ערוך לנר – יבמות – קטע 15

בא"ד. ושם אפרש: פי' דלפי מה שכתבו התוספ' שם תלוי בפלוגתא דתנאי אי אשת ב' מתים דאורייתא או לא וא"כ לא קשיא דליתני אשת ב' מתים די"ל דתנא דמתניתן סבר כמ"ד דרבנן וכן סבר לוי ג"כ וא"כ ה"ל פלוגתא דלא ס"ל:

בא"ד. תלוי בשום אדם: התוספ' בגיטין (דף פ"ב) וגם התוספי הרא"ש כאן הביאו עוד פי' אחר על הירושלמי ע"ש, אכן לשני הפירושים לא שייך תירוץ דהירושלמי רק אי ילפינן מאחות אשה כנראה בפי' בתוספ' הרא"ש, ולכן א"ש למה טרחו התוספ' ליישב קושיא זו אחר שכבר נתיישבה בירושלמי שהם רצה ליישבה גם למאן דיליף מולקחה וכמו שכתבו לעיל

בד"ה לרבי יהודה. וא"ת בח"ל דשאר מנלן: לכאורה יש ליישב זה דא"כ אדמפליג במתניתן שם בין עריות דלא חולצין ולא מתייבמין ובין חייבי לאווין דחולצין ולא מתייבמין לפלוג וליתני בדידה בין חייבי לאווין דשאר לח"ל דלאו דשאר אע"כ דמתניתן דשם לאו ר"י היא:

בא"ד. דמפרש טעמא דר"ע: בסנהדרין (דף נ"ג) כתב רש"י בד"ה אלא, הטעם דאין קידושין תופסין מדכתיב לא יקח דאין לו קידושין בה ע"ש, וצ"ע שזה נגד סוגיא דלקמן כמו שהביאו התוספ' כאן דאין קידושין תופסין ילפינן מדהוי הולד ממזר ועוד דלא יקח באשת אביו כתיב אבל באנוסה לא כתיב רק לא יגלה כמו שכתבו התוספ' כאן וצ"ע:

ע"ב בתוספ' ד"ה לפי שאינן ולוי מיירי בפלוגתא: עיין ברשב"א שהקשה לעיל אלוי דאיך יחשוב אמו ברישא כיון דסיפא ע"כ ר' יהודה היא וכמו שתירץ לו רבי, ותירץ דלוי הי' סובר דאמו דסיפא היינו אשת אביו ע"ש, וא"כ הכי צ"ל ג"כ ללוי אליבי' דמסקנא אחר דחשיב אמו ברישא, ולפ"ז ל"ק קושית הר"מ כהן די"ל דלוי לא מיירי בפלוגתא כלל ואמו אנוסת אביו דחשיב ברישא הוא אליבי' דכ"ע כיון דאי קתני אליבי': בא"ד. וי"ל דבפלוגתא דלא סבר לה: ק"ק הא בזה קושית התוספ' דלעיל במקומה עומדת למאי דמבעיא לי' לרבי אבא אי רבנן מודו במקדש חוץ מפלוני א"כ לכאורה שפיר משכחת צרת צרה כגון ראובן חלץ ליבמתו וקידש אותה חוץ משמעון ולו אשה אחרת ומת ויבם שמעון את אשתו שהיא צרת החלוצה דלדידי' לא הוית צרת חלוצה דלגבי דידי' החלוצה לא היתה אשת אחיו ראובן דהא קדשה חוץ משמעון דלגבי שמעון לא יחולו קידושיו כלל וכשמת שמעון ונפלה הצרת חלוצה עם אשתו לפני לוי ליבום הצרת חלוצה אסורה משום צרת ערו' דהא לגבי לוי דלא קדשה ראובן חוץ ממנו שפיר הוית צרת ערו' ואשת שמעון אסורה משום צ"צ:

בד"ה החולץ ליבמתו. אבל לאו איכא לפי שקידשה: לפי דעת הרמב"ם (בפ' ט"ו מהל' איסורי ביאה) דבכל חייבי לאווין אין לוקין עד שיבעול אחר הקידושין א"ש דנקט וחזר וקידשה כיון דבעי למימר דדוקא כרת ליכא אבל לאו איכא ובביאה בלא קידושין אין כאן לאו וא"כ יהי' מזה ראי' לשיטת הרמב"ם בזה אבל מכ"מ להרמב"ם לשיטתו לא שייך ישוב זה דהוא סובר דליכא לאו בחלוצה כמו שפסק בהל' יבום (פ"א) ועיין לקמן:

בד"ה איהו. ותימא דבהחולץ: הרמב"ם (בהל' יבום פ"א) פסק דהחולץ ליבמתו נאסרה היא וצרותי' על החולץ ועל האחים מדברי סופרים ע"ש, וכבר תמה עליו הרב המגיד שהרי אמרינן הכא ולקמן (דף נ"ו) שהיא בלאו והניח בתימא. ולענ"ד אפשר לומר דלהרמב"ם הוקשה קושית התוספ' דכאן שלא תרצו התוספ' רק ע"י ששינו הגירסא וא"כ אם הרמב"ם גרס כגירסא שהביאו התוספ' קשה כקושיתם, גם י"ל שהוקשה לו מה שהקשו הראשונים בשם ר"ת אמה דקאמרינן לקמן ודף י"א) הבא על יבמתו ובא א' מן האחים על צרתה וכו' מ"ד בעשה כר' יוחנן שהרי לר' יוחנן היא בלאו ע"ש וכבר כתב הריטב"א שזו קושיא עצומה היא ולכן גרסו דלא כרש"י אלא חד אמר בלאו, אכן כבר הביא הרשב"א וכן הוא ברמב"ם לפנינו שגם הרמב"ם גרס בעשה וא"כ יקשה גם קושיא זו עליו ולכן סבר הרמב"ם דהסוגיות חולקות דעיקר מה שחולק ר' יוחנן אר"ל הוא כיון דהוא עביד שליחות דאחים והיא שליחות דצרות שוב אין כאן כרת אבל מה יש בזה יש פלוגתא דלפי הסוגיא דלפנינו וסוגיא דפ' ר"ג יש כאן לר' יוחנן לאו דלא יבנה אבל לפי סוגיא דלקמן (דף מ"ד) קאי לא יבנה דלא נחלוץ לחדא וניבם לחדא ולכן אין כאן יתור ללאו וכקושית התוספ' דכאן וכן ס"ל ג"כ מ"ד בעשה לקמן דליכא לאו דלא יבנה ולכן כיון דסתם גמרא דלקמן (דף מ"ד) סובר כן וגם או רב אחא או רבינא דבתראי ננהו פסק הרמב"ם כן ולכן פסק דליכא לאו בחלוצה וצרתה וגם ביבם ליכא לאו רק דביבם איכא ע' דיבמה יבא עלי' ולא על צרתה אבל בחלוצה דלא שייך לדרוש כן אין איסור רק מדברי סופרים:

בד"ה וליתני לר"ע תימא דבפ' המדיר: בתוספ' שם ד"ה מי ששנה כתבו דברישא אשמעינן רבותא ובסיפא אשמעינן רבותא ע"ש, ולפ"ז גם קושיתם דהכא מתורצת דלא סגי למיתני ברישא לדברי ר"ג נאמנת דהא צריך למתני גם סיפא משום רבותא דאפילו נכנסה לרשות הבעל כשהביא הבעל ראי' הוי מקחו מקח טעות:

דף י"א ע"א בגמרא. טומאה כתיב בה כעריות: ק"ק הרי ונטמאה לא כתיב רק בבעל ובבועל וא"כ מה שייך טומאה כתיב בה כעריות הא טומאת עריות נמי לא פטר צרתה אלא אם היא ערו' ליבם אבל לא אם היא ערו' לבעל דהרי בזה אמרינן לקמן דו' עריות חמורות מאלו דמפני שהן נשואין לאחרים צרותיהן מותרות:

שם בתוספ' ד"ה מאן אחין. אומר ר"י דנולדים קרי: זה כמו קושיא הוא והתוספ' לא נקטו בלשון קושיא וגם לא מתרצים על זה, גם י"ל למה העירו התוספ' דוקא על הנולדים כן ולא ג"כ על הילודים דתני מקמי הכי דזה ג"כ איפכא הוא מלשון הגמרא שם, ועוד י"ל שהתוספ' ציינו על דבור צריך חליצה מן האחים דכתוב בגמרא קודם דבור דמאן אחים הנולדים אחר דבור זה ומכל זה נראה שגירסת התוספ' היתה כגירסת הספרים שהביא גם הרמב"ן שגרסו בדברי ר"ל מאן אחים אחים הנולדים ונולדים פירושו אותן שנולדו לאחר קידושין ועל זה ציני התוספ' והביאו ראי' לפירש זה מנדרים וא"כ בדברי ר"י גרסינן אפכא דהיינו ילודים ופירושו ג"כ כמו בנדרים הנולדים כבר. ונלענ"ד שאין קושיא על רש"י שלא גרס ופי' כן מסוגיא דנדרים וגטין שהרי בנדרים שם הקשה בש"ם מקרא דשני בניך הנולדים ומסיק דלשון הכתוב משמע הכי ומשמע הכי ורק בנדרים הלך אחר לשון בני אדם ע"ש, ובר"ן שם מבאר דגם לשון ילודים בכתוב משמע הכי ומשמע הכי, ולכן שפיר יש לפרש הכא הנולדים כמו שני בניך הנולדים שנולדו כבר ויש לפרש הילודים כמו כל הבן הילוד שעתידים להולד:

בד"ה צריך חליצה. באסור לה לא כש"כ: בזה יש לישב מה שי"ל לר"ל דממנ"פ אם ידע לתרץ כרב אשי מ"ט לא השיב לר' יוחנן ואם לא ידע מ"ט לא הודה לר' יוחנן ומדוע לא השיב כלום, אבל י"ל דלקמן (דף י"א) מבעי' לר' יוחנן אי אמרי' ק"ו במותר לה נאסרה וכו' במקום מצו' או לא והש"ס לא פשט האבעי', ולכאורה יקשה לפ"ז אריש לקיש דהכא דהרי לדידי' ע"כ צ"ל דפשיטא לי' דאמרינן ק"ו למידחי יבום בה גופא, וצ"ל דריש לקיש פשיטא לי' מאי דמבעיא לר' יוחנן וכמו דס"ל לר' יוחנן עצמו בלישנא קמא דבה גופא אמרינן ק"ו, וכן י"ל דלכך לא רצה ר"ל להשיב לר' יוחנן כתירוץ רב אשי דידע דר' יוחנן לא יקבל אוקימתא זו ממנו כיון דמספקא לי' אם אמרינן בה ק"ו אבל מכ"מ הוא לא חש להקושיא דלדידי' פשיטא דאמרינן ק"ו, ולפ"ז צ"ל דמאי דהקשה ר' יוחנן הכא הוא ע"פ לישנא בתרא דלקמן אליבי' דר"י:

בד"ה חד אמר בעשה. וקשה כיון דאצטריך קרא לגופא: בישוב קושיא זו י"ל כיון דר' יוחנן קאמר לעיל מי איכא מידי דמעיקרא אי בעי האי חליץ וכו' והשתא קאי עלי' בכרת א"כ הא דאין כרת בצרת יבמתו אינו משום דנתקו מכרת ללאו אלא משום סברא דמי איכא מידי והא דכתבו התוספ' לעיל שברא זו דנתקו מכרת ללאו שפיר כתבו כן לר"ל דלית לי' סברא צו מי איכא מידי דלעיל אבל לר"י לא מצרכינן סברא דנתקו, ואף דהמהרש"ל בתוספ' דלעיל רצה לסבור סברא זו גם לר' יוחנן מכ"מ כבר המהרש"א במהדורא בתרא תמה עליו דלר' יוחנן לא אמרינן כן, ולפ"ז כיון דמ"ד בע' סבר כר' יוחנן מתורצת קושית התוספ' על רש"י, ועיין במש"כ התוספ' בכתובות (דף ל') שהקשו עוד קושיא אחרת אגירסת ושיטת רש"י והניחו בקושיא אכן קושיא זו כבר תירץ הרשב"א לקמן (דף נ"ג) ע"ש:

בד"ה צרת סוטה. וא"ת כיון שלא נכתב שם טומאה: להנך שיטות והראב"ד בראשם דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא לכאורה אין מקום לקושיא זו וא"ל דהכא שאני דיש לה חזקת היתר ולכן ספיקא לקולא דז"א דאין לה חזקה כיון שנסתרה אחר קינוי ועיין בתוספ' (ריש נדה). ומזה ג"כ ראי' למה שהוכחתי לקמן (ר"פ החולץ) דדעת התוספ' דס"ד מן התורה לקולא ע"ש:

בא"ד. אבל מכ"מ קשה: עיין ברא"ש יישוב לקושיא זו והקשה טל הראב"ד שרצה לומר דסוגיא דידן פליג על סוגיא דסוטה, גם הרמב"ן פה ובספר הזכות הבין דברי הראב"ד כן והקשה עליו כמו הרא"ש, אכן מה שיותר נפלא דמהראב"ד גופא משמע דהסוגיות לא פליגי דכתב אע"ג דטומאה כתיב בה מכ"מ חליצה בעי מטעם דמי לא בעי גיטא השתא נמי בעי חליצה עכ"ל אלמא דאמרינן הנך ב' טעמי גבי הדדי, ומה שנ"ל בישוב שיטת הראב"ד דלו הוקשה מה שכבר העירו התוס' למה נקט צרת סוטה אסורה ולא פטורה כיון דפטורה מחליצה ג"כ ולכן סבר דרק מיבום פטורה אבל חליצה בעי מטעם מי לא בעי גיטא, והא דפריך ממתניתין דנכנסה עמו לסתר הכי קפריך מדקתני ואם מת חולצת ולא מתיבמת ולא נקט רבותא טפי דאפילו צרתה חולצת ולא מתיבמת ע"כ דלא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות ולכן צרתה מתיבמת והא דהיא אינה מתיבמת היינו מטעם דלאחר ולא ליבם או מטעם ק"ו כדאמרינן בסוטה (דף ו') ועל זה מתרץ דלעולם מטעם טומאה הוא רק דשוי לי' בין סוטה ודאי לסוטה ספק

גם מיושבים בשיטת הראב"ד עוד קושיות עצומות. א'. מה שהקשו הרמב"ן והרשב"א דמ"ש צרת סוטה דפטורה מחליצה מטעם דטומאה כתיב בה ומ"ש דצרת מחזיר גרושתו דכתיב בה ג"כ טומאה לר"י כן כיפר ואעפ"כ אמרינן לקמן דחולצת. ב'. מה שהקשו התוספ' בסוטה (דף ה') אהא דאמרינן שם דספק סוטה בעי חליצה מטעם דאי איתא לבעל מי לא בעי גט למה לא אמרינן הכא גם בודאי סוטה כן. ג'. מה שהקשו התוספ' בשמעתין למה פריך מר"ש דוקא ולא מת"ק דאית לי' דאחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מתייבמין והרי לרב אין חולצין, ולשיטת הראב"ד כל אלה הקושיות לק"מ דהא גם הכא חולצין והיינו מה שכתב הראב"ד דסוגיא דשמעתא היא דחולצין והרא"ש והרמב"ן כתבו דכוונתו על סוגיא דסוטה, אכן זה דחוק מאוד בדעתו ז"ל דהרי כתב על סוגיא דהכא כן ולא הזכיר מסוגיא דסוטה מידי, אכן לפ"ז אתיא שיטת הראב"ד שפיר ואל יקשה בעיניך לדייק כן שנאמר דקושית הס"ס היא הא דנקט חולצת ולא מתיבמת גבי דידה ולא גבי צרה דהא גם הרמב"ן הקשה על רב למה נקט צרת סוטה ולא סוטה גופא ותירץ דחדא דאית בה תרתי נקט דאי ידעינן צרה כש"כ סוטה ע"ש, א"כ זה גופא היא קושית הש"ס דלמה לא נקט גם במתניתן צרה והוי כש"כ סוטה או דלינקט היא וצרתה והרי גם קושית הגמרא קמא אפילו לפי' רש"י צריך לפרש כן דפריך מר"ש ומאי קושיא דלמא סבר רב כרבנן וכן הקשה באמת הרשב"א, אכן רש"י מתרץ זה במה שכתב דגם רבנן לא פליגי רק בה אבל בצרתה מודו דמתייבמת א"כ גם מרבנן הוי קושיא לרב רק דהקשה מר"ש משום דר"ש קאמר בפי' דמתייבמת, אכן לכאורה היא גופא קשיא מנ"ל דלרבנן צרתה מתייבמת דלמא לא מתייבמת ורב סבר כרבנן וע"כ צ"ל דדייק מדקאמרי רבנן בה דוקא דלא מתייבמת ולא אפילו גבי צרה אע"כ דצרה מתייבמת וכן הוי פי' קושיא שניי' ג"כ לשיטת הראב"ד:

שוב אחרי כתבי זה באו לידי חידושי הריטב"א וראיתי שכתב בשם י"מ לפרש קושית הש"ס כן דפריך מדנקט היא ולא היא או צרתה. ע"כ דצרתה מתייבמת ע"ש, ושמחתי שכוונתי לדעתם (ודע שממה שכתבו דליתני היא או צרתה חולצת משמע דלפי המסקנא בסוטה ודאי נפטרת צרה בחליצת סוטה, ומזה ראי' לדעת הב"ח שהביא הבית שמואל (סי' קע"ג ס"ק י"ב) ודלא כבית שמואל שחולק עליו, וכן נראה ג"כ מדברי הראב"ד עצמו שכתב צריכה חליצה או היא או צרתה) עוד הביא הרשב"א ראי' נגד הראב"ד ממה דפריך לעיל (דף ג') דלרב ליתני צרת סוטה אלמא דפטורה מחליצה, אכן גם בזה י"ל דעדיפא מיני' משני לפי שאינה בצרת צרתה דהא זה שייך ג"כ אקושיא דרב אסי ליתני ועוד דתנאי דצ"צ מוקדם במשנה להא דחליצה דהא ט"ו נשים פוטרות צרותיהן וצ"צ מן החליצה ומן היבום קתני הרי דנקט ברישא צ"צ ואח"כ חליצה ולהכי משני דאפילו תנאי המוקדם במתניתין לא אשכחן בהן, ואדרבה בזה מתורץ מה שהקשו בתוספ' שם דהא משכחת צ"ל גבי בועל, ולפ"ז א"ש דמה מייתרינן בזה הא עכ"פ לא שייך למיתני כיון דאינו בחליצה ולענין בעל מתרץ הש"ס בפשטות דאינה בצ"צ וא"ש שיטת הראב"ד, והריטב"א הנ"ל הביא שיטה זו בשם הרא"ה הלוי ולכן יפה כתב הרמ"א (שם) שיש להחמיר כדעת הראב"ד ובפרט אחר שהעלנו שאינה דעת יחידית והיא המחוורת בשיטת הסוגיא לפענ"ד:

בד"ה רבי שמעון. וא"ת לרב חסדא: מזה נראה דהק"ו דקאמר רבא בסוטה (דף ו') לאסור יבום מכח במותר לה נאסרה באסור לה לכש"כ מדאורייתא קאמר לאסור דאי רק דרבנן הי' לא הוי מקשים התוספ' מידי דדלמא רב חסדא סובר כרבא שם והא דספק סוטה אינה מתייבמת היינו מדרבנן דוקא וכן נראה מתירוץ התוספ' דלכל סוגיא דסוטה הוי מן התורה, ולפ"ז משכחת יבמה שאסורה להתייבם מן התורה שאינה לא חייבי לאוין ולא חייבי ע', וק"ק דה"ל למחשבי' לקמן (דף ך'), ובשלמא לרב יוסף דנפקא לי' מלאחר ה"ל חייבי ע' דלאו הבא מכלל ע' ע' ולא צריך למחשבי' דה"ל כשאר חייבי לאווין דעלמא דקחשיב שם אבל לרבא ה"ל למחשבי', וצ"ל כיון דמכח חייבי עשה אתיא הק"ו ה"ל בכלל ח"ל דקתני, אכן יש לספק לפ"ז לרבא אם עבר ובא על ספק סוטה אי פטר צרתה אי נימא דהוי כחייבי עשה כיון דהק"ו אתיא מכח איסור בעלה דה"ל חייבי ע' וא"כ פטר צרתה כמו בבא על חייבי עשה או נימא דהק"ו מפקע מיבום ולא נפטרה צרתה בביאתה, שוב ראיתי דזה תליא בפלוגתא דפוסקים אחרונים בבית שמואל לענין בא על גרושתו שהחזירה (אהע"ז סי' קע"ד) ע"ש, והנה המהרש"א הקשה על קושית התוס' דמאי קושיא דלמא מתניתן אתיא כרבנן, אכן לפי מה שביארתי לעיל דעת רש"י דקושית רב חסדא הוא גם לרבנן דע"כ גם רבנן מודו דלא אמרינן טומאה כתיב בה כעריות מדלא פליגי רק בסוטה גופא אבל בצרה מודו, א"כ אין מקום לקושיא זו כיון דלפי קושית התוספ' מתניתן דשם מדאורייתא קאמרה דאין מתייבמת והרי לרבנן ע"כ מתייבמת מדאורייתא מדצרתה בדרבנן מתייבמת:

שם ע"ב בגמרא ואמרת לי את סוטה ספק: נסתפקתי אם עבר ויבם סוטה ודאי או סוטה ספק אם חייב כרת ובשוגג חטאת ואם קנאה להיות כאשת איש ודאי, ונלענ"ד בסוטה ודאי כיון דילפינן מטומאה כתיב בה כעריות ומטעם זה אפילו מחליצה פטורה לדעת רוב הפוסקים אין ספק שחייב כרת ואין קידושיו תופסין כלל אכן בסוטה ספק שצריכה חליצה יש לספק, והנה לעיל כבר הזכרתי דעת ה"ה לענין צרת מחזיר גרושתו כיון דאתיא מק"ו מקרי מן התורה לח רמיא ליבום והיכי דמן התורה אין יבום נראה מסוגיא דלקמן (דף ך') דאם בעלו לא קנו ע"ש, ולכן כיון דלפי המבואר בסוטה (דף ו') דספק סוטה מן התורה אינה מתייבמת וכמו שכתבו התוספ' לעיל (ע"א) א"כ אם בא עלי' לא קנאה וחייב כרת עלי' לא בלבד לרב יוסף שיליף מלאיש אחר ולא ליבם אלא גם לרבא דיליף מק"ו שם כן הי' נראה לכאורה ע"פ הסוגיא אלא שכבר הזכרתי לעיל (דף ח') שלפי מש"כ התוספ' שם (בד"ה כל היכי) בחייבי ע' כיון דאתרבו לחליצה מיבמתו קרינן בהן ולקחה ע"ש א"כ גם לא חייב כרת עליהן והשגתי על המ"ל שנסתפק בזה ולכן כיון דספק סוטה מרבינן ג"כ בה חליצה מיבמתו כמו שכתב הרשב"א לקמן (דף כ') שותה לחייבי ע' שאין חייבין עלי' כרת אם בא יבם עלי' וממילא גם נקנתה לו להיות כאשת איש אם בא עלי', שוב נלענ"ד דזה תלי בפלוגתא דרב יוסף ורבא בסוטה (שה), דהנה הרמב"ם (בהל' יבום פ"ו) פסק דאם בא יבם על חייבי ל"ת או חייבי ע' קנה ונפטרה צרתה אבל אם בא כה"ג על אלמנה מן הנישואין לא קנה ולא נפטרה צרתה דאין ע' דוחה ל"ת וע' ע"ש, וכבר הקשו האחרונים עליו מ"ש חייבי ע' מחייבי ל"ת וע' כיון דמן התורה אין ע' דוחה ע', אכן כבר כתבתי בחידושי ועוד אכתוב לקמן אי"ה מה שנלענ"ד בזה שדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א שהביא הש"מ בכתובות (דף מ') דכיון דחייבי ע' דנישואין שהם מצרי ואדומי ובעולה לכה"ג הם לאו הבא מכלל ע' לזה יש להם דין ל"ת להיות נדחות מפני ע' ע"ש ולכן כיון דחייבי ע' רמיא מן התורה לייבום אם בא עליהן קנה משא"כ באלמנה לכה"ג כיון דמן התורה לא רמיא לייבום דאין ע' דוחה ל"ת וע', וא"כ ממה שכתב הרמב"ם דלא קנה חן התורה קנין גמור אם בא כה"ג יבם על אלמנה מן הנישואין נראה דס"ל דאם בעל לא קנה וכפשט הסוגיא דלקמן (דף כ"א) ואולי גם חייב כרת אם לא שנאמר כסברת התוספ' הנ"ל דלכך מהני יבמתו שיש זיקה קצת לפטור מכרת מה שאינו מבואר ברמב"ם, והיוצא מזה דלפ"ז תלי אם בא יבם על ספק סוטה אם קנאה או אם חייב כרת עלי' בפלוגתא דרב יוסף ורבא דלרב יוסף דאתיא מלאיש אחר ולא ליבם ה"ל לאו הבא מכלל ט' שיש לו דין צ"ת להיות נדתה מפני ע' וא"כ קנאה אבל ברבא דיליף מק"ו תן המותר לה ואיסורה להמותר דהיינו בעלה הוא בעשה דונטמאה דסוטה ספק היא לבעלה בעשה כמבואר ברא"ש בשמעתין, ועיין במשנה למלך (ספ"א מהל' אישות) שכתב ג"כ הכי וכיון דונטמאה הוא ט' גמור ולא לאו הבא מכלל ע' א"כ לא נדחה מפני ע' וא"כ מן התורה לא רמיא לייבום ואם בא עלי' יבם לא קנאה ואולי גם חייב כרת עלי', ואפשר דגם לרב יוסף הדין כן דאף דהאיסור אינו רק לאו הבא מכלל ע' מכ"ח כיון דמיעט הכתוב בפירוש, מיבום לא רמיא עליו לסברת הרב המגיד הנ"ל, ועכ"פ לרבא הדין כן דבתרא הוא לגבי רב יוסף וא"כ הלכתא כוותי'