ערוך לנר – יבמות – קטע 16

ובזה נלענ"ד ליישב מה שכתב הרמב"ם (בהל' ממרים פ"ד) דאם נחלקו בהשקאת סוטה אם צריכה לשתות או לא יש בפלוגתא דבר שחייבין על זדונו כרת דלדברי האומר צריכה אסורה ניבם ולדברי האומר אינה צריכה מתיבמת ע"ש. ובכס"מ הקשה עליו שאין איסור סוטה על היבמה להתחייב עלי' כרת והניח בצ"ע, וכן הקשה שם בלח"מ שביאר יותר קושית הכס"מ ע"ש, אבל לפי הנ"ל א"ש ויפשט בזה ספק המשנה למלך שהיכא שמן התורה לא חזיא לייבום שפיר הוי ערו' לשיטת הרמב"ם ואפילו נימא דאין חייב כרת מכ"מ יתיישב שיטת הרמב"ם בזה כיון רזה ודאי דהיכי דמן התורה אינה בת יבום אם בעלה לא קנה וא"כ יש נפקותא בדבר שחייבין על זדונו כרת לענין קידושין דלדברי האומר צריכה לשתות לא קנאה היבם ואם קדשה אחר מקודשת לשני ולדברי האומר אינה צריכה לשתות מקודשת ליבם ולא לשני, אלא שמדברי הרמב"ם נראה שביבום גופא יש פלוגתא באיסור כרת וא"כ ע"כ מוכח כנ"ל דבספק סוטה שמן התורה לא רמיא ליבום אם בא עלי' חייב כרת וממילא אין קידושין לו בה ע"י ביאתו כנלענ"ד, שוב ראיתי בשער המלך (הל' יבום פ"ו) שהאריך בספק המשנה למלך ומסיק שבמחלוקת הוא שנוי שלדעת ה"ה ומהרש"ל ומהרש"א פקע איסור אשת אח ולדעת הרשב"א והריטב"א קיימא באיסור אשת אח בכרת ע"ש, ומהתימא מהבקיאות של המשנה למלך ושער המלך שלא הזכירו דברי התוספ' הנ"ל דנראה בפי' דס"ל דפקע, ודברי הרמב"ם (הל' ממרים) דנראה בפי' דלא פקע:

שם ור"י בן כיפר לאו בסוטה לית לי': ק"ק להך שיטה שכתבו התוספ' לעיל דטומאה כתיב בה כעריות לא שייך רק היכא דכתיב בלשון לאו א"כ מי דחקו לאוקמי' מאי נסתרה נבעלה לימא דנסתרה דוקא ולרבנן באמת ספק סוטה נמי אינה מתיבמת ואינה חולצת ומתניתן דסוטה דקתני חולצת ר"י בן כיפר היא דלית לי' לאו בסוטה וא"כ לא שייך בי' טומאה כתיב בה כעריות, וצ"ל דניחא לי' לפרש דלישנא מעלי' נקט ושנסתרה היינו נבעלה דכה"ג משכחינן גם בכתובות (דף י"ג) משנוקמי מתניתן כר"י בן כיפר ודלא כהלכתא:

שם היא תועבה ואין בני' תועבין: עיין לקמן (מד:) ששם ג"כ הגמרא מסופק אם נמעט מהיא בני' או צרתה, וק"ק למה לא פשט מברייתא דנדה (דף ע') דדרש ר' יהושע דאין בני' תועבין, אכן מדברי הרשב"א כאן והריטב"א לקמן (שם) משמע שיש לומר דתרתי דרשינן מהיא, וא"כ י"ל דבני' פשיטא לי' דממעטינן ולא מבעי' לי' הכא אלא אי גם צרה ממעטינן:

שם או דלמא כיון דאתעקר איעקר: ק"ק דמה בכך דטומאה לא כתיב בה כעריות הא עכ"פ תועבה כתוב בה כבעריות דכתיב בהו כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתה וגו' ומ"ש דקפדינן אטומאה דכתיב בהו כבעריות ולא ג"כ אתועבה:

שם ברש"י ד"ה אחת זו ואחת זו. והוי' היינו קידושין: נראה דבזה רצה לישב רש"י קושית התוספ' שהקשו מנ"ל לרבנן להוציא קרא מפשטיה ולאוקמי' אסוטה, אבל לפ"ז ניחא דרבנן דרשי מוהיתה דיתורא היא קדושין וא"כ כיון דגלי קרא דאפילו אחר קידושין אסורה א"א לאוקמי' עוד אחרי אשר הוטמאה למחזיר גרושתו ולכן מוקמי לסוטה

בד"ה פסולה פסולה לי'. דכתיב בה טומאה צרתה כשירה: עיין במהרש"א שהוכיח דדעת רש"י נגד התוספ' ושלפשוט בעיא בתרייתא קאתי, ולפ"ז לכאורה צריך יישוב מה שהקשו התוספ' דא"כ מאי קפשט דאימא דאתיא כרבנן, וי"ל לפי מה שכתב רש"י דליכא למימר דגרושה וחלוצה היא דא"כ מאי אתי לאשמעינן א"כ לאיכא דאמרי דפשיטא לי' לרבנן דאמרינן כיון דאיתעקר איתעקר ע"כ לא אתיא כרבנן דא"כ מאי אתי לאשמעינן פשיטא אבל אי אתיא כר"י בן כיפר שפיר אשמעינן דנימא היא תועבה ואין צרתה תועבה כן נלענ"ד סברת רש"י, וסברת התוספ' י"ל דהיא גופא אתי לאשמעינן דהלכה כרבנן ולא כריב"כ, וא"ע מצאתי שגם הרשב"א כתב כן, ולענ"ד עוד יש לומר בזה דאף דלאבעיא קמייתא צ"ל דפשיטא לי' דלרבנן אמרינן ק"ו דהפסולה אינה מתייבמת כמו שכתבו התוספ' לעיל מכ"מ לאיכא דאמרי י"ל דמה דקמבעיא לי' לקמן מי אלים ק"ו במקום מצו' פשיטא לי' דלא אלים ולכן פשיט שפיר דלריב"כ הפסולה מתיבמת דאין לומר דלמא כרבנן אתיא דא"כ למה חולץ לפסולה דוקא אפילו יבום והי' מותר:

שם בתוספ' ד"ה לרבות סוטה שנסתרה. וא"ת והיכי מפקי רבנן לכאורה יש לישב קושיא זו ע"פ מה דאמרינן (סוף גיטין) דלא יגרש אדם אשתו אא"כ שמצא בה ערו' או דבר לב"ה וערו' הוא שזינתה ע"פ ב' עדים כמבואר שם הרי דמיירי קרא מסוטה וא"כ ה"ק אותה אשה ששלחה משום ערו' או דבר לא יוכל לשוב לקחתה ובאותה שהיא משום ערוה לא ישוב לקחתה גם מפני אשר הוטמאה כמש"כ התוספ' שם בשם הירושלמי וזה לא מקרי לאו שבכללות כמש"כ הרמב"ן בספר המצות (בשרש ט') וכן כתבו גם התוספ' במכות (דף י"ח) ע"ש שהיכא שהדברים נפרטים בלאו לוקין על כל פרט ופרט ולא מקרי לאו שבכללות, ובזה מובן גם מש"כ התוספ' שם דלעבור עליו בב' לאויין, והאחרונים הקשו על התוספ' לאו בסוטה מנ"ל והגיהו בלאו יע' דסוטה בע' הוא מונטמאה והרשב"א באמת כתב כן, אכן לפ"ז דברי התוספ' ברורים כיון דשם איירי מסוטה בעדים א"כ איכא לאו לרבנן דריב"כ דפסקינן כוותייהו:

וראיתי בכס"מ ה' גירושין (פ' י"א) שהקשה על הרמב"ם ששם כתב שלוקין על לאו דטומאה בסוטה שזינתה ודאי, ובהל' א"ב (פ"א) גבי כהן כתב דאינו לוקה רק משום זונה ולא משים טומאה, ועוד הקשה איך לוקין הא לדעת הרמב"ם לאו שבכללות הוא, ועוד דבפי"ט מהל' סנהדרין במנין המצות לא קחשיב לאו דטומאה והיינו ע"כ מהטעם שלאו שבכללות הוא ותירץ בדוחק ע"ש, והנה הקושיא הראשונה תירץ בלח"מ שם דאין לוקין על עדות עד א' אבל ב' הקושיות הניח בצ"ע, ולענ"ד לק"מ שהרי בשורש ט' קחשיב הרמב"ם לאו דעמוני ומואבי ולא תאכל ממנו נא ללאו בבכורות ואעפ"כ כתב בהל' סנהדרין (פ' י"ט) דלוקין על לאוין אילו רק דשנים אין לוקין, ולכן א"ש דכתב שלוקין על לאו דטומאה כמו שלוקין על מואבי ועמוני דלאו שבכללות לא הוי רק דלא ללקות שתים וכן באכל נא ומבושל, ולכן א"ש ג"כ שלא קחשיב לאו דטומאה בהל' סנהדרין אחר שחשב לאו מחזיר גרושה וכמו שגם נא ומבושל לא קחשיב רק ללאו א' ואעפ"כ אם אכל נא או מבושל לוקה, ומה שחשב הרמב"ם שם עמוני ומואבי כל א' לבדו היינו טעמא דשם מב' אנשים מיירי אבל נא ומבושל אפשר באחד וכן מחזיר גרושה וסוטה וכנדון הנ"ל אבל לעולם על כל א' מהן לוקה, ועיין בה"ה (הל' א"ב פ"א) שהקשה שם ג"כ מלאו שבכללות ונדחק בסוגיא דלקמן ודף נ"ו) דקאמר רבא דלוקה על טומאה, אבל לפ"ז א"ש:

בד"ה אמאי נסתרה נבעלה. דאם בא עלי' בעלה בדרך לוקה: פליאה נשגבה בעיני דמימרא זו שהביאו התוספ' וגם הרשב"א והריטב"א דבעלה לוקה עלי' לא מצאתי בכל הש"ס ולא בירושלמי ולא בתוספתא אך את זה מצאתי מה דאמרינן בסוטה (דף ז') דאם בעלה נאמן על נדה דבכרת כש"כ דנאמן על איסור לאו ומזה לכאורה ראי' דגם בסוטה ספק הוי איסור לאו, וא"ל דלמא ה"ק שיוכל לבא לידי איסור לאו כגון אם נטמאה דא"כ ל"ל למעבד ק"ו מכרת אלאו דבלא"ה אינו פשוט כ"כ לפי מה דאמרינן לקמן (פ"ב.) כל דבדאורייתא ל"ש איסור לאו ול"ש איסור כרת לימא בקיצור ומה על איסור ודאי דנדה נאמן על איסור ספק דסוטה לכש"כ, ועוד מ"ש דנקט הש"ס איסור לאו שהוא רק ספק אצלו ולא נקט בקצור איסור ע' דונטמאה שהוא ודאי אצלו כל זמן שלא שתתה אלא ע"כ משמע דגם בספק הוי איסור לאו וזהו קושית התוספ' ועל זה תרצו שפיר דעשו ספק כודאי לדינו כאיסור לאו אבל לעולם הלאו גופא ללקות עליו לא הוי רק אלל ודאי כן יש לדחוק בפי' התוספ':

ובזה א"ש מש"כ התוספ' גופא לקמן (ס"ט.) דבא עלי' בעלה ליכא אלא ע' אבל מכ"מ תמו' מאוד בעיני מש"כ הרב המגיד (בפ' י"א מהל' גירושין) דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן לוקה מכת מרדות ושהרשב"א פליג על זה וקאמר דמדאורייתא לוקה והיינו מש"כ הרשב"א בסוגין כפי' התוספ' ואני בעניי לא מצאתי מקום דין זה ועיין לקמן (פ"ה:)

בד"ה הוי' ואישות. ותימא דפשיטא: לענ"ד אפשר ליישב שיטת רש"י דלא נראה לו פי' הרשב"א דמאחרי אשר הוטמאה לחוד לא יהי' ראי' דלא בסוטה ג"כ משתעי קרא כיון דיש לפרש דלא יוכל אתרווייהו קאי לשוב לקחתה במחזיר גרושתו להיות לו לאשה ובסוטה אחרי אשר הוטמאה וכמו דס"ל באמת הרבנן ולכן פירש דראית ר' יוסי בן כיפר היא ע"פ מה שפירשתי לעיל מה שכתב בד"ה אחת זו והוי' היינו קידושין עכ"ל דבזה רצה ליישב מנ"ל לרבנן לאוקמי' אחרי אשר הוטמאה בסוטה דכיון דכתיב מיעוט דהוי' ע"כ אתי למעוטי, וא"כ ליכא לפרש אחרי אשר הוטמאה במ"ג כיון דאפילו לאחר אירוסין אסורה, אכן לפ"ז כש"כ שיקשה לריב"כ דס"ל באמת מכח אשר הוטמאה דמן האירוסין מותרת א"כ הוי' דכתיב ל"ל, ולכן פירש רש"י דהיינו מה דאמר הכא הוי' ואישות כתוב בה פי' דאם לא הי' כתיב הוי' באמת הוי דרשינן כרבנן דאין סברא כ"כ לקרות טומאה לנישואי גרושה וכמש"כ התוס' אבל השתא דכתיב יתורא דהוי' ע"כ למעוטי אתי ולהורות דלאו דלא יוכל אינו רק היכי שהאיסור הוא לשוב לקחתה ע"י הויה ואישות דהיינו במ"ג לחוד ולא ג"כ בסוטה דלא שייך בה הוי' ואישות וממילא נדע דלא נדרוש מאשר הוטמאה סוטה ומשמעות דורשין הוא דאיכא בין ריב"כ לרבנן לענין מה נדרוש מיעוט דהוי' דמיותר הוא:

בד"ה צרתה מהו. וכן משמע לקמן: לכאורה אין מזה ראי' די"ל דהא דקאמר תא שמע המחזיר גרושתו משנשאת לאו לאפשוטי בעיין קאתי אלא קושיא הוא דמקשה דהך ברייתא לה אתיא לא כריב"כ ולא כרבנן בין ללישנ' קמא בין ללישנא בתרא דהרי גם בש"ס דלקמן ודף י"ב) צריך לפרש כן כמו שכתב המהרש"א לקמן:

בד"ה או היא או צרתה. כגון חלץ לאחיות: הכי אמרינן לקמן (כ"ו:) ועיין מה שכתבתי שם בתוספ' ד"ה וחליצה:

בד"ה לאו תרוצי תימא במאי מתרץ לה: לענ"ד י"ל בישוב קושיא זו ע"פ מה שיש לדקדק במה דקאמר אלא אימא או היא או צרתה דמי דחקו להוסיף מלת או גם בי ולמה לא קאמר היא או צרתה, אבל י"ל בזה ע"פ מה שאכתוב לקמן בסמוך ליישב מה שהקשה הרשב"א אמה דקאמר או היא או צרתה דלמה תחלוץ צרתה הא לא ישפוך אדם מי בורו, וכתבתי דמה דקאמר דצרתה חולצת היינו בשהיא אינה ראוי' לחליצה וזה מדויק בלשון או היא או צרתה דאי קאמר היא או צרתה אז הוי משמע דבאותו ענין יכול לחלוץ לאיזו שירצה אבל השתא דקאמר או היא או צרתה משמע דלצדדים קתני או היא בשראוי' לחליצה או צרתה בשאינה ראוי', וזהו מה דקאמר היא וצרתה ס"ד דממנ"פ לח ס"ד כן דאם הפירוש שניהם יחד לא ס"ד דמהיכי תיתי דחליצת צרה לחוד לא יועיל ואי הפירוש היא או צרתה ג"כ לא ס"ד דהא ע"כ היא חולצת ולא צרתה משום לא ישפוך ולכן קאמר אלא אימא אי היא או צרתה והיינו דבלשון זה משמעינן דלצדדים קתני ולכן השיב לו שפיר ולאו תירוצא קמתרצת דהא ע"כ צריך להוסיף או א"כ תריץ הכי וכו' ומתורצת קושית התוספ': דף י"ב ע"א בגמרא תריץ הכי היא חולצת: עיין ברשב"א שהקשה בזה וכן קשה בסוגיא דלעיל) דהא לא ישפוך אדם מי בורו ותירץ דהשתא לא ס"ל הא דרב יוסף ע"ש, וזה תימא דא"כ מה מייתר במה דמתרץ לברייתא דלא תפשוט האבעיא הא אכתי תפשוט ממתניתן דהיתה אחת כשרה כס"ד דמקשן דהא לא שייך תירוץ הגמרא כיון דלא ס"ל הא דרב יוסף, ואולי רצה לומר דהך תנא דברייתא לא ס"ל דרב יוסף ופליג אתנא דמתניתן, אכן לא ידעתי מי דחקו להרשב"א לתרץ כן דהא י"ל דהכי קאמר היא חולצת בראוי' לחליצה אבל אם אין יכול לחלוץ לה כגון שאינה לפנינו או שמתה או שאינה ראוי' לחליצה כגון שהיא חרשת וכיוצא בזה אז הצרה חולצת או מתיבמת וכבר כתבתי לעיל דלכן נקט ג"כ אימא או היא או צרתה ולא נקט היא או צרתה להשמיענו דלצדדים קאמר:

שם תנן וכולן אם מתו: ק"ל למה מקשה בראשון ממימרא דרב יוסף והדר ממשנה שלימה דלפנינו, והנה אחת שלכאורה מה דכתוב א"ר יוסף הוא ט"ס דרב ששת קדים לרב יוסף ולא שייך שיקשה מדבריו אלא נראה דצ"ל אמר ר' יוסי וכן נראה מן התוספתא אבל מכ"מ ק' למה פריך חן הברייתא ושביק מתניתן, וי"ל דממתניתן לא היה יכול להקשות די"ל דגם רב אסי לא אסר צרת אילונית רק להתיבם אבל חליצה איכא כמו במחזיר גרושתו לרבנן דלעיל ולראב"ד אפילו בצרת סוטה ולפי מה דמבואר (לעיל ג'.) שייך לשון איסור גם בחליצה וא"כ הי' יכול לפרש הא דקתני במתניתן צרותיהן מותרות דלענין אילונית הוי פירושו מותרות לחלוץ ולא כמו צרות עריות שאסורות אפילו לחלוץ מטעם דאם אתה אומר חולצת מתיבמת ולא קשה מידי ארב אסי, אבל לאחר שתירץ ארב יוסף דזו היא דקאמר הוי פירושו דאיילונית אפילו חליצה לא בעי פריך שפיר ארב אשי ממשנתינו:

ועוד י"ל ע"פ מה שכתב רש"י דטעם דרבא דאפילו צרת בתו איילונית מותרת משום דאיילונית לא רמיא קמי' ה"ל צרת ערו' שלא במקום מצו', ולכן י"ל דהמקשה הי' סובר דרב אסי לא אסר רק לייבם אבל חליצה אפילו האיילונית גופא בעי ולכן אסר צרתה דהוי צרת ערו' במקום מצו' כיון דיש כאן זיקה דהא בעי חליצה אבל מצרת בתו איילונית דמתניתן לא הי' קשה לו דהוי סבר דלכך צרתה מותרת כיון דהיא אפינו חליצה לא בעי מחמת בתו לא הוי צרתה צרת איילונית במקום מצו' וגם לא דמי לאחות אשה לאסור צרתה כיון דאין לה זיקה גמורה מטעם איילונית אבל אחר שתירץ דצרת איילונית דעלמא ג"כ לא בעי חליצה וכש"כ האיילונית עצמה ואעפ"כ צרתה אסורה פריך שפיר מא שנא צרת בתו איילונית מצרת איילונית דעלמא:

שם בתוספ' ד"ה מי אמרינן ק"ו. וא"ת תפשוט: באה"ע (סי' קע"ד) בבית שמואל הביא ב' שיטות דלשיטת ה"ה מחזיר גרושתו דאתיא מק"ו גרוע מח"ל ומדאורייתא לא חזיא לייבום אבל לדעת הב"י והט"ז מדאורייתא מייבמין דאמרינן ע' דוחה ל"ת, ולפ"ז י"ל השתא דבשלמא התם שפיר אמרינן ק"ו דלבעלה דהיתה מותרת לו מקודם נאסרה בע' דסוטה ספק היא בע' כמבואר במשנה למלך (סוף פ"א מהל' אישות) וכמו שכתבתי לעיל א"כ כש"כ דליבם הוא באותה איסור דהיתה לבעל דלא שייך ע' דוחה ל"ת דהא אי הוי שייך יבום בבעל ג"כ לא הוי אמרינן דאין ע' דוחה ע' אבל הכא במחזיר גרושתו דבבעל לא הוי רק ל"ת א"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון ולא הוי גם ביבם רק איסור ל"ת כדעת הב"י ושפיר יש לספק אי אמרינן גם במקום מצוה כן די"ל ע' דוחה ל"ת, וא"כ י"ל דזה גופא היא האבעיא מי אלים ק"ו במקום מצוה דדיינינן כלאו בעלמא ומותרת ליבום דמכח ק"ו לא גזרו רבנן גזירה ביאה ראשונה אטו ב"ש או גזרו כמו בשאר ח"ל וכדעת הט"ז ויתיישב בזה קושית התוספ':

בד"ה צרתה נמי תימא נהי דלא עבדה בי' מעשה: הנה זה ודאי דצרת ערו' לא נפטרה מזיקה רק אם היתה צרת ערו' בשעת מיתת אח אבל אם לאחר מיתת אחיו קדש היבם אחות זקוקתו דאפילו למ"ד יש זיקה קידושין תופסין לו בה אף דזקוקתו נאסרה לו אז משום אחות אשתו מכ"מ בצרתה איכא זיקה ולא נפטרה מטעם צרת ערו' עיין לקמן (דף י"ח) וא"כ ה"נ כיון דבשעת מיתת אח היתה בין הממאנת בין הצרה זקוקה ליבום לא שייך דאח"כ כשמאנה בו תעשה צרת ערו', ולכן פריך שפיר בגמרא דממנ"פ אם נחשוב אותה כאשת אחיו שלא במקום מצו' תאסר גם לשאר אחים משום אשת אח שלא במקום מצוה, וע"כ צ"ל כיון דבאמת איסור ערו' גמור לא הוי רק נראית כערו' א"כ לא גזרו רק היכי דעבדה בי' מעשה וכיון דגם הצרה לא עבדה בי' מעשה לא תאסור דהא משום צרת ערו' לא שייך כיון דלא הוית צרת ערו' בשעת נפילה, ובזה יתיישב קושית התוספ':

בד"ה אלא לאו ביבם. תימא לפי מה דס"ד השתא: ביישוב קושיא זו י"ל לענ"ד דהנה לקמן הקשו התוספ' אמאי דמקשה ואמאי תמאן השתא הא לרבן גמליאל אין מלמדין אותה שתמאן בו ע"ש, אכן בפשטות י"ל דקושית הש"ס היא לשמואל דס"ל לקמן (ק"י. קי"א:) דהלכה כר"א דמלמדין אותה למאן וא"כ ניחא דמתני' דהכא דלא כהלכתא אם לא דנימא כר' אושעיא ושמואל לית לי' דר' אושעיא כמו שכתב הריטב"א כאן דמוכח כן מפרק ב"ש, וזהו מה דפריך לשמואל לקמן מכח ממנ"פ אבל להמקשן דהכא דמקשה אשמואל גופא לא הי' שמואל יכול להשיב וליטעמיך תקשי' אמתניתין גופא דתמאן השתא ותיבם דיכול להשיב אני באמת לא כדידך סבירא לי דהלכה כר' אליעזר ובאמת מתניתן ר' גמליאל היא:

בד"ה מאי לאו למעוטי. למאן דאסר צרת מחזיר גרושתו: עיין במהרש"א שהקשה למה לא הקשו התוספ' גם מסוטה וממאנת, ובתוספת הרא"ש באמת הקשה כן, אכן מממאנת נלענ"ד דל"ק מידי דהא המקשן ע"כ הכי הוי מפרש להא דזו היא צרת אשת אח מאב שאיסור נפילה גרם לה שפי' בהך צרת אשת אח מאב שאיסור נפילה גרם לה לאסור מצינו דין שלא מצינו כיוצא בה אפילו באיסורי דאורייתא שאינה ערו' דצרתה מותרת והכא רק איסור דרבנן הוא שאינו ערו' ואסורה צרתה כן נ"ל פי' הגמרא דבענין אחר לא יובן מה דקאמר שלא מצינו בכל התורה כגון זאת, ואולי גם כוונת פי' רש"י כך רק שלשונו מגומגם קצת, וא"כ מדקאמר דבאיסור דאורייתא לא מצינו כיוצא בה ע"כ איסור דאורייתא בא למעט ולהורות דצרתה מותרת ולכן ליכא למימר דדלמא צרת ממאנת אתא למעט דהא דרבנן היא ואיך שייך על זה דלא מצינו בכל התורה כולה כגון זאת ומסוטה ג"כ לא קשיא די"ל דודאי זה לא קשיא להו להתוספ' דה"ל לרב ששת לפריך גם פירכא זו לעיל קודם הכא, די"ל דדין זה דצרת אילונית נשנה תחלה בבית המדרש, ולפי האמת ג"כ לא קשה דשייך תירוץ הגמרא דהכא גם אסוטה דהא גם צרת סוטה אינה חולצת לכל השיטות חוץ משיטת הראב"ד הנ"ל דלא ס"ל תוספ' לעיל כוותה אבל אמחזיר גרושתו קושיא גדולה הקשו התוספ' לפי מה שכתבו לעיל דפשיטא להו דלרבנן חולצת א"כ תירוץ הגמרא דהכא לא שייך ולכן אמחזיר גרושתו הקושיא במקומה עומדת, ועוד י"ל הא דעדיפא להו להקשות אמחזיר גרושתו כיון דלא סתם גמרא הקשה קושיא זו רק רב ששת וא"כ ל"ק דלפריך אאידך מימרות די"ל דרב ששת לא שמיע להו או שלא הי' בבית המדרש כאשר נשנו אבל אמחזיר גרושתו מקשו שפיר דהא הך דמחזיר גרושתו איבעי' לי' רב יהודה מרב ששת והשיב לו רב ששת ממתניתן דאם הי' מיבם מיבם לכשירה ועל זה דחי דלמא כדרב יוסף א"כ בזה ודאי קשיא למה לא השיב רב ששת ותפשוט הך אבעי' ממה דקאמר הכא זו היא שלא מצינו בכל התורה כולה: