ערוך לנר – יבמות – קטע 17

בד"ה תני שהיו. דלמא קבלה: ק"ק דממנ"פ ליכא למיטעי אם שהתה אצלו ידעינן דקיבלה בודאי ואם לא שהתה ידעינן דלא קבלה, ונ"ל בדוחק בשמת מיד ואי אפשר לעמוד על דעתו, וצא ידעתי למה לא כתבו בקיצור דלאחר מיתת הבעל הוצרך לאשמעינן דלא נימא דלמא אי הוי חי הוי קבלה וכמו שסובר הר' אברהם מבורגוילא הובא בתוספ' לעיל (ב':) והתוספ' באמת הקשו עליו שם מהך תוספתא:

בא"ד כדאסר לעיל צרת בתו ממאנת: ק"ק הא אליבי' דרבא קיימינן ורבא ע"כ לא ס"ל הך סברא דפריך לקמן (דף ק"ז) לעולא דאמר ממאנת אף לזיקתו ממתניתן דכל היכולה למאן ולא מיאנה ואי ס"ל הך סברא דנראית כצרת בתו לא פריך מידי וכמו דמתורץ באמת שם צרת ערו' שאני וא"כ אכתי קשה קושית התוספת לרבא דפריך שם אעולא תקשי' איהו לנפשי' מהתוספתא, ודוחק לומר דרק אחר ששמע התירוץ שם מעולא וקבלה קאמר רבא הלכתא דהכא, וי"ל דרבא ס"ל דודאי מכח סברא הוי מחלקינן בין צרת בתו לאינה צרת בתו אבל השתא דאשמעינן בתוספתא דנמצאת אילונית לאחר מיתת בעלה ג"כ מותרת אלמא דלא חיישינן לנראית כצרת בתו גם אעולא פריך שפיר ולא ס"ל החילוק שחלקו התוספ' בין איילונית לממאנת, וא"ל דאכתי מאי מקשו מ"ש איילונית מממאנת הא רבא באמת גם בממאנת לא חייש לנראה כצרת בתו, די"ל דקושיא זו היא למ"ד צרת ממאנת אסורה למה צרת בתו איילונית מותרת בנמצא לאחר מיתה:

בא"ד. אבל איילונית יש לה קול: בלא"ה הוי מצי לחלק דבשלמא מיאון הוא דבר שנעשה בשעה קטנה אבל איילונית ע"כ צריכים להיות בה סימני איילונית מקטנותה וגם שתהא בת ך' ולא תביא ב' שערות כדאמרינן לקמן (דף פ') א"כ ודאי מקודם כבר יש אומדנא שהיא איילונית כיון דיש בה סימני איילונית ולא הביאה עדיין ב' שערות וכשנעשה עתה בת ך' היא איילונית ודאי, ואפשר שזה כונת התוספ' דאיילונית יש לה קול:

ע"ב בגמרא אימא שמא תתעבר ותמות: עיין ברב המגיד (פ"ב מהל' אישות) שהקשה לדעת הרמב"ם שיכול לקדש עובר במעי אמו א"כ אכתי משכחת חמותו ממאנת ותירץ, אכן מלבר שתירוצו דחוק אכתי גם לפי תירוצו יקשה עדיין לדעת הרמב"ם דס"ל דיכולה למאן בשגם יש לה ולד והיא וולדה חיים א"כ מאי פריך לקמן (דף ק') וממאנת מי קא ילדה הא שפיר משכחת לדעת הרמב"ם, וע"ש בהרב המגיד שנראה בסוף דבריו שם שהוא עצמו הרגיש בקושיא זו, וכן ק' מנדרים (דף ל"ה) דפריך קטנה מי קא ילדה, והא לדעת הרמב"ם שפיר קא ילדה ובכל זה לא שייך תירוץ הרב המגיד, ונ"ל דהא זה ברור דהפלוגתא בין הרמב"ם לשאר השיטות הוא בכך דהרמב"ם סובר דמאי דאמרינן בנים הרי הם כסימנים פירושו כמו סימנים גם לענין שנים דלאחר י"ב שנים וי"א דמועילים סימנים לעשותה גדולה גם בנים מועילים ובשני קטנות דסימנים שומא הן גם בנים לא מועילים ולשאר השיטות בנים הם כסימנים לעולם אפילו בשני קטנות נמי, וא"כ זה פשיטא לדעת הרמב"ם דמה שמחשבה גדולה לענין סימנים משוה ג"כ לענין בנים, והנה בשנת י"ב דראוי' בו לילד בזה פליגי לענין סימנים אמוראי בנדה (מ"ה:) אי תוך זמנו כלפני זמנו או כלאחר זמנו ומ"ד כלאחר זמנו מסיק שם בתיובתא, אכן הרמב"ן בחידושיו הקשה שם דהרי לקמן (שם דף מ"ח) פליגי ר' יהודה ור"ש בזה, ותירץ דאורחי' דהש"ס בהכי דמסיק בחדא דוכתי' בתיובתא אף דבדוכתי אחרינא משכח תנאי ע"ש וכ"כ הר"ן, והשתא לפ"ז שייך בפלוגתא דתנאי זה ג"כ אי משכחת לידה בקטנות דלמ"ד תוך זמן כלפני זמנו שפיר משכחת אבל למ"ד כלאחר זמנו לא משכחת דהא לידה לא הוי רק בשנת י"ב דהיינו תוך זמנו ואם היתה מייתי סימנים אז גדולה היא השתא נמי הוית גדולה ע"י בנים, וכבר העיר קצת גם ה"ה על זה רק שלא הזכיר שפלוגתא דתנאי היא אי תוך זמנו כלפני זמנו או כלאחר זמנו. והשתא י"ל דמתניתן דיבמות דלא משכח חמותו ממאנת אתיא כר' יהודה דתוך זמן כלאחר זמן דבלא"ה רצה לאוקמי' מתניתן כר"י כמש"כ התוספ' (ד"ה דאפילו). ואף דאמרי' בפלוגתא לא קמיירי כבר כתבו התוספ' לעיל (ב':) בכיוצא בזה דזה לא שייך רק במנינא ע"ש, אבל הרמב"ם דפסק (פ"ב מהל' אישות) דתוך זמן כלפני זמן שפיר פסק דקטנה שילדה ממאנת:

והשתא א"ש ג"כ מה דפריך לקמן (דף ק') וממאנת מי קא ילדה כיון דבעי לתרץ מתניתן דשם בהכי א"כ א"ל דמשכחת למ"ד תוך זמן כלפני זמן ומתניתן אתיא כוותי' דא"כ רמי סתם מתניתן זו אסתם מתניתן דריש מסכתין דס"ל תוך זמן כלאחר זמן מדלא משכח חמותו ממאנת. ולכן א"ש דסבר ר' יוחנן בנדה (דף מ"ה) תוך זמן כלאחר זמן כיון דסבר הלכה כסתם משנה וסתם מתניתן הכי ס"ל, והשתא א"ש ג"כ מה דפריך בנדרים (דף צ"ה) דהתם אליבי' דר' יוחנן קאי דעל ר' יוחנן פריך שם כן ולר' יוחנן לשיטתו שפיר קפריך דלא משכחת קטנה דילדה:

ובהכי מתורץ שפיר מה שהקשו התוספ' בנדרים (שם) והניחו בקושיא דמאי פריך על ר' יוחנן הא מה דקאמר ר' יוחנן הוא ברייתא שלימה, די"ל דעל הברייתא לק"מ די"ל דאתיא כמ"ד תוך זמן כלפני זמן ושפיר משכחת קטנה דילדה אבל לר' יוחנן לשיטתו דס"ל תוך זמן כלאחר זמן פריך שפיר:

ובהכי יש לישב ג"כ מה דקשה עוד לדעת הרמב"ם ממה דפריך בכתובות (ל"ט) לרבא דבעי שם יש בגר בקבר או אין בגר דהיכי משכחת דיהא לקטנה בן הא אמרינן שמא תתעבר ותמות, וכבר הקשו הראשונים שם הובאו בש"מ הא למסקנת הגמרא דהכא שפיר משכחת דאמרינן שמא תמות ותירצו א"כ גדולה היא דבנים ה"ה כסימנים, וא"כ שפיר ק' הא לדעת הרמב"ם משכחת דהיא קטנה ויש לה בן, אבל לפ"ז א"ש דאף דללישנא קמא סובר רבא דתוך זמן כלפני זמן בנדה (מ"ו) מכ"מ ללישנא בתרא כבר כתבו התוספ' שם דאין ראי' דסובר רבא כן ואדרבה יש לדייק איפכא דס"ל כלאחר זמן דמי דרב המנונא דייק שם מברייתא דתוך זמן כלפני זמן ורבא חשיב עליו ואי ס"ל ג"כ דכלפני זמן דמי מי דחקו לפרש הברייתא בענין אחר אלא משמע דזה הוי כלישנא בתרא דרבא וס"ל דכלאחר זמן דמי ולכן להך לישנא פריך שפיר לרבא בכתובות שם כן י"ל בישוב דעת הרמב"ם:

אלא דאכתי ק"ל על מאי דמתרץ שמא תתעבר ותמות הא אכתי משכחת חמותו ממאנת דמתניתן כגון שראובן קדש אשה קטנה ונתעברה וקדש שמעון אחיו בתה במעי אמה ועתה מת ראובן לאחר שמאנה אשתו בו והשתא היתה נפטרה צרתה משמעון כיון דבשעת זיקה היתה חמותו אם לא היתה ממאנת וכיון דמיאנה מותרת ומשום ולד אינה פטורה כיון דלא היתה ולד של קימא אבל מכ"מ משום חמותו פוטר דהא עכ"פ היתה חמותו דמותר לקדש במעי אמה ומה בכך שמתה אח"כ חמותו ואשתו בשפת לידה או אח"כ מכ"מ בשעת זיקה היתה חמותו וצרתה צרת חמותו, והנה הרב המגיד הקשה כיוצא בזה על מה שרצה לחלק בין עבור ללידה שבשעת עבור יכולה למאן אבל לא לאחר לידה ותירץ דלאו ודאי חמותו היא בשעת מיאון ע"ש, אכן על קושיתנו לא שייך זה דמאן לימא לן דשמא תתעבר ותמות הוא קודם לידה דלמא אחר לידה ומשכחת שמאנה אחר לידה שהיא ועוברה עדיין בחיים, וא"כ הוי בשעת מיאון ודאי חמות:

אבל באמת נלענ"ד דבין קושית ה"ה בין קושיתנו לק"מ דכיון דאמרינן תוך הזמן היא מת ועוברה מת הולד נפל הוי, וכבר הביא הרמ"א באבן העזר (סי' ל"ז) בשם אור זרוע דאין קידושין תופסין בנפל, והנה הבית שמואל מפלפל שם מגמרא דנדה (דף כ"ג), והוא לא ראה כי מה שהקשה אשיטת רש"י כבר הקשה הרמב"ן בחידושיו לנדה וגם הרמב"ן רחליט שם דאין קידושין תופסין בנפל וכן כתבו שם הרשב"א והר"ן, אכן משיטת רש"י שם נראה דס"ל דקידושין תופסין בנפל וא"כ אכתי לשיטת רש"י קושיתנו במקומה עומדת, וי"ל דלרש"י לשיטתו בלא"ה לק"מ דהא ס"ל בקידושין (ס"ב:) דמה דאמרינן דמקדש עובר במעי אמו מקודשת הוא דוקא לראב"י דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ע"ש, וא"כ ל"ק דהא משכחת חמותו ממאנת בקדש עובר די"ל דמתניתן אתיא כמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, ולדעת הרמב"ם ג"כ ל"ק אף דס"ל (בפ"ז מה' אישות) דעובר חשיב כמו בא לעולם ולכ"ע מקודשת כמש"כ ה"ה דעתו שם, די"ל דס"ל כדעת הרמב"ן דאין קידושין תופסין בנפל, ובזה א"ש למה הוצרך למיתי מימרא דרבה בר ליואי אתירוצו דתני דשמא תתעבר ותמות דתירוץ זה לחוד לא הי' מספיק לכאורה דגם אם היא מתה ודאי מכ"מ אי הוי עוברה חי הוי משכחת חמותו ממאנת בקדש עובר אבל השתא דגם עוברה מת הוי נפל ואין קידושין תופסין בו:

ובהכי מתורץ מה שהקשו התוספ' (בד"ה שמא תתעבר) דלמה לא מתרץ דבילדה בקטנות ודאי תמות אבל נתעברה בקטנות וילדה בגדלות הוי ספק תמות, דא"כ שפיר הוי משכחת חמותו ממאנת בקדשה בבטן ומאנה חמותו ואח"כ ילדה בגדלות וחיו היא ועוברה ולא אמרינן כסברת ה"ה דבעינן חמות ודאי בשעת מיאון דהא משום קושיתו לא צריך לומר כן דבלא"ה מתורץ שפיר ע"פ דברינו כיון דאין ראוי הולד לחיות א"כ אין תופסין קידושין בנפל ולכן י"ל דלכך מקשה שפיר דמשכחת חמותו ממאנת אם לא תמות עם ולדה ודאי. ומתורץ קושית התוספ', ורק התוספ' לשיטתם מקשו שפיר דס"ל בקידושין ג"כ כשיטת רש"י דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אין העובר מקודשת אבל לשיטת הרמב"ם דלכ"ע מקודשת יש לתרץ קושית התוספ' כן ועיין מה שכתבתי לקמן:

אלא דאכתי ק"ל דהא משכחת חמותו ממאנת לכל השיטות ע"פ מה שכתבו התוספ' לקמן (ל"ז. ודף מ"ב ) דיש דאין הזרע קולט עד ג' ימים והוא ממימרא דשמואל בנדה (דף ל"ח) ע"ש, וא"כ אף אם נאמר דאי אפשר לאשה להתעבר בקטנות ותחי' היא והולד מכ"מ משכחת חמותו ממאנת כגון ששמשה עם בעלה בסוף שנת י"ב ומאנה בו ביום ולמחר כלתה שנת י"ב ונעשית גדולה וקלט הזרע כשהיא גדולה כבר וילדה בת וקדשה היבם ומתה לאחר שיצתה מכלל נפל ואח"כ מת אחיו בעל חמותו שמאנה בו וצרתה מותרת ובשלמא לתירוץ רב ספרא דס"ל בנים ה"ה כסימנים ל"ק כן הא משכחת דמאנה קודם קליטת הזרע די"ל כיון דזה ספק הוא אי קלט מיד או אחר ג' ימים דהא תוכל להתעבר גם בקטנות ואז בנים ה"ה כסימנים א"כ מכח ספק לא נוכל להתיר צרת ערו' להתיבם דדלמא קלט הזרע מיד וא"כ היתה חמותו גדולה ומיאונה לאו מיאון והוי צרתה צרת ערו' אבל להך תירוץ דשמא תתעבר ותמות ודאי דלא משכחת לעולם שתתעבר בקטנות ותחי' בזה שפיר ק' הא משכחת בכה"ג, ויש לומר דזה לא מקרי חמותו ממאנת דבעינן שתהא ממאנת בשעה שהיא חמותו ובנדון זה בשעת מיאון עדיין לא נוצר הולד שקדש ושעל ידו נעשית חמותו: ועוד

י"ל ע"פ מה שפי' המהרש"ל בתוספ' ד"ה אחר הזמן דנראה מפירושו שם דהוא מפרש התירוץ שמא תתעבר ותמות דודאי אפשר שתתעבר ולא תמות רק אז הוא סי' גדלות ועיין בו היטב ותבין מה שיש חילוק לפי פירושו בין תירוץ דשמא תתעבר ותמות ובין תירוץ דבנים ה"ה כסימנים, ועכ"פ לפי פירושו א"ש כיון דנוכל לומר שקלט תיכף ומיאונה לאו מיאון מספיקא לא נתיר ספק צרת חמותו:

שם בתוספ' ד"ה ג' נשים. מידי דהוי אקטנה: לענ"ד אין מזה קושיא על רש"י דאף דאין האשה מצו' על פרי' ורבי' והשחתת זרע מכ"מ הוי איסור לתת מוך דמעכבת את המשיח כיון דאינה מולדת דהא התוספ' מדמו הך לקטנה ובבא על הקטנה אמרינן בנדה (י"ג:) דיש איסור מהך טעמא דמעכב את המשיח ופסקו גם הרמב"ם, ולכן שפיר פירש רש"י דהני ג' דוקא אף דראויות להתעבר מותרות לשמש במוך משא"כ בשאר נשים הראויות להתעבר דעל עכוב המשיח י"ל דהיא מצו' ג"כ, ובשיטה מקובצת בכתובות כתב בשם הרמב"ן והרא"ש והריטב"א ג"כ ליישב שיטת רש"י דהיא מצו' על השחתת זרע הבעל.

בד"ה שמא תעשה. וכן משמע בהמפלת: התוספ' בנדה כבר תרצו קושיא זו לשיטת רש"י ג"כ דס"ל דודאי בשתי ביאות אין חדוש ל תני תשב לזכר ולנקבה ורק בביאה אחת הוצרך להשמיענו ע"ש, ולענ"ד אדרבא משמע יותר משם כשיטות רש"י דלשיטת ר"ת יקשה מה דקאמר מדהא זכר הא למי זכר הא מעשה בכל יום דיולדת תאומים יולדת גם זכר ונקבה ולא שכיח יותר שיולדת מין א' מיולדת ב' מינים, והנה לרש"י זה א"ש די"ל דלעולם סברא דמעוברת בביאה א' תאומים שניהם זכרים או נקבות והיולדת ב' מינים באמת לא נתעברו בביאה א' רק בשתי ביאות אבל לפי' ר"ת קשה כיון דס"ל דלעולם עיבור תאומים הוא ע"י ביאה א':

בד"ה אחר הזמן הזה. למ"ד אין חוששין שמא נשרו: ק"ק הא אמרינן לקמן משום צער לידה לכ"ע חיישינן:

בד"ה דאפילו לרבי יהודה וא"ת אמאי קאמר דעדיפי מסימנים: לפי מה שכתבתי לעיל לשיטת הרמב"ם גם קושיא זו מתורצת שפיר דאי לא הוי משעת עיבור אלא כסימן אפשר דבשעה שהוכר עוברה שהוא לג' חדשים עדיין לא הגיעה לשיעור דריבוי שער וא"כ משכחת חמותו ממאנת כשקדש עובר במעי אמו ואח"כ מיאנה חמותו באחיו וילדה בת קיימא ומתה הבת לאחר ל' באופן שיצאה מכלל נפל ואח"כ מת אחיו ונפלה צרת חמותו שמאנה לפניו ליבום, אבל התוספ' לשיטתם הקשו שפיר כיון דלדידהו רק למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ס"ל דמקדש לעובר מקודשת וא"כ אכתי יקשה מנ"ל דר' יהודה סובר כן עד אשר נצטרך לומר דבנים עדיפי מסימנים, ומזה ק"ל ג"כ על מה שפירש הנימוקי יוסף הביאו גם המהרש"א לקמן דברי התוספ' דמפרשי דמשכחת חמותו ממאנת בקדש עובר בבטן אמו וכדעת הרמב"ם שהרי לפי מה שכתבתי התוספ' לא ס"ל כהרמב"ם בזה:

בא"ד. אבל למ"ד שערות שוכבות הך בנדה פלוגתא דאמוראי היא בין מר עוקבא לרבא וא"כ ודאי י"ל דמ"ד שערות שוכבות לא ס"ל כתירוץ דאיכא דאמרי אלא כרב ספרא או רב זביד אלא דהתוספ' בלא"ה תירצו שפיר:

בא"ד. וזאת החמותה שנבעלה בגדלות לכאורה י"ל כיון שיש לה חזקת הגוף שהיתה קטנה א"כ נוקי אותה בחזקת קטנות עד שנה שנוכל, עיין בכתובות (דף ט' ודף ע"ו) ונימא דבתחילת ביאה עדיין היתה קטנה וכיון דכן הרי פתוי קטנה אונס הוא ואף שלבסוף ביאה כשנתעברה ראינו שהיא גדולה מכ"מ אמרינן שבאותה שעה נעשית גדולה ולא מקודשת באותה ביאה דתחלתה באונס וסופה ברצון מותרת לבעלה כדאמרינן בכתובות (נ"א:) דאמרי' יצר אלבשה וא"כ ה"נ כיון דבתחלת ביאה היתה אנוסה גם בסוף ביאה מקרי כן ובאונס פשיטא דאינה מקודשת ולכן גם נתעברה באותה ביאה ממש לא יקשה קושית התוספ', ויש לתרץ ע"פ מה שכתב הרשב"א לקמן (דף ל"ד) דהיכי דנמצאה גדולה בו ביום אמרינן דמצפרא כבר גדולה היא ע"ש, א"כ כש"כ כשנמצאת גדולה באותה ביאה:

בא"ד. שעברה באמבטי דע שהמשנה למלך (ה' אישות פ' ט"ו) רצה להוכיח מדברי התוספ' לקמן (דף נ"ה) דס"ל דאשה אינה ראוי' להתעבר באמבטי וחולק על סמ"ק וחלקת מחוקק ע"ש, ובמכ"ה לא זכר דברי התוספ' דכאן דכתבו בפי' דאפשר להתעבר באמבטי, והנה ראיות המ"ל הם ממה שכתבו התוספ' (שם) דלמ"ד העראה זו ה"ע אינה ראוי' להתעבר בהעראה ע"ש, וא"כ כש"כ שאינה ראוי' להתעבר באמבטי, וכן מוכח ממה דאמרינן קידושין (דף ע"ח) ולילקי משום לא יחלל זרעו ותירץ בשלא גמר ביאתו הרי דאינה מתעברת אלא בגמר ביאה, ועוד הביא ראי' מהא דאמרינן לקמן (דף פ') דנשתהה עד י"ב חדש מחזקינן בולד כשר אבל יותר מי"ב חדש הוי ממזר ודאי ומותר בממזרת ואמאי שמא באמבטי עברה והולד כשר הוא ואיך יותר בממזרת, ועוד ראי' כתב ממה שכתבו התוספ' בקידושין (דף ע"ג) דבהלך בעלה למדינת הים יש להכשיר הולד אם טוענת שבא ע"י שם ול"ל הך תיפוק לי' שכשר הולד שמא באמבטי עברה ועוד דארוסה שעברה והארוס אומר שלא בא עלי' אמרינן שהולד ממזר ומותר בממזרת ולא אמרינן שמא באמבטי נתעברה אלא ודאי דמציאות זה שתתעבר באמבטי לא יתכן עכ"ד, ולא הבנתי דלו יקשו כל קושיותיו וכי בזה נוכל לסתור גמרא שלימה דחגיגה הנ"ל דאמרינן חיישינן שמא באמבטי עברה וח"ו לחשוב על חכם מישראל שלא ידע המציאות, וכבר הזכרתי שמה שהביא הרב ראי' מהתוספ' נעלמו מעיני כבודו דברי התוספ' דהכא שכתבו ג"כ שאפשר שתתעבר באמבטי:

אבל באמת לענ"ד כל קושיות הרב יתורצו ע"פ הכלל שכבר הזכרתי לעיל (דף י') דודאי אפשר להתעבר באמבטי רק דלא שכיח ומה דאמרינן בחגיג' דשמואל לא שכיח וחיישינן שמא באמבטי היינו דאמבטי שכיח יותר מדשמואל וכיון דידעינן שבתולה היא כגון שנבדקת ע"פ החבית כמו שכתבו התוספ' שם ע"כ נתלה עיבורה באחד משנים או בדשמואל או באמבטי לכן יותר תלינן באמבטי דשכיח יותר מדשמואל אבל לעולם אם לא הי' מוכח דיש כאן דבר דלא שכיח ע"י דידעינן דבתולה היא ועברה באמת לא הוי תלינן באמבטי כיון דלא שכיח, ולכן ל"ק ממה שכתבו התוספ' דאינה ראוי' להתעבר בהעראה דכוונת התוספ' ע"כ אינה דאי אפשר להתעבר כלל שהרי למ"ד העראה זו נשיקה וה"ע היינו גמר ביאה ע"כ ס"ל דאפשר להתעבר בה"ע כדמוכח מסוגיא דיבמות (דף נ"ה) וכנראה מדברי התוספ' עצמם שהרי כתבו דרק למ"ד העראה זו ה"ע אינה ראוי' להתעבר בהעראה, והשתא אי אמרת דאינה ראוי להתעבר כלל היאך פליגי אי העראה זו נשיקה או ה"ע הרי יש להבחין אם תתעבר ע"י ה"ע והוי פלוגתא במציאות אע"כ דגם כוונה התוספ' היא רק דלהך מ"ד אינה ראוי' להתעבר דהיינו ע"פ רגילות לא תתעבר ואם תתעבר נאמר שהיא מן המיעוט ולכן אי אפשר להבחין, ומטעם זה כתבו התוספ' לשון אינה ראוי' ולא לשון אי אפשר או לא תוכל, וכיון דכן אין ראי' לענין אמבטי בזה דהא באמבטי באמת ג"כ אינה ראוי' להתעבר ברגילות רק בדרך החידוש והמיעוט אבל מכ"מ אפשר וזה ג"כ בה"ע למ"ד זו העראה:

ומעתה גם שאר הראיות שהביא המ"ל אינם דמה בכך שאפשר שתתעבר באמבטי מכ"מ כיון דהוא מיעוט דלא שכיח אזלינן בתר רובא ומחזקינן לי' לממזר ודאי שהרי אפילו להמית בדיני נפשות אזלינן בתר רוב כדאמרינן בחולין (דף י"א) ולא משוינן לי' כספק נפשות אבל בנשתהה לא משוינן כממזר כיון דשכיח עכ"פ להיות נשתהה יותר מתשעה חדשים כמש"כ החלקת מחוקק (סימן ד') תלינן בנשתהה כל כמה דמצינן דהיינו עד י"ב חדש ולכן בארוסה שעברה משוינן ג"כ ממזר ודאי ולא תלינן באמבטי דלא שכיח וכל שכן שלא קשה מהא דאפילו לא אומרת שבא ע"י שם שנתלה דאמבטי כיון דהיא לא טוענת ואולי באמת אם היא תטעון כן שתהא נאמנת ומה לי ע"י שם או באמבטי כיון דתרווייהו לא שכירי אבל עכ"פ אפשר הוא שתתעבר באמבטי ולכן כתבו התוספ' הכא כן: