מנחה טהורה, ואקריב אותה לכבוד קדוש ונורא, וזאת תורת המנחה אשר הגשתי, את אשר בחסד עליון אחרי יגעתי, בתורתו הקדושה מצאתי וחדשתי, בעט סופר על ספר חרטתי, פעם אחר פעם צרפתי ובררתי, וביגיעה רבה על מזבח הדפוס הנחתי, להיות לי למזכרת, ולבני גילי למשמרת, אורי אזכה להנתן לי מהלכים בין המעוטרים בעטרת, נושאים פאר התורה לגאון ולתפארת, העומדים בבית ד' בארץ אחרת, ידעתי גם ידעתי דבת רבים, מלתם על לשונם ושפתותיהם דובבים, עת אשר שמים לבשו קדרות, וצבאם עטפו שחרות. עת אשר חושך יכסה פני תבל, ויושבוד והבילו אחרי ההבל, מאסו התעודה והפרו חוק, ותורת ד' השליכו למרחוק, הרחק כמטחוי קשת, לכל תהי' מתבקשת, בעת בזאת תהי' חוכר חבר, הכזה משפט גבר, נפרץ בבית ד' פרצה אחר פרצה, נהי' דבר ד' בקמיו לשמצה, ואתה תקרב אל המזבח להקריב מנחתך, תחשוב תהי' לריח ניחח לפני יוצרך, הלא יכירו בל העם מקצה, כי קרבנך פגול היא לא ירצה, השבחת תורת חכמי לאומיך, אם חביבה התורה לדור פזר דבריך, ואם לא כנס אמריך אכן שמעוני נא אחי טרם תשפטו, ואז רעיוניכם אולי ישקטו אם לעשות לי שם חבורי חברתי, כמוכם כמוני ידעתי, כי לא יאות לבקש כבוד וגדולה, גם לא עת עתה האסף תהלה, אחרי נהיתה תורת ד' זוללה, אך תחת כן נפשי שמתני, לגשת אל המלאכה בהתבונני, כי אין לסיג הגאוה, חלק בהתאוות התאוה, אשר אויתי להוציא לאורה, חלק מחידושי להגדיל התורה, ובמה יזכה נער כמוני, את ארחו לעלות ליושבים בשבת תחכמוני, הלא בהראות כי יקרו לו אמריהם, וכי שתה בצמא את דבריהם, נם הלא נשמרתי לבל אהי' לטורח, למכור לאשר לא יחפוץ כדרך עוברי אורח, להזיל כסף מכים אנשי לצון, אשר להם בתורה אין חפץ ורצון, כל ההוצאות מכספי שלמתי, וכבד ד' מהונך קיימתי, ואשר יהי' לו דברי לנחת, הוא יכול לקחת, ואשר יהי' לו דברי למשא, יניחם ואל ביתו לא ישא, ות"ל עוד לא אלמן ישראל עוד רב ההמון, אשר בו אמון, בקרבו תתלהב אהבת תורה תמימה, מחזיק דגלה ביד רמה. ורק להקהל הזה דברי הבאתי, ועל מזבח הדפוס הנחתי:

והנה כבר הודעתי, כי בדבר החבור בדרכי רבותי, נ"ע דרכתי, ואחרי ראיתי כי על מסכתות סדר נשים, כתובות קדושין גיטין רבו הפירושים, אשר הניחו לנו ברכה גדולי המפרשים. ועל מסכת יבמות אשר לה משפט הבכורה בהסדר חדלו האחרונים, מלכתוב פירוש כולל כל המסכתא כאשר עשו הראשונים, ואחרי ראיתי מ"ש הגאון פני יהושע בהקדמתו, אם יאריך ימיו בדעתו לעשותו, אך טרם זכינו לאורו בהיר כשמש בדרום, נשמתו הטהורה עלתה למרום, אולי הונח לי מקום להתגדל בו אמרתי, כגבור מלחמה חלצי חגרתי, לא שלותי ולא נחתי עד הוצלח בידי את אשר יזמתי, ואם כי מיעוט ערכי ידעתי, אשר לא יאות לצעיר היצורים, להשתוות לגדולי המאורים, ידעתי כי דרכי בחשיכה, דעתי במסילתי נבוכה, אך הלא גם ירצה לעני מנחתו, אשר לא תשיג ידו בטהרתו:

וזאת תורת מנחה עני אשר הכינותי, על סלעים משגבים קננתי, בין הרים ראשי הכנסתי, פעמים הכרעתי בין גדולי הפוסקים, וראיתי את עצמי כננס על ענקים, לא שכחתי בכל זה מיעוט ערכי, ידעתי כי גואלתי על דרכי, ידעתי כי עיני עיני בשר, עלולים לתעות מדרך האמת והישר, אכן פרי עטי לא מנעתי, ואשר הגה לבבי הודעתי, אמרתי ישמע חכם ויוסיף לקח, ישליך השוא והטוב אם גם מעט הוא יקח, ושוכן בשמי עליות אשר לפניו כל תעלומות גלויות, הוא יודע ושוקף ממעל, כי לא במרד ולא במעל, נטיתי, אם נטיתי מדרך האמת והצדק, ובניתי את אשר ימצא בו בדק, כי רק למען נפוץ האמת חרטתי על ספר, לנגד עיני דוברי צדק הנותנים אמרי שפר, וגדולי האחרונים אשר מהם תצא תורה, המה הי' לי לאות ולמטרה, גם לא בדעת ובמרמה לבשתי אדרת, אחרים, למען כחש כחש דבריהם תחת לשוני ותהי האמת נעדרת, ואם המצא ימצא מדברי בחיבורים אשר קדמוני, מאת חונן הדעת חוננתי בהם גם אני, ואם אחרי כתבי מצאתי, אז כזאת הודעתי, ולהרבה הכתוב מחבורי מחקתי, רק אם לפעמים על הנמצא חדשתי והוספתי, אזי הכתוב אחרי הודעתי על מקומו הנחתי: גם את זאת להתנצלותי אודיע נאמנה, כי בימי הורתי כבן שלשים שנה, עיקר החיבור הלז הכרתי, ואם גם כעת אשר להדפיסו יזמתי, בעין שוקף על החרות בו עברתי, שניתי הוספתי וגרעתי, אך הלא הרעיונים הם כילדי נעורים, בהם דבק אהבת הורים, באהבתם אביהם ישנה, וכל פושע ושוגה, תכסה אהבתו, מבלי הגלותו, ואשר גלוי לעיני העולם, מעיניו נעלם, בן אולי גם לי נקרה, לכן אליכם אישים אקרא, חנוני ושאו לי פניכם, ועל מעותי הנוגע להלכה הורוני באהבתכם, ועלי להודות לדבריכם, כאשר אכיר כי האמת אתכם, כי שפת אמת תכון לעד, ועל דרך התורה לא תמעד: ועוד כזאת בדבר החיבור אודיע, כי הלכתי בו בדרך החיבור המפואר פני יהושע, להראות פנים, בשיטת שונים, ראשונים ואחרונים, דעתם לבקר, לשרוש ולעקר, לבנות ולנטוע, וכפי השגתי להכריע, גם נשאתי עיני, ושמתי כמוהו פני, אל כבוד גאון הגאונים והמורים, מבארו ישקו כל העדרים, רבינו רש"י נשמתו תתעדן במרומים, להלחם בעדו בתוך הלוחמים, נושאי קשת ומגן בשדה תרומות, בעמק ועל הגבעות הרמות, ולהסיר מעליו בעזרת בעל מלחמות, כל הקושיות אשר הקשו התוס' עליו במס' יבמות ולא אכפיל אשר כבר שניתי, כי ידעתי קוצר השגתי, ואשר בגדולות ונפלאות ממני הלכתי, מכלי הגיע עד תכליתי, אכן למען זה שם חבורי ערוך לנר קראתי, כי אם גם לא גר אשר יאיר העלתי, הערתי לחושבי מחשבות, בנים גם אבות, ערכתי להקורא בו מקום באהלו להעלות עליו גר שכלו, אשר יחיל ואשר יאיר לו, להגיה חשכו ואמת יהגה חכו, גם באשר ערכתי להחבור לנר נשמת אבותי התמימים, אשר יאיר לפניהם במקום משכן כבודם במרומים, כי פרי תבונתי הם מטעיהם, ומשלהם הוא אשר שמתי לפניהם, בגן ד' לעדן נשמותיהם, ילד שעשועים להם הייתי גדלוני על ברכים, הורוני דרך הקודש דרך החיים, שתלוני כעץ על פלגי מים, בעדם ערכתי ספרי במשאת כפים, אל ההורים נשאתי עינים, גרם כה יהל המזוקק שבעתים, להאיר גם לי ממכון שבהם בשמים, גם לזה, ערוך לנר לחבור הזה קראתי, באשר שמם אהרן רעכל במספר נשוה לזה מצאתי, גם בעבור אהל לרש"י נטיתי בו, להיות לדעתי צל ומחסה מול חצי אנשי קרבו, וערוך לנר מספר אהל לרש"י נכלל בקרבו:

וככלותי לדבר אל רוכב שמים אשא עיני, ביום הזה אשר אבותינו באו מדבר סיני, יום אשר חנו בשמחה וברננה, נגד ההר אשר שכן עליו עננה, בשלישי בראשון לחדש, לשלח עזרתינו מקדש, וכאן לאבותנו נגלה בכבודו, להופיע גם עלינו במהרה אור חסדו, ותפארת מלכותו ספירת יום הזה להגלות עלינו, ומארבע כנפות הארץ לקבץ נדחנו, לכלות ימי הרעה. למלא הארץ דעה, ונר אשר ערך למשיחו להפיץ אורו, ועליו יציץ נזרו:

נאם הכותב פה ק"ק אלטונא עד עולם תכונן, ובצל עליון תתלונן יום א' ר"ח סיון שנת יתר שאת ויתר עז לפ"ק יעקב הקטן בן לאאמ"ו מוהר"ר אהרן עטטלינגער זלה"ה. אציג

פה למזכרת דבר מחדושי אאמ"ו זללה"ה בענין מסכתא זו.

הרמב"ם ש טומאת צרעת פ"י) כתב מי שהיתה בהרת בערלתו ימול ואע"פ שהיא מילה שלא בזמנה שמצות ע' דוחה את ל"ת בכל מקום עכ"ל, ותמה עליו המשנה למלך שהרי בשבת (דף קל"ב) אמרינן אימור דאמרינן ע' דוחה ל"ת ל"ת גרידא האי ע' ול"ת הוא ופרש"י דהשמר ל"ת ולעשות ככל אשר יורו היינו עשה ע"כ ולכן מפיק לי' מיתורא דבשר ע"ש וא"כ היאך כתב הרמב"ם מטעם ע' דוחה ל"ת שהרי ע' ול"ת הוא, ומה שרצה המ"ל לתרץ דהרמב"ם ס"ל כאידך ברייתא דדריש מלעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל רגלו וא"כ לא מיותר לעשה ע"ש, לא בלבד שדוחק הוא לומר דב' ברייתות פליגי אהדדי מה שלא רצו כל הראשונים לסבור ובראשם התוס' שהביא המ"ל בעצמו שכבר יישבו הקושיא דלא פליגי ברייתות אהדדי, אלא דגם בלא"ה אי אפשר לומר כן דא"כ קשה להך ברייתא דרשה דבשר דדרשי ר"י ור"י מיני' דמילה דוחה צרעת למאי אתי ובאמת גם זה ק' מאוד על הרמב"ם דכתב הטעם דע' דוחה ל"ת דא"כ דרשה דבשר למאי אתי, ונ"ל דאמה שפסק הרמב"ם (ה' יבום פ"ו) דאה בא יבם על יבמה שאסורה עליו באיסור לאו או מ' קנאה ונפטרה צרתה תמה בתשובת שאגת ארי' וסי' ל"ג) שהרי אין ע' דוחה ע' ובגמרא מוכח דכל היכי דמדאורייתא לא רמי' ליבום לא נפטרה צרתה וכן הקשה עליו בים ש"ש) והוסיף הש"א דאין לומר כיון דחייבי ע' דמצרי ואדומי הם בשב ואל תעשה נדחו מפני מ' דז"א דע"כ מוכח מגמרא דפסחים (דף נ"ט) דע' לעולם לא דותה ע' דפריך התם אלא לר' ישמעאל מאי אולמא דהאי ע' מהאי ע' ע"ש והרי ע' דהשלמה היא בשב ואל תעשה ואעפ"כ פשיטא להגמרא דאין ע' דמחוסר כפורים שהיא בקום וע' דוחה ל"ת עכ"ד, והנה במכ"ה לא ראה הש"א שהסברא שדחה בזה היא סברת הרשב"א הובא בש"מ כתובות (דף מ') שהקשה שם אמה דמקשה וניתי ע' ולידחי ל"ת דלמא איירי אינה ראוי לבא בישראל במצרית ואדומית שהם חייבי ע' ותירץ הרשב"א כיון שהם לאווין הבאין מכלל ע' לענין דחיי' דין לאווין יש להם שנדחו מפני ע' ע"ש, אלא שלפ"ז באמת ק' מאוד על הרשב"א מהראי' שהביא הש"א מפסחים שמוכח בפי' דאין ע' דוחה לל"ת הבא' מכלל ע', ועוד הקשה בני נ"י על סברת הרשב"א מגמרא דיבמות ודף כ') דקאמר בשלמא אלמנה מן הנישואין אין ע' דוחה לל"ת וע' והרי בעולה לכה"ג היא לאו הבא מכלל ט' ואעפ"כ פשיטא להגמרא דאין ע' דיבום דוחה אותה, ובני שי' צידד בזה אם ע' אחד דוחה לב' לאווין:

אבל נ"ל לתרץ דהנה כבר העיר הרשב"א אסוגיא דשבת ודף קל"ב) דקאמר לישנא אחרינא מילה דוחה צרעת מ"ט דאתי ע' ודאי ל"ת וכו' דמאי הוי ס"ד דע' דוחה ל"ת כיין דצרעת ע' ול"ת הוא, ועוד הקשה וכן הקשו גם התוספ' כיון דאמרינן דצרעת ע' ול"ת היאך קאמר רב אשי היכי אמרינן ע' דותה ל"ת כגון מילה בצרעת כיון דע' ול"ת הוא ורק ע"י גזירת הכתוב דכתיב בשר דחי, גם הקשו התוספ' עור הא דקיי"ל בכל דוכתי אין ע' דוחה ל"ת וע' נילף ממילה הצרעת דדחי, וליישב כל זה י"ל דרש"י פי' דהעשה גבי צרעת אתי מלעשות והתוס' הקשו על זה שהרי צריך לעשות להא דדרשינן לעשות אי אתה עושה אבל אתה עושה בסיב שעל גבי רגלו ולכן פירשו דהעשה שמעינן מדכתיב לשמור ע"ש וא"כ ודאי עדיין יקשה על רש"י דכתב דמלעשות אתיא אבל כבר פי' הרשב"א דזה תלי בגרסא דרש"י גרס ולעשות לעשות בסיב שעל גבי רגלו, ובזה א"ש גם לעשה דה"ק אתה רשאי לעשות בסיב שעל גבי רגליו ובמוט שעל כתפו כלומר בשאין מתכוון לקוץ ולטהר הא מתכוין לקוץ ולטהר אסור ולאו הבא מכלל עשה עכ"ל הרי דלשיטת רש"י ורשב"א העשה גבי צרעת היא לאי הבא מכלל ע', ולפ"ז י"ל דבזה גופא הברייתא מסתפק אם ל"ת ולאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע' ובתחלה סבר דנדחה ולכן קאמר בתחלה דע' דוחה ל"ת דאף דצרעת ע' ול"ת הוא מכ"מ כיון דלאו הבא מכלל ע' הוא מה לי חד צאו מה לי תרי לאווין ושוב השיב או אינו דדלמא צרעת חשבינן כע' ול"ת ולא נדחה מפני עשה ת"ל בשר והשתא דכתיב בשר י"ל ג"כ בתרי גווני או דעי"ז גלי קרא דבאמת לאו הבא מכלל ע' לענין דחיי' נחשב כלאו או י"ל דנשאר הסברא דע' הוא רק דהכא בלי קרא ולכן י"ל דבזה פליגי הסוגיות דסוגיא דפסחים ודיבמות שמוכח דלאו הבא מכלל ע' לא נדחה מפני ע' ס"ל כהך סברא דאמרינן שאני מילה דגלי קרא אבל רב אשי ס"ל דאחר דגלי קרא לא אמרינן דגלי קרא נגד הכלל דבעלמא אין ע' דוחה ל"ת וע' אלא אמרינן דאשמעינן קרא דלאו הבא מכלל ע' לענין דחיי' דין ל"ת יש לו ולכן לא קרא מילה בצרעת רק ע' דוחה ל"ת וכן ש"ל גם סוגיא דכתובות דמינה הוכיח הרשב"א סברתו דלאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע', ובזה מתורצים הקושיות הנ"ל מה שהקשה הרשב"א מה הי' ספק הגמרא והקושיא של התוספ' מרב אשי וגם הקושיא למה לא ילפינן מדכתיב בשר דע' דוחה לל"ת וע' די"ל דרק הכא גלי רחמנא ומתורץ ג"כ מה שהקשה הש"א ומה שהקשה בני שי' על שיטת הרשב"א. והנה הרמב"ם במה שפסק בה' יבום כנ"ל דבא על חייבי ע' קנאן ופטר צרותיהן כבר גילה דעתו דס"ל כהרשב"א דלאו הבא מכלל ע' נדחה מפני ע' ופסק כרב אשי דבתרא הוא וכסתם גמרא דכתובות [ואף דגבי אלמנה לכה"ג מן הנשואין פסק דלא קנאה שאני התם דכתיב יבמתו דט"כ גלי קרא שיש יבמה שמן התורה אינו עולה ליבום רק לחליצה כמש"כ התוספ' ביבמות (דף כ') ומסתמא מוקמינן אאלמנה שיש בה ל"ת וע'] ולכן א"ש ג"כ דפסק דצרעת נדחה מפני מילה מטעם ע' דוחה ל"ת דאף דדרשינן מבשר מכ"מ בזה לא גלי קרא רק דלאו הבא מכלל ע' יש לו דין ל"ת ונדחה מפני ע' וכדברי רב אשי וא"ש:

וכדי לסיים בברכה

אזכיר עוד דבר נחמד ששמעתי מפי אאמ"ו זללה"ה וגם הוא מענין המסכתא דהנה במה דאמרינן יבמות (דף קכ"א) קרי שמואל עלי' דרב לא יאונה לצדיק כל אין קרי רב עלי' דשמואל ותשועה ברוב יועץ השמיענו מוסר השכל מדת הצדיקים וגודל ענותנותם ששמואל שהציל בעצתו לרב לבל יכשל לא רצה שיתלו הטובה בו ובחכמתו לכן קרי עלי' דרב לא יאונה לצדיק כל און לרמוז לא אני אלא צדקת רב הצילו ונגר זה רב בענותנותו לא רצה להחזיק טיבותא לנפשי' שהוא צדיק ותלה התשועה שהיתה לו בעלת שמואל ובחכמתו ולכן קרא עלי' ותשועה ברוב יועץ – וכזה ביאר אאמ"ו ז"ל מה דאמרינן מגילה (כ"ז:) רב הונא הוי אסר דיתא וקאי קמי' דרב א"ל מאי האי א"ל לא היה לי קידושא ומשכנתי' להמיינאי ואתאי בי' קידושא א"ל יהא רעוא דאיטום בשיראי כי איכלל רבה ברי' רב הונא אינש גוצא הוה גנא אפוריא אתיין בנתי' וכלתי' שלחן ושדיין מניהי עלי' עד דאיטום בשיראי שמע רב ואיקפד אמר מאי טעמא לא אמרה לי כי ברכתיך וכן למר וכ' רש"י אף אתה תהא מבורך לכך שמא הי' עת רצון ותתקיים אף בי עכ"ל ודקדק מה בעי בזה לפרש שמא עת רצון הי' אבל אמר דבזה השמיענו גודל צדקת רב תחת אשר כפי הנראה מדברי רב בתחלת עיון יראה מחסור דאיקפד רב על ששמע שבאה טובה לרב הונא וכי זה מדת צדיק לקנא במי שנתעשר ונתברך ומה גם להתאוות טוב העה"ז עושר וכבוד ובלא"ה כבר אמרו רז"ל בכל ארם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו והר ר"ה תלמיד מובהק דרב הוי ולכן פי' רש"י דאדרבא מגודל צדקה וענותנותו דרב דבר כן דידע אחר שנתקיים ברכתו על דרך נפלא כזה יתלו הדבר בזכותו של רב לומר שהקב"ה רצון יראיו יעשה ויקיים ברכותיהם לכן כששמע רב רצה להראות שלא ממנו הי' אלא רצה לחלות בעת רצון ולהחזיק זה אמר לר"ה כאלו הקפיד למה לא אמרת לי כשברכתיך וכן למר למען יאמין כי לא שגדולת זכותו גרם קיום הברכה אלא שהי' עת רצון אז לפני הקב"ה ולכן גם אם הי' רב הונא ברכו אז נתקיים ברכתו גם בו ומשמיענו בזה ענות הצדיק שלא רצה לתלות הברכה בזכותו אלא בעת דנין ודפח"ח וכן יהי עת רצון מלפני אבינו שבשמים לקיים בנו ברכות הצדיקים מן העולם ועד העולם: דף

ב ע"א ברש"י ד"ה חמותו. ונשאה אחיו: במהר"ם הקשה למה לא פירש רש"י ז"ל בפשיטות שכבר מתה אשתו כשחמותו נפלה לפניו ליבום והניח בקושיא, והי' נלענ"ד דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל לקמן (ל"ד:) דלר"ע חמותו לאחר מיתה אינה כשריפה רק באיסורא בעלמא וכפי מה שפירש בסנהדרין (דף ע"ו) הוא איסור דשוכב עם חותנתו ולכן לא הוי ערוה לפטור צרתה אלא דוקא בשאשתו שתו עדיין קיימת וא"כ יש זרע לאחיו וליכא ייבום, ועל כן הוצרך לפרש דאיירי בכה"ג שמת בעלה ונשאה אחיו שהרי בפלוגתא לא קמיירי כדאמרינן לקמן (דף ט'). ולא זו בלבד שלרש"י לשיטתו צ"ל כן אלא אפילו להתוספ' דס"ל לקמן (שם) דאיסורא בעלמא היינו כרת ובשיטת הרמב"ם ג"כ צ"ל כן דחמותו דמתניתין ע"כ היינו חמותו דבשריפה מדפריך לקמן בשמעתין ליתני חמותו ברישא דעיקר שריפה בחמותו כתיבא שוב א"ע מצאתי ככל הדברים האלה בשו"ת הריב"ש (סי' שע"ד) ושמחתי שכוונתי לדעתו: