ערוך לנר – יבמות – קטע 145

ע"ב בגמרא וסופו מבעיר: קשה דלפ"ז מאי מקשה בזבחים (צ"א:) אשמואל דאמר המתנדב יין מביא וזולפו ע"ג האישים והא קא מכבה ע"ש הא אמרינן הכא דתחלתו מכבה וסופו מבעיר, וא"ע ראיתי שגם המפרש ק"ע על הירושלמי הקשה כן והניח בצ"ע, ולענ"ד לאו קושיא הוא דאף דלבסוף מבעיר מכ"מ כיון דבשעתו מכבה חשיב כבוי וראי' לזה מהא דאמרינן בביצה (כ"ב:) ונימא מר מפני שמבעיר ומשני תחלתו מכבה וסופו מבעיר ופי' רש"י דתרווייהו הוי בי' הרי דחשיב מכבה אף דהוי מבעיר לבסוף:

שם מעשה נסים: מדברי רש"י וביותר מדברי הרשב"א נראה דפליגי ר"מ ורבנן אם יכול לחיות ג' ימים בתוך המים כשהוא משוקע בו ולענ"ד קשה היאך יפלוג ר"מ על זה שאנו רואין שאי אפשר לחיות אפילו איזה שעות בתוך המים ואם אפשר כן איך מתו כל המצרים כשנטבעו בים סוף באותו יום שלא נשאר בהם אחד והרי ביום ז' ש"פ אמרו שירה אלמא בו ביום מתו כלם, וביותר ק"ל מה השיבו רבנן דשישא הוי וגם ר"מ למה הוצרך לומר דמיסרך דמאי נס הי' בשינה הא אפשר דבמקום שהי' עומד על קרקע הבור שם שכב וישן בשכיבה דהא ודאי לא הי' נתלה באויר הלל ימים, ולכן לולא דברי הראשונים הי' נ"ל דודאי גם א"א חידה שאי אפשר לחיות כ"כ תוך המים רק שהביא ראי' כמו שאותו איש לא מת תוך ג' וע"כ או ששט על פני המים או שמצא מקום לעמוד ולהוציא ראשו מן המים אף אלא נזכר כמו כן ניחוש בכל מים שיש להם סוף וכעין שקאמר לעיל שניחוש למחילה של דגים וע"ז קאמרי רבנן שבלא"ה הי' נס שלא הי' יכול לישן דאם הי' ישן אז הי' נופל ונטבע תוך המים ומת ודאי אבל ר"מ סובר דאפשר שסמך עצמו על הכותל וישן מעומד בעוד שהיה מוציא ראשו חוץ למים:

שם דלא אכלי ולא אשתי: צ"ל דלא אשתי שגרא דלישנא הוא דהא ודאי הי' לו לשתות כיון דנפל למים בבור הגדול, א"נ י"ל שלא היו המים ראויין לשתיי':

שם והכתיב וצומו עלי: מזה נראה דדעת הגמרא שהתענו ג' ימים וג' לילות רצופים אכן המדרש חולק על גמרא דילן דז"ל (הובא בילקוט) והיאך היו צמים שלשה ימים לילה ויום ולא היו מתים אלא שהיו מפסיקים מבעוד יום עכ"ל, וכוונת המדרש נ"ל שהיו אוכלים כל לילה שאחר התענית ולכך כתיב שלשה ימים ולא לילות ומה דכתיב לילה ויום היינו כשהיו מתחילים להתענות תענית הראשון שהוא יום י"ד שהרי בי"ד וט"ו וט"ז התענו הפסיקו בי"ג מבעוד יום דבאופן שיום ראשון של תענית דהיינו י"ד הי' לילה ויום ושוב אכלו בליל ט"ו ובליל ט"ז, והנה כדברי המדרש נראה ג"כ בתרגום ראשון של מגילה שלא התענו רק ג' ימים ומה דכתיב לילה ויום מפרש על תפלה כאלו נכתב אצל וצומו עלי אבל בתרגום שני של מגילה כתוב כסוגיא דילן שהתענו ג' ימים וג' לילות רצופים:

ובזה יש ליישב ג"כ מה שהקשה בס' יערות דבש אמה דאמר רב במגילה (דף ט"ז) ויעבור מרדכי שהעביר יום ראשון של פסח בתענית דלמה נקט עבירה זו דוקא והלא הי' עבירה גדולה מזו שבטלו מצות ע' של אכילת מצה שהיא דאורייתא גם בזמן דליכא פסח ע"ש שנדחק מאוד ביישוב קושיא זו ולבסוף לא הועיל, אבל לפי דברינו א"ש די"ל דרב ס"ל ג"כ כדעת המדרש שבליל ט"ו לא התענו ואכלו מצה ולכן לא קחשיב רק מה שהתענו בי"ט ראשון של פסח אכן באמת גם אי נימא דרב ס"ל כגמרא דילן שהתענו ג"י וג"ל רצופים מכ"מ יש ליישב קושיא זו שהרי שיעור עינוי הוא בפחות מככותבות שהיא יותר מכזית כמבואר בפ' יוה"כ ושיעור אכילת מצה היא בכזית ולכן לא הי' כאן עבירת אכילת מצה די"ל דבאמת אכלו כזית מצה ואפילו למ"ד ח"ש אסור מן התורה י"ל דמתחלה לא קבלו שלא לאכול חצי שיעור ומכ"מ קרא לי' צום ועינוי כיון דלא אכלו ככותבות דמייתב דעתא ולכן קאמר רב שהעביר י"ט של פסח בתענית דבי"ט צריך לאכול כביצה פת כמו שכתב הר"ן פ' כל כתבי וכביצה היא יותר מככותבות וזה ודאי לא אכלו דא"כ לא הי' עוד צום, ואפילו לפי מה שכתבתי בספרי בכורי יעקב וסי' תרל"ט) דרק לכתחלה צריך לאכול בשוי"ט כביצה פת אבל בדיעבד יוצא בכזית א"ש דאפילו אם אכלו כזית פת מכ"מ הי' כאן מעבירה שהתענו בי"ט ובטלו עונג י"ט שהרי עכ"פ הי' ענוי וצום:

שם ר' חנינא אמר מהכא: יש לומר דרבי אבא ור"ח בהא פליגי דר' אבא סבר דמה שהצדיק נענש על עבירה קטנה הוא בשביל החטא לכפר עליו ואף דלאחר לא נחשב כזה לחטוא מכ"מ עם סביביו מדקדק כחוט השערה אבל ר"ח סבר דלא בשביל שנחשב לו החטא יותר נענש דאם הקב"ה מוחל חטא כזה לאחר כש"כ לצדיק אבל מעניש לצדיק כדי שיהא שמו יראוי ומקודש על הבריות כמו שפי' רש"י בפסוק בקרובי אקדש וזהו מוכיח מקרא דנערץ בסוד קדושים רבה דהיינו נתעלה ונתקדש הרבה ע"י שנורא הוא על כל סביביו:

שם אמר רב אשי הא דאמר רבנן: א"ל הא רב אשי הוא דאמר לעיל (ע"א) דבצורבא מרבנן אין אשתו אסורה במים שאל"ס דאי סליק קלא אית לי' א"כ מנ"ל לדייק הכא דבדיעבד מותר דלמא שאני חסא דגברא רבא איתא כדאמר לקמן די"ל דדייק דע"כ לא משום הך טעמא הוי דא"כ למה אנסבה מעצמה ולא התירה רב נחמן לינשא כדאמר באמת בלישנא בתרא אע"כ דלהך לישנא לא אמרינן דחסא גברא רבא הוי או דמחלקין בין גברא רבא ובין ת"ח:

ובהא א"ש ג"כ מה דיקשה עוד מנ"ל לרב אשי דהך דקאמר העכו"ם מסל"ת דטבע חסא הי' במים שאל"ס דלמא במים שיש להם סוף קאמר ובשהה עד שתצא נפשו, אבל לפ"ז א"ש דא"כ אפילו לכתחלה הי' לה להתיר להנשא:

שם ואתאי לקמי' דאביי: ק"ל כיון דרב יוסף הי' קיים עדיין כרמוכח לקמן והוא הי' ראש ישיבה קודם אביי ורבא כדמוכח (סוף הוריות) מ"ט שבקה לר"י והלכה לאביי ושהתה זמן רב ולא הלכה מיד אצל ראש ב"ד וברי"ף ורא"ש נראה דגרסו לקמן רבא תחת רב יוסף ובאמת משמע כן דקרי לרב יוסף חריף סכינה ובהוריות (שם) משמע דמעלת רב יוסף לאו חריף אלא בקי הי' דקאמר רב יוסף סיני רבה עוקר הרים, ועיין בחולין (ע"ז.) דמייתי הש"ס ג"כ מעשה כה"ג ושם ג"כ רבא הוי, אכן גם בזה י"ל למה לא הלכה מיד אצל רבא, וי"ל ע"פ מה דאמרינן בסנהדרין (ע"ד:) ואזדא רבא לטעמי' דאמר רבא וכו' ע"ש ובתוספ' שכתבו דלדעת רבא שם האי פלניא דהכא דקטלי' עכו"ם על שלא בשל לו קדרה לא הי' בקי בהלכה שמן הדין לא הי' לו למסור נפש וא"כ אפי' איסור עשה איכא כמש"כ הש"ך (רסי' קנ"ז) בשם הרמב"ם והרמב"ן ע"ש, ולפי הנראה שם אביי דמתרץ אסתר קרקע עולם הי' ע"כ לא ס"ל תי' רבא, ולפ"ז לדעתו אותו האיש כדין עשה ולכן האשה לא רצתה ללכת אצל רב יוסף שהיתה מתירא דלמא ס"ל כרבא ולא יאמין לה שעשה האיש שלא כדין ולכן הלכה לגבי אביי שידעה שהוא יאמין לה דלשיטתו כדין עשה וכש"כ אי גרסינן רכא דא"ש דיראה ללכת אצל רבא והם פשטו לאיסורא אפילו בלא טעם דאין מאמינין לה ולקמן כתבתי עוד יישוב אחר לזה:

שם ברש"י ד"ה אגב איצצא. ופעמים שאינם רעבים: לכאורה לא הוצרך לטעם זה אלא כיון דבאריות לא שייך איצצא משום דרחב הוא א"כ חיישינן שמא חבר הוא דבאריו' שייך ג"כ חבר כדאמרינן סנהדרין (דף ס"ה) אחד חבר גדול ואחד חבר קטן ע"ש:

בד"ה שלום. שעדיין יכולה לחיות: לפ"ז יהי' מוכח מהכא דעד ג' שעות לא מעידים במים שיש להם סוף דכ"כ יכול לחיות במים והפוסקים לא הזכירו מזה והי' להם ליתן שיעור זה כמו שנתן ר"מ שיעור ג' ימים, גם קשה כשאמרו לר"ח בן דוסא וכי נביא אתה למה לא השיב להם שידע ע"י ששגורה תפלתו בפיו כמו שהשיב לשואליו בברכות (ל"ד) ולולא פי' רש"י אפשר לפרש דבאמת ע"ד הטבע אינה יכולה לחיות כ"כ או אפשר שתחי' יותר ורק שר"ח התפלל בשעה ראשונה ולא היתה תפלתו שגורה וכן בשני' אבל בשלישית היתה שגורה והנה באחרת כבר הי' שופט שמתה כשלא היתה תפלתו שגורה אבל ע"י שהי' מובטח שהדבר שהצדיק מתעסק בו לא יכשל בו זרעו מזה ידע שעדיין לא מתה רק שלא עלתה עוד ועדיין לא נתקבלה תפלתו דבאותה שעה שנתקבלה תפלתו מיד היתה התשועה כדמוכח בברכות (כם) בהך עובדא דבנו של ר"ג דבאותה שעה חלצתו חמה אבל בשלישית שהיתה שגורה אז ידע שנתקבלה תפלתו ואמר עלתה ולכן אותם ששאלו אותו וכי נביא אתה באמת ידעו דרכו שסימן שלו הוא שיגור תפלתו רק במעשה דהכא הוקשה להם ממנ"פ אם היתה תפלתו שגורה איך לא אמר מיד בשעה ראשונה עלתה ואם לא היתה שגורה איך אמר שלום דלמא מתה ועל זה השיב שמובטח הי' בכך שלא תמות אף שלא היתה תפלתו שגורה וא"ל דכיון שהי' רחב"ד מובטח שלא יכשל זרעו של צדיק למה הוצרך להתפלל דז"א דאפילו היכי שיש זכות אבות צריך תפלת הצדיק כמו גבי העגל שרמז הקב"ה למשה שיתפלל במה שאמר הרף ממני רמו שפי' רש"י בחומש אף שגם משה בתפלתו לא הי' יכיל לסמוך רק על זכות אבות כמו שאמר זכור, ובזה מתורץ מה שדייקו התוספ' (ד"ה אע"פ כן) למה הבת נצלת והבן מת בצמא, ולפ"ז א"ש דאפשר על הבן לא הי' כאן שידע בצרתו להתפלל:

בד"ה של רחלים. זה אילו של יצחק: עיין במהרש"א ח"א שנתן טעם לדבר למה דוקא אמרה שבזכות עקדה נצלת ועיין גם בפני יהושע בב"ק שנדחק בזה, ולענ"ד אפשר לומר ע"פ המעשה דאיתא במדרש כשהלך אברהם לעקדה נדמה השטן לאברהם כנהר והולך עד צוארו והתפלל אברהם הושיעה ד' כי באו מים עד נפש ונצול וכן אמרה שנצלה גם היא כמו שנצולו אברהם ויצחק כשהלכו לעקדה ובאו מים עד נפש ע"י שמבני בניהם היא עמד לה זכות אבות, ועוד י"ל דכשהקריב אברהם איל תחת בנו התפלל בהר ד' יראה שפירשו שיעלו ישראל לרגל והקב"ה יראה אותם כדאיתא במדרש ור' נחוניא חפר שיחין שיהיו ישראל יכולים לעלות לרגל וזכות זה עמד לה שנצולה:

בד"ה בין שהוא מתכווין. לעדות: עיין בתוספ' י"ט שכתב דמזה משמע אבל להתיר לא וצ"ע עכ"ל, ולענ"ד אין כאן דיוק דהא רש"י פי' במתניתן כן דעדיין לא הוזכר החילוק בין להתיר ולהעיד ולכן מה שכתב לעדות אינו רק לאפוקי ממסיח לפי תומו דהוזכר במשנה ואפילו פי' רש"י לפי המסקנא דהגמרא הרי גם לפי המסקנא לא מחלקינן בעכו"ם בין להתיר ולהעיד ולא מתירין רק במסל"ת ובזה אמרינן דבישראל אפילו אינו מסל"ת רק נתכווין לעדות מהני אבל לא אתי לאפוקי בבא להתיר:

בד"ה קמצא. חגב או נמלה: הא דכתב רש"י שני דברים אף שבש"ס לא הוזכר רק אחד בזה לשיטתו קאי שאף שודאי חגב נקרא קמצא כמו שתרגם אונקלוס על ונהי בעינינו כחגבים כקומצין וכן אמרינן סוטה (דף ל"ה) מכ"מ גם נמלה נקרא כן דבברכות (דף נ"ד) במעשה דעוג מלך הבשן איתא אתי קומצי ופי' רש"י נמלים וכן הוא בערוך אבל הרשב"א פי' גם שם דחגבים הם: שם

בתוספ' ד"ה אין מזכירין. נפל לגוב האריות אין מעידין עליו: ק"ל איך אפשר לומר דטעם דאין מעידין הוא משום מעשה נס דא"כ אמאי בסיפא דהך ברייתא בנפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין וי"ל דלא אמרינן שמא נעשה לו נס אלא בשכבר נעשה נס כיוצא בו דהיינו גוב האריות שנעשה לדניאל וכמו כל אחריני דחשיב בירושלמי אבל נחשים ועקרבים דלא מצינו שנעשה נס כיוצא בו לא, ואף דאמרינן בשבת ודף כ"ב) גבי בור דיוסף אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו מכ"מ לא כתוב בפי' כן בפסוק לנס דהא גם בנפל לכבשן האש לא קאמר שמא נעשה נס כמו לאברהם שקדם לחנניא מישאל ועזרי':

ובזה א"ש הירושלמי דבגוב אריות קאמר אין מעידין שמא נעשה לו נס ובבור נחשים ועקרבים קאמר מעידין לפי גירסת המפרש שם ואפילו לגירסא שלפנינו לא הוזכר רק דעת ריב"ב שם דאין מעידין שמא חבר הוא אבל מטעם נס לא, ולכן א"ש ג"כ לפי מה דס"ד דהתוספ' דטעם דגוב אריות ומים שאין להם סוף הוא מטעם נס א"כ לכאורה איך אמרינן באידך ברייתא דבנפל לכבשן האש מעידין מ"ט לא חיישינן ג"כ לנס כחנניא מישאל ועזרי', אבל לפ"ז י"ל דש"ס דילן וירושלמי בהא פליגי דש"ס דילן סבר דלא חיישינן לנס אלא כה"ג ממש דמצינו כן ובחמו"ע היו שלשה דנפישי זכותא וכדאמרינן בגמרא דמטעם זה בקש אחאב שיפילו יהושע כה"ג עמו לכבשן האש אבל ליחיד לא מצינו נס כיוצא בזה בפי' וברייתא דירושלמי לא חלקה בכך:

בא"ד. ור"מ חולק אברייתא דלעיל: עיין במהרש"א שפי' וגרס כן אכן לפענ"ד פירושו דחוק דמנ"ל דר"מ אפילו לטעם הירושלמי לא סובר ג"כ דהכא לא נס הי' דאפשר דמיסמך פורתא ולא חולק אברייתא ועוד כבר הקשה עליו המפרש ק"ע דבירושלמי קאמר באמת דנפל לכבשן האש אין מעידין והניחו בצ"ע ע"ש, ולכן לענ"ד הגירסא היותר נכונה היא אותה שהביא המהר"ם בשם מהרש"ל דה"ג ולפ"ז חולקין רבנן אברייתא לעיל והכי פירושו דהשתא דחזרו התוספ' מטעמם דבגוב האריות יש לתלות שאינן רעבים כיין דבירושלמי לא קאמר כן אלא מטעם שמא נעשה לו נס א"כ קושיתם במקומה עומדת מ"ש דהכא רבנן לא סמכו על הנס ומ"ש בגוב האריות דאמרינן אין מעידין ולכן קאמרי דבאמת השתא צ"ל דרבנן פליגי אהך ברייתא וס"ל בנפל לגוב אריות מעידין:

דף קכ"ב ע"א בגמרא לא נתכווין אלא להשביח: ק"ק למה הוצרך ר' יוסף להביא ראי' מברייתא זו דלא נשנית לענין עגונה הא הוא לשיטתו הי' יכול להביא ראי' לסברא זו מברייתא דלענין עגונה נשנית דהא הוא דאמר בגטין (כ"ח:) ל"ש אלא בב"ד של ישראל וכו' ופריך שם מברייתא דשמע מקומנטריסין ותירץ דבמלתא דשייכי בה עבדי לאחזוקי שקרייהו ע"ש דחד טעמא הוא עם הך דהכא דקאמר קטלי לך כדקטלי לפנליא וכן מבואר ברמב"ם (פי"ג מה' גירושין) ע"ש וא"כ ה"ל להביא ראי' מהך ברייתא וי"ל דמהתם אין ראי' כ"כ כיין דאביי באמת פליג שם כדמשמע שם דקאמר ב"ד של א"ה דמקבלי שוחדא דלדידי' ל"צ לאוקמי' ברייתא במת ונהרג ממש אלא ביוצא ליהרג ובישראל נאמן דס"ל כמו דס"ל לרב יוסף בלישנא בתרא כיון דנגמר דינא לקטלא קטלי' לי' ולכן מייתי ראי' מהך דהכא דמוכח כן אליבי' דכ"ע:

ובזה מיושב ג"כ בדרך אחר עוד למה לא הלכה מיד לפני רב יוסף אלא לפני אביי דאפשר דהי' ידוע להחכמים דיעצו לה כן דרב יוסף ודאי ואסור דמוכח לדידי' כן מברייתא דקומנטריסין אבל לאביי לשיטתו לא מוכח כן אכן לא שייך זה רק ללישנא קמא בגטין אבל ללישנא בתרא אדרבא לאביי מוכח כן ולא לרב יוסף ע"ש:

שם ושוב מעשה בקולר של ב"א: הוצרך להשמיענו כל הני מעשית דבכל א' יש חדוש יותר דממעשה ראשון לא ידענו אלא בהעיד על אחד דהתם קים לי' לנכרי אבל בהעיד על כל הקולר ה"א דהתם לא קים לי' בגויי' דדלמא טעה והיו בהם שלא מתו ואי אשמעינן הך עובדא ה"א דדוקא התם נאמן דלא שייך בדדמי אבל בהא דכרכום של ביתר דהוי כמו מת במלחמה וה"א דבזה אומר ודאי בדדמי ואינו נאמן קמ"ל דאפילו הכי מהימן:

ובזה א"ש דעת הרמב"ם שסובר דבכל הני צריך וקברתיו דוקא כיון שלא הי' יודע שמם ע"ש ברב המגיד וכס"מ שטרחו להטעים טעם הרמב"ם, אבל י"ל דאם לא מכירם אינו בקי בהם ויש לחוש יותר שמת א' או הרבה מאותם שהיו אצלו והוא סבר דאותם שהלכ' עמו הם אבל באמת נתחלפו אכן כשאומר וקברתיו ודאי ראה אותן היטב וידע שאילו הן וזה קרוב למה שכתב הכס"מ שם בשם הר"ן:

שם אע"פ שאין מכירין: עיין ברמב"ם (פי"ג מה' גירושין) שהקשה הכס"מ עליו הא דלא הביא הדין דראו צורת אדם עם בבואה דבבואה דמעידין ותירץ דס"ל הרמב"ם כדעת הגאון דאין אנו בקיאין עוד בזה מהו הנקרא בבואה דבבואה אכן הקשה על זה דא"כ לא הל"ל ג"כ הך דינא דמי שהי' מושלך בבור ואמר כתבו גט לאשתי כותבין וע"ש בלח"מ שהניחו בצ"ע, והנה גם שם (פ"ב) גבי הך דינא מי שהי' מושלך לבור כתב הכס"מ הא דלא הביא הרמב"ם והא דחזי בבואה דבבואה משום דס"ל לפי המסקנא דמסיק בשעת הסכנה דכותבין ונותנים אע"פ שאין מכירין לא חיישינן עוד לשד אכן כתב דדעת הרי"ף והרא"ש אינה כן ע"ש, והנה מלבד שזה אין מסדר הרמב"ם לפלוג על הרי"ף עוד קשה לפ"ז דא"כ ה"ל להביא ג"כ הך דין לענין שמע קול שמת והכס"מ כתב שסמך אמה שכתב הך דין לענין כותבים ונותנים גט ולפענ"ד זה דוחק הוא שהרמב"ם ישמיט דין הכתוב במתניתן מדכתב דמיונו לענין דין אחר, גם צ"ע מה שכתב הרמב"ם שם (פ"ב) גבי מי שהי' מושלך לבור והוא שידעו אותו ע"ש בלח"מ שטרח ליישב פי' דברים הללו והניחו בצ"ע, ולפענ"ד אפשר לומר בדעת הרמב"ם שהיא ג"כ כדעת הרי"ף והרא"ש דלענין שמא שד הי' לא מהני התירוץ דבשעת סכנה ודעתו ג"כ כדעת הגאון דאין אנו בקיאין מהו בבואה דבבואה ולכן השמיט הך דין דשמע קול שמת אבל מה שכתב לענין מי שהי' מושלך בבור בזה לכך לא חיישינן שמא שד הי' כיון ששמעו קולו וידעו שזה קול פלוני הי' שהזכיר שמו אף שמת אח"כ והעלוהו ולא הכירוהו עוד מכ"מ כותבין שסומכין בשעת הסכנה על הכרת הקול דלא חיישינן שמא אחר הי' וזהו שכתב והוא שידעו אותו דהיינו שידעו הקול מקודם דאותו אהשומע קולי דרישא קאי ומה שדומה לזה דהיינו הך מעשה דצלמון באמת הביא הרמב"ם (פי"ג) שם רק דהתם לא צריך להכרת הקול כיון שראו אותו שהכריז אבל גבי גט שלא ראו אותו שלא ניחוש שמא שד שם צריך הכרת הקול:

שם במתניתן ר"א ור"י אומרים אין משיאין את האשה ע"פ ע"א: ק"ל דמה דייק בגמרא לעיל (דף צ"ב) דרבי אליעזר סבר דטעות הוא מדאמר דיקוב הדין את ההר הא לר"א ודאי טעות היא כיון דס"ל דאין משיאין את האשה ע"פ עד א' והב"ד דהורי כן בטעות הורו אבל אכתי לדידן דאית לן דמשיאין ע"פ ע"א מנ"ל דטעות הוא ואפילו נימא דהתם רבי אלעזר גרסינן נגד כל הנוסחות שבש"ס אכתי מאי ראי' דלמא גם הוא כר"א ור"י דהכא ס"ל אכן בזה אפשר לומר כתי' הגמרא שם דא"כ מה יקוב הדין את ההר אבל אי רבי אליעזר היא כנוסחת הספרים כש"כ שיקשה מר"א דהכא, ואולי י"ל דר"א ור"י לא ס"ל כן דאין משיאין ע"פ ע"א אלא קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א אבל לאחר שהוחזקו מודים וכן אשמע בירושלמי ולכן קדייק לעיל שפיר דר"א ס"ל דטעות הוא דע"כ לאחר שהוחזקו איירי דאי קודם שהוחזקו מאי יקוב הדין את ההר כיון דלדידי' ודאי שטעו ב"ד כשהתירו ע"פ עד א', אכן היותר נראה ביישוב קושיא זו דהנה מה דפליגי תנאי אי משיאין ע"פ עד א' משמע דזה דוקא היכי שנתירה ע"פ עדות ע"א והיא בעצמה אינה אומרת שמת בעלה אבל באשה ע"פ עצמה ודאי היו מתירין אותה גם קודם עדות דנחמי' שהרי לעיל (דף קט"ז) ס"ל ב"ש וב"ה הכי ובודאי הני תנאי לא פליגי עלייהו וכן מוכח ג"כ ממה דהוצרך הגמרא להקשות לר"ע על מה דאמר על פי אשה לא מברייתא ולא פריך ממה דקאמר ר"ע לעיל (דף קי"ח) במתניתן דהוי מצי למידק ג"כ אדיוקא דדוקא צרתה אסורה אבל היא מותרת ועוד יקשה דגם מה דמקשה מברייתא דהכא מקשה מדיוקא ולא מקשה ממה דאמר ר"ע בפי' זו שנאמנת לומר מת בעלה וכו' הרי שהיא נאמנת ולא בעי עדים אע"כ מוכח דאפילו עד א' או אשה אינה נאמנת בעדות אשה מכ"מ היא על עצמה פשיטא דנאמנת ולכן שפיר י"ל דהך דר"א דלעיל דאמר יקוב הדן את ההר איירי בשהיתה נשאת ע"פ עצמה ששמעה שמת והעידה בב"ד וב"ד התירוה להנשא ונמצא טעות אבל לעולם עד אחד לר"א אינו נאמן: