ערוך לנר – יבמות – קטע 18

דף י"ג ע"א בגמרא רב אשי אמר סברא היא עיין בתוס' הרא"ש שהקשה איך פליג ר"א אברייתא דלעיל דיליף כן מלצרור, ותירץ הרא"ש כאן וכ"כ התוספ' לעיל (דף ב') דקושית הש"ס היא מאפילו הן מאה, ולפי' זה יש להביא ראי' מדהקדים בגמרא הא דתני רב ביבי קמי' דרבן גמליאל ג' נשים וכו' דקאי אהך דאי אתה מוצא חמותו ממאנת קודם הך קושיא דמנא הני מילי דהכא ואי קאי אצרת צרה הרי צרת צרה כתיב קודם לזה במתניתן אבל אי קאי אאפילו הן מאה אתי שפיר דזה כתוב אחר הך דאי אתה מוצא חמותו ממאנת, אך זה לא שייך לשיטת רש"י דפי' הכא מנא הני מילי דצרת צרה אסורה וגם לעיל (דף ג') בברייתא פי' דאצרת צרה קפריך וא"כ לא שייך לדידי' לא מש"כ הרא"ש בשה הראשונים דלא גרסו בברייתא דלעיל צרת צרה ולא מש"כ הרא"ש דהכא אאפילו הן מאה קפריך וא"כ הקושיא במקומה עומדת אכן לפי מה שכתבתי לעיל (דף ב') בפי' דברי התוס' יתיישב קושיא זו גם לשיטת רש"י ע"ש:

שם ואפילו כנס ולבסוף גירש. פי' דמוכח כן מדנקט במתניתן ולו אשה אחרת מתה בתו או נתגרשה משמע דלו אשה אחרת קודם גירושין ולכן פריך מסיפא דמתניתן ולא מוכולן אם מתו דרישא דשם אין משמעות דאיירי בכנס ולבסוף גירש:

שם נישואין הראשונים מפילים: לפי מש"כ התוספ' נקט לשון הראשונים איידי דקאמר כן לקמן וא"כ ע"כ ר' ירמי' כתירוץ אביי דלקמן (דף ק"ט) ס"ל דלתירוץ רבא ורב אשי שם ליכא מ"ד דנישואין ראשונים מפילים וא"כ ק"ק למה קאמר ר' ירמי' דהאי תנא סבר דודאי נישואין הראשונים מפילים, וא"כ הוי דיעה ג' דלרבנן מיתה מפלת ולר' אלעזר מספקא לי' ולהאי תנא נישואין הראשונים מפילים ודאי לימא דהא ר"א והא רבנן מתניתן דהכא כרבנן ומתניתן דלקמן ר' אליעזר ומכח ספק אסר בכנס ואח"כ גירש דשמא נישואין הראשונים מפילים:

שם ברש"י ד"ה אמו. שהרי היא לו אשת האב: ק"ק הא אמרינן לעיל (דף י') דהאי אמו ע"כ היינו אנוסת אביו דאל"כ תיפוק לי' משום אשת האב ואיך פירש רש"י דאמו היא לאחיו אשת האב, וי"ל ע"פ מש"כ הרשב"א לעיל (שה) ליישב קושית התוספ' דלוי שהקשה לרבי דלתני אמו ברישא הוי ס"ל דאמו דסיפא היא אשת האב ותרי גווני אשת האב קתני וכבר כתבתי לעיל דכן צריך לומר ללוי גם לפי המסקנא דתני ט"ז עריות ברישא, ותירצתי בזה קושית הר"מ כהן שהביאו התוספ' שם (ד"ה לפי שאינן) ע"ש, ועפ"ז פי' גם רש"י הכא כן כיון דללוי ע"כ הפירוש כן ואפילו לא יהי' רק ס"ד דמקשן כבר ידוע שדרך רש"י בכמה מקומות לפרש במתניתן כס"ד דהמקשן:

שם בתוספ' ד"ה משום נער לידה. נבדוק קמי' לידה: עיין במהרש"א שהקשה למה תהי מועיל הבדיקה קודם לידה והניח בצ"ע, ולפענ"ד שפיר הקשו התוס' דהא מה דפריך בגמרא ע"כ אין הפי' שנבדוק עתה דלמה תועיל הבדיקה עתה בהך חמותה דמתניתן שכבר מת בעלה אע"כ דהכי קפריך למה אמרת דלא משכחת חמותו ממאנת הא משכחת כשנבדקה אחר לידתה קודם מיאון, וא"כ גם התוספ' הקשו שפיר דמשכחת בבדקו אותה קודם לידה ועוד דאפילו לכתחילה שייך שנבדוק אותה כדי שנדע לאחר לידה שקטנה היא עדיין ושלא נשרו סימנים מצער לידה ושתוכל עדיין למאן אם תרצה ועוד כיון דיש נפקותא למילי טובא אם גדולה או קטנה היא ע"י בנים ודאי צריכים לבדוק אותה קודם לידה לידע אם גדולה היא לענין מצות ושפיר הקשו התוספ':

בד"ה לא צרת ערו' שאני. מכלל דלעלמא שרי: במהר"ם הקשה לפי מה שכתבו התוספ' לקמן דאיכא למימר שאיירי בשחלצה קושיא זו במקומה עומדת, אכן י"ל דמה שכתבו התוספ' הכא הוא אמאי דמתרץ אקושיא דלימא מסייע לרב אושעי' והוא קושיא לעולא דפליג לקמן (דף ק"ז) ארב אושעי' ולדידי' באמת מקשה ממתניתן דהכא ומתרץ דהוי טעמא כרמי בר יחזקאל ועל זה הקשו התוספ' הכא מנ"ל דרמי בר יחזקאל גופא לא ס"ל כרב אושעי' ותירצו דעולא דייק כן מדנקט אסורה לאביו מכלל דלעלמא שרי ועל זה הקשו דא"כ לרב אושעיא תקשי' בריית' דרמי בר יחזקאל ותירצו דרב אושעיא מוקי לי' בשחלצה ולעולא לא נראה לי' סברא לאוקמי' כן וכבר כתב בתוספ' הרא"ש ג"כ דדוחק הוא וכי גברא אגברא קרמית, אבל ק"ל אמה שכתבו התוספ' בסוף דבריהם ומכ"מ אסורה לאביו משום דבשעת נפילה נראית ככלתו דהרי לר' אושעיא כתבו כן ולדידי' מנ"ל כלל דזה טעמא דרמי ב"י במה דאסורה לאביו דהרי בלא"ה מן הדין אסורה כיון דס"ל אינה ממאנת לזיקתו הרי אסורה לאב מפני שהיתה אשת בנו שמת, אכן לולא דברי התוספ' הי' נ"ל לתרץ קושיתם דתקשי' מבריית' דרמי בר יחזקאל לפי מה שהקשו התוספ' לקמן (כ"ט. בד"ה אי כר' אלעזר) דלר"א קשה הא נראית כאחות אשה ע"ש, ולפ"ז י"ל דהך ברייתא דרמי בר יחזקאל באמת לא אתיא כר' אלעזר אלא כרבנן ור' אושעי' ס"ל כר' אלעזר דהא לקמן (דף קי"א) פסקינן הלכתא כר' אלעזר, ומתורצות ב' קושיות התוספ' חדא באידך:

ע"ב בגמרא ובית הלל מבעי לי' לכדריא"ר: ק"ק דקרי לי' מאי קרי לי' ריק דב"ש מחוצה יליף א"כ מאי צריך זה לכדריא"ר וכדאמרינן באמת לקמן, ואולי י"ל כיון דלרב תרתי הוי ביבמה לשוק שלוקין עלי' מלאו דלא תהי' ושגם אין תופסין בה קידושין כמש"כ התוספ' (מ"ט:) א"כ י"ל דלא תהי' אתיא ללאו וחוצה אתיא להך דאין תופסין בה קידושין דמשמע החוצה לאיש זר לזר היא לעולם חוצה ולא פנימית דלא תפסו בה קידושין, וכן נראה ממה שהקשה הרשב"א דלשמואל מא"ל והרי לשמואל צריך ג"כ ללאו אע"כ דהקושיא היא דהא חוצה לא מצרכינן לזה, וכזה מתורץ ג"כ מה שהקשו התוספ' למה נקט דוקא כריא"ר ולא כשמואל, אבל לפי מה דאסיק דלשון איש זר משמע דלא תפיס קידושין לב"ש פריך לב"ה ג"כ דנילף מזה ול"צ חוצה לזה:

שם רבא אמר טעמייהו דב"ש דאאחע"א: ק"ל שהרי לפי המבואר בכריתות (דף י"ד) איסור אשת אח אאיסור אחות אשה הוא מוסיף וכ"כ גם התוספ' בשבועות (דף כ"ד) בפשיטות ולפ"ז כיון דאמרינן לב"ש דלית לי' אחע"א לחול אשת אח אאחות אשת ע"כ לית לי' לב"ש אחע"א ע"י מוסיף וא"כ כש"כ דכולל לית לי' דהא מאן דלית לי' כולל אית לי' מוסיף כדאמרינן בשבועות (שם) והשתא איך אמרינן בביצה ודף י"ב) הבערה ובישול אינה משנה ואת"ל משנה ב"ש היא איך אפשר דב"ש היא הא לב"ש לא יתחייב שתים משום אוכל גיד ומשום אוכל בשר בחלב דאיסור בב"ח לא יחול על איסור גיד דאע"ג דבב"ח על גיד מוסיף הוא דמוסיף איסור הנאה וכדאמרינן לענין גיה"נ של עולה ושל שוה"נ בחולין (דף ק"א) מכ"מ הרי מוכח הכא לרבא דב"ש לית לי' איסור מוסיף, ואין לומר דדלמא רבא באמת ס"ל הבערה ובשול אינה משנה ור"י דאמר שם ואת"ל משנה ב"ש היא לא סבר כתירוץ דרבא אלא מפרש טעמא דב"ש הכא כר"ש בן פזי, אכתי קשה מהא דאמרינן מכות (דף כ"א) אמר רבא יש חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט איתבי' אביי וכו' ועייל גיה"נ של נבלה ולפי המסקנא עייל עצי אשירה או עצי הקדש ע"ש והשתא מאי פריך לרבא מהך דהבערה ובשול הא לרבא לשיטתו בלא"ה צ"ל דהבערה ובשול אינה משנה דמותר מכח מתוך כיון דלדידי' ליכא למימר ב"ש היא ולא עוד אלא גם לפי מה שתירץ אליבי' דרבא לא אפיק רק הבערה ועייל תחתי' או גיה"נ של נבלה או עצי אשירה או עצי הקדש אבל בשול משמע דקתני והרי לרבא ע"כ מפיק בשול ג"כ, והן אמת שלכאורה יהי' מזה ראי' לשיטת הרמב"ם (ר' י"ט פ"א) דלא אמרינן מתוך רק בשחיטה והבערה, דלפ"ז יתחייב אבשול גם לב"ה, ושפיר י"ל דברייתא רב"ה אתיא לרבא לפי המסקנא, אכן אכתי קשה לשיטת שאר הראשונים שחולקים על הרמב"ם וס"ל דאמרינן מתוך גם בבשול וכפשטי' דסוגיא דביצה, ואפילו לשיטת הרמב"ם אכתי יקשה מה הקשה אביי לרבא הא ע"כ ידע דרבא לא תני הבערה דמותר מכח חתוך ולדידי' ליכא למימר דב"ש היא דא"כ לא יתחייב משום בב"ח דלא יחול על איסור גיד, ואין לומר דלרבא לשיטתו בלא"ה יש ליישב הברייתא אפילו לא נימא דב"ש היא שהרי בפסחים ודף ה') דייק מדברי ר"ע דלית לי' מתוך וא"כ י"ל דלדידי' הברייתא ר"ע היא שהרי גם על הברייתא דשוחט עולת נדבה בי"ט לוקה דמוקי הש"ס בביצה (דף י"ב) כב"ש כתבו התוס' דה"ה שי"ל ג"כ דר"ע היא, דז"א דהך ברייתא דהמבשל גיד גם כר"ע לא מתוקמי לרבא לשיטתו על פי מה שכתבו התוספ' בחולין (דף ק"א) ד"ה ר"ט דלפי מה דמסיק רבא דהוי בת אחת לא אמר איפוך ע"ש דמוכח מדבריהם דלמסקנא דרבא לית לי' לר"ע איסור בת אחת וא"כ ע"כ גם כולל ומוסיף לית לי' דגריעי מבת אחת כמו שכתבו התוספ' (שם) וכ"כ ג"כ לקמן (דף ל"ג) ולכן לרבא לשיטתו אין לומר דברייתא ר"ע היא כיון דגם ר"ע לית לי' אחע"א וא"כ קושיתנו במקומה עומדת דלרבא הך ברייתא דהמבשל גיה"נ דתני הוא בה הבערה ובשול או למסקנא בשול לחוד כמאן אתיא לא כב"ש ולא כר"ע:

והנה אמת שמדברי רש"י בפסחים (דף מ"ז) מוכח דגרס במכות שהמ"ד שאין חילוק מלאכות בי"ט הוא רבה ולא רבא וכן נראה מדברי התוספ' שם, ולפ"ז לא יקשה לרבא די"ל דהוא באמת לא תני בברייתא הבערה ובשול, אכן בכל נוסחאות הש"ס במכות גרסינן רבא וכן נראה גם גרסת הראשונים שם, ובלא"ה כתבתי בחדושי שם ראי' להך שיטה דרבא גרסינן ולא רבה דאי רבה גרסינן למה צריך לתרץ אקושיא דלילקי נמי משום זורע בי"ט דאין חילוק מלאכות לי"ט הרי לרבה לשיטתו בלא"ה לא קשה קושיא זו כיון דהוא ע"כ פליג אר"י וס"ל דבמחפה ליכא משום זורע רק משום מקיים כלאים כדמוכח במועד קטן (ב':) ע"ש, ועוד ראי' דאי רבה גרסינן מה מקשה לי' אביי מברייתא דהמבשל גיר הא אביי גופא כבר הקשה לרבה כן בפסחי' (דף מ"ז) דאהבערה לא ליחייב מטעם הואיל ותירץ לו כבר שם דאפיק הבערה, ואם הקושיא דהכא הקשה לו תחלה יקשה אפכא מאי מקשה לו שם כיון דע"כ כבר ידע דרבה אפיק הבערה אע"כ דבמכות רבא גרסינן ומה דקאמר אביי לרבה בפסחים והא את הוא דאמרת אין חילוק מלאכות בי"ט ופי' רש"י דבמכות קאמר כן, לענ"ד מזה אין ראי' דהכא במכות רבה גרסינן די"ל דכוון אביי להא דרבה במ"ק (שם) שהקשה שם אביי גופא לרבה ממימרא דרב כהנא דזומר וצריך לעצים חייב שתים וכתב שם הריטב"א דלכך קאמר קשיא ולא תיובתא די"ל דרבה לשיטתו קאי דאית לי' בפסחים דאין חילוק מלאכות בי"ט ע"ש, וא"כ י"ל דמדבריו שם קאמר אביי בפסחים והא את הוא דאמרת דע"כ אתה סובר כן כדמוכח ממה דאתה סובר בהך פלוגתא דמ"ק, אבל לעולם י"ל לפ"ז דבמכות רבא גרסינן כדמוכח מכח ראיות הנ"ל, אכן לפ"ז קושיתנו לרבא לשיטתו במקומה עומדת, ותירץ לי אדוני אבי מ"ו נר"ו די"ל דרבא ס"ל כתירוץ הגמרא דמתרץ אליבי' דשמואל בחולין (דף קי"ג) דלעולם אאחע"א ושאני הכא דרבי רחמנא גדי שהרי לפי מש"ב התוספ' אהיא חלב ומתה מחד גדי כיון דתרווייהו מין גדי הם וא"כ ה"ה דחל מטעם זה בב"ח על איסור גיד ודפח"ח, ומצאתי ראי' לוה לרבא לשיטתו שהרי שם (דף ק"א) הקשו התוספ' על תירוץ זה דליגמר מבב"ח דאיסור חע"א ותרצו דבב"ח חדוש הוא ורבא הוא המ"ד דס"ל בב"ח חדוש הוא שם (דף ק"ח) ולכן רבא לשיטתו מתרץ שפיר אליבי' דב"ש דטעמם משום דאאחע"א:

שם דאין איסור חל על איסור כבר כתב רש"י דלפי סברת המקשה לא התיר ב"ש דק צרת ערו' דמחמת קידושין ולא הנך דבתו ובת בתו דקורבה ננהו, אכן ק"ק דלפ"ז יקשה מברייתא דמייתי לקמן (דף ט"ז) אמרו לי' צרת הבת מהו אמר להם מחלוקת ב"ש וב"ה ע"ש, הרי בפי' דגם בצרת הבת התיר ב"ש, וצ"ל דבאמת הוי מצי למיפרך מברייתא אלא דבלא"ה פריך שפיר:

ובזה מתורץ מה שהקשה הרשב"א דמאי פריך נשא חי ואח"כ נשא מת מא"ל דלמא באמת בזה לא שרי ב"ש, ולפ"ז א"ש דמה בכך אכתי יקשה מברייתא דלקמן די"ל דעל זה סמך המקשן רק דרצה להקשות מאחות אשה גופא ואם ידחוק דבזה לא התיר ב"ש בכל גוונא יקשה לו מברייתא דלקמן אבל התירצן תירץ לו האמת כיון דלא חל אשת אח ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו' שזה שייך בכל העריות:

והנה הרשב"א תירץ טל קושיתו דלא משמע לי' דמודה ב"ש בזה דה"ל למיתני הכי בהדיא ולא ליתני שתם ב"ש מתירין את הצרות, ומזה נלענ"ד דאף דקאמר רבא טעמא דב"ש דאאחע"א דמשמע דוקא היכי דאחד קודם לחבירו מכ"מ גם היכי דחלים בבת אחת נ"כ לית לו' לב"ש שיחולו ב' האיסורים רק א' מהם ולכן ממנ"פ ליכא איסור צרה אם אשת אח בלבד חל ליכא צרת ערו' ואם איסור ערו' בלבד חל ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו' ומוכח כן שהרי לפי המבואר לקמן (דף ל"ג) היכא שהאיסורים כבר היו קודם שהביא ב' שערות אזי נקרא איסור בת אחת ע"ש, וא"כ היאך קתני סתמא ב"ש מתירין את הצרות הא משכחת לפעמים דאסורים היכי דאיסור אשת אח ואיסור ערו' חלין כאחת כשהיו קודם שהביא ב' שערות וזה משכחת לא בלבד באחותו מאמו ואחות אמו ואשת אחיו מאמו ואשת אחיו שלא הי' בעולמו כשהיו נשואות לאחיו קודם שהביא ב' שערות אלא אפילו בשאר עריות שמחמת קורבה כגון בתו ובת בתו ובת בנו וכלתו משכחת כן לרבה דס"ל בסנהדרין (דף ס"ח) דקטן מוליד דלפ"ז אפשר שאפילו בנו ובתו כבר הולידו קודם שנעשה גדול בר מלו' דבלא הביא סימני סריס ולא שתי שערות הוא קטן עד ל"ה שנה כדאמרינן נדה (ודף מ"ז), ואף דלפי מש"כ הרשב"א בשם הר"א אב"ד אי לא משכחת איסור צרה באחות אשה א"כ לא שייך למידרש לצרור וממילא בכל ט"ו עריות ליכא איסור צרה, הרי רש"י ע"כ לא ס"ל כן כנראה מדבריו הנ"ל וכנראה מדברי הרשב"א שהביא תי' הר"א כחולק על פי' רש"י, ועוד דלרש"י דס"ל קידושין (דף י"ט) דקטן שייבם קידושין שלו הם דאורייתא ורק לענין אשת איש ממעטינן אפילו באחות אשה ובכל עריות שעל ידי קידושין משכחת איסור בת אחת בכה"ג שבשעה שהביא ב' שערות כבר היתה אחות אשתו או חמותו ותלו האיסורים עם אשת אח עליו כאחד כשהביא ב' שערות, וגם בלא"ה משכחת בעריות שע"י קידושין בקדש ע"י שליח ופגע שליח בשליח וכעין מה דאמרינן לקמן (דף ל"ד) וכיון דכן דמשכחת בכל העריות איסור בת אחת שבהן צרה אסורה היאך קפסק ותני סתמא ב"ש מתירין הצרות לאחים אע"כ דלתירוץ רבא ב"ש אפילו בת אחת לית לי' ואין בזה תימא שהרי לקמן (דף ל"ג) לחד תירוץ אמרינן גם לר"ש דלית לי' איסור בת אחת וכן בחולין (דף ק"א) יש תנא דסובר כן. וכעת נדפסו המשניות עם תוספ' ר"ע וראיתי להרב זלה"ה שפשיטא לי' דפגע שליח בשליח לב"ש צרות ערו' אסורות דאע"ג דסתמא קתני מכ"מ דחיק ומוקי אנפשי' ע"ש, ולא ידעתי איך שייך זה דמי דחיק לן לומר שב"ש אית לי' איסור בת אחת ועוד לפי מה שכתבתי שייך איסור בת אחת בכל העריות וא"כ ודאי יקשה הרבה היאך קתני כ"ש מתירין סתמא אע"כ כדכתבנו:

שם בתוספ' ד"ה מאי טעמא דב"ש. ועלי' לכדרבי: כן הקשו גם הרמב"ן והרשב"א והריטב"א רק שהוסיפו דדלמא ולקחה דרשי ב"ש כרבנן וע"כ גם התוספ' כוונו לזה דאל"כ אכתי יקשה הא לב"ש יש דרשה לאסור צרה מולקחה כמו לרבי. ולכן לענ"ד י"ל ביישוב קושיא זו לפי מה שבארתי לעיל (ח:) דרבי ורבנן פליגי דלרבי הא דמגרשה בגט ומחזירה תרווייהו מלאשה נפקא ולרבנן אתיא ולקחה להא דמגרשה בגט ולאשה להך דרשה דמחזירה כמבואר לקמן (ל"ט.), ולפ"ז לרבנן אי לא מצרכינן לאשה להך דרשא דמחזירה ע"כ אתיא להא דמגרשה בגט ולקחה אתיא לצרת ערו', והשתא לבית שמאי דס"ל (סוף גטין) לא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר לא משכחת מחזירה לעולם דהא אסור לגרש אלא משום דבר ערו' ואז אסור להחזירה וכקושית הירושלמי שהביאו התוספ' שם ובזה לא שייך תירוץ הירושלמי, וגם בדאי עבר וגירש בלא דבר ערו' ליכא לאוקמי' קרא דבדאי להתירה לא כתיב קרא כדאמרינן לקמן (ע"ח.) וא"כ ב"ש ע"כ מוקי קרא דלאשה להא דמגרשה בגט ואיתר לי' ולקחה לצרת ערו' והיינו דפריך בש"ס מ"ט דב"ש ומתורץ קושית התוספ', ולפי האמת צ"ל לב"ש לפי מה שכתבו התוספ' לעיל (ח':) דדלמא אתיא ולקחה שייבם הצרה ולא הערו' ותירצו דלמ"ד דערו' לא צריך קרא ניחא ע"ש, וא"כ י"ל דלב"ש לפי האמת ס"ל דערו' צריך קרא ומוקי ולקחה רק לאמור ערו' כקושית התוספ', ואולי י"ל שקושית התוספ' היא כאן לא שנימא דולקחה דרשי ב"ש כרבנן אלא שדרשי לאסור ערו' ודלמא ס"ל דערו' צריך קרא:

ובזה א"ש מה דדייקו התוספ' בקושיתם ועלי' לכדרבי וזהו לכאורה שלא לצורך דגם אי עלי' לערו' אתיא מכ"מ מקשו שפיר אי דרשינן לצרור לכדר"ש, אכו לפ"ז א"ש דאי עלי' לערו' אתיא א"כ ע"כ ולקחה אתיא לאסור צרה ולכן הקשו דנימא לב"ש דעלי' לכדרבי אתיא ולקחה לאסור ערו' כן יש לפרש קושית התוספ', אכן להראשונים הנ"ל נראה שהי' דוחק להקשות כן לר"ש בן פזי דדלמא ס"ל ערו' ל"צ קרא ולכן הוסיפו דלמא ולקחה דרשי ב"ש כרבנן אבל על זה שייך שפיר מה שתירצנו דע"כ ליכא למימר לב"ש כן:

בא"ד. לדרוש לצרור לענין צרות: והשתא דכתיב החוצה ע"כ שב"ש סוברים כר"ש ולצרור לכדר"ש אתיא וכן כתוב בפי' בתוספת הרא"ש, אכן ק"ל דהנה לכאורה יש להבין מאי מקשו התוספ' דאימא דלב"ש אתיא לצרור לכדר"ש איך אפשר לומר כן דהרי לקמן (כ"ו.) אמרינן ד' אחים וכו' ב"ש אומרים יקיימו ע"ש, ואי ס"ל כר"ש איך אפשר לומר יקיימו או יוציאו הא אחות זקוקתו ערו' גמורה היא ולא תפסו בה קידושין כלל, אכן בזה י"ל לפי מה שכתבו התוספ' שם (כ"ח:) ד"ה שנעשו צרות דגם ר"ש לא אמר רק באח אחד אבל בשני יבמים מודה ע"ש והרי במתניתן ג"כ בב' יבמים איירי ולכן הקשו התוספ' שפיר, אכן לפ"ז קשיא לפי תירוצם מאי מקשה שם (דף כ"ח) אי הכי תלתא נמי דהא בתלתא לא הוי שיך למיתני פלוגתייהו דב"ש וב"ה לר"א דאיך אפשר לומר בתלתא ב"ש אומרים יקיים הא ערו' גמורה היא כיון דע"כ כר"ש ס"ל וצ"ע: